זו תביעה כספית, במקור ע"ס 173,393 ₪, שהתובעת דורשת תשלומם מהנתבע ובגין דמי שימוש ראויים ובקשר לשימוש שעשה הנתבע בדירה שבמבנה שבבעלות התובעת בעיקרו, בחלקה 104 גוש 7017, רחוב חירם 15 ת"א ובשטח של 58.5 מ"ר, וכוללת גלריה בשטח של כ-38 מ"ר.

דמי השימוש לעיל, נדרשו החל מיום 1/9/04 שהוא מועד הפלישה לדירה על ידי הנתבע, ועד ליום הגשת התביעה, סה"כ 69 חודשים, וממועד התביעה נדרש תשלום של 2,500 ₪ לחודש, ועל פי חוות דעת שמאי שצורפה, ועד לפינוי בפועל. נוכח תביעת פינוי שקודמת לתביעת דמי השימוש כאן, ושנדונה בתא"ק 29582/08 , בפני כבוד השופט קורן, ושניתן בה פסק דין לפינוי הנתבע, ביום 7/4/10, פינה הנתבע, ולאחר הגשת התביעה כאן, את הנכס ביום 7/3/11.

לטענת התובעת, קודם לפלישת הנתבע, פלש לנכס אביו של הנתבע, שלגביו ניתן פס"ד בהליך אחר עם התובעת וביחס לנכס הגובל בנכס נשוא התביעה כאן. האב פונה ב8/04 בסיוע משטרתי מן המקום, וכאשר דובר בפלישה טריה, ואז נאטם הפתח שנפרץ מכיוון מסגרית האב, וכן תוקנה דלת הכניסה , והחזקה הושבה לתובעת, עד שב7/07 התברר לתובעת כי הנתבע מחזיק במקום. משלא פונה הנכס על ידי הנתבע, ואף נאטם פתח הכניסה מכיוון חזית הרחוב, הוגשה תביעת הפינוי כנגד הנתבע בתא"ק 29582/08, שצויין לעיל, ביום 26/5/08, וניתן כאמור פסק דין לפינוי ביום 7/4/10.

לטענת התובעת בהעדר זכות קניינית כלשהי של הנתבע בנכס, ולאורך כל תקופת החזקה, וכאשר השימוש נעשה ללא הסכמת התובעת, ובניגוד לרצונה, ובסמוך ממועד פינויו של האב מן הנכס, על הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים על פי השומה שצורפה.

לטענת הנתבע , המסגריה שהוחזקה על ידי אביו במבנה גובל לנכס כאן, פונתה בזמנו ובהתאם לצו פינוי שניתן בתיק 25067/05 בתיק שבין רשות הפיתוח לאביו. פסה"ד באותו תיק התייחס רק למבנה שבחלקה 84 ולא לנכס נשוא התביעה כאן. אין התייחסות בתצהיר הנתבע לפסק דינו של כבוד השופט קורן, המתייחס ישירות ובלבדית לנכס נשוא התביעה כאן.

הנתבע טוען לזכות של בר רשות מכללא בנכס נשוא הדיון, וגם אם נעדר זכות להחזיק בנכס כופר בחבות לתשלום דמי שימוש בכלל ושיעורם, לגישתו מדובר בעניינו ברשות חינם המתחדשת מרגע לרגע כל עוד לא פעלה התובעת לסילוקו או לדרישת דמי שימוש, מעצם שתיקת התובעת במשך שנים מלדרוש פינוי או דמי שימוש, קם המחדל המלמד על הסכמה שבשתיקה לשהיית המבקש במקום, וללא תשלום דמי שימוש. נטען גם כי מדובר בחזקה נוגדת, וכאשר התובעת בעלת הזכויות היתה מודעת להחזקת הנכס על ידי הנתבע, אך מעולם לא פעלה לפינויו, ושתקה לעניין דרישת דמי שימוש.

