1. האם חייב הנתבע בפרעון שיק על סך 300,000 ₪ אשר מסר לנתבעת בהסכם מכר או שמא אין הוא חייב בתשלום התמורה מאחר והתובעת לא היתה בעלת הזכויות בממכר.

רקע וטענות הצדדים

2. התובעת הגישה לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 22-01843-10-7 שיק על סך 300,000 ₪ משוך על ידי הנתבע לפרעון ליום 10.11.08.

אין חולק כי השיק נמסר בהתאם לסעיף 4 להסכם מיום 13.7.08 במסגרתו מכרה התובעת לנתבע ולרעייתו בית מגורים בשטח של כ- 125 מ"ר המצוי במגרש מס' 82 בגוש 2499 בישוב הקהילתי "תושיה", להלן – ההסכם והבית.

בהסכם נקבע כי מינהל מקרקעי ישראל, להלן – המינהל, הינו הבעלים של המקרקעין והזכויות בבית מוקנות לתובעת, להלן - המועצה, וכי הקונים זכו במרכז לרכישת הזכויות בבית.

נקבע כי החזקה תמסר עד ליום 10.7.08 וכי תמורת זכויות התובעת בבית ישלמו הקונים למועצה סך של 435,000 ₪.

אין חולק כי סך של 135,000 ₪ שולם בהתאם להוראות ההסכם, ויתרת התמורה החוזית מגולמת בשיק נשוא התביעה אשר נמסר לפרעון למועד שנקבע בהסכם לתשלום יתרת התמורה.

בנוסף צויין בהסכם כי סכום התמורה אינו כולל תשלום למינהל.

3. לטענת הנתבע בהתנגדות אשר הגיש ואשר מהווה את טענות הגנתו השיק ניתן כפקדון עד לקבלת משכנתא.

מאחר ולצורך קבלת משכנתא נדרש לאישורי זכויות של התובעת בנכס, ואלו לא הומצאו לו, התברר לטענתו כי למועצה אין ולא היו זכויות בבית ולכן אין עליו חובה לפרוע את השיק.

מנגד טוענת התובעת כי עומדות לה החזקות בפקודת השטרות (נוסח חדש) כי נתנה היא ערך בעד השטר ולא עלה בידי הנתבע להוכיח כי אין הוא חייב בפרעונו.

לטענתה, שעה שאין חולק כי הנכס נרשם בסופו של יום על שם הנתבע במינהל, אין עוד כל טענות בפיו וחייב הוא בפרעון השיק.

דיון והכרעה

4. עיון בתצהיר התומך בהתנגדות הגודר את היקף הגנתו של הנתבע מלמד כי לא נטענה שם כל טענת קיזוז, וודאי לא טענה מפורטת כפי שנדרש בפסיקה לצורך התגוננות בטענה כאמור.

אף הטענה שהוספה בתצהיר הנתבע, סעיף 16, אינה מפרטת טענות קיזוז. אין די בטענות כלליות כי נגרם נזק מחמת העדר התרי בניה לבניית הבית והיתה חובה לפרט את התשתית העובדתית לאחריות לנזק הנטען ושיעורו. אין באמור בחקירה או בעדות מטעם התובעת כדי להשלים החסר.

לפיכך, לא מצאתי מקום להדרש לטענות הנתבע ביחס להגנה מכח קיזוז.

5. בסיכומי הנתבע ציין הוא כי מסכים לביטול ההסכם מול התובעת, לאחר שכבר נרשמו זכויותיו במינהל, מבלי שהדבר יהווה הסכמה לביטול זכויותיו הקניינית בבית.

לא מצאתי כי הנתבע התגונן בטענה כי בוטל החוזה. בהתנגדות אשר הוגשה אין זכר לטענת הביטול.

אכן משיכת שטר אינה מונעת מהרוכש מלהפעיל את סעד הביטול מכח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), וכפועל יוצא לדרוש השבה של התשלום ולכפור בחובה לפרוע את השטר אשר ניתן. (שלום לרנר דיני שטרות 296 (מהדורה שנייה 2007), להלן – לרנר ).

טענת הנתבע בפועל הינה טענה של כשלון תמורה מלא, אולם לצורך התגוננות בטענה זו היה עליו לבטל את הסכם המכר, ולדרוש את התמורה ששילם. משלא עשה כן מנוע הוא מלהתגונן בטענת כשלון תמורה.

הנתבע לא פעל כאמור, לא ביטל את ההסכם עם התובעת ובאופן אשר לא הובהר בהליך זה, פעל לרישום זכויות חכירה על שמו במינהל. לעניין זה, הצהיר הנתבע רק כי לאחר "מאמצים רבים" נחתם בחודש ספטמבר 2009 חוזה חכירה.

