ע"י ב"כ עו"ד אלכסנדר פרנקל

פסק דין

רקע

מדובר בתביעה למתן צו "עשה" קבוע, המורה לנתבעת להעביר המניות הרשומות על שמה, לידי התובע.

הנתבעת הפורמאלית, חברת "אודר (ק.ג.) בע"מ" ח.פ. 513499988 הינה חברה בע"מ שהתאגדה בישראל ונרשמה ביום 20.1.04. החברה הקצתה לבעלי מניותיה 200 מניות בנות שקל אחד. יצוין כי החברה מפעילה סופרמרקט בקריית גת (להלן: "החברה / הנתבעת הפורמאלית / הסופר / החנות"). בתחילת ההליך המשפטי הודיעה הנתבעת הפורמאלית כי אינה מעוניינת לקחת חלק בהליך וכי תקבל ותיישם כל החלטה שיפוטית שתינתן במסגרת הליך זה.

התובע 1, אזרח ארה"ב, הינו בעל מניות הרוב בנתבעת הפורמאלית ומחזיק במאה וארבעים מניות דהיינו 70% ממניות החברה (להלן: "התובע / יפים").

התובע 2, מונה על ידי התובע 1 לכהן כדירקטור בחברה ולטענת הנתבעת, מינויו נעשה שלא כדין (להלן: "התובע 2 / ויטלי").

הנתבעת, הגב' סבטלנה חייקין, מחזיקה בשישים מניות המהוות 30% ממניות החברה (להלן: "הנתבעת/ סבטלנה"). כמו כן, היא מכהנת כדירקטורית בחברה. הנתבעת שימשה כמנהלת בחברה והועסקה בה עד ליום 8.5.10.

לא מיותר לציין ,כי עובר לרכישת המניות של החברה ע"י התובע, עבדה הנתבעת בחברה בעת שזו הייתה בבעלות מר רובים ארונוב (להלן: "ארונוב").

בין התובע לבין הנתבעת ובעלה, מר ארקדי חייקין (להלן : "בעלה של הנתבעת/ ארקדי"), שררו יחסי ידידות והיכרות רבת - שנים.

אין מחלוקת כי ביום 7.11.2007 נחתם הסכם מכר בין ארונוב מצד אחד ובין התובע והנתבעת מצד שני ולפיו, ארונוב אשר החזיק ב-100% ממניות החברה מכר את מניותיו לתובע ולנתבעת. הוסכם כי "בכפוף לתשלום סך של - 140,000$ יעביר ארונוב לידי יפים את אחזקותיו ב-140 מניות ממניות החברה וכן את כל זכויותיו בחברה". עוד הוסכם, כי "בנוסף לאמור ובכפוף לתשלום סך של - 60,000$ לעיל יעביר ארונוב את אחזקותיו ב- 60 מניות נוספות של החברה ללא תמורה, לידי סבטלנה". בסעיף 4 להסכם נכתב כי "מוסכם, כי מיד לאחר ביצוע האמור לעיל, יפעל היועץ המשפטי של החברה, עוה"ד קופנהגן יעקב לדיווח מתאים לרשם החברות ולרישום הקונים /הנעברים כבעלי מניות של החברה.." בסעיף 5 נכתב כי "הקונים/הנעברים יהיו מנהלי החברה והדירקטורים של החברה ובעלי זכויות חתימה בחברה..."(להלן : "הסכם המכר").

אין מחלוקת גם, כי באותו היום, נחתם הסכם נוסף לפיו התובע "נותן בזאת לגב' חייקין סבטלנה הלוואה סך של 60,000$ וזאת לצורך רכישת 60 מניות בחברת אודר ק.ג בע"מ". על פי ההסכם, הנתבעת "מתחייבת להחזיר למר קסלמן יפים הנ"ל את סך של 60,000 $ או לחילופין להעביר לידיו או לידי מי שהוא יורה לי עליו את 60 המניות שירשמו על שמי בחברת אודר ק.ג. בע"מ".

התובע והנתבעת חתמו על ההסכם בפני עו"ד יעקב קופנהגן ביום 7.11.07. (להלן : "הסכם ההלוואה"). הסכם ההלוואה אינו קובע מועד להחזרת ההלוואה ו/או להעברת המניות או כל תניה הנוגעת לכך.

אין מחלוקת כי החל ממועד רכישת מניות החברה, ניהלה הנתבעת את העבודה השוטפת בסופרמרקט בעוד התובע שוהה בחו"ל ומקבל דיווחים מהנתבעת ביחס לפעילות החברה.

אין מחלוקת גם, כי ביום 31.12.09 חילקה החברה דיבידנד בסך - 260 אלף ₪ בין בעלי מניותיה על פי אחזקותיהם כך, שהתובע קיבל דיבידנד בסך של - 182,000 ₪ ואילו הנתבעת קיבלה דיבידנד בסך של - 78,000 ₪.

בעקבות הרעה במערכת היחסים בין התובע לבין הנתבעת, דרש התובע, באמצעות בא כוחו, במהלך חודש 4/10 כי הנתבעת תעביר לידיו את מניותיה, זאת בהתאם להסכם ההלוואה.

הנתבעת סירבה להעביר מניותיה לידי התובע וזה האחרון הגיש התביעה דנן.

סיכומי התובע

במסגרת התביעה ועל פי כתב סיכומיו, התובע איננו עותר לפירעון ההלוואה בסך 60,000 $ אשר העמיד לרשות הנתבעת אלא הוא גודר את תביעתו להשגת צו שיפוטי אשר יורה לנתבעת להעביר לידי התובע 2 (בהוראת התובע 1) את 60 מניותיה בחברה. למען הזהירות, ביקש התובע פיצול סעדים משום שלטענתו, הסעד הכספי הינו בסמכות בית משפט השלום. התובע ביקש לשמור על זכותו להגיש תביעה/ לשנות התביעה כך שתתייחס גם לסעד כספי. כמו כן, התבקש בית המשפט לחייב הנתבעת בהוצאות משפט.

יצוין כי בהחלטה מיום 3.9.12 התרתי לתובע לפצל את סעדיו.

ואלה עיקר טענות התובע:

הסיבה לרישום המניות על שם הנתבעת

לדבריו, בשנת 2007 הוא הבין מבעלה של הנתבעת, כי החברה בה עבדה הנתבעת מוצעת למכירה ועל כן החליט לרכוש מניות החברה מבעליה, דאז. לגישתו, מכיוון שהינו אזרח ארה"ב ואינו מתגורר בישראל ולאור ייעוץ משפטי שקיבל, הבין כי יקשה עליו לנהל החברה לבדו ועל כן החליט כי הנתבעת תיקח חלק פעיל בניהול החברה. לדבריו, רישום המניות על שמה של הנתבעת, אזרחית ישראל, היה צפוי להקל על התנהלות החברה מול הרשויות, בנקים וגופים אחרים בישראל. לדבריו, הוא החליט שהנתבעת תיקח חלק פעיל בניהול החברה ואף חלק ממניות החברה יירשמו על שמה, אך בשל יחסי האמון העמוקים ששררו, באותה עת בינו לבין הנתבעת ובעלה.

ביחס לרכישת המניות

לדברי התובע הוא הציע לנתבעת לרכוש את מניות החברה יחד עמו אך זו סירבה מהטעם שלא היה ברשותה את סכום הכסף הדרוש לשם כך ועל כן "החליט התובע 1 לרכוש את מלוא מניות החברה".

התובע ציין כי רכש את המניות מהמוכר ושילם לו, סך כולל של - 310 אלף דולר ולדבריו, "בפועל" נרשמו 60 ממניות החברה על שם הנתבעת ו-140 מניות על שמו.

לטענת התובע, הנתבעת היא זו שניהלה עבורו את המו"מ לרכישת המניות בשלב שטרם הגעתו לישראל לצורך חתימה על הסכם רכישת המניות. לדבריו, סוכם כי התמורה עבור מניות החברה תסתכם ב- 270 אלף דולר ולשם כך הוא העביר לחשבון הנתבעת את הסך האמור ועת פעל לפתוח חשבון בנק על שמו בישראל הועבר הסכום האמור לחשבונו והוא הפקיד שם, בנוסף, גם 10,000 דולר במזומן שהביא עמו מארה"ב. נטען כי יומיים לפני החתימה על הסכם רכישת המניות התברר לתובע כי התמורה עליה סיכמה הנתבעת עם המוכר מסתכמת ב- 310 אלף דולר. לדברי התובע, הנתבעת לא רצתה שהעסקה תתבטל בעקבות השינוי האמור והציעה כי היא תשלם 30 אלף דולר ובכך, לטענת התובע, להבטיח שהיא לא תפוטר מתפקידה ועל מנת לבסס את מעמדה ומקומה בחברה.

באשר לאופן תשלום התמורה למוכר טען התובע כי העביר סך של - 110 אלף דולר מחשבונו בישראל לחשבון בנק באוקראינה השייך למוכר, ואת היתרה בסך 200 אלף דולר הוא שילם למוכר בישראל.

נטען כי שתי העברות הכספים נעשו בבנק הפועלים באותו יום בנוכחות הנתבעת ועו"ד קופנהגן. לדבריו, טענת הנתבעת לפיה אינה יודעת מדוע הועבר סך של - 110 אלף דולר לאוקראינה, הינה מיתממת.

נטען כי טענת הנתבעת לפיה היא גייסה ממקורותיה שלה סך של 40 אלף דולר (באמצעות הלוואות מצדדים שלישיים) והתובע הלווה לה סך נוסף של 60 אלף דולר לצורך רכישת המניות, אינה נכונה.

התובע טען שהנתבעת העידה כי ביום 5.11 היא הפקידה 10,000 דולר בחשבון התובע 1 וביום 7.11 הפקידו 30 אלף דולר בחשבונו.

לטענתו, מעיון בנספח ג' לתצהיר עדותה ראשית של הנתבעת, המהווה תדפיס הפקדות בחשבון התובע 1 בבנק הפועלים, ניתן לראות כי ביום 7.11.07 לא בוצעה כל הפקדה אלא הייתה העברה כספית בלבד. לטענת התובע, טענת הנתבעת כי הסך של - 10 אלף דולר הופקד באותו היום שהועברו יתר כספי התובע בסך של - 269,894 $ וכי רק במועד מאוחר יותר הפקידה הנתבעת סך של 30 אלף דולר, הינה טענה תמוהה.

לשיטת התובע סביר להניח כי הסכומים שהופקדו ביום 5.11.07 הינם כספים השייכים לו והופקדו על ידו ו/או באמצעות הנתבעת, במועד בו הגיע התובע לארץ ולאחר שגילו הצדדים כי מחיר עסקה עלה, הנתבעת הוסיפה סך של 30 אלף דולר שעליו אין מחלוקת.