לאחר הגשת התביעה וההגנה, הודע לתיק כי הנתבע מצוי בהליך פש"ר, וניתן נגדו צו כינוס, משכך ניתן צו עיכוב הליכים בתיק, בהמשך אישר בית המשפט של הפש"ר, כבוד השופט ברנר, מחוזי ת"א, ניהול התביעה כאן לגבי חובות שנוצרו לאחר מתן צו הכינוס, וזאת למניעת העדפת נושים, כן התיר ניהול התביעה גם לגבי החובות שקדמו לצו הכינוס, אך גבייתם בפועל תעוכב, ותעשה אך ורק במסגרת הליך הפש"ר. צו הכינוס בפש"ר ניתן ביום 11/11/07, התובעת הודיעה לתיק כי במסגרתו ימשכו ההליכים בגין החוב שממועד צו הכינוס – 11/11/07, ועד לפינוי בפועל, ובקשתה בעניין אושרה, בהחלטה מיום 8/1/12, כך שלגופו אין התביעה והפסיקה כאן, עוסקים בחובות שנתבעו במקור ומשנת 2004., אלא אך ורק ממועד צו הכינוס וכפי שצוין לעיל.

בהמשך ניתן בתיק פס"ד בהעדר התייצבות הנתבע לדיון, ובעקבות בקשה שהוגשה בעניין, בוטל אותו פסק דין, והתקיים דיון לגופו.

בדיון שהתקיים העידו מטעם התובעת הגב' חנה בר-רומנו , מנהלת מחלקת פיקוח ורישום באגף נכסי התובעת, וכן השמאי מר גלעד טבת, שהגיש חוות דעת מומחה לבית המשפט, מטעם התובעת ולעניין דמי השימוש הראויים בקשר לנכס נשוא התביעה, ושסוכמה בטבלה עם דמי שימוש חודשיים ראויים , משתנים ועולים, החל משנת 2004, ועד לשנת 2011, כן העיד הנתבע עצמו, וב"כ הצדדים סיכמו את הטענות.

ב"כ התובעת מציין שמדובר בפלישה "צעירה" למקרקעי ציבור, שניתן כנגד הנתבע פסק דין לפינוי בקשר לאותו נכס והינו חלוט, שהפלישה היתה בסמוך לאחר פינויו של האב מן הנכס, לא ניתן בנסיבות אלו לטעון לזכות כלשהי במקום, או להסכמה שבשתיקה המלמדת על פטור מלא או חלקי, מתשלום דמי שימוש, נטען שהפסיקה לגבי רשות חינם והחזקה נוגדת המייתרת תשלום של דמי שימוש ושצויינה על ידי הנתבע, אינה רלוונטית או ישימה לענייננו, נטען להעדר חוות דעת שמאית נוגדת, ואי סתירת חוות דעת שמאי שהוגשה מטעם התובעת, נטען לשימוש מגורים רצוף גם לפי גרסת הנתבע בהליכים השונים ולאורך זמן, ושאין מקום לגמדה לשימוש ארעי של לינה בלבד, במחסן נטוש כפי שמציין ב"כ הנתבע.

ב"כ הנתבע עומד על מצבו הקשה של הנתבע שמצוי בהליך פש"ר, מזה מספר שנים, שלא הוגשה הוכחת חוב לגבי התקופה שעד למועד צו הכינוס, וכאשר עד למועד הגשת התביעה לפינוי ב-2008 לא היתה כל מחאה או דרישה בענין מצד התובעת, חוזר על הטענה של בר רשות מכללא שאינו חייב בדמי שימוש, לאורך מרבית התקופה, וכאשר לגבי חלק קצר שלה, בין מועד הגשת תביעת הפינוי לפסק הדין שניתן בענין, יש לקבוע לכל היותר דמי שימוש מינימלים ביותר ונוכח הפירכות שהתגלו בחוות הדעת השמאי מטעם התובעת, וכאשר לא ביקר במקום למרות שפונה על ידי הנתבע, לא צרף מפת מדידה עליה הסתמך אלא במהלך הדיון, לא הגיש פירוט עסקאות באזור כמקובל, מדובר בשמאי מטעם העובד אצל התובעת, וכן לא נתן דעתו לגבי מצב הנכס שהינו ביעוד של מחסן, ושהשימוש שנעשה בו הינו בבחינת הנחת מיטה לצורך לינת לילה של הומלס, חסר בית, ולא שימוש בדירת מגורים במובן המקובל, כלכלית. נטען שהנתבע לא צריך להיענש בגין תביעות שהחלו בין התובעת לאביו, ונכנס למקום לא כפולש זר, אלא ברשות האב.