מאחר ומבחינה מהותית סברתי כי יש לקבל הבהרות מהמינהל הפניתי את תשומת לב הצדדים לעניין זה, אולם שני הצדדים, מטעמים השמורים עימם, נמנעו מלזמן לעדות את נציגי המינהל או להגיש תעודת עובד ציבור ביחס לתיק הנכס במינהל וכיצד בסופו של יום נרשמו הזכויות על שם הנתבע.

בנסיבות אלו, נותרה התביעה כתביעה שטרית בלבד, שאלת הזכויות הקנייניות אינה שאלה הדרושה הכרעה, אלא רק לצורך בחינת טענת הנתבע האם עלה בידו להוכיח כי לא ניתנה תמורה מכח ההסכם.

בנקודה זו, מקבל אני עמדת התובעת כי אין לאפשר לנתבע לאחוז את החבל משני קצותיו, מחד לא לבטל את ההסכם, ומנגד לא לשלם את יתרת התמורה ולא לפרט כיצד זכה לרישום הזכויות על שמו.

6. שעה שאין בפי הנתבע טענה לביטול ההסכם והשבת התמורה, יש לבחון האם הוכח תנאי במסירת השיק והאם הופר התנאי האמור.

בהתנגדות נטען כי התנאי היה דחיית התשלום עד לקבלת משכנתא ובפועל לא התקבלה משכנתא מאחר ולא עלה בידי התובעת להציג אישור בדבר זכויותיה בבית.

בפועל, ביום 17.9.09 נחתם עם הנתבע ורעייתו חוזה חכירה ולא מצאתי בטיעוני הנתבע הסבר מדוע אין חוזה זה שומט את הקרקע מתחת לסרובם לשלם את יתרת התמורה.

מאחר ולשיטת הנתבע לא היה עליו לשלם את התמורה עד לקבלת מסמך המאפשר נטילת משכנתא, ולא מצאתי כי טען כי התנאי היה הוכחת זכותה של התובעת בנכס, שעה שהזכויות נרשמו על שמו במינהל, ולא נטען כי הוא מנוע היום מנטילת משכנתא למימון הבית, לא מצאתי כי עומדת לנתבע הגנה בטענת התנאי במסירה.

7. הנטל על הנתבע להוכיח ולסתור את החזקה בסעיף 29 (ב) לפקודת השטרות (נוסח חדש) לפיו התובעת אוחזת בעד ערך בשטר, (ראה, לרנר, עמ' 291-292).

אין חולק כי התובעת החזיקה בפועל בבית טרם מכירתו לנתבע.

ההסכם אינו מציין במפורש את טיב הזכויות של התובעת בנכס, אולם התשלום בפועל בוצע כנגד מסירת החזקה והשימוש בבית לידי הנתבע ורעייתו.

מדובר בהסכם בכתב אשר ערכו הצדדים ובהעדר ביטולו די בטענה כי היו זכויות שימוש שנמכרו לנתבע כדי לענות אחר הגדרת התמורה לצורך פרעון השטר.

אכן לא עלה בידי התובעת להציג ראיות ברורות באשר לטיב הזכויות אשר היו לה בבית, או ביחס לזכותה למכור את הזכויות האמורות.

כל שעלה בידי התובעת לאתר הינם שני מסמכים, האחד מיום 8.1.86 של וועדת האיכלוס העליונה מטעם הסוכנות היהודית משרד השיכון והמינהל ופרוטוקול נוסף מיום 11.9.87 של המחלקה להתיישבות חבל הנגב.

בכל הנוגע להגשת מסמכים אלו, נוכח קביעתי לעיל כי הנטל על הנתבע היה להראות כי לא ניתנה כל תמורה ומנגד נסמכה התובעת על מסמכים אלו כמעידים על זכויותיה בבית, מצאתי כי די במסמכים האמורים כדי לענות אחר הטענות שהעלה הנתבע ומשאלו הוצגו חזר הנטל לנתבע להוכיח כי לא היתה לתובעת כל זכות למכור לו את הבית.

במאמר מוסגר עולה כי חוזרים שוב לנקודה כי טענה כאמור מחייבת את ביטול ההסכם והשבה הדדית והיה על הנתבע לנקוט בהליך עצמאי לביטול ההסכם, אולם ככל הנראה הבין הנתבע כי במידה ויעתור לביטול ההסכם, לא יזכה לרישום הבית על שמו על ידי המינהל. המנעות הנתבע מהבאת ראיות לעניין זה פועלת לחובתו ואין ליתן משקל להצהרת בא כוחו בסיכומיו כי מסכים הנתבע לביטול ההסכם מבלי לפגוע בזכויותיו הקנייניות. אכן יש טעם בטיעוני התובעת כי לולא מכרה לו זכויותיה לאחר מכרז, לא היה עולה בידו להתקשר בהסכם חכירה עם המינהל. משבחר הנתבע לא לחשוף את מלוא התמונה בעניין זה לא הוכיח טענתו כי לא ניתנה לו כל תמורה מצד התובעת.