לטענת התובע, אם אכן מלכתחילה היה מוסכם כי הנתבעת תשקיע 40 אלף דולר מכספה, מדוע אפוא לא הופקד סכום זה במועד בו הופקדו הכספים המיועדים לרכישת המניות. לדברי התובע, עלה בידו להסביר ולפרט כיצד הפקיד שטרי כסף בבנק בסכום כולל של 10 אלף דולר וההפקדה נמשכה 4 שעות ויש בידו להציג את צילומי שטרי הכסף (ת/1 א', ב', ג').

נטען כי ניסיונה של הנתבעת לנכס לעצמה את הסכום הנ"ל, מלמד על חמדנותה וחוסר תום לבה.

נטען כי הנתבעת החלה לראות בחברה כ"קניינה" שלה, ומסרבת לקיים את התחייבותה ולהשיב לתובע את מניותיו.

ביחס להסכם ההלוואה

התובע טוען כי סירובה של הנתבעת להשיב לו המניות מקורו בפרשנותה הלא נכונה להסכם ההלוואה לפיו היא התחייבה להעביר לתובע את המניות הרשומות על שמה או, לשלם לו בגינן, סך של - 60 אלף דולר.

התובע טוען כי מעולם לא מסר כסף לידי הנתבעת ולדבריו, "זה היה וירטואלי וזה הוסבר וזה היה במסמך שחתמנו שנמסר לי שיכולתי להבינו אך ורק באמצעות עוה"ד או באמצעות הנתבעת. המסמך היה רשום בעברית, וכפי שעוה"ד הסביר לי, זה מגן עלי בפני השבת מניות שאני אוכל תמיד להשיבן או לקבל בגינן כספים". התובע טען כי לא ערך את ההסכם ומי שערך אותו הוא עורך דין ששירותיו נשכרו על ידי הנתבעת. לדבריו, כשראה את ההסכם הבין כי לפיו יוכל לאבד את הכספים והמניות ועל כן עורך הדין הביא לו הסכם אחר, שעליו הם בסופו של דבר חתמו, ובאותו הסכם הייתה בטוחה לכספים.

לטענת התובע, נוסח הסכם ההלוואה נחתם לצורך הגנה על זכויותיו מאחר והוא מימן את רכישת המניות בחברה ורישום המניות על שם הנתבעת, נעשה רק לצורך נוחיות תפעול העסק, הא ותו לא. לטענתו, הסכם ההלוואה הוא התחייבות של הנתבעת המהווה ערובה לכך שיקבל לידיו את המניות, בעת שיחפוץ בכך. לדבריו, היתה הבנה בינו לבין הנתבעת כי הוא הקונה וכי החברה כולה שייכת לו, וכי יקבל לידיו את המניות מהנתבעת בכל עת, על פי בקשה, והתובע נתן אמון מלא בנתבעת.

לטענת התובע אם אכן הייתה זו הלוואה, כטענת הנתבעת, מדוע לא נרשמו בהסכם, תנאי ההלוואה, מועדי התשלום, ריביות וכיוצ"ב.

נטען כי אם היה מדובר בהסכם הלוואה לכל היותר, הוא, התובע, היה דורש מהנתבעת להשיב לו כספים המגיעים לו, טרם שדרש חזרה את מניותיו שהרי החברה שילמה לנתבעת משכורות נכבדות ואף חולק דיבידנד לשנת 2008 ולנתבעת היתה יכולת כלכלית לפרוע את "ההלוואה" ולו בתשלומים.

נטען כי התובע מעולם לא דרש מהנתבעת לשלם לו את כספי "ההלוואה", מכיוון שזו לא היתה מהות ההסכם שנחתם בין הצדדים.

ביחס לחלוקת הדיבידנד

נטען כי הסיבה היחידה בגינה קיבלה הנתבעת דיבידנד עבור שנת 2008, היא בשל החלטת מנהלת החשבונות שהיתה אחראית על חלוקתו וזו נהגה על פי החוק ובהתאם לרישום בעלי המניות ברשם החברות, ולא ניתן היה לעשות אחרת. לדברי התובע מעבר לשנה זו, לא חולק עוד דיבידנד.

ביחס לחלוקת העבודה בחברה

לטענת התובע הוא היה מעורב באופן אקטיבי בניהול החברה אמנם ב"שלט רחוק" אך היה מקבל מידע מהנתבעת באופן סדיר ורציף והיה עוקב אחר פעילות החברה ונתוניה וכן קיבל דיווח חודשי ממנהלת החשבונות של החברה והיה נוהג לנתח את פעילות החברה ובכפוף לכך היה נותן לנתבעת המלצות כיצד לפעול בחברה. נטען כי הנתבעת עמדה מול הספקים, ביצעה תשלומים בחברה, ניהלה עובדים ועסקה בכל הקשור בניהול שוטף של הסופר. לטענת התובע, בשל כך הנתבעת קיבלה משכורת מכובדת, תנאים סוציאליים הולמים והיו לה זכויות חתימה בחברה.

הסכסוך בין הצדדים

לטענת התובע בחודש נובמבר 2009 הנתבעת פנתה אליו ודרשה העלאה ניכרת של סכומי הוצאות רכב ששולמו לה, בכל חודש. לדבריו, הנתבעת איימה עליו, כי אם לא יסכים להגדלת שכרה היא תתפטר מעבודתה ותשאיר החנות ללא מנהל וכל ההשקעה תרד לטמיון. לדבריו, מנקודה זו החלו יחסיהם להתדרדר.

התובע טען כי התריע בפני הנתבעת על ירידה ברווחיות החברה ועל תנאי העסקתה של בתה של הנתבעת בחברה וביקש לנהל שיחות עדכון יומיות על מצב החברה. נטען כי הנתבעת סירבה לעשות כן והפסיקה להעביר לתובע מידע בנוגע לחברה. נטען כי בסופו של יום, הוא נאלץ לבקש מהנתבעת לקיים התחייבותה ולהשיב לו המניות.

לטענתו הנתבעת סירבה לעשות כן, והפנתה אותו לעורך דינה.

טענת הנתבעת לשותפות

התובע שולל מכל וכל את טענת הנתבעת כי הינם שותפים בחברה וכי הנתבעת זכאית להירשם כבעלים של 50% מהמניות. נטען כי התובע לא הסכים לחתום על מסמך לפיו לנתבעת 50% מהמניות והנתבעת, אף לא דרשה זאת ולא עמדה על כך.

ביחס לטענת הנתבעת להשבת כספים

נטען כי טענת הנתבעת לפיה השיבה לתובע 1 את הסך של - 60 אלף דולר באמצעות משיכות שהוא עצמו ביצע דרך החברה, היא טענה חצופה. לטענת התובע הוא בעל מניות בחברה וזכותו למשוך כספים, על חשבון דמי ניהול אשר נזקפו לזכותו ונרשמו בספרי החברה כדמי ניהול ולא "החזר הלוואה" כפי שטוענת הנתבעת. נטען כי כעת, נוח לנתבעת לטעון כי סכומים אלה יועדו לכיסוי החזר ההלוואה שנטלה כביכול מהתובע 1.

נטען כי הנתבעת כמורשת חתימה בחברה, אישרה בכתב כי התובע יקבל דמי ניהול בגובה של- 120 אלף דולר.

נטען כי יתר הסכומים שנמשכו על ידי התובע מהחברה, עמדו לזכותו כבעל מניות, ואין לכך כל קשר לנתבעת.

נטען כי בסתירה לטענת הנתבעת כי היא שותפה בחברה, העיד בעלה של הנתבעת, ארקדי חייקין, כי הסכים לרכוש את החברה מהתובע בסך של - 270 אלף דולר והתובע טען, כי בעלה של הנתבעת לא עמד כלל על זכותה של אשתו-הנתבעת, למניותיה בחברה.

נטען כי הנתבעת חסרת תום לב וחמדנית ומנסה להשתלט על מחצית הזכויות בחברה, הגם שהיא מימנה מכספה סכום השווה לפחות מעשרה אחוזים מהתמורה ששולמה בפועל לרכישת המניות, 30,000 דולר מתוך 310,000$.

לסיכום התובע שב וביקש לחייב הנתבעת להשיב לו את כל המניות הרשומות על שמה ולחייבה בהוצאות משפט.

סיכומי הנתבעת

הנתבעת בסיכומיה מאשרת כי התובע הלווה לה סך של 60 אלף דולר זאת לשם לרכישת מניות המיעוט בחברה. לטענתה, לאחר שהיא החזירה לידי תובע 1 את סכום ההלוואה, זה "סירב להכיר בזכותה להיות שותפה באחזקות החברה בגובה 30%" ולאחר שפרץ הסכסוך בין הצדדים, התובע הורה לה באופן שרירותי ושלא כדין, להעביר את מניותיה לתובע 2.

רכישת מחצית המניות ויצירת שותפות בחברה

הנתבעת טוענת כי בפועל רכשה מחצית ממניות החברה, זאת באמצעות כספים שהושגו על ידה באופן עצמאי, כהלוואה קצרת טווח, מחברים ואשר הוחזרה להם לאחר תקופה קצרה וכן, מכספי הלוואה שניתנה לה על ידי התובע.

לטענתה, לאחר החזר ההלוואה, התובע הבטיח כי אחזקות החברה ירשמו באופן שווה כפי שסוכם בין הצדדים מלכתחילה. נטען כי הנתבעת הייתה אמורה להיות שותפה שווה, רק לאחר שהתובע היה מקבל חזרה חלק מהשקעותיו, לרבות החזר של ההלוואה שהיא קיבלה ממנו והדבר מלמד על יושרתה.

נטען כי חלוקת האחזקות בחברה כפי שנרשמה (30% שלה מול 70% שלו) הייתה לבקשת התובע מאחר והוא רצה להרגיש בטוח יותר באשר להחזר ההלוואה שנתן לנתבעת.

לטענת הנתבעת בינה לבין התובע, היה סיכום כי היא תהיה שותפה פעילה, תיהנה מרווחים ותזכה במקום עבודה מובטח. תימוכין לכך היא מוצאת בגרסת התובע שטוען במפורש כי סיפרו לו על העסק וביקשו סיוע לקנות אותו ולדבריה, מדובר בהשקעת כספים יחד אתה ועם בעלה. כמו כן, נטען כי מעדויותיהם של גריגורי לאקס וולדימיר ליפשיץ, עולה כי מדובר בשותפות. נטען כי שני עדי הנתבעת סתרו טענת התובע כי המניות נרשמו על שם הנתבעת, למראית עין בלבד.

