לפני תביעת פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובעת מפגיעת סלע שהדרדר מכף של מחפרון שבבעלות הנתבעת 1, במהלך ביצוע עבודה באמצעות המחפרון.

רקע

1. לפי הנטען בכתב התביעה ולפי עדותה של התובעת, הפגיעה ארעה בנסיבות הבאות: ביום 05.01.08 התובעת הגיעה לחצר בית אחיה, מוחמד אחמד ג'אברין (להלן – מוחמד), בעת שבוצעו עבודות במסלעה בחצר. העבודות בוצעו באמצעות מחפרון (מסוג בובקט) בבעלות נתבעת 1, חברת נ.א ג'בארין קבלנות בנין חברה לפיתוח בע"מ (להלן – הנתבעת 1). מדובר בחברה שבבעלות אח נוסף של התובעת, בשם נהיל אחמד ג'אברין (להלן – נהיל). התובעת ובני משפחה נוספים צפו בעבודות במרחק של מספר מטרים מהמחפרון. במחפרון נהג אח שלישי של התובעת, בשם ראיד אחמד ג'אברין (להלן – ראיד). במהלך ביצוע העבודות, ובעת הרמה של כף המחפרון כשעליה מונח סלע כבד, הדרדר הסלע מהכף לכיוון המקום בו עמדה התובעת יחד עם אחיינה הקטין. התובעת ביקשה לחלץ את הילד, ואז נחת הסלע על כף רגלה השמאלית ופצע אותה.

2. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 בטענה כי היא חבה כלפי התובעת ברשלנות בשל אופן ביצוע העבודות על-ידה, וכנגד הנתבעת 2, מבטחת הנתבעת 1 בפוליסה אחריות לצד ג'.

3. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות הנזיקית של הנתבעת 1 וכן בשאלת הנזק.

נסיבות התאונה

4. על נסיבות התאונה העידו התובעת וכן ראיד אחיה. לפי עדות התובעת, ביום התאונה בסביבות השעה 15:00 היא הגיעה לבית אחיה מוחמד. באותה העת בוצעו במסלעה שבחצר הבית עבודות באמצעות המחפרון. התובעת עמדה עם גיסתה (אשתו של מוחמד) ובנה במרחק של כ- 5 מטרים מערמת הסלעים, והתבוננה בעבודות. גיסתה נכנסה לבית להכין קפה והיא נותרה עם אחיינה כשהם ניצבים על משטח מבטון. לפתע הבחינה באחת האבנים נופלת מכף המחפרון מתגלגלת לעברה (עמ' 21-23 לפרוטוקול). היא ניסתה לאחוז באחיינה על מנת שלא ייפגע ואז נפגעה בעצמה בכף רגלה השמאלית מהסלע.

5. ראיד בעדותו תיאר כי ביום התאונה הוא נהג במחפרון ועסק בפירוק המסלעה והעברת הסלעים לחלק אחר בחצר. לפי עדותו, התובעת עמדה כמטר וחצי מהסלעים יחד עם אחיינו. כן העיד ראיד כי נהיל ומוחמד עמדו בסמוך למחפרון (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 30-32). במהלך העברת הסלעים באמצעות כף המחפרון נפל אחד הסלעים והתגלגל לכיוון התובעת שנפגעה ממנו (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 5-7).

6. אני מוצאת את עדות התובעת מהימנה באשר לנסיבות בהן נפגעה. כאמור לעיל, גרסתה נתמכת אף בעדות אחיה ראיד, והיא לא התערערה לאחר חקירה נגדית של השניים. את נסיבות פגיעתה תיארה התובעת כבר בעת קבלתה לחדר המיון בבית החולים העמק בסמוך לאחר התאונה; לפי הרישום בגיליון חדר המיון (צורף למסמכים הרפואיים, נספח א' לתצהיר התובעת), נרשם באותו מועד מפי התובעת כי נפגעה "מאבן שנפל עליה מכף של טרקטור" (כך במקור). על אותה גרסה העידה התובעת בהמשך אף בפני המוסד לביטוח לאומי (נספח ג' לתצהיר התובעת). הרישום בחדר המיון מתעד את גרסתה הראשונה של התובעת בסמוך לאחר הפציעה, בעת שהיא סובלת משברים ופצעים פתוחים בכף הרגל, נסיבות שיש בהן כדי לחזק את האוטנטיות והמהימנות של גרסתה (לעניין משקל הגרסה הראשונית של הנפגע הפונה לקבלת טיפול רפואי, ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699; ת"א 1130/05 (מחוזי – חיפה) אבו סבית סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ – ת"א (2008) (פורסם במאגרים), מפי כב' השופט עמית).

