01 אוקטובר 2014

לפנינו תביעתה של הגב' אוליסיה לבקוביץ (להלן – התובעת), כנגד מעסיקתה לשעבר הגב' חגית שופן (להלן – הנתבעת) לתשלום פיצויים וזכויות נוספות עקב סיום עבודתה, שכן לטענתה פוטרה מעבודתה אצל הנתבעת בהיותה בהריון ובשל הריונה, וזאת, ללא שימוע, בניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד (להלן-חוק עבודת נשים) ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן-חוק שוויון הזדמנויות).

כמו כן עתרה התובעת לחיוב הנתבעת לשלם לה הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות בצירוף פיצויי הלנת שכר, בגין תקופת עבודתה בנתבעת.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. הנתבעת מפעילה עסק לממכר כסאות בשם "מחסני כסאות" (להלן- העסק).

2. התובעת, בת 23 במועד פיטוריה, החלה את עבודתה כמוכרת בעסקה של הנתבעת ביום 26.7.09 ופוטרה מעבודתה לקראת סוף חודש ינואר 2010, כפוף למחלוקת בין הצדדים, האם כטענת התובעת היא פוטרה מעבודתה ביום 26.1.10 או שמא כטענת הנתבעת היא פוטרה כבר ביום 25.1.10.

3. אין חולק בין הצדדים כי עד למועד מסירת ההודעה על פיטוריה (בין אם היה זה ביום 26.1.10 ובין אם ביום 25.1.10), לא מסרה התובעת מיוזמתה כי היא בהריון, כפוף למחלוקת בין הצדדים, האם כטענת התובעת הנתבעת התוודעה לדבר הריונה כבר ביום 25.1.10 ובשל כך פיטרה אותה ביום 26.1.10, או שמא כטענת הנתבעת לראשונה נודע לה על דבר הריונה של התובעת במהלך שיחה ביניהן ביום 27.1.10, וזאת לאחר שהתובעת כבר פוטרה מהעבודה יומיים קודם לכן.

4. אין חולק כי ביום 20.8.10 ילדה התובעת בת.

5. עוד יצוין כי בעקבות פיטוריה כאמור, הגישה התובעת ביום 10.2.10 תלונה בכתב למשרד התמ"ת בשל פיטוריה בהיותה בהריון.

ביום 15.6.10 הודיעה הגב' גלית חן-מפקחת עבודה במשרד התמ"ת לתובעת כי לאחר בדיקת תלונתה, הוחלט על ידי הממונה על מחוז חיפה והצפון שלא להוסיף ולחקור בתלונה, מן הטעם ש"התלונה אינה מגלה עבירה", וכן הודיעה לתובעת על זכותה לערור על ההחלטה.

התובעת לא הגישה ערר על ההחלטה, אך עוד קודם לכן ביום 8.6.10 הגישה את תביעתה שבנדון.

6. לנוכח טענותיה כי פוטרה מעבודתה ללא שימוע ובניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בסכומים הבאים:

א. פיצוי בגין הפסד שכר עקב פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים

לפי 150% משכרה עד למועד הלידה בסכום כולל של 37,920 ₪.

ב. פיצוי בגין הפסד שכר עקב פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים

לפי 150% משכרה ממועד הלידה ועד לתום התקופה המוגנת בסך 18,960 ₪.

ג. פיצוי בגין הפסד דמי לידה בסך 16,229 ₪.

ד. פיצויי פיטורים ודמי הבראה מחושבים עד לתום

התקופה המוגנת בסך כולל של 10,126 ₪.

ה. פיצוי לפי סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון הזדמנויות בסך 50,000 ₪.

ו. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין (ללא שימוע) מחושבים לפי

12 חודשי עבודה, בסכום כולל של 50,556 ₪.

ז. פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש בסך 100,000 ₪.

7. בנוסף לסכומים הנ"ל המתייחסים כאמור לנסיבות סיום עבודתה של התובעת, עתרה התובעת גם לחיוב הנתבעת בתשלום סכומים בגין תקופת עבודתה בנתבעת, כדלקמן:

א. הפרשי שכר בגין מלוא שעות עבודתה, בסכום כולל של 1,687 ₪.

ב. פיצויי הלנת שכר בגין הפרשי השכר הנ"ל עד למועד הגשת

התביעה בסכום כולל של 5,716 ₪.

ג. גמול עבודה בשעות נוספות בתקופת עבודתה בנתבעת,

בסכום כולל של 849 ₪.

ד. פיצויי הלנת שכר בגין גמול עבודה בשעות נוספות כנ"ל עד

למועד הגשת התביעה בסכום כולל של 2,941 ₪.

8. כמו כן ולהשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת תביעתה זו של התובעת, אף הוגשה כנגד הנתבעת תביעתה של הגב' אילונה גורליק-בת דודתה של התובעת, שעבדה במועדים הרלוונטיים לתביעה אצל הנתבעת ופוטרה ביום 23.2.10 (ראה: תיק ס"ע 13983-06-10 אילונה גורליק – חגית שופן, בפני מותב בראשות השופטת פריימן).

במסגרת אותו הליך נדונה טענת הנתבעת כי הרקע לפיטורי הגב' גורליק נעוץ בין היתר בכך שהגב' גורליק עשתה יד אחת עם התובעת שבנדון עת ביום 22.2.10, ללא רשות, ועל אף שעובדת חדשה ששהתה במקום התנגדה לכך, נכנסו השתיים למשרדי ההנהלה, חיטטו בקלסרי הנוכחות של העובדות ונטלו עימן גליונות נוכחות מקוריים, לרבות של התובעת בענייננו.

לציין, כי בפסק דינו שניתן בינתיים קבע בית הדין באותו מקרה, כי הגעתה של התובעת למשרדי הנתבעת באותו מועד לא היתה תמימה וכי הגב' גורליק נכנסה למשרד לחיפוש מסמכים הקשורים בעבודתה שלה ובעבודתה של התובעת שבנדון, אשר כבר פוטרה והיתה מצויה אף היא באותה העת בסכסוך עם הנתבעת.

טענות הצדדים

9. עיקר המחלוקת בתיק זה, הן מבחינת מהותה והן מבחינת סכומה, נסבה על נסיבות פיטוריה של התובעת.

וכך, לטענת התובעת, היא היתה עובדת טובה ולראיה במשך תקופת עבודתה הוגדלה משרתה ובנוסף לתפקידה כמוכרת הוטל עליה, החל מחודש נובמבר 09', לשמש גם כמזכירת העסק.

לטענתה ביום 25.1.10, היא קיבלה מכתב דואר אלקטרוני (להלן – דוא"ל) לחשבון הדואר האלקטרוני האישי שלה בנוגע להריונה. לדבריה, עד לאותו שלב טרם סיפרה לנתבעת על הריונה מאחר וחששה כי תפוטר אם הנתבעת תדע על כך. מכל מקום, לטענת התובעת, לאור חשיבות המידע שהופיע באותו דוא"ל היא עיינה בו תוך כדי עבודתה. לדבריה, כאשר נאלצה לעזוב את עמדתה למספר דקות, ניצלה הנתבעת את ההזדמנות וקראה את תוכן הדוא"ל האמור, למרות שהיה ממוזער ולא היה גלוי לעין. עוד טוענת התובעת כי לאחר שקראה את הדוא"ל, הביכה אותה הנתבעת בפומבי, ושאלה בזמן שהיו לקוחות בחנות ובנוכחות עובדת נוספת, בצעקה שהדהדה בכל מתחם העבודה "אליסיה את בהריון?". לדבריה, היא פטרה את הנתבעת בכך שמדובר ב"דואר זבל" והמתינה להזדמנות נאותה כדי לשוחח עם הנתבעת בפרטיות על נושא זה.

לטענת התובעת, לאחר מכן היא מחקה את הודעת הדוא"ל הנ"ל, שכן לא סברה שיהא בה צורך במסגרת הליך משפטי ולאחר פניה לשרת הדואר האלקטרוני התברר לה כי לא ניתן לשחזר את הודעת הדוא"ל הנ"ל לאחר שנשלחה לסל המחזור.

מכל מקום לטענת התובעת, כבר למחרת, ביום 26.1.10 היא פוטרה באמתלת שווא, כאילו נעדרה מן העבודה ללא רשות, בבוקרו של אותו יום (לטענתה, כדי לסייע להוריה בהעברת דירה). לדבריה, על הפיטורים נודע לה משיחה טלפונית אל בת דודתה- הגב' אילונה גורליק, שעבדה אותה עת אצל הנתבעת ואף התגוררה עם התובעת בדירתה, ועל כן הגיעה מיד למקום העבודה אך הנתבעת התחמקה ממנה. לבסוף, כאשר נאותה הנתבעת להיפגש עימה, היא מסרה לה שהיא מפטרת אותה בשל אותה היעדרות (הגם שלשיטת התובעת היא נעדרה באישור אחותה של הנתבעת- הגב' ענבל סרלקר).

לטענת התובעת, "בשלב זה" היא אמרה לנתבעת כי היא בהריון ולכן אסור לה לפטר אותה ובאותו שלב הניחה הנתבעת על השולחן מכתב פיטורים לפיו פיטוריה ייכנסו לתוקפם ביום 3.2.10, אך הואיל והיתה בסערת רגשות לא לקחה את המכתב ובדיעבד, כאשר ביקשה את מכתב הפיטורים נמסר לה מכתב אחר מזה שראתה, הוא המכתב שצורף לתצהיר התובעת ושבו צוין כי היא מפוטרת לאלתר תוך תשלום חלף הודעה מוקדמת.

מוסיפה התובעת וטוענת כי למחרת היום, ביום 27.1.10 היא הגיעה פעם נוספת לחנות הנתבעת בניסיון לדבר על ליבה של הנתבעת שלא תפטר אותה ואף הציגה בפניה אישור רפואי על דבר הריונה, אך הנתבעת הבהירה כי אין בכוונתה לשנות את החלטתה.

10. מנגד, לטענת הנתבעת, במועדים הרלוונטיים לסכסוך, היא היתה אמא לשני פעוטות, בהריון שלישי בעצמה, שעברה טראומה משפחתית איומה כאשר בעלה (שעבד עימה בעסק), אדם צעיר, בריא ובמלוא כושרו, לקה באירוע מוחי חמור, שבעקבותיו אושפז בבית לוינשטיין והפך לחולה סיעודי, התלוי בזולת. לטענתה, בעיצומה של תקופה קשה זו היא נאלצה להתמודד בנוסף לכל הקשיים האחרים שנכפו עליה, גם עם שתי עובדות: התובעת ובת דודתה הגב' גורליק שניצלו את חולשתה כמעסיקתן על מנת ליצור יש מאין שתי תביעות ענק חסרות בסיס כנגדה.

לגופם של דברים, הכחישה הנתבעת מכל וכל את דבר התרחשותו של אירוע קריאת הדוא"ל והצעקה בעקבותיו, או אף את הטענה כאילו התובעת עבדה בחנות ביום 25.1.10. לטענת הנתבעת, הנכון הוא שבתפקודה של התובעת נפלו ליקויים רבים כמפורט באריכות בתצהירה שבעקבותיהם (ולא בעקבות הצלחתה של התובעת) היא החליטה להעבירה לשמש כמזכירה בשעות הבוקר והשאירה אותה לעבוד כמוכרת בשעות אחר הצהריים בהן אין פעילות רבה של לקוחות, אלא שגם בכך לא הצליחה התובעת, דבר שהוביל לשיחות רבות עימה על תפקודה הלקוי. לדבריה של הנתבעת, בנסיבות אלו כבר בסוף שנת 2009 היא פנתה, בין היתר למשרד התעסוקה, על מנת לאתר מחליפה לתובעת, וזה האחרון שלח אליה קורות חיים של מועמדות, אשר העתקן צורף לתצהירה. לדבריה, אחת המרואיינות הייתה הגב' שולי דהן, אשר רואיינה על ידיה מספר פעמים קודם לפיטוריה של התובעת (בסוף שנת 2009 ובתחילת חודש ינואר 2010) והתקבלה לעבודה במקום התובעת.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי ביום 24.1.10 הגדילה התובעת לעשות ונתפסה בדבר שקר של ממש, עת פנתה אליה וביקשה ממנה לצאת ליום חופשה ביום המחרת (25.1.10) ולאחר שהיא מסרה לתובעת כי אינה מאשרת את החופשה בהתראה כה קצרה, פנתה התובעת לאחותה-הגב' ענבל סרלקר בעניין זה, תוך שהיא מציינת בתשובה לשאלתה של הגב' סרלקר, כי הנתבעת אישרה לה להיעדר ביום 25.1.10. לדבריה, כאשר גילתה לתדהמתה ביום 25.1.10 שהתובעת לא הגיעה לעבודה ולמדה על הנסיבות בהן נעשה הדבר, היא ניסתה ליצור עם התובעת קשר טלפוני אך התובעת "סיננה" את שיחותיה ונמנעה מלענות. לבסוף פנתה טלפונית אל הגב' גורליק שלמרבה "הפלא", הצליחה בשיחה טלפונית אחת לאתר את התובעת, והודיעה לנתבעת שהתובעת תגיע בשעה 15:00 לעסק. לדברי הנתבעת עם הגעתה של התובעת לעסק, נערכה לתובעת שיחת שימוע, במהלכו נערך תחקיר על אירוע יום האתמול בכללותו, והובהרה לתובעת חומרת מעשיה, אך התובעת מצידה, לא סיפקה בשיחה כל הסבר המניח את הדעת למעשיה. בהתחשב בליקויים בעבודתה של התובעת עד לאותו מועד והשיחות שנערכו לה עוד קודם לכן, הרי שבסיום השיחה, כך לדברי הנתבעת, היא הבהירה לתובעת כי כלו כל הקיצים, וכי לאור התנהלותה בקשר עם אותה חופשה שנטלה ללא רשות אין לה כל אמון בה, והיא מפטרת אותה מעבודתה. לדבריה בסיום השיחה ערכה מכתב פיטורים, נושא תאריך אותו היום 25.1.10 בו הודיעה לתובעת על פיטוריה לאלתר ומסרה אותו לידי התובעת. העתק המכתב צורף לתצהיר הנתבעת כנספח ז'.