לטענת הנתבעת הדבר עולה גם מעדות בעלה. בנוסף, יש לתת משקל לעובדה כי היא קיבלה דיבידנד מהחברה וסביר להניח כי אם לא היה מדובר בשותפות, התובע לא היה מסכים לכך.

ביחס לחלוקת דיבידנד נטען כי החברה אינה חייבת לחלק דיבידנדים ואם היה זה רישום למראית עין, ניתן היה לקבל החלטה שלא לשלם לנתבעת דיבידנד והעובדה שבפועל שולם לה דיבידנד, ומעולם היא לא נדרשה להשיבו, מלמדת על כך שהתובע ראה בנתבעת שותפה בעסק.

נטען, כי זכויות החתימה בעסק היו שוות, כעולה ממסמכי הקמת התאגיד שהוגשו לבית המשפט.

נטען, כי טענות התובע לפיהן, החליט לרכוש את העסק לבדו ולרשום המניות האמורות על שמה של הנתבעת, זאת למראית עין בלבד, נסתרות מניה וביה בעדות התובע גם ביחס לנוסח ההסכמים שלגבי תוכנם, אין מחלוקת. לטענת הנתבעת פרשנות סבירה של שני ההסכמים אינה עולה בקנה אחד עם טענת התובע.

נטען כי התובע טוען שהעמיד לנתבעת הלוואה בסכום של 60 אלף דולר לצורך רכישת המניות. לטענתה, התובע אישר כי הלווה לה כספים כדי לרכוש המניות וכי אלה אכן נרשמו על שמה. התנהגות התובע מעידה על הסכמה שהתקיימה בין הצדדים לפיה הוסכם, כי המניות יירשמו על שמה של הנתבעת ולשם כך, התובע העמיד לה הלוואה. נטען כי פרשנות סבירה של הסכם ההלוואה מלמדת כי אכן מדובר בהסכם הלוואה שהמניות שיירשמו על שם הנתבעת, ישמשו כבטוחה להחזר ההלוואה.

נטען כי התובע הודה כי הנתבעת העמידה 30 אלף דולר לטובת רכישת החברה, זאת בניגוד לטענתו כי שילם לבדו את מלוא התמורה.

לטענת הנתבעת הימנעות התובע מלקרוא לעדות לעו"ד קופנהגן, הינה תמוהה, בפרט לנוכח טענתו כי היתה זו הצעתו של עו"ד קופנהגן לרשום המניות על שם הנתבעת, הגם שזו אינה עולה בקנה אחד עם נוסח ההסכם שלא לדבר על החזקה הראייתית, מקום בו בעל דין נמנע מלהביא עדות שהינה רלוונטית להוכחת טענתו.

נטען כי גם העובדה שהתובע ניהל מו"מ עם בעלה של הנתבעת, למכור לו את חלקו של התובע בעסק, מעידה כי התובע ראה בנתבעת שותפה ולא מנהלת בלבד.

התמורה בגין החברה

התובע כך נטען לא הביא תימוכין למחיר החברה שלדבריו עמד על - 310 אלף דולר, ולא 200 אלף דולר כרשום במסמכי הרכישה ובהצהרותיו הקודמות.

נטען כי טענת התובע לפיה מחיר החנות היה גבוה ב-110 אלף דולר, הינה שינוי גרסה גם ביחס לעדויות קודמות של התובע ואף ביחס להסכם רכישת המניות.

נטען כי בעדותו בפני בית הדין לעבודה ביום 27.3.12 טען התובע כי מחיר החברה היה 200 אלף דולר, וכי הוא שילם את מלוא הסכום וכי רק בשלבים מתקדמים יותר של הדיון המשפטי, טען התובע כי התמורה הסתכמה ב- 310 אלף דולר.

בנוסף נטען כי בגרסת התובע נתגלו סתירות נוספות, כך למשל, ביחס לאופן בו הועברה ההלוואה לנתבעת, שכן בתצהיר עדותו הראשית טען התובע שמסר סך של - 60 אלף דולר לנתבעת לצורך רכישת המניות. בו בזמן שבעדותו בבית המשפט, הוא טען כי לא מסר לנתבעת כל סכום.

סתירה ביחס לקבלת המידע מהנתבעת

נטען כי קיימת סתירה אף באשר לקבלת מידע מהנתבעת. בכתב התביעה טען התובע כי מפעם לפעם הוא פנה לנתבעת לשם קבלת מידע בעניין התנהלות החברה. בתצהיר עדותו הראשית טען כי ייעץ, התעניין ולקח חלק פעיל בניהול החברה ובעדותו טען כי שלט בחברה וקיבל נתונים באופן סדיר מהנתבעת וכי עקב אחר פעילות החברה ונתוניה. לטענת הנתבעת דובר בטענות עובדתיות חלופיות שהתובע מנוע מלהעלות, הרי בכך הוא סותר את טענותיו שלו, כי הנתבעת משכה כספים מהחברה, ללא ידיעתו וללא הסכמתו. באשר לכך נטען כי מדובר בתשלומי שכר לגיטימיים ששולמו אף לעובדים אחרים בחברה וכי הנתבעת לא עשתה דבר החורג מהסכמות הצדדים.

החזר ההלוואה וצעדים שנקט התובע נגד הנתבעת

נטען כי לאחר שהוחזרה ההלוואה במלואה, התובע חזר בו מהסכמתו והחל מאיים על הנתבעת כי ישאירה ללא דבר. בין היתר נטען, כי התובע נקט שורה של צעדים ובהם מינוי שרירותי של התובע 2 כדירקטור בחברה, הוצאת הנתבעת מהדירקטוריון, פיטורי הנתבעת מהחברה ופיטורי בתה של הנתבעת מהחברה, הרחקתה מהחברה במובן של אי קבלת מידע בסיסי אודות העסק וכן, הגשת תביעה כספית נגד הנתבעת בבית הדין לעבודה, בנוסף להגשת תביעה זו.

נטען כי הרחקתה של הנתבעת מהעסק, נעשתה בחוסר תום לב ובאופן כוחני, כאשר התובע הורה למנהלת החשבונות ולעובדי העסק שלא לחשוף בפני הנתבעת כל מידע.

חוסר תום לב מצד התובע

נטען כי טענות התובע ביחס להפרת אמון על ידי הנתבעת נועדו להשחיר את פניה של הנתבעת ולשמש תירוץ להתנהגותו חסרת תום הלב של התובע כלפיה.

לשיטת הנתבעת, התובע לא טען כי כספי ההלוואה לא הוחזרו, לו אלא דבק בגרסתו שהנתבעת חייבת להעביר לידיו את המניות. נטען כי מכתבי טענותיו של התובע, עולה כוונה ברורה ליטול בכוח את מניות הנתבעת ולמכרן לאחר. התובע, כך נטען, לא דרש החזר של כספי ההלוואה הואיל וידע כי זו הוחזרה לו במלואה.

נטען כי התובע סירב לכל ניסיון פשרה וכן הציע לרכוש את מניות הנתבעת במחיר של - 75 אלף ₪ אך מנגד סירב לקבל תמורה כפולה על חלקו במניות החברה, והדברים מעידים על היעדר ניקיון כפיים מצדו.

הנתבעת סבורה כי גם לאחר שמיעת הראיות, לא נסתרה גרסתה העקבית לפיה החברה נרכשה ב- 200 אלף דולר וכי כל צד שילם מחצית מסכום זה, כאשר חלקה של הנתבעת שולם באמצעות ארבעים אלף דולר שהיא הפקידה לחשבון התובע ובנוסף 60 אלף דולר שהיא קיבלה מהתובע כהלוואה שהוחזרה.

הראיות

במסגרת שמיעת הראיות התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעת נקראו להעיד, הנתבעת בעצמה, בעלה, מר ארקדי חייקין (ע.ה/2) וכן נקראו להעיד מטעמה, מר ולדימיר ליפשיץ, (ע.ה/3), שהינו קרוב משפחה של ע"ה 2, אשר ניהל את המו"מ לרכישת החנות בשמו של התובע זאת משום שהנתבעת לא הייתה מעוניינת שמוכר החנות ידע כי היא מעורבת ברכישה.

ע.ה/ 3 העיד על המשא ומתן שערך, על כך שהתובע סירב לחתום על מסמך המקנה לנתבעת 50 אחוז מהמניות ועל האמון שרכשו הנתבעת ובעלה לתובע. יצוין כי עד זה ציין כי לא היה מעורב בהעברת כספים מהנתבעת לתובע.

כן נשמעה עדותו של מר גרגורי לקס, (ע.ה/4), שהינו חבר של ע.ה/ 2 ולדבריו אף הלווה לו 25 אלף דולר לשם רכישת החנות.

עה/4 העיד גם באשר לדברים שנאמרו לו על ידי ע.ה/ 2 ביחס לרכישת החנות.

הצדדים צירפו מסמכים לתמיכה בטענותיהם. בין היתר, הוצגו הסכם המכר, הסכם ההלוואה וכן טיוטת הסכם מכר שלא נחתמה על ידי הצדדים, הכל כפי שיפורט בהמשך.

המסגרת הנורמטיבית

נכון בעיניי לסקור בקצרה את מושגי היסוד החוקיים הדרושים לשם הכרעה בסכסוך זה.

להלן יובאו הוראות החוק הרלוונטיות לדיון, בענייננו.

"בעל מניה" בחברה פרטית הוא "מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות, או מי שאוחז בשטר מניה" (סעיף 176 לחוק החברות, התשנ"ט, 1999 (להלן : "חוק החברות")).

סעיף 127 לחוק החברות מחייב כל חברה לנהל מרשם בעלי מניות ורישום במרשם זה הוא תנאי להכרה בבעל מניה, שאינו מחזיק בשטר מניה, ככזה, הן בחברה פרטית והן בחברה ציבורית.

המונח "שטר מניה" מוגדר בסעיף 1 לחוק החברות כדלקמן: "שטר המציין שהמחזיק בו הוא בעל המניה למוכ"ז".

"תעודת מניה" היא "תעודה שבה מצוין שמו של הבעלים הרשום במרשמי החברה בציון מספר המניות שבבעלותו". (סעיף 1 לחוק).

באותו סעיף נכללת גם הגדרה של "בעל מניות מהותי" זה "מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של החברה או מזכויות הצבעה בה".

בהקשר זה תוזכר אף ההגדרה של "בעל עניין" ולפיה מדובר ב"בעל מניות מהותי, מי שיש לו הסמכות למנות דירקטור אחר או יותר או את המנהל הכללי ומי שמכהן בחברה כדירקטור או כמנהל כללי".