7. נוכח כל האמור אני מקבלת את גרסת התובעת באשר לנסיבות בהן נפגעה.

האחריות לתאונה:

8. הצדדים חלוקים בשאלת אחריותה של הנתבעת 1 לתאונה. התובעת טוענת כי הנתבעת 1 חבה כלפיה ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה, וזאת משלא קיימה או ווידאה קיום אמצעי בטיחות מתאימים באתר העבודה, שהיה בהם למנוע גרימת נזק לנוכחים במקום. הנתבעות, מנגד, טוענות כי אין לנתבעת 1 כל זיקה רלוונטית לאירוע המצמיחה חבות נזיקית. לטענתן, הנתבעת 1 היא אמנם בעלת המחפרון, אולם בכך מתמצה חלקה באירוע. מאחר שאין כל טענה בדבר פגם כלשהו במחפרון עצמו אשר גרם לתאונה, הרי שהיא לא נושאת באחריות לה. הנתבעות מציינות כי לא הוכחה הזמנת עבודה של מוחמד (אחיה של התובעת שבחצר ביתו התרחש האירוע) מהנתבעת 1, וכי מדובר במי שהשאיל את המחפרון מבעליו לצורך ביצוע עבודה פרטית בחצר ביתו. הצדדים אף חלוקים ביחס לתחולת הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח – 1988, באשר להיות העבודות שבוצעו במקרה דנן משום "עבודות בניה" כהגדרת התקנות.

9. אינני רואה לקבל את טענת הנתבעות לפיה הנתבעת 1 נעדרת כל זיקה לביצוע העבודות במהלכן נפגעה התובעת ולפיכך אין היא חבה בחובת זהירות בגינן. יצויין כי שני הצדדים המעיטו בהצגת ראיות בעניין זה, כך שעדותם של גורמים רלוונטיים, ובהם מוחמד (בעל הבית בו בוצעה העבודה) ונהיל (בעליה של הנתבעת 1) כלל לא נשמעה. העדות היחידה בעניין זה נשמעה מפיו של ראיד (נהג המחפרון), אשר זומן לעדות על-ידי התובעת. ראיד נשאל לנסיבות ביצוע העבודה, ומתשובותיו עולה כי הוא נשלח למקום לצורך ביצוע העבודה על-ידי נהיל אחיו, בעליה של הנתבעת 1. ראיד נשאל בחקירתו מי ביקשו לבצע את העבודה והוא השיב כי היה זה נהיל, בעל המחפרון ששלח אותו (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 10-11; עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 28-29). עוד נשאל האם ידוע לו שמוחמד הזמין את העבודה מנהיל ותשובתו היתה בחיוב (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 8-9). עוד עולה מעדות ראיד, כמו גם מעדות התובעת, כי נהיל, בעליה של הנתבעת 1, היה נוכח בעצמו במקום בעת ביצוע העבודות (עמ' 16, ש' 27-28; עמ' 22, ש' 14-15).

מעדות ראיד, המקובלת עלי בהיעדר ראיות אחרות הסותרות אותה, עולה, איפוא, כי המחפרון נשלח מטעם הנתבעת 1 למקום האירוע לצורך ביצוע עבודה. המשימה היתה משימת הנתבעת 1, ואילו ראיד התבקש ע"י האחרונה לבצעה. הנתבעות טוענות לעניין זה כי לא הוכחה כל הזמנת עבודה ממוחמד לנתבעת 1, ברם משמדובר בבני-משפחה, אך סביר הוא כי לא תינתן הזמנת עבודה מסודרת בכתב, ואינני ראה בכך נתון מכריע לעניין. לא למותר לציין כי לא הוכח שראיד פעל בהקשר זה כקבלן עצמאי. המסקנה היא כי מדובר בעבודה שבוצעה מטעמה של הנתבעת 1.