עוד טוענת הנתבעת כי כעבור יומיים, ביום 27.1.10 הגיעה התובעת לעסק, וביקשה לשוחח עמה במשרדה, ובשיחה זו, הודיעה לה לראשונה, על כך שהיא בהריון, וביקשה כי תתחשב בה, ותבטל את פיטוריה. לדבריה היא היתה מופתעת מהודעתה של התובעת, שבזמנים הרלבנטיים, היתה בחורה צעירה, רווקה וללא בן זוג, וקראה לאחותה הגב' סרלקר, שתשתתף בשיחה. לטענתה, בשלב זה החליטה להקליט את השיחה באמצעות הטלפון הנייד שלה. הנתבעת צירפה לתצהירה את תמליל השיחה (נספח ח' לתצהיר) ומאוחר יותר הגוש גם דיסק ההקלטה לתיק. לטענתה, ניתן להיווכח מהתמליל וההקלטה כי אכן זו היתה הפעם הראשונה שבה התוודעה לדבר הריונה של התובעת.

11. עד כאן, עיקרי טענות הצדדים בסוגיה המרכזית שבמחלוקת בתיק זה. בנוסף כאמור, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה נוספת והיא האם התובעת קיבלה את מלוא התשלום בגין השעות שעבדה בנתבעת במשך תקופת עבודתה והאם קיבלה גמול ראוי בגין שעות נוספות שעבדה לטענתה.

דיון והכרעה

12. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת ותצהיר משלים מטעמה, וכן תצהיריהם של הגב' גורליק ושל מר מיכה ברקו, אשר לטענת התובעת היה זה שסייע בידיה להעביר את הדברים מדירת הוריה ואף הסיעה לעסק ביום 26.1.10.

מטעם הנתבעת אותה הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת וכן תצהירה של אחותה, הגב' סרלקר.

התובעת, הנתבעת והמצהירים מטעמן, נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו.

13. משהובהרו הפלוגתאות שבין הצדדים, נפנה להלן לדון בהן, ותחילה ומטבע הדברים בפלוגתא העיקרית, היינו פיטוריה של התובעת והתוצאה הנובעת מהן.

נסיבות פיטוריה של התובעת

14. נקדים ונתייחס דווקא לאשר לא היה במחלוקת בין הצדדים בתיק זה, כדלקמן:

א. לא היה חולק בין הצדדים על כך שהתובעת החלה את עבודתה אצל הנתבעת ביום 26.7.09.

ב. לא היה חולק בין הצדדים כי במועד פיטוריה היתה התובעת בתחילת הריונה.

ג. לא היה חולק כי ביום בו פוטרה (בין אם היה זה ביום 26.1.10 ובין אם ביום 25.1.10), לא עבדה התובעת בפועל.

ד. לא היה חולק כי לאחר פיטוריה, ביום 27.1.10 הגיעה התובעת למשרדי הנתבעת מיוזמתה וביקשה מהנתבעת להשיבה לעבודה, וכי בשיחה זו נדון דבר הריונה.

ה. לא היה חולק כי לא התבקש ולא התקבל אישור הממונה על יחסי עבודה (להלן- הממונה) לפיטורי התובעת בהיותה בהריון.

15. עד כאן באשר לעובדות היסוד שלא היו במחלוקת. לעומת זאת, וכפי שניתן להיווכח מגרסאותיהן הסותרות של התובעת והנתבעת, המחלוקת ביניהן בסוגיה זו היא מחלוקת עובדתית שבמרכזה שתי שאלות. האחת – האם התובעת פוטרה ביום 26.1.10, או שמא ביום 25.1.10, והשניה – האם במועד פיטוריה (בין אם היה זה ביום 26.1.10 ובין אם ביום 25.1.10), כבר ידעה הנתבעת על דבר היותה של התובעת בהריון, אם לאו.

לאור אשר אינו במחלוקת בין הצדדים, ברי כי הכרעה בשתי השאלות שבמחלוקת, יכולה להשליך על תוצאת הפיטורים וזכאות התובעת לסעדים כנתבע על ידיה במספר אופנים שונים, ועל כן נפנה להלן לדון במחלוקות אלו שבין הצדדים, ותחילה לשאלה האם הנתבעת ידעה על דבר היותה של התובעת בהריון במועד פיטוריה.

האם הנתבעת ידעה על הריונה של התובעת במועד שבו פיטרה את התובעת

16. אין חולק בין הצדדים כי התובעת עצמה לא סיפרה מיוזמתה לנתבעת או לכל גורם אחר אצל הנתבעת על דבר הריונה עד ליום 25.1.10, אלא שלטענת התובעת כאמור, הנתבעת גילתה בעצמה את דבר היותה בהריון כבר ביום 25.1.10, שעה שעיינה ללא רשות בדוא"ל אישי ממוזער שהגיע אל התובעת ונשאר במחשבה כשעזבה את עמדת המחשב למספר דקות. לא זו אף זו, אלא שלטענת התובעת, לאחר שהנתבעת קראה ללא רשות את אותו דוא"ל, היא הגדילה לעשות והביכה אותה בפומבי, עת בזמן שהיו לקוחות בחנות ובנוכחות עובדת נוספת, שאלה בצעקה שהדהדה בכל מתחם העבודה "אליסיה את בהריון?".

הנתבעת מנגד מכחישה מכל וכל אירוע זה ולטענתה הפעם הראשונה שבה נודע לה על הריונה של התובעת היתה ביום 27.1.10 וזאת מפי התובעת עצמה שסיפרה לה על הריונה.

17. גרסה זו של התובעת בדבר קריאת הדוא"ל והצעקה בעקבותיו, לא גובתה בשום ראיה או ראשית ראיה כדי לתמוך בה.

כך, ולמרות שלשיטתה, הנתבעת הביכה אותה בפומבי עת שאלה אותה בצעקה שהדהדה בכל מתחם העבודה בו ביו לקוחות ובנוכחות עובדת נוספת, האם היא בהריון - לא זימנה התובעת לעדות, למצער, את אותה עובדת שבנוכחותה הושמעה אותה צעקה מהדהדת ברחבי מתחם העבודה.

המדובר בעדה מהותית ובראיה קרדינאלית לתביעתה של התובעת, ולמרות זאת לא הובאה אותה עדה להעיד ללא הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת.

18. אלא שבכך לא סגי. מעבר לכך שהתובעת לא הציגה כל עדות ישירה לביסוס ידיעת הנתבעת על דבר הריונה הגם שהיה בידיה לעשות כן, הרי שאפילו ראשית ראיה לקיומה של אותה ידיעה לא הוצגה. כך, התובעת לא הציגה את אותו דבר דוא"ל שנשלח אליה ואשר היה בכוחו לתמוך בגרסה זו, לרבות לעניין מועד הידיעה הנטענת. לטענת התובעת, לא היה בידיה להציג את אותו דבר דוא"ל שכן היא מחקה אותו בטרם ידעה כי תזקק לו במסגרת הליך משפטי. עוד טענה התובעת כי בפניה לשרת הדואר האלקטרוני התברר כי לא ניתן לשחזר את הודעת הדוא"ל הנ"ל לאחר שנשלחה לסל המחזור. לעניין זה צירפה התובעת לתצהירה את נספח ג', תשובת חברת וואלה מיום 18.1.11 שבה נאמר כי דבר דואר שנמחק עובר בצורה אוטומטית לתיקיית "סל אשפה" ומומלץ לבדוק אם הדוא"ל המדובר נמצא בתיקיה זו או בתיקיה אחרת בתיבה. עוד צוין כי לא ניתן לשחזר דואר שנמחק מתיקיית "סל אשפה".

הנה כי כן מתשובה זו, שצורפה על ידי התובעת עצמה, עולה כי לא די בכך שבוצעה פעולת מחיקה של מסמך, שכן מסמך שנמחק עובר בצורה אוטומטית לתיקיית "סל אשפה" ואז נדרשת פעולה נוספת של מחיקה מתיקיית "סל אשפה" ורק אז נוצר מצב שבו לא ניתן יהיה לשחזר את המסמך.

התובעת שטענה בצורה לקונית כי מחקה את המסמך, לא הסבירה מתי ובאילו נסיבות עשתה כן ולא מסרה כל הסבר לשאלה מדוע לאחר שמחקה את המסמך, טרחה למחוק אותו גם מתיקיית "סל אשפה", ואף לא סיפקה כל הסבר לשאלה מדוע מסמך שהיה מספיק חשוב כדי לעיין בו בזמן העבודה, נמחק על ידיה לצמיתות באופן שאינו ניתן לשחזור.

זאת ועוד, כבר ביום 10.2.10 הגישה התובעת תלונה בכתב למשרד התמ"ת וביום 22.2.10 כבר נשלח מכתב מבא כוחה, ללמדך שהתובעת היתה מיוצגת מראשית האירועים. למרות זאת, לא טרחה התובעת לשמור באותו מועד את המסמך שיש בו כדי לתמוך בגרסתה בנקודה כה קרדינאלית לתביעתה, או למצער לנסות ולאתרו באותו מועד.

יותר מכך, התובעת אף לא סיפקה כל הסבר לשאלה מדוע בסמוך לאירוע כאשר כבר היתה מיוצגת על ידי עורך דין, לא טרחה לפנות לגורם ששלח לה את המסמך בבקשה כי "יעביר" אליה בשנית את אותו דוא"ל באופן שניתן יהיה להיווכח באיזה תאריך נשלח אליה לראשונה.

למעלה מן הצריך יוער כי מלכתחילה, גרסתה זו של התובעת לפיה למרות חששה כי דבר הריונה יתגלה באותו שלב, היא השאירה את דבר הדוא"ל פתוח במחשבה (גם אם ממוזער) כשעזבה את עמדת המחשב, אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים.

19. על האמור לעיל נוסיף עוד, כי במסגרת תצהירה טענה התובעת כאמור כי ביום 26.1.10 לאחר שהתבשרה טלפונית על פיטוריה, היא הגיעה למשרדי הנתבעת וכי "בשלב זה" לאחר שהנתבעת הבהירה לה שהיא מפוטרת בשל אותו אירוע של היעדרות כביכול ללא רשות מהעבודה, היא אמרה לנתבעת שהיא בהריון ולכן אסור לה לפטר אותה.

גרסה זו אינה מתיישבת עם גרסתה של התובעת לפיה כבר ביום 25.1.10 התוודעה הנתבעת לדבר הריונה, שכן ממה נפשך. אם לשיטת התובעת הנתבעת ידעה כבר ביום 25.1.10 שהיא בהריון ואם לשיטתה, היא עצמה ידעה שהיא מפוטרת כבר מהשיחה הטלפונית שקיבלה הגב' גורליק - אין כל הגיון בכך שתמתין עד לאחר הבהרת הנתבעת כי היא מפוטרת כדי לומר לה שהיא בהריון ולכן לא ניתן לפטרה, אלא מתבקש היה כי תגיע למשרדי הנתבעת וקודם כל תציין בפני הנתבעת כי למרות שהכחישה את הדברים תחילה, היא אמנם בהריון ולכן לא ניתן לפטרה.