וכן ההגדרה של "נושא משרה" ולפיה, מדובר ב"מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן דירקטור או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי".

בע"א 6205/98 בעניין מייקל ואח' אונגר נ' דניאל עופר ואח', (אתר הרשות השופטת, 15.7.01), הוכרה הדרישה לרישום המניות על שם הנעבר, זאת כתנאי להכרה בו כבעל מניות בחברה.

השופט מ' חשין עמד על כך בקובעו:

"כהוראת סעיף 17 לתקנות החברה, אין נעבר הופך בעל מניות - במערכת היחסים בינו לבין החברה - כל עוד לא נרשמה ההעברה בפנקסי החברה.

וכלשון תקנה 17 לתקנות:

17. העברת מניה בחברה תהיה במסמך חתום בידי המעביר והנעבר, וכל עוד לא נרשם בפנקס החברים שמו של הנעבר יראו את המעביר כבעל המניה.

לשון אחר: השלמת רישום בפנקס החברים תנאי מוקדם הוא להקניית מעמד של בעל מניות לפלוני. כל עוד לא נרשמה ההעברה בפנקס החברה "החברה מוסיפה לראות במעביר את בעל-המניה החוקי"; פלמן ובר-מור, 428. ראו עוד: ע"א 429/87 זכרון שושנה בת מרדכי נ' איטח, פ"ד מד (2) 79, 85." (שם בסעיף 35 לפסק הדין).

יאמר עוד כי לבעל מניות זכות קניינית במניות המוחזקות על ידיו ובתוקף היותה כזו, היא זוכה להגנה חוקתית הקבועה בסעיף 3 לחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, ולפיו: "אין פוגעים בקניינו של אדם".

כידוע, פגיעה כזו אפשרית רק "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8 ל"חוק היסוד).

בזיקה לסכסוך דנן קיימת חשיבות גם להגדרה של המונח "דיבידנד" ולפיה, מדובר ב"כל נכס הניתן על ידי החברה לבעל מניה מכוח זכותו כבעל מניה, בין במזומן ובין בכל דרך אחרת, לרבות העברה ללא תמורה שוות ערך ולמעט מניות הטבה" (ההדגשות אינן במקור – נ.נ.).

מקובל לגרוס כי בחוק החברות קיים מדרג חובות – החל בחובת אמונים המוטלת על נושאי משרה בחברה, המשך בחובת ההגינות המוטלת על בעלי מניות השליטה בחברה וכלה, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, המוטלת על כל בעל מניות בחברה.

חובת הגינות

סעיף 193 לחוק החברות קובע חובה של בעלי מניות השליטה לנהוג בהגינות כלפי בעלי מניות המיעוט וכלפי החברה.

"193. חובת בעל שליטה וכח הכרעה לפעול בהגינות (תיקון התשס"ה)

(א)  על המפורטים להלן מוטלת החובה לפעול בהגינות כלפי החברה:

(1)  בעל השליטה בחברה;

(2)  בעל מניה היודע שאופן הצבעתו יכריע בענין החלטת אסיפה כללית או אסיפת סוג של החברה;

(3)  בעל מניה שלפי הוראות התקנון יש לו כח למנות או למנוע מינוי של נושא משרה בחברה או כח אחר כלפי החברה.

(ב)  על הפרת חובת הגינות יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים, בשים לב למעמדם בחברה של המנויים בסעיף קטן (א)."

חובת ההגינות חלה הן על בעל שליטה והן על בעל כוח הכרעה. חובת הגינות זו המוטלת על בעל שליטה משתרעת על כל פעולותיו בחברה. המונח "שליטה" בסעיף 1 לחוק מפנה לחוק לניירות ערך, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק ני"ע"). לפיו, "שליטה" – היכולת לכוון את פעולתו של תאגיד".

חוק החברות קובע מבחן מהותי לקיומה של שליטה, כך שזה שבידו היכולת לכוון את פעילותה של החברה, ייחשב כשולט בה. ריסונו של הכוח, המופקד בידי בעלי השליטה ובעלי כוח ההכרעה, נעשה באמצעות הטלת חובת הגינות על המשתמשים בו.

לעניין זה יפים דבריו של השופט א' ברק בספרו "שיקול דעת שיפוטי" (תשמ"ז) 492 בעמ' 497 :

"בדומה לעניין בעל מניה, מחד גיסא יש לאפשר לו את מירב ההנאה ממנייתו, שהיא חלק מרכושו. מאידך גיסא, יש להגן על החברה ובעלי מניות המיעוט מפני שימוש לרעה בכוחו של הרוב, שיקולים נוגדים אלה מחייבים איזון. נוסחת האיזון צריכה להשתלב במרקם הנורמטיבי הכללי."

חובה לפעול בתו"ל ובדרך מקובלת

"192. חובות בעלי מניות

(א)  בעל מניה ינהג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, ויימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה, בין היתר, בהצבעתו באסיפה הכללית ובאסיפות סוג, בענינים הבאים:

(1)  שינוי התקנון;

(2)  הגדלת הון המניות הרשום;

(3)  מיזוג;

(4)  אישור פעולות ועסקאות הטעונות אישור האסיפה הכללית לפי הוראות סעיפים 255 ו-268 עד 275.

(ב)  בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים.

(ג)  על הפרת הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים, ועל הפרת הוראת סעיף קטן (ב), יחולו גם הוראות סעיף 191, בשינויים המחויבים."

חובתם הכללית של בעלי מניות בחברה היא לפעול בתום לב ובדרך מקובלת ולהימנע מניצול לרעה של כוחם בחברה לפי סעיף 192 (א) לחוק החברות.

בהבדל מחובת הגינות המוטלת על מגזר מסוים של בעלי המניות, בעלי השליטה או כוח ההכרעה בחברה, על כל בעלי המניות מוטלת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. חובה זו קבועה במפורש בחוק החברות בסעיף 192 (א).

החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב נועדה לדאוג לרמה סבירה של הגינות ויושר ביחסים שבין בעלי המניות לבין החברה.

בעלי מניות שאינם בעלי שליטה בחברה, כפופים לחובה, שהיקפה קטן מזה של בעלי מניות השליטה. יודגש כי בהבדל מחובת אמונים הקובעת רמת התנהגות גבוהה, עקרון תום הלב קובע רמה מינימלית, שאינה דורשת מצד אחד לדאוג לאינטרסים של זולתו, על חשבון האינטרסים שלו עצמו.

בהקשר זה ראוי גם להזכיר את ההוראות הרלוונטיות מחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"). ובפרט את הוראת סעיף 25 לחוק החוזים המתייחסת לאופן בו יש לפרש חוזה:

"25. פירוש של חוזה

  (תיקונים: התשמ"א, התשע"א)

(א)  חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

(ב)  חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. 

(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.

(ג)  ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים.

(ד)  סעיפים 2, 4, 5, 6, 7, 8 ו-10 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, וסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על פירושו של חוזה, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור."

וכן, סעיף 26 לחוק החוזים המתייחס לפרטים שלא נקבעו בחוזה :

"26. השלמת פרטים

  פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו, יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים."

עד כאן המסגרת הנורמטיבית הנצרכת להכרעה בסכסוך שבפניי.

מן הכלל אל הפרט

אקדים ואומר כי באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

לדעתי, יש לדחות מכל וכל את טענת התובע לפיה הוא בעלים יחיד של כלל מניות החברה וכי הנתבעת אוחזת במניות החברה "למראית עין", בלבד.

עיון בלשונם של הסכם ההלוואה והסכם המכר שלפיו נרכשו מניות החברה, מחייבים מסקנה לפיה, הנתבעת מחזיקה במניות החברה שלא בעבור התובע ואף לא בנאמנות עבורו. קריאה סבירה של ההסכמים שיצרו את מערכת היחסים מלמדת כי הייתה הסכמה בסיסית שהנתבעת תהיה בעלת מניות בחברה. ודוק, גם אם הייתי קובעת שהתובע לא הבין את כל המשמעויות עובר לחתימתו על

ההסכמים, אין ולא יכול להיות ספק בדבר ההכרה בזכותה של הנתבעת להחזיק במניות החברה. כפי שיובא להלן, התובע ידע גם ידע, כי זו כוונת הדברים.

כנזכר, סעיף 25 (א) לחוק החוזים קובע כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כמשתמע מהחוזה ומנסיבות העניין. אולם, אם אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. במקרה דנן, לשון החוזה אכן משקפת את אומד דעתם של הצדדים ולכן יש לפרש את החוזה כלשונו.

למעלה מהדרוש אציין, כי גם אומד דעת הצדדים כעולה מנסיבות העניין, תומך במסקנה כי מדובר ביצירת שותפות בין הצדדים כאשר הנתבעת שותפה בשלושים אחוז ממניות החברה, בעוד התובע שותף בשבעים אחוז מהמניות, הכל כפי שיפורט בהמשך.

הסכם המכר

הסכם המכר מיום 7.11.07, צורף כנספח ב' לתצהיר התובע והינו הסכם משולש בין מוכר החנות, מר רובים ארונוב, לבין התובע והנתבעת המוגדרים בו "הקונים/ הנעברים/ בעלי העניין בחברה". על ההסכם חתומים כל הצדדים הנוגעים בדבר.

לפי הסכם המכר, "בכפוף לתשלום סך של 140,000 US$ יעביר ארונוב לידי יפים את אחזקותיו ב-140 מניות ממניות החברה וכן את כל זכויותיו בחברה." בהמשך נכתב "והוסכם, כי בנוסף לאמור ובכפוף לתשלום סך של 60,000 US$ לעיל יעביר ארונוב את אחזקותיו בעוד 60 מניות החברה, ללא תמורה, לידי סבטלנה". (ההדגשה שלי – נ.נ).

בהסכם נרשם, בין היתר, כי הקונים מצהירים כי קיבלו לידיהם את כל הפרטים הרלוונטיים בקשר לחברה לרבות נכסיה, מאזניה, זכויותיה וחובותיה, מפורטים בו החובות למס הכנסה לשנים 2005 ו-2006.

בסעיף 4 להסכם המכר נכתב "מוסכם כי מייד לאחר הביצוע האמור (העברת התמורה ושחרור המוכר מחשבונות החברה המתנהלים בבנק – הערה שלי- נ.נ) יפעל היועץ המשפטי של החברה, עוה"ד קופנהגן יעקב לדיווח מתאים לרשם החברות ולרישום הקונים/ הנעברים כבעלי המניות של החברה. (הקונים/הנעברים מודעים לכך שרישומם ברשם החברות הוא תהליך שאינו בשליטתו של היועץ המשפטי והוא עלול להימשך מספר ימים)" (ההדגשה שלי – נ.נ).