10. על רקע האמור יש לבחון את שאלת הרשלנות הנטענת, אותה יש לבחון בהתאם לאמת המידה המקובלת של צפיות. ענייננו בנזק שנגרם לצד ג' - צופה מהצד, במהלך ביצוע עבודה של העתקת סלעים באמצעות כלי עבודה כבד, תוך הרמתם לגובה והעברתם ממקום למקום. הסיכון של פגיעת צד ג' כתוצאה מביצוע עבודות כאמור, בעת שהוא עומד בסמיכות רבה למקום ביצוען, הוא סיכון שניתן וצריך היה לצפותו ולהיערך מבעוד מועד למונעו. אף אם אצא מתוך הנחה, שהינה מסתברת, כי מדובר בענייננו בעבודה שבוצעה ללא תמורה ועל רקע יחסים משפחתיים בין בעל המקרקעין לבעלי הנתבעת 1, אין בכך כדי לשנות לעניין חובת הזהירות כלפי צדדי ג' שעלולים להיפגע במהלך אותן עבודות. העובדה שהניזוקה בענייננו הינה אף היא קרובת משפחה של המעורבים איננה כשלעצמה יכולה להכריע לעניין חובת הזהירות בנסיבות האמורות; חובה כאמור חלה כלפיה כפי שהיא היתה חלה כלפי צד ג' אחר "זר" למשפחה, ככל שהיה נוכח במקום והיה נפגע באופן בו נפגעה התובעת.

11. אשר לשאלת ההתרשלות; מהעדויות עולה כי התובעת ואנשים נוספים אשר התקבצו במקום עמדו בקרבה רבה למיקום ביצוע העבודה. התובעת העריכה כי היא עמדה במרחק של כ- 5 מטרים מהמסלעה, בעוד שראיד העיד כי עמדה במרחק של כ- 1.5 מטר. אין בשוני הנ"ל כדי לשנות, שכן אף המרחק של 5 מטר ממקום בו מתבצעת עבודה של העתקת סלעים והרמתם לגובה באמצעות מחפרון, מהווה קרבה יתרה החושפת את הנוכחים לסיכון של פגיעה. לא עולה מהעדויות כי ננקטו אמצעי בטיחות כלשהם על מנת למנוע את הסיכון של נפילת הסלע מהמחפרון, ובפרט על מנת להבטיח הרחקה של הנוכחים במקום למרחק ביטחון מספיק ממקום ביצוע העבודה. מדובר באמצעי פשוט שיכול היה בנקל למנוע את התממשות הסיכון שארע בענייננו. המסקנה היא כי היתה התרשלות בביצוע העבודה. מתקיים אף קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק, שכן סביר שנקיטת אמצעי ביטחון, ובפרט ווידוא טווח ביטחון או חציצה בין המחפרון לצופים מהצד, היה מונע את התרחשות הפגיעה.

12. נוכח מסקנתי שלעיל, אין הכרח לדון במחלוקת בין הצדדים בדבר תחולת תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח - 1988. אף אם לא חלות ההוראות הנ"ל על עבודה מהסוג שבוצע בענייננו, נוכח הגדרת "עבודות בניה" בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970 ובצו הבטיחות בעבודה (עבודות בניה הנדסית), תשכ"ב – 1961, אליהן מפנות התקנות, אין בכך כדי להביא למסקנה בדבר היעדר התרשלות. היקף חובת הזהירות, ומידת הזהירות הסבירה הנדרשת על מנת לעמוד בה, עומדות כשלעצמן נוכח מאפייני העבודה והסיכון הצפוי הכרוך בה כמתואר לעיל, והן אינן תלויות או נגזרות בהכרח מהוראות תקנות הבניה.

13. אשר על כן אני מוצאת את הנתבעת 1 אחראית ברשלנות.