לא זו אף זו, עיון במכתב ששלחה התובעת למשרד התמ"ת ביום 10.2.10 מעלה כי למרות הפירוט הרב באשר לתוכן השיחה שהתקיימה עם הנתבעת באותו מעמד, והדברים שהיא עצמה אמרה לנתבעת באותה שיחה, לא ציינה התובעת כלל כי אמרה לנתבעת באותו מעמד שהיא בהריון ולא ניתן לפטרה.

ערים אנו לכך שמדובר במכתב שכתבה התובעת בעצמה ולא במסמך שנוסח על ידי בא כוחה, אך דווקא בשל כך אין זה סביר בעינינו שבסמוך לאירוע נשוא המחלוקת ובמכתב תלונה המופנה למשרד התמ"ת בשל פיטוריה בהריון, לא תזכיר התובעת את העובדה שאמרה לנתבעת באותו מעמד כי היא בהריון ולא ניתן לפטרה.

20. הנה כי כן, עד כה, התובעת שעליה הנטל להוכיח את תביעתה, לא סיפקה כל ראיה או ראשית ראיה שהיה בידיה לספק, כדי לבסס את גרסתה לפיה למרות שהיא עצמה לא סיפרה מיוזמתה על דבר הריונה, הנתבעת התוודעה לדבר ההריון בעצמה כבר ביום 25.1.10. יותר מכך, אפילו גרסתה של התובעת לפיה הודיעה לנתבעת על דבר הריונה במעמד הפיטורים נסתרה במכתבה שלה למשרד התמ"ת מיום 10.2.10.

מנגד, הנתבעת הכחישה מכל וכל את המיוחס לה בעניין זה ואף את הטענה כי התובעת עבדה בחנות ביום 25.1.10 (ועל כך יידון להלן בהמשך). כך גם, הן הנתבעת והן אחותה של הנתבעת, הגב' סרלקר, עמדו בתוקף על גרסתן כי לראשונה נודע להן על דבר ההריון בשיחה מיום 27.1.10.

גרסתן זו של השתיים לא רק לא נסתרה בחקירתן הנגדית, אלא חוזקה בראיות נוספות, ונבאר.

כך, עיון בתמליל השיחה מיום 27.1.10 תומך במסקנה כי דבר ההריון נודע לנתבעת ולאחותה באותו מעמד. מעיון בתמליל (שלא הוצגה התנגדות להגשתו או לתוכנו, כפוף לטענה כי ההקלטה אינה רציפה), מעלה כי הן הנתבעת והן אחותה היו מופתעות באותו מעמד מהידיעה על הריונה של התובעת, כך שרוב השיחה סבה על נסיבותיה האישיות של התובעת, שכאמור הינה בחורה צעירה ולא נשואה שהחליטה לשמור את ההריון למרות שנפרדה כבר מבן זוגה. יתרה מכך, בעמ' 2 לתמליל, אומרת הנתבעת לתובעת: "...איזה קטעים הרגת אותי, טוב אז מה, עכשיו אני לא יודעת מאיזה כיוון זה, איזה קטעים איתך, אז דווקא עכשיו את מודיעה לי שאת בהריון דווקא אז היית צריכה לקחת את העבודה הרבה יותר ברצינות ולחשוב על עצמך, במקום זה זלזלת בעבודה". אמירה מסוג זה בנסיבות כמתואר על ידי התובעת, היתה מחייבת תגובה ספונטאנית מצד התובעת לפיה "אבל ידעת שאני בהריון" או "אבל אמרתי לך אתמול שאני בהריון" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.). אין חולק כי התובעת לא אמרה דבר בעניין זה והסבריה בחקירתה הנגדית (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 11-16), לפיהם את השיחה הזו ניהלה בעקבות עצה שקיבלה מעובדת במשרד התמ"ת לפיה נאמר לה לבקש יפה להחזירה לעבודה ולא להיכנס עם הנתבעת לוויכוחים, לא שיכנעונו. העמדת הנתבעת על כך שכלל לא מדובר במידע מפתיע יכול להיעשות גם בצורה מנומסת ואף בהומור, ללא צורך להיכנס לויכוח בעניין זה. העובדה שבנקודה כה מהותית התובעת לא אמרה דבר ולא ניסתה במעמד אחותה של הנתבעת להעמיד דברים על דיוקם ולהזכיר כי הנתבעת כבר מודעת לדבר הריונה, תומכת במסקנה כי אכן, היתה זו הפעם הראשונה שבה התוודעה הנתבעת לדבר הריונה של התובעת.

חיזוק נוסף לכך שהנתבעת התוודעה לראשונה לדבר הריונה של התובעת בפגישה מיום 27.1.10 נמצא במכתבה של התובעת עצמה אל משרד התמ"ת מיום 10.2.10.

במכתבה זה, מיד לאחר הפירוט באשר לתוכן השיחה שהתקיימה עם הנתבעת במעמד הפיטורים, עברה התובעת לתאר את אירועי יום ה-27.1.10, באלו המילים:

"27.1.10 הגעתי בבוקר ביוזמתי לשיחה עם חגית, בשיחה סיפרתי לה על מצבי (ההריון) והסברתי לה שאני צריכה ואף רוצה להמשיך לעבוד...."

נוסח זה כפי שנכתב מפי התובעת עצמה בזמן אמת, אינו מתיישב עם הגרסה כי יום קודם לכן כבר מסרה לנתבעת שהיא בהריון ולא כל שכן עם הגרסה כי הנתבעת ידעה כבר יומיים קודם לכן על דבר הריונה, אלא עולה ממנו כי אמנם בשיחה זו מיום 27.1.10 סיפרה התובעת לנתבעת לראשונה על דבר הריונה.

21. סיכומם של דברים בסוגיה זו.

התובעת שעליה הנטל להוכיח את תביעתה, לא סיפקה כל ראיה או ראשית ראיה שהיה בידיה לספק, כדי לבסס את טענתה, כי הנתבעת התוודעה לדבר ההריון בעצמה כבר ביום 25.1.10, וכאמור, אף גרסתה לפיה הודיעה לנתבעת על דבר הריונה במעמד הפיטורים נסתרה במכתבה שלה למשרד התמ"ת.

מנגד, גרסת הנתבעת לפיה התוודעה לדבר ההריון לראשונה בשיחה מיום 27.1.10 לא רק שלא נסתרה, אלא נתמכה בתמליל השיחה שהתקיימה ביום 27.1.10 ובמכתב התובעת עצמה למשרד התמ"ת.

בנסיבות אלו, טענות התובעת בסיכומיה לפיהן הנתבעת לא הוכיחה את חוסר שביעות הרצון מהתובעת, או נמנעה מלספק את צילומי האבטחה של אותו יום – אינן יכולות להוות תחליף להעדר כל ראיה או ראשית ראיה (שהיה בידי התובעת להמציא) לביסוס גרסתה של התובעת לפיה כבר ביום 25.1.10 ידעה הנתבעת על הריונה של התובעת, ואין בהן כדי להוות תחליף לחוסר ההגיון הפנימי ולסתירות שהתגלו בגרסת התובעת כמבואר לעיל.

אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות את טענת התובעת לפיה הנתבעת ידעה כביכול על דבר הריונה כבר ביום 25.1.10 ואת גרסתה לפיה הודיעה לנתבעת כביכול על דבר הריונה כבר במעמד הפיטורים, ואנו קובעים כי לראשונה נודע לנתבעת ולאחותה על דבר הריונה של התובעת ביום 27.1.10 וכי במעמד פיטורי התובעת לא ידעה הנתבעת על הריונה של התובעת, וזאת בין הפיטורים התרחשו ביום 26.1.10 ובין אם ביום 25.1.10.

22. עד כאן קביעותינו בשאלה מתי נודע לנתבעת לראשונה על דבר ההריון והאם במועד הפיטורים ידעה הנתבעת על הריונה של התובעת. מכאן נפנה לדון בשאלה השניה שבמחלוקת, היינו האם התובעת פוטרה ביום 26.1.10 או ביום 25.1.10.

האם התובעת פוטרה ביום 26.1.10 או ביום 25.1.10.

23. משלא היה חולק בין הצדדים, כי ביום שבו פוטרה התובעת (בין אם היה זה ביום 26.1.10 ובין אם ביום 25.1.10), היא לא עבדה בפועל בנתבעת, נודעת חשיבות רבה למועד פיטוריה המדויק של התובעת, על מנת לקבוע את משך תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת.

24. לעניין מועד הפיטורים צירפה הנתבעת לתצהירה כנספח ז', את העתק מכתב הפיטורים שנמסר לתובעת במעמד הפיטורים. המכתב נושא את התאריך 25.1.10 ונאמר בו כי פיטורי התובעת יכנסו לתוקפם על אתר. בנוסף צירפה הנתבעת לכתב הגנתה כנספח ד' העתק של דו"ח הנוכחות של התובעת לחודש ינואר 2010, ממנו עולה כי מיום 25.1.10 ואילך לא עבדה התובעת בנתבעת.

25. מנגד, לא היה חולק אף לשיטת התובעת, כי במעמד הפיטורים נמסר לה מכתב הפיטורים, אלא שלדבריה מפאת ההתרגשות היא לא לקחה אותו. כך גם לטענת התובעת כאמור, היא הספיקה לעיין במכתב הפיטורים, אלא שלטענתה ראתה כי צוין במכתב זה שפיטוריה יכנסו לתוקפם ביום 3.2.10, כך שמכתב הפיטורים שהציגה הנתבעת כנספח ז' לתצהירה איננו המכתב שראתה ונמסר לה במעמד הפיטורים.

אשר לדו"ח הנוכחות, טענה התובעת כי דוח הנוכחות שצורף על ידי הנתבעת איננו אותנטי, שכן אינו זהה לדוחות האחרים שצורפו ואף מספר השעות הנקוב בעמוד השני לדוח, אינו תואם את מספר השעות המודפס בעמוד הראשון.

בנוסף לטענותיה לעיל כלפי המסמכים שצירפה הנתבעת, ולביסוס גרסתה כי הפיטורים התרחשו ביום 26.1.10, הפנתה התובעת בסיכומיה לחמישה "מקורות עצמאיים" שלא נסתרו, היינו: תצהירה של התובעת בו נטען כי פוטרה ביום 26.1.10, תצהיר הגב' גורליק בו נטען כי התובעת פוטרה ביום 26.1.10, תצהירו של מר מיכה ברקו שהצהיר כי ביום 26.1.10 סייע לתובעת להעביר דברים מבית הוריה ואף הסיעה מאוחר יותר למשרדי הנתבעת, פירוט שיחות נכנסות לטלפון הנייד שלה ביום 25.1.10 וצילום של מסך הטלפון הנייד שלה לגבי שיחות שלא נענו ביום 26.1.10 וכן תעודות משלוח שצורפו על ידי הנתבעת עצמה הנושאות תאריך 25.1.10.

לציין עוד, כי לתצהירה צירפה התובעת גם צילום מתוך יומנה (הגם שהיומן עצמו לא הוגש) שבו מצוין בכתב יד ביום 26.1.10 "נסעתי לחיפה עם מיכה – לקחת חפצים", אך לא הסתמכה עליו במסגרת סיכומיה.

נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

26. אשר למכתב הפיטורים – נקדים ונאמר כי מלכתחילה, לא מצאנו הגיון בגרסת התובעת באשר לשינוי שחל במכתב, שכן ממה נפשך. לשיטת התובעת הנתבעת ידעה כבר ביום 25.1.10 על דבר הריונה ולכן מיהרה לפטרה כבר ביום 26.1.10 וזאת בשל הריונה. אם אמנם כך היו פני הדברים והנתבעת פיטרה את התובעת בשל הריונה ומיהרה לעשות כן בטרם תשלים 6 חודשי עבודה, אין כל הגיון בכך שהנתבעת מלכתחילה תרשום במכתב הפיטורים שפיטורי התובעת ייכנסו לתוקפם ביום 3.2.10. בטענה זו של התובעת לפיה מאוחר יותר תוקן מועד לפיטורים, לפיטורים לאלתר, היה אולי ממש אילו דובר לשיטתה בנסיבות בהן פוטרה התובעת בטרם ידעה הנתבעת על הריונה ורק לאחר מכן נודע לה דבר ההריון ועל כן שינתה בדיעבד את תוכן המכתב, אלא שכאמור, לא זו טענת התובעת.

מעבר לכך, לא הוצגה כל ראיה אחרת מצד התובעת לשלול את האותנטיות של מכתב הפיטורים ובחקירתה הנגדית עמדה הנתבעת על כך שזה המכתב שהוכן ונמסר ביום 25.1.10 (ראה: בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 6-12).