בסעיף 5 להסכם המכר נכתב כי "הקונים/הנעברים יהיו מנהל החברה והדירקטורים של החברה ובעלי זכויות חתימה בחברה ככל שיתקבלו החלטות בדירקטוריון של החברה וידווחו לכל הגורמים הפיננסיים הקשורים בחברה לרבות לספקי החברה".

להבנתי, הסכם המכר על פי נוסחו, אינו מותיר כל ספק כי הנתבעת מוגדרת כאחד הקונים של החברה. לפי ההסכם, הנתבעת מקבלת מניות של החברה ולצד כך, מוטלים עליה, יחד עם התובע, חובות של החברה. הנתבעת על פי ההסכם נושאת תפקיד בחברה ומוסכם על כל הצדדים, כי עורך הדין של החברה יפעל להעברת דיווח מתאים לרשם החברות ובכלל זה, רישום הנתבעת כבעלת מניות בחברה. התובע חתם על הסכם זה ולא מצא לנכון לסייג הסכמתו, בכל תנאי או הערה אחרת.

אכן עולה תמיהה מלשון החוזה, ביחס לתוכן המילים "ללא תמורה" בזיקה להעברת מניות המוכר לנתבעת, אלא שלא עלה בידי התובע להראות כי יש לכך משמעות מיוחדת, ובוודאי כזו השוללת את בעלותה של הנתבעת במניות החברה. הנתבעת נשאלה על כך בחקירה נגדית וענתה שקשה לה להסביר זאת ושלא התעמקה בכך (עמ' 44 ש' 15-19). גם ע"ה/ 3 שניהל את המו"מ עבור התובע לרכישת החנות, נשאל לפירוש המילים "ללא תמורה" וענה "ככה רצה מר קסלמן, למה ככה, אני לא יודע, וזו גם אחת הסיבות שאני בכלל לא הבנתי אותו, ואמרתי לו" (עמ' 57 ש' 18-19).

בחקירה הנגדית נשאל עה/3 האם לא נכון לומר שכך נרשם שכן הנתבעת קיבלה 60 מניות ללא תמורה משום שהיא לא שילמה בעבורן ועל כך השיב העד (בעמ' 57 ש' 21-22) "(מגחך) ואני יודע שהיא כן שילמה, כי אני בעצמי אמרתי בטלפון ליפים לפני שהוא בא ארצה, שלהם יש כך וכך כסף ואת השאר הוא ישלים".

בהמשך הבהיר עה/3 כי לזוג חייקין היה סך של 40 אלף דולר.

המניות רשומות על שם הנתבעת

במקרה דנן, על פי שטר העברת המניות שהוצג בפני (נספח ד' לתצהיר התובע) וגם לאור הודעה על העברת מניות בחברה פרטית (נספח א' לתצהיר הנתבעת) הנתבעת רשומה כבעלת מניות וכן רשום מספר המניות בהן היא אוחזת על פי המרשם - שישים מניות מתוך 200 מניות החברה.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת אודות נכונות הרישום ונפקותו, וברי כי רישומה כבעלת מניות לא נעשה כלאחר יד, בהיסח הדעת או מחמת טעות.

באשר לנסיבות רישום המניות על שם הנתבעת- בחקירה הנגדית נשאל התובע מדוע רשם 30 אחוז ממניות החברה על שם הנתבעת, נתן לה דיבידנד וגם הלוואה מהחברה זאת בהתאם לשווי אחזקותיה וכך השיב לפרוטוקול (עמ' 19 ש' 7 ואילך) "את ה-30% שקיבלה הנתבעת, תואר בתצהיר. עת שעוה"ד הביא לי את ההסכם, בו היה רשום כי רכשנו את המניות, 50-50 אמרתי שאני לא מתכוון לחתום על זה, כיוון שזה איננו נכון , וקיים הצורך לרשום את זה בכפוף להשקעה הכספית של כל אחד. בתגובה לכך הנתבעת ונציגת הבנק ועוה"ד אמרו לי שאם נעשה זאת בכפוף למצב האמיתי הקיים, אז לחברה תהיינה בעיות גדולות בקשר לתפקודה. במה זה יבוא לידי ביטוי – הם לא יתנו אשראי, הספקים לא יתנו סחורות, מאחר ואף אחד לא יוכל לתת דין וחשבון בגין אותו אשראי. כל הדברים הללו בעצם התרחשו באותה עת ששררו בינינו יחסי ידידות טובה ולא הייתה לי סיבה להטיל ספק ביושרם.

לא היה לי ספק בהגינותם ואני לא הגעתי על מנת להכניס "מקלות לגלגלים של החברה." שאלתי מהו האחוז המינימאלי שאזרח ישראלי צריך להחזיק כדי שהכל יתנהל כשורה. בתגובה לכך נאמר לי שהוא צריך להחזיק לכל הפחות 30% ועל זה ביקשתי מעוה"ד לערוך הסכם ובו יירשם כי אני מוסר לנתבעת את אותם 30% , שזה בעצם יהיה כבטוחה להחזרים שלי. כל זאת בקשר לאותם הסכומים שאתה ציינת. את אותה הלוואה שנטלה הנתבעת, כעבור מחצית השנה, לאחר תחילת פעילותה של החברה, שהיוו 153,000 ₪, ושניטלה בעצם לרכישת הדירה של הוריו של חייקין. אותה הלוואה ניתנה לחייקין במטרה של רכישת הדירה להוריו של חייקין. " (ההדגשות שלי – נ.נ).

תשובה זו מלמדת כי התובע ידע היטב לעמוד על זכויותיו והבין את משמעויות החתימה על ההסכם. לדבריו, הוא סירב לחתום לחתום על הסכם לפיו המניות יחולקו באופן שווה בין הצדדים ובה בעת חתם על הסכם שקבע כי לנתבעת ינתנו 30% ממניות החברה.

ההסכם שהתובע סירב לחתום עליו קבע כי 50 אחוז ממניות החברה יועברו לנתבעת. בכך יש לחזק ולאשש טענת הנתבעת כי הקניית 30% מהמניות, לא נעשתה מחמת טעות או העדר הבנה או שלא על דעת התובע.

בהקשר זה אציין כי ההסכם שהתובע סירב לחתום עליו הובא בפניי ואין כלל ספק כי מדובר בהסכם שונה לחלוטין מזה שנחתם.

בחקירה נגדית נאמר לתובע, שאם אכן הוא לא התכוון לכך שהנתבעת תחזיק שישים מניות, מדוע לא היה פשוט יותר להעביר למוכר סך של 200 אלף דולר ולמצער, להצהיר על כך מפורשות בהסכם ועל כך השיב התובע (עמ' 21 ש' 19 ואילך) "מאחר ולא אני ערכתי את ההסכם, זה מה שהעביר לי עוה"ד ששירותיו נשכרו על ידי הנתבעת . אני ראיתי את ההסכם, והבנתי, כי לפיו אוכל לאבד את הכספים והמניות, הוא הביא לי הסכם אחר, שאנו כאמור חתמנו עליו ובאותו הסכם הייתה הבטוחה לכספים . אני הרי שילמתי את כל הכספים למוכר. זה היה 200,000 דולר ועוד 110,000 דולר. באותה עת שחתמנו על ההסכם בינינו כבר התעוררה השאלה שהיא אמורה להחזיק בשיעור מסוים של מניות, כפי שהסברתי קודם, כדי לאפשר ניהול תקין של החברה. זאת בהתאם למה שהוסבר לי על ידי כל הנוכחים שם. "(ההדגשות שלי – נ.נ).

מתשובה זו ברור כי התובע היה מודע היטב לצורך ולהכרח ברישום חלק מהמניות על שם הנתבעת והוא אכן החליט לעשות כן, ואין לומר כי התובע הוטעה או כי חתימתו על ההסכם הושגה תוך הטעיה או מחמת טעות.

בהמשך חקירתו הנגדית נשאל התובע: "אתה מונה עכשיו בפנינו, שהנתבעת אכן מחזיקה ב- 60 מניות, ולא למראית עין" והתובע השיב (עמ' 21 ש' 27 ואילך) "היא קיבלה את המניות באופן וירטואלי, אך ורק מהסיבה כי זה היה הצורך כדי לאפשר תפקוד תקין של החברה. באותה עת שכל המתואר לעיל התרחש ומערכת היחסים ששררה היתה יחסי חברות ולאף אחד לא עברה המחשבה שאנו עלולים להיפגש בין כתלי בית המשפט. "

תשובה זו של התובע מלמדת, עד כמה הסכמתו לרשום 30% ממניות החברה על שם הנתבעת, היתה החלטה מושכלת ונעשתה מתוך מודעות, שלא בחיפזון ובוודאי, שאין בה משום ניצול חולשה של התובע, ככל שקיימת כזו.

נדמה כי די באזכור מקצת מעדותו של התובע בנדון: "אתה העדת קודם וגם בתצהיר שעוה"ד קופנהגן ייעץ לך ואמר לך שעל מנת שהחברה תעבוד באופן תקין בישראל, חייבים להיות 30 אחוז רשומים על בעל אזרחות ישראלית. " ת: "אמרתי באותה עת שנחתם ההסכם , הנתבעת ונציגת הבנק ועוה"ד קופנהגן עמדנו כולנו יחדיו ולאחר אותם הדברים הוא ערך את אותו המסמך , ואם הוא עשה הכל באופן תקין, אז אין לי שום טענה כלפיו:

" ש: הסיבה שחלק מהמניות היה צריך לרשות על שם הנתבעת , נעוצה בכך שפקידה בבנק וגם עוה"ד שערך את העסקה אמרו שלפחות 30 אחוז מהמניות צריכות להיות בבעלות של אזרח ישראלי.

" ת: "אני גם לא שולל זאת. העיקר מכולם שמי שאמר זאת זו הנתבעת. מבחינתי יותר חשוב שהיא אמרה את זה כי את עו"ד קופנהגן ראיתי אז, פעם ראשונה. גם פקיד הבנק חשוב כי הוא נותן את האשראי. לא הייתה לי סיבה לא להאמין להם.

" שת: "לא. הכוונה כאן לכך שלחברה תהיה מסגרת אשראי לשם העבודה או התפקוד היום יומי. החברה יכולה להיכנס ליתרת חובה, והבנק מכסה זאת, מאחר ואשראי זה חשוב ביותר.

" ש: "על מנת להשיג את קו האשראי היית צריך ש -30 אחוז יהיה בבעלות אזרח ישראלי . זה אמר לך עוה"ד? "

ת: "אני שב ואומר כי פקידת הבנק, הנתבעת ועוה"ד, כולם נכחו יחדיו ואישרו שאלו הם פני הדברים. " (פרוטוקול עמ' 27 שורות 20 עד הסוף, עמ' 28 שורות 3-4).