אשם תורם:

14. הנתבעות טוענות כי התובעת בחרה לבקר בבית אחיה כשהיא יודעת היטב כי מבוצעות שם עבודות בחצר וכי בעמידתה בסמוך למקום העבודות היא סיכנה עצמה במודע, ומכאן שיש להטיל עליה אשם תורם משמעותי לפגיעה. התובעת טוענת, מנגד, כי אין להטיל עליה אשם תורם, שכן אין לה ידע בכל הנוגע לפירוק מסלעות ולסיכונים הנובעים מהעברת סלעים באמצעות מחפרון. לטענתה, אף אחד לא הזהיר אותה מפני הסכנה הכרוכה בעמידה בחצר והתבוננות בעבודות ולראייה כל בני משפחתה עמדו באותה עת ואף אחד לא התריע מפני הסכנה הצפויה.

15. סבורני כי אכן יש מקום לקבוע אשם תורם לתובעת. התובעת בחרה להגיע למקום בו מבוצעות העבודות על מנת לצפות בהן, מבלי שנוכחותה נדרשה במקום. לפי דבריה, היא נעמדה מטרים ספורים ממקום ביצוע העבודות, במהלכן שונעו סלעים כבדים על כף מחפרון. אדם בגיר בר דעת יכול וצריך היה לצפות כי בקרבה כה רבה לעבודות מסוג זה טמונה סכנה, ולנקוט בצעד הפשוט של התרחקות מרחק ביטחון מהמקום. הנתבעת בעדותה טענה כי נעמדה במקום גבוה, לדבריה על גבי ספסל, על מנת להגן על עצמה (עמ' עמ' 22, ש' 27). אלא שטענה זו בדבר עמידה על ספסל הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית, בעוד שבתצהיר העדות הראשית של התובעת נאמר כי היא עמדה על "חגורת בטון בגובה עשרות בודדות של סנטימטרים" (סעיף 6 לתצהיר), ואין לקבל את גרסתה בעניין זה. נוכח המקובץ, סבורני כי יש מקום להטיל אשם תורם על התובעת, אותו אני מעמידה על 25%.

הנזק

הפגיעה והנכות הרפואית:

16. ממקום האירוע פונתה התובעת לבית החולים העמק. שם אובחנה כסובלת משברים בכף רגלה השמאלית ומפצעים קרועים בכף הרגל. היא עברה ניתוח להטריית הפצעים ושחזור סגור של השברים וקיבועם באמצעות פינים. היא אושפזה למשך חמישה ימים ושוחררה לביתה כשרגלה בגבס.

17. בתקופה לאחר התאונה היתה התובעת במעקב רפואי בבית החולים ובקופת חולים. הומלץ לה להימנע מדריכה על הרגל למשך כחודש, ולאחר מכן החלה בדריכה חלקית ועברה טיפולי פיזיוטרפיה. בתום כשלושה חודשים מהתאונה נרשם כי היא דורכת דריכה מלאה על הרגל.

18. לכתב התביעה צירפה התובעת חוו"ד רפואית מטעמה לפיה נותרה לה נכות רפואית בשיעור 19%. הנתבעות הגישו חוו"ד נגדית לפיה נותרה לתובעת נכות בשיעור 10%. נוכח הפער בין חוות הדעת מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נמרוד רוזן.

19. המומחה מטעם בית המשפט חיווה דעתו כי לתובעת נותרה נכות אורתופדית בשיעור 10%, על-פי סעיף 49(4) לתקנות המל"ל, ונכות בשיעור 10% בגין צלקת בכף הרגל, על-פי תקנה 75(1)(ב) לתקנות.

20. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט ובנסיבות אלה אני רואה לקבל במלואה את חוות דעתו.

טענת התובעת בדבר עבודה עובר לתאונה:

21. התובעת הינה ילידת 16.1.1968, בת 40 במועד התאונה ואם לשישה ילדים. אין חולק כי היא לא השתכרה בפועל בשלב כלשהו בחייה עובר לתאונה וכי הינה עקרת בית.

22. לטענת התובעת, היא נהגה במהלך השנים לעזור לבעלה בגידול והשגחה על עדר הפרות המשפחתי, ועקב התאונה נבצר ממנה להמשיך בכך, דבר שהצריך קבלת עזרה מגורמים אחרים.