27. על האמור לעיל נוסיף, כי התובעת הקדישה חלק לא מבוטל מסיכומיה לדיון בשאלת איכות תפקודה ומידת שביעות רצונה של הנתבעת ממנה, תוך שהיא ממעיטה מערכו של הסכסוך שהתגלע בין הצדדים בעניין היעדרותה של התובעת מן העבודה ביום הפיטורים, ומדגישה את חוסר הסבירות שבפיטוריה לאלתר בשל אותה היעדרות.

אין בידינו לקבל את סברתה זו של התובעת בדבר סבירות פיטוריה לאלתר, ונבאר.

28. להזכיר, לגרסת הנתבעת ביום 24.1.10 הגדילה התובעת לעשות ונתפסה בדבר שקר של ממש, עת פנתה אליה וביקשה ממנה לצאת ליום חופשה ביום המחרת (25.1.10) ולאחר שהיא מסרה לתובעת כי אינה מאשרת את החופשה בהתראה כה קצרה, פנתה התובעת לאחותה-הגב' ענבל סרלקר בעניין זה, תוך שהיא מציינת בתשובה לשאלתה של הגב' סרלקר, כי הנתבעת אישרה לה להיעדר ביום 25.1.10. הנתבעת ציינה כי כאשר גילתה לתדהמתה ביום 25.1.10 שהתובעת לא הגיעה לעבודה ולמדה על הנסיבות בהן נעשה הדבר, היא ניסתה ליצור עם התובעת קשר טלפוני אך התובעת "סיננה" את שיחותיה ונמנעה מלענות.

מנגד, לטענת התובעת בתצהירה, אותו אירוע התרחש בכלל ביום ג' ה-26.1.10. לטענתה, בימי ג' היא נהגה לעבוד רק במשמרת בוקר, אך באותו יום ג' היא שובצה לעבודה גם במשמרת אחר הצהרים ללא הסכמתה. לדבריה הואיל ובאותו יום תכננה לסייע להוריה במעבר דירה ואף קבעה מראש עם מיכה ברקו שיעזור לה בהובלת הציוד לא יכלה לעבוד שתי משמרות באותו יום. כמו כן מאחר ובת דודתה הגב' גורליק לא חשה בטוב באותו הזמן היא נאלצה לנסות לשנות את מועדי המשמרות עם עובדים אחרים בנתבעת. לדבריה, היא סיכמה עם עובדת אחרת ועם אחותה של הנתבעת, הגב' סרלקר, שהיתה הממונה הישירה עליה, כי לא תגיע באותו היום למשמרת בוקר רגילה אלא רק למשמרת אחר הצהריים בשעה 15:00, הואיל וסייעה להוריה במעבר דירה.

לטענת התובעת, למרות הסיכומים שהיו לה עם עובדי הנתבעת, לרבות, עם הממונה הישירה עליה הגב' סרלקר, כאשר חזרה לביתה באותו יום והתכוננה לצאת למשמרת אחר הצהריים, נודע לה מבת דודתה על פיטוריה.

29. עד כאן גרסאותיהן הסותרות של התובעת והנתבעת, באשר ל"אירוע השיבוץ" שלית מאן דפליג כי קדם לפיטורי התובעת והתייחס לעבודת התובעת ביום הפיטורים (ה-26.1.10 לשיטת התובעת, ה-25.1.10 לשיטת הנתבעת).

לציין, כי גרסת הנתבעת בעניין זה לא נסתרה בחקירתה הנגדית, במסגרתה הסבירה את החומרה הרבה שייחסה להתנהלות התובעת במקרה זה (ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 22-25 ועמ' 25 ש':21-22). כך גם נתמכה גרסתה זו של הנתבעת בתצהיר אחותה הגב' סרלקר שהצהירה כי ביום 24.1.10 פנתה אליה התובעת וביקשה ממנה לפנות לאחת העובדות על מנת שזו תחליף אותה בעבודתה ביום המחרת. לדבריה, היא שאלה את התובעת האם הנתבעת אישרה לה את יום החופשה, והתובעת השיבה בחיוב, אלא שבדיעבד הסתבר לה שהתובעת נהגה במניפולטיביות, בחוסר אמינות ובאמירת דברי שקר של ממש, כאשר פנתה תחילה לנתבעת וביקשה ממנה לצאת ליום חופשה ליום המחרת, ואולם הנתבעת לא אישרה לה לצאת ליום חופשה. גירסתה זו של הגב' סרלקר לא נסתרה בחקירתה הנגדית בפנינו.

לעומת זאת, בגרסת התובעת בעניין זה התגלו פרכות וסתירות לרוב.

כך, במכתב התלונה שהגישה התובעת ביום 10.2.10 למשרד התמ"ת בעניין פיטוריה, היא התייחסה ל"אירוע השיבוץ" ותיארה אותו באלו המילים:

"ביום למחרת הייתי אמורה לעבוד עד 14 ומשם לנסוע להורים שלי לעזור במעבר דירה שלהם, וכן לקחת דברים שלי שעדיין היו בדירתם. כשחזרתי הביתה גיליתי שהשותפה שלי (אילונה), אשר גם עובדת במחסני כיסאות לא תגיע לעבודה בגלל מחלה אז ביקשתי בשיחה מול חגית לעבוד ערב במקום אילונה, ואם תוכל לשחרר אותי ממשמרת הבוקר כמזכירה בכדי שאסע לחיפה, חגית אמרה שאין בעיה מבחינתה אך אני צריכה לדבר אם סוזי (מוכרת נוספת בחנות) אם תסכים לעבוד משמרת כפולה בכדי שתהיה מוכרת בבוקר, לאחר כמה שיחות מול סוזי אשר בהתחלה לא רצתה אך לאחר שפניתי לעזרה לענבל (אחותה של חגית,אשר עובדת במקום כאחראית על המוכרות) סוזי הסכימה וענבל אישרה לי לא להגיע בבוקר".

הנה כי כן ולמרות שבתצהירה לא טענה התובעת דבר לעניין שיחתה עם הנתבעת בעניין השיבוץ, מתברר מתוך מכתבה של התובעת שנכתב בזמן אמת ובסמוך לאירוע, כי תחילה ביקשה את אישורה של הנתבעת להיעדרות באותו יום.

יותר מכך, בניגוד לטענתה בתצהירה לפיה באותו יום היא שובצה לעבודה גם במשמרת בוקר וגם במשמרת אחר הצהרים ללא הסכמתה, הרי שממכתבה זה מתברר כי באותו יום אמורה היתה לעבוד רק במשמרת בוקר עד השעה 14:00, וכי כאשר התברר לה שבת דודתה חולה הציעה לנתבעת כי תעבוד במקומה במשמרת ערב.

ואם נותר ספק, שמא הנטען בתצהירה של התובעת בדבר שיבוצה למשמרת כפולה אינו אמת, הרי שבחקירתה הנגדית בפנינו, העידה התובעת כי: "יום ג' זה היום היחידי שעבדתי עד הצהריים ולא עבדתי במשמרת ערב ולכן עשיתי את זה באותו יום, כי זה היום הפנוי היחידי שלי" (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 2-4).

30. בנסיבות אלו, לנוכח עקביות גרסתה של הנתבעת מחד, והסתירות בגרסת התובעת מאידך, אין לנו אלא להעדיף את גרסת הנתבעת ל"אירוע השיבוץ", ממנה עולה כי התובעת שיקרה לנתבעת ונעדרה מעבודתה באותו יום ללא רשות. ודוק, אם נותר ספק שמא בזמן אמת הנתבעת התייחסה בחומרה יתרה לאירוע זה, הרי שהתובעת עצמה במכתבה הנ"ל מיום 10.2.10 תיארה את הדברים, כך:

"לטענתה כשסוזי סירבה לראשונה להחליף אותי היא ציפתה שאני אגיע ולא אמשיך לשכנע אותה ואפנה לענבל לעזרה... וכי הדבר מראה כאילו ניסיתי לעקוף אותה ופניתי לאחותה ,וזהו זלזול מבחינתה" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

31. הנה כי כן, לא מדובר באירוע של מה בכך כסברת התובעת. התובעת עבדה פרק זמן קצר ביותר בנתבעת וכבר הוכיחה כי אינה מקבלת מרות ואף אינה אומרת אמת. לטעמנו, אפילו היה מדובר בעובדת מצטיינת, יש בהתנהלות זו כשהיא באה מצד עובדת חדשה, כדי להצדיק את פיטוריה לאלתר לנוכח הפרת המשמעת והפרת האמון מצידה.

אי לכך, אין בידינו לקבל את סברת התובעת כי לא היה במעשיה כדי להצדיק את פיטוריה לאלתר. ההיפך הוא הנכון, פיטוריה של התובעת לאלתר בנסיבות שקבענו לעיל, עולים בקנה אחד עם חומרת האירוע בו דובר, ועל כן איננו מוצאים אי סבירות בכך שבמכתב הפיטורים שנמסר באותו מועד, צוין כי התובעת מפוטרת לאלתר.

32. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל במצטבר- אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה מכתב הפיטורים שהגישה הנתבעת אינו אותנטי.

33. אשר לדוח הנוכחות – הנתבעת הפנתה כאמור להעתק דוח הנוכחות של התובעת לחודש ינואר 2010, ממנו עולה כי החל מיום 25.1.10 לא התייצבה עוד התובעת לעבודה.

מנגד טענה התובעת כי מדובר בדו"ח מפוברק, שכן על פניו, ניתן להיווכח כי הוא שונה מיתר דוחות הנוכחות אשר צורפו לתצהיר התובעת, וכן חישוב אריתמטי פשוט מעלה כי מספר השעות המודפס בעמוד הראשון של הדו"ח – 140.34 שעות, אינו תואם למספר השעות הנקוב בעמוד השני המסכם את מספר השעות לאותו חודש- 143.34 שעות. לטענת התובעת בסעיף 18 לתצהירה, הפער בין מספר השעות המופיעות בעמוד הראשון לבין מספר השעות הכולל הנקוב בעמוד השני מבטא את אותן שעות שבהן עבדה ביום 25.1.10 ואשר הוסרו על ידי הנתבעת כדי להציג מצג שווא לפיו כביכול לא עבדה ביום 25.1.10.

אשר למראה הדו"ח, לא ירדנו לסוף דעתה של התובעת בעניין השוני שבין דוח הנוכחות לחודש ינואר 2010 שצירפה הנתבעת, לבין דוחות הנוכחות שצירפה התובעת לכתב תביעתה ותצהירה לתקופת עבודתה שקדמה לחודש ינואר 2010. השוואת הדוחות מעלה שעל פניו המדובר בדוחות זהים.

לא זו אף זו, בעצת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, טרחנו וספרנו את מספר השעות המודפס בעמוד הראשון לדו"ח וספירה זו העלתה כי בניגוד לטענת התובעת, מספר השעות שהודפסו בחודש זה כעולה מן העמוד הראשון לדו"ח עומד על 143 שעות ו-43 דקות, והוא תואם בדיוק את מספר השעות הנקוב בעמוד השני המסכם את מספר השעות לאותו חודש.

למעלה מן הצריך יצוין כי התובעת כלל לא הסבירה כיצד ניתן להסיר שעות מדו"ח של שעון נוכחות אלקטרוני ולא צירפה חוות של מומחה להסביר האם ניתן לעשות כן בשעון אלקטרוני.

משכך הם פני הדברים, אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה דו"ח הנוכחות שצורף כבר לכתב ההגנה של הנתבעת, אינו אותנטי ואינו משקף את מצב הדברים לאשורו.

34. בטרם נדרש לראיות אליהן הפנתה התובעת לביסוס טענתה כי עבדה בנתבעת ביום 25.1.10 ופוטרה ביום 26.1.10, מן הראוי להתעכב על עדותה של התובעת עצמה בחקירתה הנגדית בפנינו.

כך, כאשר עומתה התובעת בחקירתה הנגדית בפנינו עם תוכן התמליל מיום 27.1.10, היא העידה כי את השיחה עם הנתבעת מיום 27.1.10 היא ניהלה בעקבות עצה שקיבלה מעובדת במשרד התמ"ת (ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 11-16).

כאשר נשאלה התובעת מתי פנתה למשרד התמ"ת, השיבה באלו המילים:

"כשהיא פיטרה אותי. אני התקשרתי להגיד מזל טוב לחברה (עובדת קודמת ממחסני כיסאות) ובדיוק היתה אצלה מישהי מהתמ"ת וסיפרתי לה שפיטרו אותי והיא אמרה לי להתקשר אל הבחורה הזאת שישבה אצלה ביום הולדת למחרת ושהיא תגיד לי מה לעשות.