כאן המקום אף לומר, כי מעדות התובע בפניי התרשמתי, כי מדובר באיש עסקים פיקח ונבון שבקיא היטב ברזי ההתנהלות העסקית ומתקשה אני לומר, כי ניתן היה להוליכו באף וכל שכן להשיג את הסכמתו מבלי שהוא יבין תחילה את משמעות חתימתו.

להבנתי, התובע היה מודע היטב לאפשרויות השונות וכי עת התברר לו, כי לפי הכללים הנוהגים בארץ, קיים הכרח שתושב ישראלי יחזיק לפחות 30% ממניות החברה כדי לאפשר לחברה לנהל את עסקיה, הוא הסכים גם הסכים למסור לנתבעת 30% ממניות החברה.

מכאן שהתובע כלכל היטב את צעדיו בעת החתימה על ההסכם, היה לו אינטרס שהנתבעת תירשם כבעלת מניות בחברה, זאת להבטחת ניהול תקין של החברה וקבלת אשראי ואם טעה, הרי ברי לכל, כי טעות בשיקול דעת של התובע ביחס לכדאיות העסקה, אין בה כדי להביא לביטול העסקה.

בחקירה נגדית נשאל התובע האם נכון כי אחרי שנתיים ביקש בעלה של הנתבעת לרשום את המניות באופן שווה והתובע סירב ועקב כך פרץ הסכסוך, ועל כך השיב התובע: (עמ' 31 ש' 4) "הסכסוך פרץ בעקבות סיבה אחרת לחלוטין. לא הייתה שום שיחה בנושא 50-50 וגם לא יכולה להיות. הואיל ובשלב רכישת החברה אמרתי לארקדי שאם הוא לא יכול להשקיע 50 אחוז, אז על יסוד מה הוא יקבל 50 אחוז. היחס בין המניות אמור להיות ביחס להון שמושקע." משמע כי, אף לשיטת התובע, משהשקיעה הנתבעת סך של 30 אלף דולר, אמורות להיות רשומות על שמה מניות כנגד סכום זה.

חלוקת מניות 30 – 70 – הנתבעת כזכור, חתמה על הסכם מכר ועל הסכם הלוואה ולא ביקשה לסייג או להתנער מהיותה חתומה על הסכמים אלו. אמנם הנתבעת העידה כי כוונתם המקורית של הצדדים הייתה, לדבריה, לחלק את האחוזים בחברה, באופן שווה ביניהם, קרי חמישים אחוז לה וחמישים אחוז לתובע וזאת לאחר שתוחזר ההלוואה שנלקחה על ידה, אולם, מעדותה עולה בבירור, כי לפחות בשלב החתימה על הסכם המכר והסכם ההלוואה, הייתה הסכמה בין הצדדים לחלוקת המניות כך ש- 70 אחוז מהמניות ירשמו לטובת תובע ושלושים אחוז לטובתה.

וכך נשמעו הדברים מפי הנתבעת (עמ' 44 ש' 1 ואילך) :"זה מה שדובר בהתחלה. ההסכם דיבר על חמישים חמישים. אם זה לא מה שהיה, למה היינו צריכים לשלם סכום כ"כ גדול במהירות וויתרנו על קבלת דיבידנדים. כל מה שביקש שנחזיר מהחודש הראשון אנו החזרנו את כל הכסף. אחרי כל זה התחיל הבלאגן."

משנשאלה בחקירה נגדית "את בדעה שהשותפות הוקמה כשלכל אחד יש 50 אחוז", היא ענתה (עמ' 38 ש' 27-28) "רק לאחר מכן שנחזיר את כל הכסף שפימה השקיע בחנות, כולל את ההלוואה שלנו, אז סיכמנו שיוכנו מסמכים ונכנס לעסק שווה בשווה"(ההדגשות שלי – נ.נ). ובעמ' 39 ש' 11 ואילך "..אנחנו סיכמנו כאשר קנינו את החנות, פימה אמר ולא פעם אחת שהוא רוצה לפתוח עסק בארץ מפני שהוא רוצה להשקיע את הכסף באיזה עסק. אנחנו סיכמנו את זה בעל פה לפני שקנינו את החנות שיש לנו 40,000 דולר החנות עובדת, אנחנו מחזירים לו את הכסף שלקחנו ממנו ואת ההלוואה שנתן לנו וכאשר יקבל את כל הכסף אנחנו מתקנים את המסמכים כך שיהיה כתוב, שאנו שותפים שווה בשווה. כאשר קיבל את הסכום, אנחנו התקשרנו לפימה ואמרנו לו :" פימה זהו ברוך ה' התחשבנו". לדברי הנתבעת, זה היה "בערך שנתיים וחצי אחרי פתיחת החנות, אני לא יודעת להגיד תאריך מדויק" (ש' 18).

הנתבעת נשאלה מה עשתה כאשר קיבלה סירוב מהתובע (להפוך אותם לשותפים שווים – הערה שלי נ.נ) ועל כך השיבה, כי התובע לא סירב אבל "התחיל להגיד שכנראה אנחנו לא הבנו אחד את השני ושלא היה בינינו הסכם מלכתחילה שנהפוך לשותפים שווים ומרגע זה התחילו כל הבעיות. פימה אמר שלא הבנו אחד את השני." (עמ' 39 שורות 23 ואילך).

ובהמשך (עמ' 43 ש' 26) "בסופו של דבר, כאשר פימה קיבל קבלה על 60,000 דולר, ואמר שהוא רוצה להגדיל את חלקו ורצה בכך לדאוג להחזרת ההלוואה מאחר ולא נמצא בארץ אין לו פיקוח- שליטה על מה שקורה ולכן נראה לנו לגיטימי לחלק אחוזים בצורה אחרת. בהתחלה הוא רצה 80 שלו ו- 20 שלנו."

מכאן שגם לשיטת הנתבעת, רק לאחר החזרת ההלוואה לתובע ניתן היה לפעול לשינוי שיעור אחזקות הצדדים במניות החברה. ניתן לומר כי ההסבר שנשמע מפי הנתבעת ובעלה באשר לאופן חלוקת האחוזים בין הצדדים בעת כריתת ההסכמים, היה הסבר סביר ומתקבל על הדעת ועולה בקנה אחד עם מצגי הצדדים.

על פי הרישום ברשם החברות נרשם שיעור אחזקותיהם, כפי שהוסכם.

אכן האפשרות כי ביום מן הימים, לאחר פירעון ההלוואה, תהפוך הנתבעת לבעלים של 50% ממניות החברה, לא הועלתה במסמך חתום כלשהו ולא נזכרה ולו ברמז בהסכמים שנחתמו.

הנתבעת נשאלה על נספח ב' לתצהירה, שאינו אלא טיוטת הסכם ולפיו המניות יחולקו באופן שווה בין הצדדים. הנתבעת נדרשה להסביר סירובו של התובע לחתום על טיוטת ההסכם ועל כך השיבה (עמ' 40 ש' 21) " זה לא היה בדיוק ככה". לדבריה, "בהתחלה באמת סיכמנו שבהסכם יהיה כתוב חמישים חמישים וגם זכות החתימה הייתה מחולקת בינינו חמישים חמישים. הוכן ההסכם הראשון אצל עו"ד קופנהגן שגם שם דובר על חמישים חמישים. כשאנחנו הפקדנו את הכסף שלנו בבנק, שלקחנו הלוואה מיפים, נוצר מצב שהפקדנו 100,000 דולר.

פימה גם הוא שילם 100,000 דולר ונתן 60,000 דולר הלוואה. לפני שאנחנו הלכנו לחתום על הסכם רכישת החנות, פימה אמר לבעלי שהוא רוצה לדאוג להחזר ההלוואה ועל כל המסמכים שנחתמו ורוצה להגביל את חלקו בעסק וזה למקרה שההלוואה לא תוחזר."(ההדגשות שלי – נ.נ).

הנתבעת גם העידה שהיא ובעלה הסכימו לכל הדרישות של התובע לאור האמון ההדדי ששרר ביניהם " אנחנו הסכמנו לכל דרישותיו עד כדי כך אנחנו האמנו לו כי הוא הבטיח שלאחר שהכל ישולם ויוחזר, הכל יוסדר הוא אמר אל תדאגו" (עמ' 44 ש' 22).

ע"ה/2, העיד בנדון: "היה בינינו הסכם שאנו מחזירים 200,000 דולר ולאחר מכן אנו מחלקים הכל 50 -50 והיה חשוב לי בגלל זה שאנו נסגור את הכל כמה שיותר מהר". לדברי עה/2 תוך שנתיים מרכישת החנות הוא ציפה להחזיר את המאתיים אלף דולר ולטענתו, לאחר שנתיים התובע אכן קיבל חזרה את כל השקעתו (עמ' 49 ש' 13 ו-28-29). עוד העיד כי הסכסוך בין הצדדים פרץ שנתיים לאחר רכישת החנות "אני אמרתי ליפים אתה קיבלת את כל הכסף, בוא נשנה את ההסכם כפי שדובר בינינו ועל זה הוא אמר לי לא היה שום הסכם, לא יודע כלום"(עמ' 49 ש' 31-33, ההדגשות אינן במקור – נ.נ.).

כלומר גם על פי עדותו של ע"ה/2, לנתבעת ולו היתה ציפייה לשינוי ההסכם כך שהאחוזים ירשמו באופן שווה. עם זאת הדגיש עה/2 כי לצורך כך היה צורך בשינוי ההסכם הקיים.

עה/2 נשאל לאופי תגובתו של התובע לנוכח טיוטת הסכם המצדדת בחלוקה שווה של מניות החברה והשיב "לא היתה שום תגובה, הוא הציע שנרשום לא בגלל שהוא פחד או משהו, הוא רצה איזה בטוחה על זה שהוא נתן כסף ולכן הוא אמר בוא נרשום 70 – 30 ו"מחר" נשנה, אני הסכמתי כי בסך הכל היינו חברים מעל 30 שנה וזה גם לא היה משנה" (עמ' 52 שורות 17-18).

להבנתי, עדות ע"ה/2 באשר לאופן רישום המניות, הינה עדות מפתח להבנת אומד דעתה של הנתבעת, לפחות בשלב החתימה על הסכם המכר ועל הסכם ההלוואה וכי הייתה הסכמה מצידה לחלוקת המניות, כפי שחולקו. תימוכין לאמור ניתן למצוא גם בעדותו של עה/3, מר ולדימיר ליפשיץ. עה/3 העיד כי יש לו קשר משפחתי לבעלה של הנתבעת (אמו ואמו של ע"ה/2 הינן בנות דוד) והוא היה מעורב במשא ומתן וניהל אותו בשמו של התובע מול הבעלים של החנות, זאת משום שהנתבעת לא רצתה שידעו שהיא מעורבת בעניין (עמ' 54 ש' 20-21).