23. לדברי התובעת בעדותה, בכל יום בשעה 17:30 בעלה היה לוקח אותה לרעות עמו את הפרות במשך כשעה שעה וחצי. במסגרת זו היא הייתה מסייעת לו לשמור שהפרות לא ייצאו מהגדר (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 3-10). בעלה של התובעת, אסד ג'אברין, העיד כי בשנה בה אירעה התאונה היו להם כ- 50-60 פרות וכי כיום יש להם 70 פרות וכי הפרות נמצאות במרעה מגודר בגדר חשמלית כ- 4- 5 ק"מ מהבית. לפי עדותו, בשעה 16:00 הוא היה שב לביתו מעבודתו ולוקח את רעייתו לעבוד עימו במרעה לשאוב מים ולבדוק את הגדר ועבודות נוספות (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 4-13; ש' 21-22). עוד טען בעלה של התובעת, כי לאחר שאשתו נפגעה היא לא יכלה יוצר לסייע לו והוא נדרש לעזרת בני משפחה ואנשים מזדמנים.

24. אינני רואה לקבל את עדות התובעת ובעלה בעניין זה. הטענה בדבר עבודת עזר בגידול העדר איננה מתיישבת עם הצהרות קודמות של התובעת והיא נטענה ללא הנחת תשתית ראייתית מספקת. כך, בהודעת התובעת שנמסרה למוסד לביטוח לאומי (נספח ג' לתצהיר התובעת) ציינה התובעת כי "אני לא עבדתי אף פעם", כשנשאלה אם עסקה כמתנדבת במקום כלשהו והשיבה: "אף פעם. אני כל החיים שלי בבית", כשנשאלה אם קיבלה שכר בעת הפגיעה השיבה "לא, אני לא עבדתי ולא עשיתי כלום". בעלה של התובעת טען כי בשל היעדרות התובעת עקב הפגיעה הוא נדרש לקבל סיוע מגורמים אחרים, אולם כשנשאל בחקירתו מיהם האנשים שסייעו בעדו לאחר שאשתו נפצעה, לא ידע לספק פרטים קונקרטיים (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 6). אותם גורמים עלומים לא זומנו לעדות והטענה בעניין זה נטענה בעלמא. אף לא הוצגו ראיות אובייקטיביות או תיעוד כלשהו לעצם קיומו של עדר כאמור. גם עדות התובעת ובעלה באשר לשעות העבודה לא היו תואמות, כאשר לדברי התובעת היא היתה מסייעת החל מהשעה 17:30 למשך כשעה וחצי ואילו בעלה העיד כי היתה מסייעת בעדו החל מהשעה 16:00. נוכח כל המקובץ, הטענה לעבודה של התובעת בסיוע לעסק משפחתי לא הוכחה.

הנזק:

אובדן שכר לעבר:

25. התובעת טוענת כי יש לפצותה בגין הפסד השתכרות בעבר הגם שהיא עקרת בית, בגין הסיוע שניתן על-ידה לבעלה ושנמנע ממנה להמשיכו לאחר התאונה. היא מבקשת לפצותה פיצוי גלובלי לגבי העבר טוענת התובעת כי יש לפצותה בסכום גלובאלי בסך 20,000 ₪.

26. כאמור לעיל, התובעת לא השתכרה עובר לתאונה וטענותיה בדבר עבודה בעסק המשפחתי לא הוכחו. בנסיבות אלה אין מקום לפסיקת פיצוי בגין אובדן שכר לעבר.

פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

27. התובעת טוענת כי יש לפסוק לה פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות וזאת בשל האפשרות כי בעתיד תשתלב במעגל העבודה. הנתבעת טוענת כי בנסיבותיה של התובעת אין יסוד לפסיקת פיצוי כלשהו בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד.

28. לעניין פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד נקבע בפסיקה כי די להצביע על קיומו של סיכוי כי הניזוק היה משתכר בעתיד ללא התאונה וכי התאונה פגעה בהשתכרות זו (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1), 281 (1981)). זאת, בלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי כי פוטנציאל זה היה מתממש (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים חנא (פורסם במאגרים) (2005)) .