טיעוניו השטריים של הנתבע אינם ממוקדים ולא מיקד את עילת הגנתו. גם אם היתה הטענה לחוזה בטל מחמת אי חוקיות, מחייב הדבר השבה הדדית. יוער כי לעיתים, גם בחוזה לא חוקי יאכף החיוב השטרי מחמת עצמאותה של העילה לפי השטר, (ראה לרנר, עמ' 290).

8. בכל הנוגע להגשת המסמכים סבור אני כי ניתן היה להגישם כראיה, בין אם כתעודה ציבורית לפי סעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 ובין אם כתעודה נושנה כמשמעותה בסעיף 43 לפקודה. כאמור, אין עסקינן בתביעה קניינית שם ניתן היה לבחון הצורך בצירוף תעודת עובד ציבור לצורך הגשת המסמכים, אלא תכלית הגשת המסמכים מטעם התובעת היתה לנסות ולהניח דעתו של הנתבע כי פעלה כדין עת מכרה לו את הבית.

המסמכים הוגשו כדי לחזק את החזקה בדבר תקינות פעולת הרשות והצדים לא השכילו לנצל הליך של גילוי מסמכים ושאלונים כדי לברר עד תום את שאלת הזכויות בנכס. מתוכן המסמכים מקבל אני את עמדת התובעת כי ניתן לראות באמור בהם אישור עקרוני למכירת הבית, נוכח העובדה שבישיבה מיום 8.1.86 הוחלט לאשר מכירת בתים לדירים במרכזים הכפריים ובדיון מיום 8.9.87 נקבעו שש יחידות דיור הנשארות ברשות התובעת, "המועצה האזורית עזתה", כשמה אז. יוער כי במסמכי הנתבע אשר צורפו להתנגדותו צורפה בקשה להיתר בניה מיום 5.6.88 ממנה עולה כי המינהל הכיר בתובעת כבעלת הזכויות בבית. לא הובאו ראיות כי פקעה זכותה במועד מכירת הזכויות לנתבע. עדות הנתבע לעניין זה, מעבר להיותה הרחבת חזית, הינה עדות מפי השמועה אשר אין לקבלה.

אכן הנתבע הצביע על כשלים מהותיים בהתנהלות התובעת בכל הנוגע לאישורים אודות ניהול נכסיה, אשר קיבלה מהמדינה, ואף לא הוצגו החלטות מסויימות מכוחן אושר מכר הבית הנדון ואישור בדבר ייעוד הכספים ממכירתו.

למרות האמור לעיל, אני סבור כי תרופתו היחידה של התובע היתה ביטול ההסכם, השבת החזקה לתובעת, וככל שלא היתה לתובעת הזכות להחזיק ולמכור את הבית, היה צורך לפנות למינהל, הבעלים, כדי שיפעל לשמירה על קניינו. שעה שרכש הנתבע נכס מחזקת התובעת, לא ביטל ההסכם והשיב החזקה, חובה עליו לשלם את התמורה שהוסכמה. לפיכך לא מצאתי כי לנתבע הגנה כנגד השיק.

סוף דבר

9. לאור האמור לעיל עולה כי אין לנתבע הגנה מפני מפרעון השיק. התביעה מתקבלת, וההתנגדות לביצוע שטר נדחית. יחד עם זאת, שעה שקבעתי כי ניתן לקבל את התנאי במסירה, אי תשלום עד לקבלת משכנתא, וכי תנאי זה התקיים עם חתימת הנתבע על חוזה חכירה, מועד התשלום הינו מיום 17.9.09.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 300,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.9.09 ועד התשלום המלא בפועל.

הסכום ישולם תוך 90 ימים כדי לאפשר לנתבע לקבל משכנתא למימון התשלום. בהעדר תשלום במועד ניתן לגבות הסכום בתיק ההוצל"פ בצירוף שכר טרחה הפסוק בו.

בנוסף ישא הנתבע בהוצאות התובעת בגין אגרה, לרבות בתיק ההוצל"פ.

במידה ולא שולמה אגרה, יוטל החיוב ישירות על הנתבע. המזכירות תבחן סוגיית האגרה מאחר ונראה כי לא חוייבה התובעת במחצית השניה של האגרה.

אשר לשכר טרחה בהליך זה, לא מצאתי כי התובעת זכאית לתשלום שכר טרחה למרות שלא מצאתי כי יש לקבל את טענות הנתבע. ראוי כי רשות ציבורית תפעל בשקיפות ותשמור תיעוד מלא אודות נכסיה. ההשענות על העילה השטרית בלבד אינה עולה לכאורה בקנה אחד עם התנהלות המצופה מרשות שלטונית.

ניתן היום, י"ב אדר תשע"ג, 22 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.