לדברי עה/3, כשהתובע הגיע ארצה, נוסח החוזה כבר היה מוכן ועל פיו נקבעה חלוקה של המניות 50-50. בחקירה נגדית נשאל עה/3 האם הוא יודע מהתובע על חלוקה של 30-70 והשיב "זו הייתה הפתעה". לדבריו "נכון אני לא הייתי, אבל הם נכנסו לעורך דין כאשר ההסכם מדבר על 50-50, והם יצאו מעורך הדין כשההסכם מדבר על 70-30 אז שאלתי למה ומי שענה לי זה סבטלנה וארקאדי ויפים היה נוכח. חוץ מזה, אחר כך גם נסענו אליהם הביתה כדי לשתות קצת והעניין עלה שוב ויפים אמר שהוא שינה את אחוזי האחזקה כדי להבטיח את הכסף שלו" (עמ' 57 שורה 2 ואילך). לדברי עה/3 בני הזוג חייקין אמרו "שבגלל שהוא נתן את רוב הכסף, אז הוא ביקש כך להבטיח את הכסף שלו, והכל עד שהוא יקבל את הכסף חזרה." (בעמ' 57 ש' 15-16).

גם עה/4, גרגורי לקס, שהלווה לע"ה 2 כסף לטובת העסק, העיד ביחס לדברים שמסר לו עה/2 ביחס לפתיחת החנות "בהתחלה הוא אמר לי שהם הולכים לפתוח את העסק חצי חצי, ואחר כך הוא אמר שלא היה לו מספיק כסף לממן זאת, ולכן הוא נכנס בתחילה כשותף ב- 30 אחוז". (עמ' 62 שורות 29-30) אמנם המדובר בעדות שמועה אלא שזו עולה בקנה אחד עם ראיות קבילות אחרות שהובאו בפני, ואיני מוצאת לנכון להתעלם מקיומה.

מהמקובץ לעיל, ניתן וצריך לקבוע, כי הן לפי לשון הסכם המכר והן על פי אומד דעתם המשותף של הצדדים, היתה הסכמה משותפת כי המניות יחולקו באופן שבו התובע יאחוז שבעים אחוז ממניות החברה, בעוד שהנתבעת תאחוז שלושים אחוז ממניותיה.

הסכם ההלוואה

המסמך שכותרתו "הסכם הלוואה", נושא תאריך 7.11.07. המדובר במסמך קצר מאוד, האוחז שתי פסקאות. על המסמך חתומים שני הצדדים וכן עו"ד יעקב קופנהגן.

על פי הפסקה הראשונה "אני הח"מ קסלמן יפים נותן בזאת לגב' חייקין סבטלנה בהלוואה סך של 60,000 $US וזאת לצורך רכישת 60 מניות בחברת אודר ק.ג בע"מ."

על פי הפסקה השנייה "אני הח"מ, סבטלנה חייקין מתחייבת להחזיר למר קסלמן יפים הנ"ל את סך 60,000 $US או לחילופין להעביר לידיו או לידי מי שהוא יורה לי עליו את 60 המניות שירשמו על שמי בחברת אודר ק.ג. בע"מ".

מלשון ההסכם עולה בבירור כי מטרתו להסדיר ולעגן העמדת הלוואה כספית לנתבעת, זאת לצורך רכישת מניות החברה, תוך מתן בטוחה לתובע להשבת ההלוואה בדרך של תשלום בכסף או במניות.

יודגש כי על פי ההסכם לנתבעת ניתנה הברירה להחליט האם להחזיר את סכום ההלוואה או להשיב המניות שניתנו לה.

הברירה הוענקה לנתבעת ולה לבדה.

הסכם ההלוואה איננו קובע תנאים למימוש זכות התובע לקבל המניות או את סכום ההלוואה, ואף אינו כולל הנחיה מפורשת לנתבעת להחזיר את המניות, כעדיפות ראשונה.

להבנתי, הסכם ההלוואה מכיר באופן בלתי מסויג בזכותה של הנתבעת להחזיק ולהוסיף להחזיק במניות החברה, ורק לה הזכות להחליט האם לפרוע ההלוואה בדרך של פירעון כספי או בדרך של השבת המניות שבידה.

באשר לאומד דעתם המשותף של הצדדים

בחקירתו הנגדית נשאל התובע לגבי אופן העברת ההלוואה לנתבעת והשיב: "מעולם לא מסרתי שום כסף לנתבעת והרי כבר הסברתי זאת קודם. זה היה וירטואלי וזה הוסבר וזה היה מסמך שחתמנו שנמסר לי שיכולתי להבינו אך ורק באמצעות עוה"ד או באמצעות הנתבעת. המסמך היה רשום בעברית. וכפי שעוה"ד הסביר לי, זה מגן עלי בפני השבת המניות שאני אוכל תמיד להשיבן או לקבל בגינן כספים. " (עמ' 20 שורות 25 ואילך).

בסעיף 17 לתצהיר הצהיר התובע: "בהתאם ל"הסכם ההלוואה" מסרתי סך של 60,000$US לנתבעת לצורך רכישת 60 מניות רגילות של הנתבעת הפורמלית, שנרשמו על שמה בהתאם להסכם רכישת המניות".

במסגרת עדותו הוא נשאל: "תראה את סעיף 17, אתה מתכוון שנתת לה הלוואה כדי שהיא תרכוש 60 מניות, זה מה שאתה אומר, והשיב: ייתכן שהניסוח או המינוח לא נכון, הלכה למעשה הכוונה היא שאני לא מסרתי לה 60 אלף דולר מיד ליד, כפי שצויין, אלא בהעברה וירטואלית". ובהמשך הקשה עליו בית המשפט "אתה אומר שהנתבעת לא בעלת מניות אמיתית אלא היא החזיקה עבורך." ותשובתו: "אלה היו מניות הבטוחה שמסרתי לה" (עמ' 20 שורות 13 ואילך).

תשובות אלו של התובע אינן עולות בקנה אחד עם דברים נוספים שנאמרו מפיו, ובין היתר: "זאת הבטוחה שלי. זה הערבות שלי. זו ערובה לכך שהיא מתחייבת לאותו סכום , בשל אותו סכום או להשיב את הסכום או להשיב את המניות". (ההדגשה שלי – נ.נ). התובע מאשר כי בידי הנתבעת הייתה הברירה להשיב הכסף או המניות. (עמ' 22 ש' 1-2) וכך הוסיף "..וכפי שעוה"ד הסביר לי, זה מגן עלי בפני השבת המניות שאני אוכל תמיד להשיבן או לקבל בגינן כספים." (ההדגשה שלי – נ.נ).

ובהמשך: "כשאני ביקשתי להבטיח את הזכויות שלי בגין אותם 30% שמסרתי לנתבעת , אני התכוונתי את השבת אותן המניות. עו"ד קופהגן הביא לי את ההסכם, שבו הוא רשם את עניין מסירת המניות, או כבחירה את תשלום של 60 אלף בגין אותן המניות. אני לא רואה בכך שום בעיה ולא לי ולא לסבטלנה לא היו שום טענות בגין כך. "(עמ' 23 ש' 16 ואילך)(ההדגשות שלי – נ.נ). מכך ניתן וצריך לומר כי עובר לחתימת הסכם ההלוואה ידע התובע כי הנתבעת אינה מחויבת להשיב לידיו המניות, אלא היא בהחלט רשאית להשיב לידיו את סכום ההלוואה, הא ותו לא.

יאמר כי בעת חקירתו בביהמ"ש התובע היה ער לקושי שדבק בטענתו, לפיה היה על הנתבעת להחזיר לו את המניות דווקא. במסגרת זו הוקראה לתובע הפסקה הראשונה בהסכם ההלוואה, או אז מסר התובע : "אני סבור שכן, הואיל ועו"ד כך הבטיח את המניות שלי אשר מסרתי לה".

לדעתי, תשובות התובע אך מחזקות הרושם, כפי שהוא עולה מהסכמות הצדדים במסמכים שנחתמו, כי לנתבעת ולה לבדה ניתנה הזכות להחליט, האם בבוא היום היא תשיב ההלוואה בעין או תעביר המניות שברשותה לידי התובע. להבנתי, פרשנות אחרת, לא זו בלבד שאינה מתיישבת עם לשון ההסכמים, אלא שהיא חותרת תחת ההבנה המשותפת וההסכמות שהושגו ואשר ניתן להם ביטוי בהסכמים שנחתמו בפועל.

בהקשר זה יש לציין כי בין הצדדים, קרי התובע, הנתבעת ובעלה מר ארקדי חייקין שררו יחסי אמון שמקורם בהיכרות רבת שנים וכך העיד התובע: "מערכת יחסים ידידות ארוכת שנים, בת כ-30 שנה" (עמ' 10 ש' 18).

וכך העיד התובע באשר להחלטתו לפתוח עסק עם הנתבעת "..ומאחר וחפצתי לסייע להם, אני ביקשתי מהם את הפרטים הטכניים אודות אותה החנות והם מסרו לי אותה, כאמור. ולאחר שהכרתי את כל זאת, ולאחר שדנתי וסיכמתי עמם שהנתבעת תעבוד שם ותהיה הלכה למעשה הנציגה שלי שם ותנהל את בית העסק, אמרתי להם הבה ננסה, אך יש צורך בלקבוע או לערוך בירור לעניין המחיר" . (עמ' 12 ש' 2 ואילך) ובהמשך נשמע אומר כך: "יש פה היגיון פשוט ביותר. רכשתי את החנות על מנת לסייע לחבריי. בהתאם להסכמות בינינו עליהם היה לערוך את כל הבדיקות ולבצע את כל ההכנות וכשהגעתי היינו אמורים לחתום על הכל. יתכן וטעיתי שבטחתי בהם יתר על המידה. אולם איני טיפש עד כדי כך לבטוח ב- 100% לאחר חתימת ההסכם, עוה"ד שייצג אותנו וערך את ההסכם והוא בעצם השמיע לי את תוכן הסכם זה, ולא הייתה לי סיבה לא להאמין לו". (עמ' 28 שורות 19 ואילך) וכן "..בטחתי באנשים הללו באופן מלא ומוחלט ולא הטלתי בהם שום דופי..".