לשאלת בית הדין, מתי הבחורה מהתמ"ת אמרה לי מה לעשות, אני משיבה שאני לא זוכרת אם זה היה באותו יום של השיחה שבתמליל, או למחרת. כעת אני נזכרת, זה היה יום לפני התמליל שהיא אמרה לי איך לעשות את זה.

כאשר בית הדין שואל אותי, באיזה תאריך היא אמרה לי איך לעשות את זה, אני משיבה, שאני צריכה לבדוק באיזה תאריך נעשה התמליל"(ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 18-25)(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

כאמור, אין חולק שהשיחה שתומללה התקיימה ביום 27.1.10. מכאן, שעל פי עדות התובעת עצמה, היא הונחתה על ידי עובדת משרד התמ"ת כיצד "לעשות את זה" יום לפני השיחה, היינו ביום 26.1.10. ודוק, לא מדובר בפליטת פה או טעות שכן תחילה העידה כי אינה זוכרת בדיוק את היום שבו הונחתה על ידי אותה עובדת, אך מיד לאחר מכן תיקנה את עצמה והבהירה כי הונחתה "יום לפני התמליל".

כך גם לשיטת התובעת עצמה, כשפוטרה היא התקשרה להגיד מזל טוב לחברה ובדיוק היתה אצל אותה חברה עובדת של התמ"ת, ונאמר לה להתקשר אל אותה בחורה מהתמ"ת למחרת ושהיא תנחה אותה מה לעשות. מכאן, שעל פי עדות התובעת עצמה, אם ביום 26.1.10 היא הונחתה על ידי עובדת התמ"ת, הרי ששוחחה עם חברתה יום קודם לכן, היינו ביום 25.1.10, ואז כבר סיפרה לחברתה שפוטרה.

הנה כי כן, מעדות התובעת עצמה בחקירתה הנגדית בפנינו, עולה כי היא פוטרה ביום 25.1.10 ולא ביום 26.1.10.

35. עד כאן, לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה כי המסמכים שהציגה הנתבעת, היינו מכתב הפיטורים מיום 25.1.10 או דוח הנוכחות ממנו עולה כי לא עבדה ביום 25.1.10, אינם אותנטיים, ולא זו אף זו אלא שמתוך עדותה היא עצמה בפנינו, התברר כי פוטרה ביום 25.1.10.

משאלו הם פני הדברים, נפנה להלן לבחון את הראיות אליהן הפנתה התובעת, אשר נועדו להוכיח כי פוטרה ביום 26.1.10.

36. אשר לפירוט שיחות הטלפון – התובעת הציגה כנספח ד' לתצהירה פירוט שיחות נכנסות שקיבלה מחברת הסלולר בדבר שיחות טלפון נכנסות למכשיר הטלפון הנייד שלה, בו ניתן לראות שיחות נכנסות אל התובעת מאת הנתבעת ומאת אחותה ביום 25.1.10 (19:50 שיחה מהנתבעת ו-20:04 הודעת טקסט מהנתבעת; 20:09 שיחה מאחותה של הנתבעת). כן צירפה התובעת צילום של מסך הטלפון הנייד שלה לגבי שיחות שלא נענו מהשתיים ביום 26.1.10, שכן לדבריה לא ניתן לקבל מחברת הסלולר פירוט של שיחות שלא נענו לאחר חלוף 3 שלושה חודשים. לטענת התובעת העובדה שהתקבלו שיחות מהנתבעת ואחותה ביום 25.1.10 והשתיים אף התקשרו אליה ביום 26.1.10 מלמדת על כך שלא ייתכן כי פוטרה ביום 25.1.10, שהרי אם כבר פוטרה באותו מועד, מה טעם היה לנתבעת להתקשר אליה באותו יום או למחרת.

הנתבעת נחקרה בחקירה נגדית על השיחות מיום 25.1.10 בערב ולא הכחישה כי התקשרה לתובעת לאחר פיטוריה ולשיטתה אף התקשרה אליה יומיים לאחר מכן, שכן לדבריה נותרו "שאלות פתוחות" בענייני עבודה שהשאירה התובעת (ראה עדותה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 14-21).

37. נקדים ונבהיר כי עצם העובדה שהתקיימו שיחות קצרות בשעות הערב של ה-25.1.10 בין התובעת לבין הנתבעת, היא כשלעצמה אינה ראיה לכך שהתובעת לא פוטרה בשעות אחר הצהריים של אותו יום, מקל וחומר שכך לאור עדותה הנ"ל של הנתבעת בחקירתה הנגדית בפנינו.

אשר לשיחות שלא נענו ביום 26.1.10, הרי שלא הוצג בפנינו המסך עצמו עליו נשמרו אותן שיחות שלא נענו וצילומי המסך שהוצגו בפנינו נראים כאילו נקטעו והודבקו, כך שקשה לבסס עליהם ממצאים. מכל מקום, ולאור עדותה הנ"ל של הנתבעת בחקירתה הנגדית בפנינו הרי שאפילו מדובר בצילומים אותנטיים של מסך הטלפון, אין בהם כדי להוכיח שהתובעת פוטרה ביום 26.1.10.

לעומת זאת וככל שעסקינן בשיחות טלפון, הרי שהימנעותה של העדה מטעם התובעת מלצרף ראיה מכרעת שיכלה לבסס את טענתה כי פוטרה ביום 26.1.10, פועלת לחובתה, ונבאר.

במסגרת תצהירה, הצהירה בת דודתה של התובעת, הגב' גורליק כי ביום 26.1.10 קיבלה שיחת טלפון מהגב' סרלקר שביקשה למסור לתובעת כי היא מפוטרת. בהתחשב בכך שאף לשיטת הנתבעת היא אכן שוחחה עם הגב' גורליק ביום הפיטורים בשעות הצהרים (לשיטתה ביום 25.1.10), הרי שאילו צורף לתצהירה של הגב' גורליק פירוט שיחות נכנסות דוגמת זה שצורף על ידי התובעת לימים 25.1.10 ו-26.1.10, היה בכך משום ראיה מכרעת לביסוס תאריך הפיטורים. הימנעותה של הגב' גורליק (המיוצגת אף היא על ידי בא כוחה של התובעת) מלצרף לתצהירה ללא הסבר את פירוט השיחות כאמור, אומרת דרשני ויש בה כדי לתמוך במסקנה שלו צורף אותו פירוט היה האמור בו פועל לרעתה של התובעת.

38. אשר לתעודות המשלוח מיום 25.1.10 – במסגרת תצהירה שבו הלינה על הפגמים בעבודת התובעת, טענה הנתבעת בסעיף 12.8, כדלקמן:

"במסגרת עבודת המזכירות היתה התובעת אחראית על מתן הוראות לנהג לגבי חלוקת סחורה מוזמנת והוצאת תעודות משלוח שמתפקיד התובעת לערוך ולהכין, תוך הקפדה על ציון ההוראה ע"ג התעודה, במידת הצורך, כי "התשלום יבוצע במעמד מסירת הסחורה". חרף הנחיות ברורות שלי, התובעת ערכה פעמים רבות תעודות משלוח ללא ההוראה האמורה, ובשל כך לא נגבו התשלומים במעמד מסירת הסחורה, ואני נאלצתי להשקיע זמן רב לאחר מכן, לשם השלמת הגבייה.

במצורף לתצהיר כחלק בלתי נפרד הימנו העתק תעודות משלוח לדוגמא כאמור – מסומן נספח ד'".

במסגרת נספח ד' צורפו 3 תעודות משלוח מיום 25.1.10, תעודה מיום 1.2.10 ותעודה מיום 7.1.10.

בחקירתה הנגדית, הופנתה הנתבעת לאותן תעודות מיום 25.1.10 ונשאלה כיצד ייתכן שהתובעת הכינה אותן, אם ביום 25.1.10 לא עבדה. על כך השיבה הנתבעת כי לא מדובר בכתב ידה של התובעת על גבי אותן תעודת משלוח ובכל מקרה מצוין כי שם הסוכן הוא: אילונה. עם זאת הנתבעת לא ידעה להסביר מדוע צירפה את התעודות הללו אם לא מדובר במחדל של התובעת (ראה עדותה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש':24-29).

אכן צודקת התובעת כי תעודות אלו שצורפו על ידי הנתבעת לתצהירה מעוררות תמיהה, שכן אחת מהשתיים: אם התעודות אינן תעודות שנערכו על ידי התובעת, הרי שאין בהן ראיה למחדלה הנטען של התובעת והנתבעת לא אמרה אמת בתצהירה כשהפנתה לתעודות אלו כראיה למחדליה של התובעת. מנגד, אם אותן תעודות נערכו על ידי התובעת, הרי שיש בהן ראיה לכך שהתובעת עבדה ביום 25.1.10.

39. אשר להסתמכות התובעת על תצהירה שלה ועל תצהירה של הגב' גורליק – הרי שלאור המבואר לעיל עד כה, הן לעניין עדותה של התובעת בפנינו והן לעניין הימנעותה של הגב' גורליק מלצרף לתצהירה ראיה מכריעה שהיה באפשרותה להשיג, ברי כי לא מדובר בראיות עליהן ניתן לבסס ממצא לגבי מועד פיטוריה של התובעת.

40. אשר לצילום מתוך יומנה של התובעת – הגם שהתובעת לא הפנתה אליו בסיכומיה, לא ניתן להתעלם ממנו.

נזכיר כי היומן עצמו לא הוגש לתיק אלא רק צילום מתוכו. מתוך הצילום שהוגש לא ניתן לדעת האם הרישום הוא רישום אותנטי שנעשה מבעוד מועד, או בדיעבד, ואם נותר ספק שמא הרישום נערך בדיעבד, הרי שעצם השימוש בביטוי "נסעתי לחיפה" בלשון עבר מלמד על כך שמדובר ברישום שנערך לאחר אותו יום ולא מבעוד מועד.

הנה כי כן, לא רק שצילום זה מיומנה של התובעת אינו תומך בגרסת התובעת, אלא שהוא מחליש אותה ומסגיר כי התובעת ערכה רישומים ביומנה בדיעבד.

41. אשר לתצהירו של מיכה ברקו – הרי שבמסגרת תצהירו שנערך ביום 24.5.11, טען מר ברקו באופן לקוני כי "בתאריך 26.1.10 קבעתי עם התובעת כי אעזור לה להעביר ציוד מבית הוריה...", זאת מבלי לספק כל הסבר לשאלה כיצד במרחק של כשנה וחצי ממועד האירוע, הוא זוכר שביום 26.1.10 דווקא (ולא ביום 25.1.10) הוא סייע לתובעת להעביר ציוד מבית הוריה.

בנסיבות אלו ובהתחשב באמור לעיל לגבי מידת האמון ברישומי התובעת ביומנה, יש קושי ליתן משקל לעדות זו.

42. סיכומם של דברים בסוגיה זו.

התובעת שעליה הנטל להוכיח את תביעתה, לא הצליחה לסתור את הראיות בכתב שהגישה הנתבעת מהן עולה כי פוטרה ביום 25.1.10, וכאמור מעדותה שלה עצמה בפנינו התברר כי פוטרה ביום 25.1.10.

מנגד וכפי שבואר לעיל, למעט התהיות לעניין גרסת הנתבעת באשר לזהות עורך תעודות המשלוח מיום 25.10.10, אין בראיות אליהן הפנתה התובעת כדי לתמוך בגרסתה כי פוטרה ביום 26.1.10 ובחלקן אף יש כמבואר לעיל, כדי להטיל דופי במהימנותה של התובעת ואף לפעול לחובתה.

בנסיבות אלו, לנוכח מכלול הראיות התומכות בגרסת הנתבעת לפיה התובעת פוטרה ביום 25.1.10 ומשקלן, למול דלות וחולשת הראיות שהציגה התובעת – עדיפה עלינו גרסת הנתבעת כי התובעת פוטרה ביום 25.1.10.

לא נעלמו מעינינו התהיות לגבי עדותה של הנתבעת באשר לזהות עורך תעודות המשלוח מיום 25.10.10, אך לנוכח מכלול הראיות כאמור לעיל ומשקלן, נראה כי מבין שתי החלופות שהוזכרו לעיל, הנכון הוא כי הנתבעת לא אמרה אמת כאשר ייחסה לתובעת בתצהירה מחדלים ביחס לתעודות המשלוח מיום 25.1.10.

אי לכך ולאור כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי התובעת פוטרה ביום 25.1.10. משלא היה חולק כי ביום זה לא עבדה התובעת אצל הנתבעת, אנו קובעים כי יום עבודתה האחרון של התובעת בנתבעת היה ה-24.1.10.