29. כפי שצויין, התובעת לא עבדה עובר לתאונה או לאחריה. התובעת היתה כבת 40 בעת התאונה והיא כבת 46 כיום. לתובעת 6 ילדים, הצעיר ביניהם כבן 13 בעת עדותה. נכותה הרפואית הינה בשיעור 19%, המורכבת מנכות אורתופדית בשיעור 10% ונכות אסטטית בשיעור 10% שהינה חסרת משמעות תפקודית ממשית. בנסיבות אלה אני רואה לפסוק פיצוי גלובלי מתון בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, וזאת בשים לב לשנים הרבות בהן לא עבדה התובעת מחוץ לביתה ולנכות האורתופדית הנמוכה, ברם משאין לשלול את הסיכוי כי בעתיד ועם הגיע כל ילדיה לבגרות תעסוק בעבודה כלשהי ולו חלקית ופגיעתה תגביל אותה במידת מה. בנסיבות העניין אני פוסקת פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪ בראש נזק זה.

עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד:

30. לטענת התובעת בתקופה של שישה חודשים לאחר התאונה היא נזקקה לעזרה רבה של בני משפחה במשק הבית ובטיפול בששת ילדיה במהלך כל ימות השבוע. גם לאחר התייצבות מצבה היא עדיין צולעת וסובלת מכאבים ועקב כך נדרשה לעזרה נוספת. עוד טוענת התובעת כי צפויה להיזקק לעזרה גם בעתיד לנוכח מגבלותיה. התובעת מעמידה את נזקיה בראש נזק זה בסך 129,203 ₪. לטענת הנתבעות יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין עזרה לעבר לתקופה הסמוכה לתאונה ואין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרה לעתיד שכן נכותה של התובעת אינה מונעת ו/או מגבילה אותה בחיי היומיום.

31. מהמסמכים הרפואיים עולה כי בתקופה שלאחר התאונה, ולמשך כ- 3 חודשים, סבלה התובעת מהגבלה ממשית בדריכה על הרגל ובתנועה, תוך שמצבה השתפר בהדרגה. בתקופה זו ובסמוך לה סביר כי התובעת היתה זקוקה לסיוע ועזרה ממשית בהתנהלותה ובניהול משק הבית. בנסיבות אלה אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרה לעבר בסך 10,000 ₪ להיום.

32. אשר לפסיקת פיצוי בגין עזרה לעתיד, בשים לב לנכות בכף הרגל ומשמדובר בעקרת בית, אין לשלול כי היא תזדקק לעזרה חלקית מוגברת בהשוואה לתפקודה בעבר, אם כי נוכח השיעור הנמוך של הנכות האורתפדית ונתוני הפגיעה העולים מחוו"ד המומחה, סביר כי זו תהיה מועטה. בנסיבות אלה אני פוסקת פיצוי גלובלי לעתיד בסך 10,000 ₪.

הוצאות:

33. התובעת טענה להוצאות מרובות שנגרמו לה אולם לא הובאו ראיות להוכחתן. בשים לב לתקופת אי הכושר והטיפולים הרפואיים, ומשסביר כי התובעת נזקקה להוצאות עודפות לתקופה הסמוכה לתאונה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 3,000 ₪.

כאב וסבל:

34. בשים לב לנתוני הפגיעה, הנכות הרפואית (19%) וגילה של התובעת, אני רואה לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל בסך 60,000 ₪ להיום.

סיכומם של דברים:

35. סה"כ הפיצוי בגין הנזק הוא כדלקמן:

בגין פגיעה בכושר ההשתכרות – 20,000 ₪.

בגין עזרת צד ג' לעבר – 10,000 ₪.

בגין עזרת צד ג' לעתיד – 10,000 ₪.

בגין הוצאות – 3,000 ₪

בגין כאב וסבל – 60,000 ₪.

סה"כ: 103,000 ₪.

לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 25% - 77,000 ₪ (מעוגל).

36. אשר על כן התביעה מתקבלת. אני מחיבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת פיצויים בסך 77,000 ₪. כן ישלמו הנתבעות לתובעת עלות חוו"ד המומחה מטעמה, חלקה בשכר המומחה מטעם בית המשפט ועלות אגרת בית המשפט, כשסכומים אלה משוערכים להיום, ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ש"ח (כולל מע"מ).

37. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ה' חשון תשע"ה, 29 באוקטובר, בהעדר הצדדים.