מהראיות שבאו בפניי מתברר כי התובע ביקש מהנתבעת לפעול בשמו לרכישת החברה באמצעות עה/3 ואף לקיים בשמו ומטעמו משא ומתן עם בעלי החברה, זאת עד להגעתו לארץ לצורך חתימה על ההסכמים. התובע כנזכר העביר סכומי עתק לחשבונה של הנתבעת ובעלה תוך ידיעה ברורה כי אלה יושבו לחשבון בנק שיפתח על שמו, עת יגיע לארץ וכך היה. התובע נאות להעמיד לרשות הנתבעת הלוואה בסך של שישים אלף דולר, ללא קביעת מועד להשבת ההלוואה, ובהמשך לאחר רכישת החברה הסכים התובע להעמיד לרשות בני הזוג חייקין הלוואה נוספת בסך 153 אלף ₪ מתוך קופת העסק זאת, לשם רכישת דירה להורי בעלה של הנתבעת.

באשר למעמדה של הנתבעת בחברה הוא ראה לנכון לומר כך: "מעמדה של הנתבעת לא יום לפני ולא יום אחרי, אלא בטרם פיטוריה, היא ייצגה את האינטרסים שלי במסגרת החברה וכך בעצם הצגתי אותה בפני האנשים אשר אספתי אותם יום לאחר הרכישה. כך הצגתי אותה בפניהם" "אם לומר זאת ברוסית, אז היא היתה דירקטורית או מנהלת". לדבריו, היא הייתה "האדם הראשון בחנות" שייצג את האינטרסים שלו ושמשה כמנהלת החנות (עמ' 18 ש' 12-19).

על פי הראיות, הנתבעת הצדיקה את האמון שנתן בה התובע והיא עצמה נתנה אמון בתובע ונאותה להיכנס עמו לשותפות תוך שהיא משקיעה סכומי כסף משמעותיים עבור השותפות שהוקמה וכך העידה: "הוא מההתחלה דיבר על כך שנפתח את החנות ביחד. לפי איך שהוא מדבר שהוא רוצה לעזור לנו והוא מעונין שאני ובעלי נרגיש כשותפים שווים. העניין שלו היה בכך שאנו נשמור על יחסי החברות הקיימים שאני לא ארגיש עצמי חייבת שאני לא יפוטר. ככה הוא יודע שאני עובדת ואף אחד לא יכול לפטר אותי" (עמ' 44 ש' 29 ואילך). ובהמשך "אני הייתי רגועה בקשר לעובדה שכל הזמן תהיה לי עבודה שכל הזכויות הסוציאליות ישמרו ושלא אצטרך לדאוג מה יהיה מחר" (עמ' 45 שורות 3-4). וכן "אני רוצה להבהיר לביהמ"ש שכל המסמכים מר יפים אמר שהכל זה פורמלי. שאנחנו שותפים מלאים ומאחר ובינינו קיימים יחסי חברות של שנים ארוכות ושאנו לא צריכים לדאוג לשום דבר והכל פורמליות לגמרי. במקרה ואם יקרה יוצא מגדר הרגיל או אם פתאום לא יוכל לקבל את הכסף שלו בנסיבות יוצאות דופן ושבעצם אנו לא צריכים לדאוג לשום דבר. אחרי שבית המשפט שב ומסביר לי את השאלה, אני אומרת שבינינו לבין יפים היה אמון מלא בקשר להסכמים בינינו. אנו בטחנו בו לגמרי. בחיים לא העלנו בדעתנו שיכול לקרות משהו רע. " (עמ' 41 שורות 6 ואילך).

חיזוק ניתן למצוא גם בעדות עה/2 אשר היה חברו של התובע, "באותה תקופה היה בינינו יחסי חברות, היה בינינו אמון וכל מה שהוא ביקש אנו הסכמנו בלי לחשוב פעמיים. אנו היינו חברים טובים יותר מ- 30 שנה, כל מה שהוא ביקש.." (עמ' 47 שורה 28 ואילך).

גם עה/3, הדגיש את האמון ששרר בין הצדדים: "..סבטלנה האמינה לו ואני כל הזמן שאלתי אותה מה את עושה, אז היא היתה אומרת שהוא לא יכול לרמות אותם כי הם חברים מילדות". כשנשאל מדוע בני הזוג חייקין לא נקטו שום פעולה משפטית לאחר שהבינו שהתובע לשיטתם רימה אותם, מציין (עמ' 56 ש' 28) "אני אמרתי כבר, הם כל כך האמינו בו, בשבילם הוא היה אלוהים."

הרבה מעבר לדרוש, אציין כי קיימות אינדיקציות נוספות המעידות ומלמדות על אומד דעתם המשותף של הצדדים זולת לשון החוזה, והמחייבות מסקנה לפיה הנתבעת הייתה בעלת מניות בחברה והחזקתה במניות הללו לא היתה בנאמנות וכל שכן "למראית עין".

התובע הודה ולו בחצי פה כי הנתבעת השקיעה לפחות 30 אלף דולר לשם רכישת העסק ובה בעת, לא ניתן מפיו כל הסבר מדוע שהנתבעת תיאות להשקיע ברכישת עסק, אם אינה שותפה בו ולו באופן חלקי?!

אינדיקציה נוספת ובוודאי משמעותית, הינה העובדה כי הנתבעת זכתה לקבל דיבידנד מהחברה כנזכר לעיל, שכן הדיבידנד הוא נכס שניתן על ידי החברה לבעל מניה, מכוח זכותו כבעל מניות.

התובע נשאל אודות כך והשיב: "הואיל והגיעה העת לשלם את הדיבידנד, פניתי למנהלת החשבונות וביקשתי שתרשום את הדיבידנדים לטובת החברה. הדיבידנדים לא נרשמים על ידה. הם נרשמים על ידי מנהל החשבונות שעובד עם החברה ובתגובה לכך מנהלת החשבונות אמרה שהואיל ואני העברתי 30 אחוז לנתבעת, אזי אני לא זכאי ל-100 אחוז ובכפוף לחלוקת המניות, תהיה חלוקת הדיבידנד. הואיל והם מתבססים על ההסכם של חלוקת המניות , ושום הסכם אחר לא מעניין אותם וכל הדיבידנד בגין שנת 2008 היא קיבלה. מעבר לכך, בשום שנה אחרת אני לא חילקתי דיבידנד (עמ' 19 שורות 25 ואילך). בהמשך נשאל התובע האם אין זה נכון כי אופן חלוקת הדיבידנד תואמת לשווי האחזקות שנקבע בהסכם והשיב: "אולגה היא מנהלת חשבונות חיצונית שנותנת שירותי חשבונאות. בשום חברה הבעלים של החברה לא מחלקים דיבידנד. לשם כך קיים החוק או ספר הנהלת חשבונות. זהו בעצם ספרה של החברה וזהו ההסכם בין מחזיקי המניות. הואיל וההסכם ביני לבין סבטלנה היה 70-30 בהתאם לכך היא ביצעה את החלוקה. "

לשמע תשובה זו ראיתי לנכון לשאול את התובע "אם אתה אומר שההסכם שלך יש 70 ולה יש 30, אבל אתה אומר שכל ה-100 אחוז שלך אז הדיבידנד היה כולו צריך לעבור אליך. " ותשובתו היתה: "כן, אני הייתי אמור לקבל, אבל מאחר והיה הסכם של 70-30 ביני לבין הנתבעת , אז זהו זה. "

הוספתי והקשיתי עמו: "יוצא שאתה מסכים ש-70 אחוז שלך ו-30 אחוז של הנתבעת". ולכך השיב: " לא הבעתי שום הסכמה. זו רק חלוקת דיבידנד ומנהל החשבונות מחלק את הדיבידנד בהתאם להסכם. " (עמ' 20 שורות 14 ואילך).

בכל הכבוד הראוי, אין זה סביר ואף בלתי מתקבל על הדעת שמנהלת חשבונות ואפילו היא עצמאית, תפעל לחלק דיבידנד לבעל מניות, מבלי לקבל תחילה את ברכת הדרך של בעלי השליטה. בהיות התובע בעל השליטה בחברה ומתוך התרשמותי כי התובע היה מעורב מאוד בהתנהלות השוטפת ופעיל בפיקוח על הנעשה בחברה אין ספק בליבי כי חלוקת הדיבידנד נעשתה על דעתו ולא חמקה מעיניו.

העובדה כי לנתבעת ניתן דיבידנד, כפי חלקה בחברה, משמשת חיזוק נוסף להתרשמות כי כוונתם המשותפת של הצדדים, היתה להכיר בנתבעת כזו שמחזיקה חלק ממניות החברה.

בהקשר זה יש להוסיף ולציין, כי התובע שלל מכל וכל את האפשרות כי לנתבעת ניתנו מניות רק בשל היותה מנהלת בחברה, שכן העיד ושב והעיד, כי בעסקיו האחרים הוא אינו נוהג ליתן למנהלים מניות וכל שכן, שהמנהלים אינם זכאים לדיבידנד.

על כורחך מחויב אתה לומר, כי בנסיבות המקרה דנן הקניית המניות לנתבעת לצד רישום המניות על שמה ובנוסף חלוקת הדיבידנד, כל אלה מחזקים ומאששים ההתרשמות כי כוונתם המשותפת של הצדדים היתה להכיר בזכותה של הנתבעת להחזיק במניות החברה ולו בשיעורים מוגבלים כפי שנקבעו ע"י התובע.

סיכום

אשר על כן לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל דעה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו ומשכך, הוא אינו זכאי לסעד שהתבקש על ידו.

להבנתי וכמפורט בהרחבה לעיל, נסיבות ההתקשרות החוזית, הסכמות הצדדים והתנהגותם, מבססים זכויותיה של הנתבעת כבעלת מניות בחברה ואף מכירים בזכותה להוסיף ולהחזיק המניות, מבלי שהתובע יהיה רשאי לכפות עליה להחזיר המניות שבבעלותה.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.

הערובה הכספית שהפקיד התובע תשמש לתשלום ההוצאות ושכ"ט.

מורה כי העירבון הכספי שהופקד בקופת בית המשפט, יחולט על חשבון ההוצאות ויועבר לנתבעת באמצעות בא כוחה.

בשולי הדברים אציין כי ערה אני לכך שהחברה מצויה במבוי סתום וחשופה לפגיעה, אלא שבית המשפט אינו רשאי להעניק סעדים שלא התבקשו ולמצער, ליתן הוראות העשויות לחלץ את החברה מהסבך בו היא מצויה אך מצופה כי שני הצדדים כאחד ישימו את טובת החברה לנגד עיניהם וישלבו כוחות במטרה להביא החברה לחוף מבטחים.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' אב תשע"ה, 20 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ה, 09 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.