1. עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה בסדר דין מקוצר בחודש יוני 2010, חוב בשל שירותי הסעות שביצעה התובעת עבור הנתבעת בתקופה שבין 1.1.07 ועד 10.12.09, בסכום של 8,665 ₪.

2. ההליך החל למעשה בכך שהתובעת הגישה לביצוע שטר על הסכום האמור בתיק הוצאה לפועל, והנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השטר, אשר התקבלה בהחלטה של כב' הרשם א. פוני ביום 19.1.11.

3. הנתבעת, באמצעות מנהלה מר משה ביטון (להלן – ביטון) , טענה כי על פי הסדר בין הצדדים קיבלה הנתבעת מאת התובעת חבילה של שוברים (וואצ'רים), וכאשר נזקקה להסעה – הזמינה טלפונית הסעה מאת התובעת, וציידה את הנוסע מטעמה בשובר חתום על ידי הנתבעת , בצירוף חותמת החברה , כאשר צוין בשובר תאריך ויעד הנסיעה.

את השובר מסר הנוסע לנהג המונית מטעם התובעת , והדבר היווה אסמכתא לחיוב הנתבעת בשל הנסיעה.

לטענת הנתבעת, התובעת התנהלה בחוסר סדר והיו פעמים רבות בהן ניסתה לחייב את הנתבעת בחשבונות שגויים.

עוד נטען, כי השוברים לא נמסרו לבדיקת הנתבעת, על אף דרישותיה.

לטענת הנתבעת , בדו"ח גיול חובות שצורף לכתב התביעה (להלן – הדו"ח) נמצאו חשבוניות חדשות שמעולם לא הוצגו בפני הנתבעת, וכל החוב לתובעת – שולם במלואו.

4. התובעת מצדה טענה כי לא נותרו בידיה העתקים מהשוברים שהוגשו לנתבעת (פרוטוקול עמ' 7 שורות 18-19), אולם בהתאם למסמכים שהוגשו על ידה ניתן להתרשם, לדעתה, כי פירוט הנסיעות היה נרשם ומחויב באופן מסודר.

לטענת התובעת, הנתבעת לא הגישה ולו בדל ראיה להוכחת טענותיה ולכן יש לדחות את הגנתה ולקבל את התביעה במלואה.

התובעת טוענת בהקשר זה , כי הנתבעת לא ראתה לנכון, על אף שהיו בידיה שוברי הנסיעה, להמציאם לתיק בית המשפט, והדבר בא להעיד שהנתבעת לא רצתה למעשה לספק הוכחה לנסיעות שבוצעו.

עוד טוענת התובעת, כי עצם העובדה שחלק מהחוב שולם בשיק של אביו של ביטון מעיד שגם לשיטת הנתבעת היה צריך לשלם לפחות עבור חלק מהנסיעות שסופקו, דבר שלא נעשה.

5. לאחר עיון בכל טענות הצדדים ושמיעת העדים , הגעתי למסקנה כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה.

6. מר סלמן מונדר, מנהל התובעת , הודה בחקירתו כי לא הוא זה שערך את הדו"ח (פרוטוקול עמ' 8 שורות 10-11), ומאידך הודה כי ההתחשבנות הייתה נעשית בהתאם לשוברים (פרוטוקול עמ' 6 שורות 10-12).

מאידך, ביטון טען בחקירתו כי נציג הנתבעת היה יושב עם נציג התובעת ו"היינו עוברים על הנסיעות ורואים אם יש חתימות ורואים שזה באמת חופף, כל מה שמבחינתנו לא חתום על ידינו אי אפשר לחייב אותי. זה הנוהל" (פרוטוקול עמ' 10 שורות 29-31), וטענה זו לא נסתרה.

7. במלים אחרות, ניתן היה לחייב את הנתבעת רק על סמך שוברים חתומים, המעידים על נסיעה שבוצעה במועד שנרשם , ואשר ניתן היה לבדוק אותו.

מאידך, מר מונדר הודה כי היו מקרים, אמנם נדירים, שהשוברים לא התאימו ולא היו נכונים (פרוטוקול עמ' 6 שורות 17-27).

מכאן, שללא השוברים לא ניתן להוכיח את הנסיעות שבוצעו בפועל.

8. הואיל ואף צד לא הציג את השוברים, והואיל והנטל להוכחת התביעה מוטל על התובעת – דין התביעה להידחות.

לעניין זה אין די בטענת התובעת, בסעיף 4 לסיכומים מטעמה , כי "בהתאם למסמכים שהוגשו על ידי התובעת ניתן להתרשם כי פירוט הנסיעות היה נרשם ומחויב באופן מסודר".

כידוע, לעניין התחשבנות כספית יש צורך בהצגת מסמכים המעידים באופן מדויק על סכום החוב הנתבע, ואין די בהתרשמות גרידא שמסמכי הנושה הם מסודרים.

הואיל וכאמור התובעת לא בססה את סכום החוב – התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת, תוך 30 ימים, הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 2,000 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ה, 15 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.