נפקות הפיטורים וזכאות התובעת לסעדים שנתבעו

43. עד כאן קביעותינו בשתי המחלוקות העיקריות שבין הצדדים, ולפיהן קבענו כי התובעת פוטרה ביום 25.1.10, זאת בטרם ידעה הנתבעת על הריונה, וכי יום עבודתה האחרון של התובעת אצל הנתבעת היה ה-24.1.10.

משאלו קביעותינו במישור העובדתי, נפנה להלן לדון בנפקותן המשפטית והשלכתן על הסעדים שנתבעו.

פיטורים בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות

44. משקבענו כי התובעת פוטרה בטרם ידעה הנתבעת על דבר הריונה, נשמט מניה וביה היסוד לטענת התובעת כי פוטרה בשל הריונה. כפועל יוצא מכך, ברי כי התובעת לא פוטרה תוך הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

אי לכך, תביעתה של התובעת לפיצוי בסך 50,000 ₪ לפי חוק שוויון הזדמנויות – נדחית.

פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים

45. סעיף 9 (א) לחוק עבודת נשים קובע:

"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק).

מכאן שהאסיור לפטר עובדת בהריון ללא אישור הממונה, מותנה בכך שהעובדת בה מדובר עבדה "ששה חודשים לפחות" אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה.

סעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 קובע כי:

"שנה" ו-"חודש" - לפי הלוח הגריגוריאני...".

כפי שקבענו לעיל, התובעת עבדה בנתבעת מיום 26.7.09 ועד ליום 24.6.10 ועד בכלל, ומכאן שלא עבדה אצל הנתבעת "ששה חודשים לפחות", ועל כן סעיף 9(א) לחוק לא חל פיטוריה, אלא שלעניין זה טוענת התובעת כי אף אם ייקבע בניגוד לגרסתה, כי היא פוטרה ביום 25.1.10, הרי שהוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים חלות על עניינה ומשלא קיבלה הנתבעת את אישור הממונה לפיטוריה, היא זכאית לסעדים לפי חוק עבודת נשים בשל הפרת הוראות סעיף זה.

התובעת מסתמכת בטענתה זו על הטעמים הבאים:

• בשיחה שתומללה מיום 27.1.10 כבר ידעה הנתבעת כי התובעת בהריון, ובאותה שיחה מסרה לתובעת כי היא שוקלת את המשך העסקתה. אי לכך לטענת התובעת המדובר בנסיבות של השעיית הפיטורים כך שהתובעת טרם פוטרה מעבודתה ביום 27.1.10, ובמועד זה לכל הדעות השלימה 6 חודשי עבודה, ועל כן היתה חובה על הנתבעת לקבל את אישור הממונה לפיטוריה.
• גם אם ייקבע כי התובעת פוטרה ביום 25.1.10 הרי שלאור פסיקתו של בית הדין האזורי בתל אביב [תע"א (ת"א) 4870-10 ענוה דוד - רדוויו תוכנה בע"מ (פסה"ד מיום 21.2.2012)], היא השלימה 6 חודשי עבודה במועד זה.

- לא היתה הצדקה לפיטורי התובעת לאלתר וברי כי פיטוריה כאמור תוך תשלום חלף הודעה מוקדמת נועדו על מנת לחמוק מתחולת חוק עבודת נשים. על פי הפסיקה [ע"ע (ארצי) 363/07 שרונה ארביב - פואמיקס בע"מ (פסה"ד מיום 26.5.2010); תע"א (ת"א) 4278-10 אשרת גולן-מלם-תים בע"מ (פסה"ד מיום 22.5.2012); תע"א (ת"א) 4870-10 ענוה לעיל] בנסיבות אלו זכאית התובעת לפיצוי בשווי הפיצוי לפי חוק עבודת נשים.

46. אין בידינו לקבל את טענותיה אלו של התובעת, ונבאר טעמינו להלן:

אשר לטענה כי נכון ליום 27.1.10 טרם פוטרה התובעת – על מנת להעמיד דברים על דיוקם, נזכיר כי לאור קביעותינו לעיל, פיטוריה של התובעת כבר נכנסו לתוקפם ביום 25.1.10, ומכאן שדבריה של הנתבעת בשיחה מיום 27.1.10 לפיהם: "תני לי לשבת עם ענבל היום, אני אודיע לך מה קורה" אינם בגדר השעיית הפיטורים כסברת התובעת, אלא לכל היותר עולים כדי אפשרות לביטול הפיטורים, שכבר נכנסו לתוקפם.

משקבענו כי במועד פיטוריה של התובעת לא חל על הנתבעת האיסור שבסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, הימנעותה של הנתבעת מלבטל את פיטוריה של התובעת לאחר שנודע לה על דבר הריונה, אינה עולה כדי חוסר תום לב. אם בכלל, הרי שחוסר תום הלב רובץ לפתחה של התובעת אשר כפי שקבענו לעיל נמנעה מלציין את דבר הריונה במעמד הפיטורים ורק לאחר מעשה, נזכרה לציינו ולבקש להחזירה לעבודה. יתרה מכך, טענת התובעת בסיכומיה לפיה בשיחה מיום 27.1.10 מסרה הנתבעת כי היא שוקלת את המשך העסקתה של התובעת, עומדת בסתירה לתצהירה של התובעת (סעיף 34 לתצהיר) שם העידה כי בשיחה מיום 27.1.10 "הנתבעת, הודיע לי כי אין בכוונתה לשנות את ההחלטה על פיטורי..." והיא כשלעצמה עולה כדי חוסר תום לב.

אשר לטענה כי גם אם ייקבע שהתובעת פוטרה ביום 25.1.10, היא השלימה 6 חודשי עבודה – הרי שכאמור לא היה חולק בין הצדדים שביום פיטוריה לא עבדה התובעת בנתבעת וכאמור קבענו כי יום עבודה האחרון של התובעת בנתבעת היה ה-24.1.10. מכאן שגם לפי פסק הדין בעניין תע"א (ת"א) 4870-10 ענוה לעיל, עליו הסתמכה התובעת בטענתה זו - התובעת לא השלימה 6 חודשי עבודה, ועל כן האיסור שבסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים לא חל על פיטוריה.

אשר לטענה כי פיטורי התובעת לאלתר נועדו על מנת לחמוק מתחולת חוק עבודת נשים באופן המזכה את התובעת בפיצוי לפי חוק עבודת נשים – אכן, על פי הפסיקה פיטורי עובדת בהריון בסמוך להשלמת ששה חודשי עבודה במטרה לחמוק מתחולת החוק, עולים כדי חוסר תום לב מצד המעסיק שמצדיק חיובו בפיצוי בשווי הפיצוי לפי חוק עבודת נשים. דא עקא, שבעניינו קבענו כאמור כי הנתבעת פיטרה את התובעת בטרם ידעה על דבר הריונה, ועל כן לא ניתן ליחס לנתבעת חוסר תום לב בשל ניסיון לחמוק מתחולת החוק, שעה שכלל לא ידעה על כך שהתובעת בהריון.

47. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות את טענותיה של התובעת לפיהן פיטוריה בוצעו, תוך הפרת הוראות חוק עבודת נשים.

משזו קביעתנו, הרי שתביעותיה של התובעת לפיצוי בגין הפסד שכר עקב פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים עד למועד הלידה וממועד הלידה ועד לתום התקופה המוגנת, לפיצוי בגין הפסד דמי לידה, ולתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה עד לתום התקופה המוגנת – נדחות.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין (ללא שימוע)

48. ברכיב זה לכתב התביעה, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסכום כולל של 50,556 ₪ (מחושב לפי שווי של 12 חודשי עבודה של התובעת), וזאת עקב טענתה כי פוטרה ללא שימוע.

49. זכות השימוע הוכרה בפסיקה כאחת מזכויות היסוד, וכפי שנקבע:

"הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר - עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה.

ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו: דבע מח /148-3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פדע כ 141, 143)".

[ראה: ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל (פסק הדין מיום 7.1.2003)].

כך גם נפסק כי הליך השימוע לא נועד לשרת את עצמו, בבחינת "טקס" שיש לקיימו [ראה: ע"ע 1465/02 בנימין משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, עבודה ארצי כרך לג (81) 44].

הנה כי כן, לא ה"טקס" שיוכתר כ"שימוע" הוא הקובע, אלא תוכנו של ההליך, אשר ביסודו אותה הידברות בין המעביד לעובד, במסגרתה יציג המעביד בפני עובדו את הסיבות שביסוד כוונת הפיטורים וייתן לעובד הזדמנות הוגנת להתגונן מפני הכוונה לפטרו ולנסות לשכנע את המעביד לחזור בו מכוונתו.

50. ומן הכלל לענייננו.

כאמור, לטענת התובעת בתצהירה, על הפיטורים נודע לה משיחה טלפונית שקיבלה בת דודתה הגב' גורליק, אשר מסרה לתובעת כי הנתבעת התקשרה והודיעה לגב' גורליק טלפונית על פיטורי התובעת. בעקבות ההודעה מיהרה התובעת להגיע למקום העבודה אלא שהנתבעת התחמקה ממנה, ולבסוף, כאשר נאותה הנתבעת להיפגש עימה, היא מסרה לה שהיא מפטרת אותה בשל היעדרותה באותו יום כביכול ללא רשות, מבלי שנערך לה שימוע.

מנגד, לטענת הנתבעת בתצהירה, כאשר גילתה לתדהמתה ביום 25.1.10 שהתובעת לא הגיעה לעבודה ולמדה על הנסיבות בהן נעשה הדבר, היא ניסתה ליצור עם התובעת קשר טלפוני אך התובעת "סיננה" את שיחותיה ונמנעה מלענות לה. לבסוף פנתה טלפונית אל הגב' גורליק שלמרבה "הפלא", הצליחה בשיחה טלפונית אחת לאתר את התובעת, והודיעה לנתבעת שהתובעת תגיע בשעה 15:00 לעסק. לדברי הנתבעת עם הגעתה של התובעת לעסק, נערכה לתובעת שיחת שימוע, במהלכה נערך תחקיר על אירוע יום האתמול בכללותו, והובהרה לתובעת חומרת מעשיה, אך התובעת מצידה, לא סיפקה בשיחה כל הסבר המניח את הדעת למעשיה, בהתחשב בליקויים בעבודתה והשיחות שנערכו לה עוד קודם לכן בקשר לכך. בסיום השיחה, כך לדברי הנתבעת, היא הבהירה לתובעת כי כלו כל הקיצים, וכי לאור התנהלותה בקשר עם אותה חופשה שנטלה ללא רשות אין לה כל אמון בה, והיא מפטרת אותה מעבודתה.

אין חולק כי באותו מפגש בין השתיים, לא נכח גורם נוסף שיוכל להעיד על הדברים, כך שעניין לנו בגרסה מול גרסה.

51. נקדים ונאמר כי לאור הסתירות בגרסת התובעת וחוסר האמון שרחשנו לגרסתה עד הלום, מוצאים אנו קושי להעדיף דווקא בעניין זה את גרסת התובעת על פני גרסת התובעת.

מכל מקום וגם אלמלא כן, חיזוק לגרסת הנתבעת באשר להלך הדברים לאשורו, מצאנו בדבריה של התובעת עצמה בסוגיה זו, ונבאר.

כאמור, במכתבה מיום 10.2.10 למשרד התמ"ת, מסרה התובעת פירוט באשר לתוכן השיחה שהתקיימה עם הנתבעת במעמד הפיטורים, וכך תיארה התובעת עצמה את הדברים:

"ישר נסעתי לשיחת בירור מול חגית – לטענתה כשסוזי סירבה לראשונה להחליף אותי היא ציפתה שאני שאני אגיע ולא אמשיך לשכנע אותה ואפנה לענבל לעזרה (למרות שזוהי רק הפעם השניה שאני נעדרת ממקום העבודה בגין מחלה או בקשה אישית, ולמשך עבודתי שם החלפתי כל עובדת שחלתה או נעדרה מסיבה אישית. וכי הדבר מראה כאילו ניסיתי לעקוף אותה ופניתי לאחותה, וזהו זלזול מבחינתה. הסברתי לה שלאחר שקיבלתי ממנה אישור לא להגיע כמזכירה התקשרתי לענבל כאחראית על המוכרות בכדי שתעזור לי לדבר עם סוזי שהיא תעבוד כפולה ולא אני. היא הראתה לי מכתב פיטורין, ניפנפה בו מולי ..."