לאחר עיון בחומר, ושמיעת הצדדים, אני מחליט לקבל את התביעה, לטעמי ולגבי התקופה הרלוונטית שנותרה לדיון בענייננו, מ-11/11/07- מועד צו הכינוס בפש"ר, ועד- 7/3/11 המועד בו פונה הנכס בפועל, אין בפי הנתבע טענות הגנה ראויות מחד, ומאידך, התובעת הוכיחה ומעבר לנדרש על פי מאזן הסתברות נדרש בהליך כמו כאן, זכותה לתשלום הנדרש.

למעשה בתום הדיון, אין חולק שהנתבע פלש לנכס התובעת, בשנת 2004, ולאחר שאביו פלש למקום ופונה ממנו, ושהה בו עד שפונה הוא ממנו, לאחר פסק הפינוי, ותיק הוצל"פ שנפתח בשנת 2011.

אין חולק גם שלנתבע אין ולא היתה זכות קניינית בנכס, לא ביקש רשות להכנס ולתפוס חזקה במקום, לא קיבל רשות כזו, ולא שילם דמי שימוש בגין החזקה ולאורך כל התקופה.

בשנת 2007 התבררה לתובעת החזקה הנוגדת, כאשר התקופה לאחור, אינה נדונה כאמור בתיק זה, בהמשך לאותו בירור, הוגשה תביעת הפינוי, ב5/08 ונדונה בפני כבוד השופט קורן, וניתן בה פסק דין לפינוי שבוצע בסופו של יום באמצעות ההוצל"פ.

השאלות היחידות לגביהן קיימת מחלוקת, המצדיקה הכרעה הנן ביחס לדרישת דמי שימוש מ- 11/07, מועד צו הכינוס, ועד 05/08, מועד הגשת תביעת הפינוי, כאשר הטענה לרשות מכללא להחזקה ללא חיוב כספי בדמי שימוש, וכהמשך להחזקה משנת 2004, לגביה לא נדרשו דמי שימוש, ואף לא הוגשה הוכחת חוב בתיק הפש"ר, וכן טענות הקשורות לשומה שהוגשה.

לטעמי ממועד הגשת התביעה 25/05/08 ועד למועד הפינוי בפועל, ברי שלא יכולה להיות טענה לעניין חזקה בחינם מכוח העדר דרישה, ונוכח הגשת התביעה וצו הפינוי שניתן בה, והליכי הפינוי שננקטו בהוצל"פ בעקבותיהם פונה הנכס בסופו של דבר על ידי הנתבע. לגבי תקופה של כחצי שנה הקודמת לתביעה, וממועד צו הכינוס, אכן התובעת לא הגישה הוכחת חוב לגבי דרישתה משנת 2004 ויש בכך לחזק במידה מסויימת טענה של ויתור בעניין, או קבלה דה פקטו של טענה לרשות חינם לאותם מועדים, ועד הגשת התביעה לפחות, יחד עם זאת, כאן מדובר בחודשים ספורים לפני הגשת התביעה, וכאשר רק במהלך 2007 התברר לתובעת ולא נסתר, כי הנתבע מחזיק במקום, ומאותו מועד ביררה נסיבות ההחזקה, והגישה את תביעת הפינוי ב 05/08, משכך, ולאחר שיקול כלל הנסיבות בעניין לא ראיתי לקבוע שלגבי אותם חודשים ספורים, ממועד צו הכינוס ועד להגשת התביעה, זכאי הנתבע להנות מחזקת בר רשות מכללא, הזכאי להחזקה בחינם ובהיעדר רשות, התובעת מטעמיה שלה והקשורים להליך הפש"ר וסיכויי הגבייה שבו, רשאית לא לדרוש דמי שימוש לתקופה קודמת ובמסגרת הוכחת חוב בתיק הפש"ר. ואין בכך לשלול זכותה לדרוש דמי שימוש בתיק כאן לפחות ממועד צו הכינוס בסוף 2007 וכאשר רק בשנת 2007 נודע לה על החזקה הנוגדת ובהמשך לבירור של מספר חודשים הגישה את תביעת הפינוי כאמור. ככלל, יצויין לעניין זה, שהנתבע עצמו מציין כי בתחילת שהייתו במקום השתמש במקום כמחסן לעסק הצמוד, ורק בהמשך השמיש אותו למגורים, בכל מקרה עסקינן כאן בחודשים ספורים שלפני הגשת התביעה וכאשר על פניו, הנכס משמש למגורים באותו מועד, ושבמקביל לבירור זהות המחזיק מוגשת תביעה לפינוי.