גרסה זו שנכתבה מפי התובעת עצמה בסמוך לאירועים נשוא המחלוקת, אינה תואמת את טענתה של התובעת בתצהירה לפיה הנתבעת מסרה לה שהיא מפטרת אותה בשל היעדרותה מבלי שנערך לה שימוע, אלא מתיישבת יותר עם גרסת הנתבעת לפיה נערך בירור לגבי האירוע, הובהרה לתובעת חומרת מעשיה, אך התובעת לא סיפקה הסבר המניח את הדעת למעשיה, ומלמדת על כך שתכליתה של זכות השימוע מומשה בעניינה של התובעת, עת נמסר לה מה הן הטענות המועלות כנגדה, וניתנה לה ההזדמנות ליתן תגובתה לטענות ולהציג את האידך-גיסא מנקודת ראותה, כדי לשכנע את הנתבעת לשנות מדעתה.

52. כאמור, לא ה"טקס" שיוכתר כ"שימוע" הוא הקובע, אלא תוכנו ומהותו של ההליך. מששוכנענו כי בטרם פוטרה, נמסרו לתובעת הטענות המועלות כנגדה, והיא מימשה את ההזדמנות ליתן תגובתה לטענות ולהציג את האידך-גיסא מנקודת ראותה כדי לשכנע את הנתבעת לשנות מדעתה – אין לנו אלא לדחות את טענתה של התובעת לפיה פוטרה תוך שלילת זכות השימוע.

אי לכך, עתירה של התובעת לפיצוי בגין פיטוריה תוך הפרת זכות השימוע – נדחית.

פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש

53. ברכיב זה לכתב התביעה, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש בסך כולל של 100,000 ₪, וזאת בשל הנסיבות החמורות של המקרה ולפיהן: הנתבעת עיינה בדוא"ל פרטי של התובעת ללא רשות, הביכה את התובעת בפומבי בעניין הריונה ופיטרה אותה בניגוד לחוק עבודת נשים וללא שימוע, ובנוסף, הגישה כנגד התובעת תלונת שווא למשטרת ישראל.

כמבואר לעיל דחינו את טענת התובעת לפיה הנתבעת עיינה בדוא"ל פרטי שלה או הביכה את התובעת בפומבי בעניין הריונה. כך גם דחינו את טענת התובעת כי הנתבעת פיטרה אותה בניגוד לחוק עבודת נשים, או כי עשתה כן ללא שימוע.

אי לכך וכבר מטעם זה, התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש, ככל שהיא נסמכת על הטענות לעיל – נדחית.

54. אשר לתביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש עקב הגשת התלונה למשטרת ישראל – עילה זו מתייחסת לאירוע מיום 22.2.10 אשר נדון בתביעתה של הגב' גורליק כנגד הנתבעת בתיק ס"ע 13983-06-10. בעקבות אותו אירוע, לא היה חולק כי הנתבעת הגישה תלונה למשטרת ישראל כנגד התובעת ובת דודתה על הסגת גבול פלילית.

לטענת התובעת, היא לא גנבה דבר ממשרדי הנתבעת ולא היה מתום בכך שהגיעה לעסק לאחר פיטוריה כדי להיפגש עם בת דודתה שעבדה באותה עת. לטענתה המדובר בתלונת שווא וטענה שיקרית לפיה גנבה כביכול מסמכים מהנתבעת. עוד טענה התובעת כי בינתיים נסגר תיק התלונה אך בעקבות התלונה היא נאלצה להגיע לתחנת המשטרה ןלהיחקר בעודה בהריון, דבר שהסב לה עוגמת נפש.

מנגד, הנתבעת הפנתה לקביעותיו של בית הדין בפסק הדין בתיק ס"ע 13983-06-10 ואף לעובדה שהתובעת צירפה לכתב תביעתה דוחות נוכחות, שתחילה ביקשה לקבלם מהנתבעת, והגם שהנתבעת לא העבירה לה אותם (שכן הם נגנבו ממנה) הופיעו אותם דוחות בכתב התביעה, דבר המלמד על כך שאכן התובעת ובת דודתה ביצעו מעשה גניבה.

55. נקדים ונבהיר כי התובעת לא הסבירה כיצד העילה של הגשת תלונת שווא שהיא עילת נזיקית בעיקרה, מצמיחה לה סעדים שבתחום סמכותו של בית דין זה.

אלא שגם אלמלא כן, אין בידינו להיענות לעתירתה זו של התובעת, ונבאר.

בדוננו בסוגיה זו יש להבחין בין הוכחת מעשיה של התובעת בעסק ביום 22.2.10 לבין הוכחת הטענה כי התלונה שהגישה הנתבעת על הסגת גבול כנגד התובעת, היתה תלונת שווא. נטל ההוכחה להוכחת טענתה זו של התובעת, מוטל על שכמה של התובעת, ובענייננו התובעת לא החלה לעמוד בו.

כך, מלכתחילה קביעותיו של בית הדין בתיק ס"ע 13983-06-10 באשר למעשיה של התובעת בבית העסק ביום 22.2.10, מלמדות על כך שהיה יסוד לחשדה של הנתבעת שהתובעת נמצאה בעסק מטעמים לא כשרים.

יתרה מכך, סגירת תיקי חקירה בעקבות תלונות של אזרחים היא עניין של יום ביומו ועצם סגירת תיק התלונה אינו ראיה לכך שהתלונה היתה תלונת שווא.

" ... תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, המופקדת על פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה של אזרח בזכותו הטבעית להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה" [ראה: ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 392].

בענייננו, התובעת לא הציגה את הודעת הסגירה ולא טענה מאיזה טעם נסגר תיק התלונה כנטען על ידיה, האם מחוסר אשמה, מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור, ולא כל שכן שלא הוכיחה כי התיק נסגר מחוסר אשמה.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובעת לא עמדה ולא החלה לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח כי התלונה שהגישה הנתבעת כנגדה היתה תלונת שווא.

אי לכך, וכבר מטעם זה, התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש, ככל שהיא נסמכת על עילה זו – נדחית אף היא.

56. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל - התוצאה היא שכל תביעותיה של התובעת לסעדים בגין פיטוריה – נדחות.

משזו התוצאה בכל הנוגע לתביעות התובעת לסעדים בגין נסיבות פיטוריה, נפנה להלן לדון בתביעות התובעת לסעדים בהתייחס לתקופת עבודתה בנתבעת.

התביעה להפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות

57. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הסך הכולל של 1,687 ₪ בגין הפרשי שעות עבודה למשך כל תקופת עבודתה בצירוף הסכום הכולל של 5,716 ₪ פיצויי הלנת שכר על סכום זה לתקופה שהחל מהמועד לתשלום כל חוב ועד למועד הגשת התביעה, ולתשלום הסך הכולל של 849 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות למשך כל תקופת עבודתה בצירוף הסכום הכולל של 2,941 ₪ פיצויי הלנת שכר על סכום זה לתקופה שהחל מהמועד לתשלום כל חוב ועד למועד הגשת התביעה.

לכתב התביעה ולתצהירה צירפה התובעת דו"ח נוכחות לכל חודש שבו עבדה וכן תלוש שכר, וסיכמה תוך הפניה לדוחות את שעות העבודה וגמול השעות הנוספות המגיע לה בגין כל חודש כאמור, ולאחר השוואה לתלוש השכר בגין אותו חודש, פירטה את ההפרש המגיע לה לכל חודש כאמור.

הנתבעת טענה מנגד, כי מדי חודש נבדקו דוחות הנוכחות של העובדים ובכל מקרה של טעות היה מבוצע תיקון ידני בגליונות הנוכחות באישור העובד ובחתימתו, ועל כן טענה להפרשי שכר של עשרות או מאות שקלים בודדים לחודש, אינה סבירה ואין לה מקום.

עוד טענה הנתבעת כי התובעת ובת דודתה נטלו מהעסק לאחר סיום עבודתה של התובעת, את דוחות הנוכחות שעליהם ההערות בכתב יד באופן שאינו מאפשר לנתבעת לשחזרם.

אי לכך, לטענת הנתבעת כבר מטעם זה יש לדחות את התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות והפרשי שכר ולו מפאת ה"נזק הראייתי" שנגרם על ידי התובעת בכוונת מכוון.

מבלי לגרוע לטענתה הנ"ל, הוסיפה הנתבעת וטענה כי התובעת לא הוכיחה ולא כימתה את תביעתה זו כדבעי, מה גם שלא ידעה בחקירתה הנגדית להסביר כיצד בוצעו החישובים ואף אישרה כי לא בכל מקרה שלשיטתה עבדה יותר שעות, היא אכן תבעה בגינם.

58. נקדים ונאמר כי איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה התובעת לא הוכיחה או כימתה את תביעתה בעניין זה. התובעת ביססה את תביעתה להפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות, על דוחות הנוכחות שנערכו על ידי הנתבעת כפי שתוקנו בכתב יד, ועל תלושי השכר שנערכו על ידי הנתבעת, תוך שפירטה את ההפרשים המגיעים לה בגין כל חודש בכל אחד מהחודשים אליהם הפנתה. לכך לא נדרש הסבר נוסף מצד התובעת באשר לדרך החישוב או הכימות של הסכומים והדברים ברורים מתוך המסמכים עצמם.

כך גם איננו סבורים כי הדרך שבה הגיעו דוחות הנוכחות לידי התובעת יכולה להצדיק את דחייתה של תביעה זו על הסף, ככל שיתברר כי מגיעים לתובעת הפרשי שכר או גמול עבודה בשעות נוספות.

מנגד, לא נעלמו מעינינו טענות הנתבעת בתצהירה ולפיהן העתקי הדוחות שצורפו אינם נושאים את חתימת העובד, כך שקיים ספק בדבר האותנטיות שלהם וטענותיה בתצהירה לפיהן בחלק מן המקרים בהן עבדה התובעת במפוצל, היא לא הדפיסה את שעון הנוכחות בצאתה ובחזרתה לעבודה באופן היוצר רצף שעות עבודה שאינו משקף את שעות העבודה בפועל ביום מפוצל.

עם זאת, הנתבעת לא ניסתה להתמודד עם טענות התובעת לגופם של דברים ולמצער להצביע על דוגמאות מהן ניתן יהיה להיווכח כי העתקי הדוחות שצורפו אינם אותנטיים או להצביע למצער על דוגמאות ספציפיות שבהן מופיע רצף עבודה שאינו משקף את שעות העבודה בפועל.

כתוצאה מכך, בסופו של יום, כל שמונח בפני בית הדין הוא את שעיניו רואות. טענות הנתבעת, כמו גם העובדה שלא הוגשו דוחות המקור הנושאים את התיקונים בכתב יד, באופן שניתן יהיה להתרשם כי לא הושמטו ולא הוספו להם הערות – יכולים לשקול לשאלת החיוב בפיצויי הלנה, אך לא לעצם הזכאות ככל שהיא עולה מתוך המסמכים עצמם.

59. משכך הם פני הדברים, נפנה להלן לבחון חודש בחודשו, על פי המסמכים שהוצגו בפנינו האם נותרו הפרשי שכר או הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות לזכות התובעת:

א. אשר לחודש יולי 2009 – התובעת לא טענה להפרשי שכר או גמול עבודה בשעות נוספות בגין ימי העבודה בחודש זה החל מיום 26.7.09. טענתה היחידה היתה כי בחודש זה לא שולם לה שכר בגין 8 שעות שעבדה ביום הראשון לעבודתה (שכן טרם קיבלה כרטיס נוכחות), וכי שכר זה שולם לה רק במשכורת חודש ספטמבר 2009. אי לכך עתרה התובעת בגין חודש זה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר בסך של 174 ₪ לתקופה שהחל מיום 1.8.09 ועד ליום 11.10.09.

כאמור, התובעת לא עתרה לתשלום הפרשי שכר בגין חודש זה, כך שאיננו נדרשים לשאלה האם הוכיחה את זכאותה לתשלום אותן 8 שעות. אשר לתביעה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בשל האיחור בתשלום שכר זה, הרי שזכות זו התיישנה, זה מכבר, מן הבחינה המהותית, הואיל ובמועד הגשת התביעה חלפו מעל 90 יום, מן המועד שבו שולם השכר שבו קשור הפיצוי.

אי לכך, תביעתה זו של התובעת - נדחית.

ב. אשר לחודש אוגוסט 2009 – הפנתה התובעת לדוח הנוכחות ותלוש השכר שצירפה לחודש זה, וטענה כי עבדה 189 שעות, בגינם שולמו לה רק 177.5 שעות ועל כן היא זכאית להפרש בסך 238 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.9.09 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 1,038 ₪. עוד טענה התובעת כי בחודש זה עבדה 12 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-12 שעות נוספות בשיעור של 150% בגינם היא זכאית לסך הכולל של 186 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.9.09 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 846 ₪.

עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי הודפסו לפיו 167 שעות ו-54 דקות. הדוח נושא על גביו תיקונים בכתב יד של הפחתת שעות והוספת שעות המסתכמים ב- 188 שעות ו-54 דקות. עיון בתלוש השכר לחודש זה מעלה כי בפועל שולם לתובעת בחודש זה עבור 177.5. אי לכך זכאית התובעת להפרשי שכר בגין חודש זה בסך 238 ₪ (11.5 שעות X 20.7 ₪).

זאת ועוד, עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי בימים 16/8, 23/8, 25/8, 26/8, 27/8 ו- 31/8 עבדה התובעת בהיקף של כ-12 שעות רצופות (שלא שונו בהערות בכתב יד וכאמור אף לא הוכח כי היו ימי עבודה מפוצלים), אך לא שולם לה גמול עבודה בשעות נוספות בגינם. אי לכך בגין חודש זה זכאית התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות, מעבר לשעות העבודה עצמן ששולמו, בסך 186 ₪ (12 שעות X 25% X 20.7 ₪ + 12 שעות X 50% X 20.7 ₪).

ג. אשר לחודש ספטמבר 2009 – הפנתה התובעת לדוח הנוכחות ותלוש השכר שצירפה לחודש זה, וטענה כי עבדה 132 שעות, בגינם שולמו לה רק 129 שעות (שכן 8 שעות שולמו בגין עבודה מחודש יולי), ועל כן היא זכאית להפרש בסך 62 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.9.09 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 251 ₪. עוד טענה התובעת כי בחודש זה עבדה 6 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-6 שעות נוספות בשיעור של 150% בגינם היא זכאית לסך הכולל של 93 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.10.09 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 337 ₪.

עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי הודפסו לפיו 117 שעות ו-55 דקות. הדוח נושא על גביו תיקונים בכתב יד של הוספת 14 שעות המסתכמים ב- 131 שעות ו-55 דקות. עיון בתלוש השכר לחודש זה מעלה כי בפועל שולם לתובעת בחודש זה עבור 129 שעות ובנוסף עבור 8 שעות תחת הכותרת "שעות העדרות", ובסה"כ שולם לתובעת עבור 137 שעות אף מעבר לנטען על ידי התובעת. התובעת לא הוכיחה כי אותן 8 שעות הן השעות של חודש יולי 2009 ואף לא הוכיחה את עצם זכאותה לתשלום בגין חודש יולי. אי לכך תביעתה זו של התובעת להפרשי שכר – נדחית.

עם זאת, עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי בימים 1/9, 9/9 ו-10/9 עבדה התובעת בהיקף של כ-12 שעות רצופות (שלא שונו בהערות בכתב יד וכאמור אף לא הוכח כי היו ימי עבודה מפוצלים), אך לא שולם לה גמול עבודה בשעות נוספות בגינם. אי לכך בגין חודש זה זכאית התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות, מעבר לשעות העבודה עצמן ששולמו, בסך 93 ₪ (6 שעות X 25% X 20.7 ₪ + 6 שעות X 50% X 20.7 ₪).

ד. אשר לחודש אוקטובר 2009 – הפנתה התובעת לדוח הנוכחות ותלוש השכר שצירפה לחודש זה, וטענה כי עבדה 138.5 שעות, בגינם שולמו לה רק 134 שעות, ועל כן היא זכאית להפרש בסך 93 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.11.09 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 339 ₪. עוד טענה התובעת כי בחודש זה עבדה 7 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-1.5 שעות נוספות בשיעור של 150% בגינם היא זכאית לסך הכולל של 52 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.11.09 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 190 ₪.

עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי הודפסו לפיו 132 שעות ו-43 דקות. הדוח נושא על גביו תיקונים בכתב יד של הוספת 8 שעות המסתכמים ב- 140 שעות ו-43 דקות. עיון בתלוש השכר לחודש זה מעלה כי בפועל שולם לתובעת בחודש זה עבור 134 שעות. אי לכך זכאית התובעת להפרשי שכר בגין חודש זה בסך 139 ₪ (6:43 שעות X 20.7 ₪).

זאת ועוד, עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי ביום 7/10 עבדה התובעת 9:28 שעות, ביום 15/10 עבדה 9:41 שעות, ביום 18/10 עבדה 11 שעות וביום 29/10 עבדה 10:34 שעות (שלא שונו בהערות בכתב יד וכאמור אף לא הוכח כי היו ימי עבודה מפוצלים), אך ולא שולם לה גמול עבודה בשעות נוספות בגינם. אי לכך בגין חודש זה זכאית התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות, מעבר לשעות העבודה עצמן ששולמו, בסך 52 ₪ (7 שעות X 25% X 20.7 ₪ + 1.5 שעות X 50% X 20.7 ₪).

ה. אשר לחודש נובמבר 2009 – הפנתה התובעת לדוח הנוכחות ותלוש השכר שצירפה לחודש זה, וטענה כי עבדה 184 שעות, בגינם שולמו לה רק 154 שעות, ועל כן היא זכאית להפרש בסך 621 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.12.09 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 2,018 ₪. עוד טענה התובעת כי בחודש זה עבדה 20 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-10 שעות נוספות בשיעור של 150% בגינם היא זכאית לסך הכולל של 207 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.12.09 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 637 ₪.

עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי הודפסו לפיו 151 שעות ו-43 דקות. הדוח נושא על גביו תיקון אחד בכתב יד של הוספת 4 שעות המסתכמים ב- 155 שעות ו-43 דקות. עיון בתלוש השכר לחודש זה מעלה כי בפועל שולם לתובעת בחודש זה עבור 154 שעות. התובעת לא הסבירה ולא כל שכן שלא הוכיחה כיצד לשיטתה עבדה 184 שעות. אי לכך זכאית התובעת להפרשי שכר בגין חודש זה בסך 35 ₪ (1:43 שעות X 20.7 ₪), בלבד.

זאת ועוד, עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי ביום 22/11 עבדה התובעת 9 שעות, ביום 30/11 עבדה 10שעות וביום 26/11 עבדה 10:55 שעות (שלא שונו בהערות בכתב יד וכאמור אף לא הוכח כי היו ימי עבודה מפוצלים), אך ולא שולם לה גמול עבודה בשעות נוספות בגינם. אי לכך בגין חודש זה זכאית התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות, מעבר לשעות העבודה עצמן ששולמו, בסך 36 ₪ (5 שעות X 25% X 20.7 ₪ + 1 שעות X 50% X 20.7 ₪).

ו. אשר לחודש דצמבר 2009 – הפנתה התובעת לדוח הנוכחות ותלוש השכר שצירפה לחודש זה, וטענה כי עבדה 222 שעות, בגינם שולמו לה רק 189.5 שעות, ועל כן היא זכאית להפרש בסך 637 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.1.10 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 1,851 ₪. עוד טענה התובעת כי בחודש זה עבדה 30 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-15 שעות נוספות בשיעור של 150% בגינם היא זכאית לסך הכולל של 311 ₪ בתוספת פיצויי הלנה מיום 1.1.10 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 855 ₪.

עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי הודפסו לפיו 176 שעות ו-30 דקות ונרשם בתחתיתו 2 ימי מחלה. עיון בתלוש השכר לחודש זה מעלה כי בפועל שולם לתובעת בחודש זה עבור 189.5 שעות ועבור 2.85 שעות תחת הכותרת "שעות העדרות". כמו כן נרשם כי נוצלו 2 ימי מחלה. התובעת לא הסבירה ולא כל שכן שלא הוכיחה כיצד לשיטתה עבדה 222 שעות בחודש זה. לעומת זאת ניתן להיווכח כי שולם לתובעת בגין מלוא השעות המודפסות בדוח ואף מעל למגיע בגין שני ימי מחלה על פי דין. אי לכך, תביעתה זו של התובעת לתשלום הפרשי שכר - נדחית.

עם זאת, עיון בדוח הנוכחות לחודש זה מעלה כי ביום 7/12 עבדה התובעת 9 שעות, ובימים 9/12, 10/12, 13/12, 14/12, 15/12, 17/12 ו-24/12 עבדה כ-11 שעות (שלא שונו בהערות בכתב יד וכאמור אף לא הוכח כי היו ימי עבודה מפוצלים), אך לא שולם לה גמול עבודה בשעות נוספות בגינם. אי לכך בגין חודש זה זכאית התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות, מעבר לשעות העבודה עצמן ששולמו, בסך 150 ₪ (15 שעות X 25% X 20.7 ₪ + 7 שעות X 50% X 20.7 ₪).

ז. אשר לחודש ינואר 2010 – הגם שבמסגרת כתב תביעתה שמרה התובעת על זכותה לתקן את כתב התביעה בעניין חודש זה, לאחר קבלת דוח הנוכחות לחודש זה, לא עתרה התובעת לסעדים בגין חודש זה במסגרת תצהירה ואף במסגרת סיכומיה עתרה לאותם סכומים בגין הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות, כפי שהופיעו בכתב התביעה. אי לכך, איננו נדרשים לחודש זה.

60. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שלאור המסמכים שהוצגו בפנינו, זכאית התובעת בגין מלוא תקופת עבודתה בנתבעת להפרשי שכר בסך כולל של 412 ₪ ולגמול עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 517 ₪.

אשר לעתירת התובעת לפיצויי הלנת שכר בגין הפרשים אלו, הרי שבמסגרת כתב תביעתה עתרה התובעת לפיצויי הלנה מהמועד לתשלום כל סכום ועד למועד הגשת התביעה בלבד, ואף כימתה את הסכום המדויק לו עתרה, אך לא עתרה לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנת שכר עד למועד התשלום בפועל. על עתירתה זו חזרה התובעת גם בתצהירה ורק בסיכומיה, לראשונה, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנת שכר ממחצית התקופה עד למועד התשלום בפועל. זאת, מבלי שתיקנה את כתב תביעתה.

משכך הם פני הדברים, הרי שאין בידינו לפסוק לתובעת סעד מעבר לעתירתה בכתב התביעה.

ואשר לעתירה לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנה מהמועד לתשלום כל סכום ועד למועד הגשת התביעה - הרי שכמבואר לעיל, הפערים בתשלום נובעים מאותן הערות בכתב על גבי דוחות הנוכחות ולנוכח הספק עליו עמדנו לעיל בשל אי הגשת הדוחות המקוריים, נחה דעתנו כי זהו אחד מאותם מקרים המצביעים על מחלוקת כנה בין הצדדים באשר לעצם הזכאות לסכומים שנפסקו, ועל כן אנו מורים על הפחתת פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

ודוק, משמצאנו כי התובעת זכאית להפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות, הרי שממילא היא זכאית להפרשי הצמדה וריבית בגינם עד למועד התשלום בפועל.

אי לכך אנו קובעים כי התובעת זכאית להפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכומים שפסקנו לעיל מן המועד לתשלום כל חיוב ועד למועד התשלום בפועל.

מטעמים של יעילות החישוב אנו מורים כי הסך הכולל של 929 ₪ בגין הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, היינו מיום 1.11.09 ועד לתשלום המלא בפועל.

61. סוף דבר –

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שתביעותיה של התובעת לפיצוי בגין הפסד שכר עקב פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים עד למועד הלידה וממועד הלידה ועד לתום התקופה המוגנת, לפיצוי בגין הפסד דמי לידה, לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה עד לתום התקופה המוגנת,לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות, לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע ולפיצוי בגין עוגמת נפש – נדחות.

תביעותיה של התובעת להפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות בגין תקופת עבודתה, מתקבלות באופן חלקי בלבד, ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר בגין מלוא תקופת עבודתה בנתבעת בסך כולל של 412 ₪, וגמול עבודה בשעות נוספות בגין מלוא תקופת עבודתה בנתבעת בסך כולל של 517 ₪.

הסכומים כאמור לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.09 ועד לתשלום המלא בפועל.

אשר להוצאות ההליך – התובעת הגישה תביעה בסכום כולל של 286,128 ₪, ממנו התקבל בסופו של יום, הסך הכולל של 929 ₪, וזאת לאחר שנדחו רוב טענותיה העובדתיות והמשפטיות של התובעת, מכל וכל.

בנסיבות אלו, אנו סבורים כי יש להשית על התובעת את הוצאות ההליך (גם אם זכתה בחלק מזערי מתביעתה), ועל כן אנו מחייבים את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת לרבות שכר טרחת עורך דין בגין הליך זה, בסכום כולל של 7,500 ₪, ממנו יקוזז הסכום שפסקנו לתובעת כאמור לעיל.

ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידי התובעת שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ה, (01 אוקטובר 01 אוקטובר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.