יצויין גם שהנתבע פלש למקום בידיעתו שאביו פונה ממנו בשל פלישה אסורה, ולדבריו על פי רשות אביו, כבר נקבע שלאב לא היו זכויות עצמאיות במקום, משכך טענה לפלישה לגביה קיימת הסכמה שבשתיקה נראית דחוקה ביותר, ונוכח הליך פינוי קודם של האב והכל בידיעת הנתבע ואולם כאמור, אין צורך להכריע בכך סופית לעניין המשמעות הכספית, שכן כפי שצויין דמי השימוש בגין התקופה שמ- 2004 ועד צו הכינוס 11/07 אינם נדונים כאן.

לעניין השומה, בכתבי הטענות הטיעון בעניין רפה, גם לא הוגשה חוות דעת נגדית, היעדר יכולת כלכלית אין בה להצדיק פלישה למקרקעי הציבור, וטענה בדיעבד, שאין יכולת התגוננות ראויה בקשר לתביעה לגביה, ובשל היעדר יכולת, אינה במקומה, יצויין שהנתבע עצמו ענה בחקירה כי לא יודע מדוע לא הוגשה חוות דעת וזה עניין משפטי, ולא ענה באופן מיידי שהדבר נובע מחוסר יכולת.

בסופו של יום, מפי הנתבע שמענו שבמועדים הרלוונטיים עשה שימוש של מגורים בנכס, לעניין זה צורפו תמונות שלא נסתרו עוד בכתב התביעה המקורי, אני מקבל שעל פניו לא מדובר בדירה רגילה שבבעלות פלוני לעניין מצבה הפנימי, יחד עם זאת, איני מקבל שיש לבצע שומה על פי נתון של דירה לשימוש לינת לילה בלבד, כפי שטוען הנתבע, בכל מקרה אין בפניי נתונים מספקים לגבי שומה מתאימה במקרה שכזה, ולא ראיתי ששומת התובעת מתייחסת לדירת פאר, אלא לדירה בגודל, ובנתוני אמת שנמסרו לשמאי, ועל פיהם ערך את השומה, בכל מקרה, אין בעובדה שדו"ח ומפת המודד עליהם הסתמך השמאי לא צורפו לשומה, לשלול תוקפה, יצויין שאותו דו"ח ומפה צורפו לתביעת הפינוי, שבעניינה קיים כאמור השתק ונוכח פסק הפינוי שניתן, והנו חלוט. מדובר בשומה מדורגת, על פי שנות החזקה, ולא נסתר באופן מספק כי מה שנקבע בה הולם וניתן לקביעה במסגרת ההליך המשפטי דנן, כדמי שימוש שהינם ראויים בנסיבות. וכן על פי מאזן נדרש בהליך אזרחי.

בסיום דבריו ציין ב"כ הנתבע את מצבו האישי הקשה של המבקש, כשיקול נוסף לקולא, אכן אין להתעלם ממצוקת המבקש, מחד, מנגד עומד אינטרס הציבור, למניעת פלישה למקרקעי הציבור, ובהיעדר רשות ובנסיבות כמו כאן, לטעמי התחשבות פרטנית, בנסיבות האישיות צריכה לבוא במסגרת הליך הגבייה בעיקרו ו/או בעת הסדר לתשלום, וכאשר משולם החוב או חלקו, מרכיב ההתחשבות בעניין זה, כאשר דנים בחבות הנו מופחת, ככלל, ובנסיבות, לא ראיתי בשלו, מקום להפחתת חבות במסגרת הליך התביעה כאן, מאידך, וכפי שצויין, סביר, שהרשות ככל שיעמוד על הפרק הסדר תשלום מעשי, תוכל באותו שלב לשקול עניין זה.

סוף דבר, התביעה מתקבלת כמבוקש ובאופן שמאושרת כעת ומחדש לאחר דיון במעמד הצדדים, הפסיקתא שאושרה על פי החלטה מיום 18.04.12, ולרבות ההוצאות הנוספות שנקבעו, שהיה מקום לבטלם בזמנו בשל אי הופעה מוצדקת, אך יש מקום לפסיקתם מחדש נוכח התוצאה, ולאחר חידוש הדיון והתוצאה הסופית כעת.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ד, 11 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.