19 מאי 2014

1. התובע עותר כנגד הנתבעים 1 עד 3 (להלן: "הנתבעים") לתשלום פיצויי פיטורים ותשלומים נוספים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעות 1 ו-2. התובע אף עותר לחיובו האישי של הנתבע 3, בין היתר, מכוח עילת הרמת מסך.

העובדות לענייננו:

1. במועדים הרלוונטים לתביעה, הנתבעות 1 ו-2 שהינן חברות בע"מ היו פעילות במתחם מוסך לרכב שנמצא ברחוב השחם 22, קריית אריה, פ"ת. במתחם זה פעלה גם חברה נוספת בשם עתיד פחחות וצבע בע"מ (להלן: "עתיד בע"מ").
2. ביום 1.10.85 החל התובע את עבודתו בנתבעת 1, שהנה בבעלותו המלאה של הנתבע 3 (עם אחוז מזערי בבעלות אשתו).

במקביל, הועסק התובע בעתיד בע"מ. בתקופה הרלוונטית לענייננו עתיד בע"מ הייתה 50% בבעלות הנתבע 3 ו-50% הנותרים היו בבעלות מר חגי בן ברוך (יצוין כי החל משנת 2009 עתיד בע"מ בבעלות מלאה של הנתבע 3).

לתובע הוצאו תלושי שכר הן מהנתבעת 1 והן מעתיד בע"מ.

1. החל מיום 17.4.94 פועלת במתחם המוסך גם הנתבעת 2. הנתבעת 2 היא 70% בבעלות הנתבע 3 ו-30% בבעלות התובע. התובע והנתבע 3 רשומים כמנהלי הנתבעת 2.

החל ממועד זה, הוצאו לתובע תלושי שכר גם מחברה זו. עולה, אפוא, כי החל ממועד זה, הוצאו לתובע תלושי שכר משלוש החברות הפועלות במתחם המוסך.

1. מתלושי השכר שהומצאו לתיק עולה, כי בגין עבודתו במוסך עבור שלוש החברות, התובע קיבל מדי חודש "שכר עבודה" בחלוקה כדלקמן: 10,000 ₪ מהנתבעת 1; 15,000 ₪ מעתיד ו-60,000 ₪ מהנתבעת 2. נציין כבר עתה, כי הנתבעים טוענים כי הגם שהתשלומים לתובע סווגו כשכר, הרי שלמעשה לא מדובר בשכר עבודה אלא במנגנון לחלוקת רווחים בין שותפים, באופן המשקף את העסקים הטובים במוסך בשנים הרלוונטיות.
2. החל משנת 2005 החלה ירידה בהכנסות השוטפות של התובע בגין עבודתו במוסך. ביום 31.12.05 סיים התובע את עבודתו בעתיד בע"מ ושולמו לו מלוא פיצויי הפיטורים להם היה זכאי בגין עבודתו בעתיד בע"מ. כמו כן, פוליסות ביטוח המנהלים שהיו לתובע בעתיד בע"מ, והכספים אשר הצטברו שם, הועברו לבעלות הנתבעת 2 וההפרשות המשיכו להתבצע על ידה מדי חודש (סע' 6 לכתב תביעה; סע' 6 לכתב ההגנה).
3. במקביל, החל מחודש ינואר 2006 הועלה שכרו של התובע בנתבעת 1 לסך של 17,500 ₪ (נספח י"ג לתצהיר הנתבע 3).
4. החל מחודש ינואר 2008 ועד לחודש ספטמבר 2008, הופחת שכרו של התובע בנתבעת 2 לסך של 40,000 ₪. החל מחודש אוקטובר 2008, הופחת שכרו של התובע בנתבעת 2 לסך של 6300 ₪ בלבד.
5. בסוף חודש נובמבר 2008 הופסק לחלוטין תשלום שכרו של התובע על ידי הנתבעת 1.
6. עולה מחומר הראיות כי החל מחודש 1/09 הופסקו לחלוטין ההפרשות לביטוח המנהלים של התובע מהנתבעות 1 ו-2.
7. אין חולק כי בתחילת חודש מאי 2010 (כשנה וחצי לאחר השינויים שפורטו לעיל), הפסיק התובע להתייצב לעבודתו במתחם המוסך. לטענתו, בעקבות הסחבת בטיפול בעניינו בכל הקשור לתשלום זכויותיו, הוא יצא לחופשה עליה הודיע מראש. מנגד, הנתבעים טוענים כי התובע נטש את העבודה ולמעשה התפטר. לגבי נסיבות סיום עבודתו של התובע, נדון בהרחבה בהמשך פסק הדין.
8. ביום 9.6.10 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעת 1 והנתבע 3 לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ופדיון הבראה בסך כולל של 901,999 ₪.
9. ביום 1.10.10 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעת 2 והנתבע 3 לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשי שכר עבודה, והיעדר הפרשות לביטוח מנהלים, בסך כולל של 1,449,241 ₪.
10. בדיון קדם המשפט, שהתקיים בפני כב' הנשיא שפיצר ביום 17.4.11, הוחלט, בהסכמת הצדדים, על איחוד הדיון בשני התיקים.

דיון והכרעה:

1. התובע העיד בעצמו.
2. מטעם הנתבעים העידו: הנתבע 3; מר חגי בן ברוך- שותפו של הנתבע 3 בעתיד בע"מ בזמנים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "מר בן ברוך"). מר מאיר יוסף- גיסו של הנתבע 3. מר אשר ארזי- רואה החשבון של הנתבעות 1 ו-2 ועתיד בע"מ (להלן: "רו"ח ארזי"); מר אבי בן שאנן- עובד בנתבעת 2 (להלן: "מר בן שאנן"); גב' הברי עופרה- בזמנים הרלוונטיים לתביעה עבדה בעתיד בע"מ וגם כיום עובדת במתחם המוסך (להלן: "גב' הברי").

האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעות 1 ו-2?

1. התובע טוען כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעות 1 ו-2, כפי שניתן ללמוד מתלושי השכר שהוצאו לו.
2. מנגד, הנתבעים טוענים כי התובע והנתבע 3 היו שותפים במוסך שהורכב משלוש החברות- הנתבעות 1 ו-2 ועתיד בע"מ. לטענתם, תשלום השכר על ידי חברה זו או אחרת, היה למעשה מנגנון לחלוקת רווחים בין התובע לנתבע 3 ולא "שכר" מכוח יחסי עובד מעביד (סע' 3 לתצהיר הנתבע 3).
3. כפי שיפורט להלן, לדידנו עולה בבירור מחומר הראיות כי התובע היה עובד של הנתבעת 1 (שם כאמור לא היה רשום כבעל מניות) וכן של הנתבעת 2 (שם החזיק ב-30% מהמניות).
4. בסוגיה של "עובד החברה" המשמש כדירקטור, קרוב משפחה ובעל מניות בחברה כעובד החברה, כבר נקבע וצוטט בפסיקה כדלקמן:

"לית מאן דפליג שהיחסים בין שניים- בין תאגיד לבין פרט- יכולים להתקיים במקביל בשני מישורים: יחסים העולים מחברות או ממעמד בתאגיד, ויחסים חוזיים שהם יחסי עובד- מעביד. כך יכול ויתקיימו יחסי עובד-מעביד בין פרט לחברה, במקביל להיות אותו פרט בעל מניות בחברה או "מנהל" בה. יחסים מקבילים מכגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים. במיוחד אמורים הדברים ב"מנהל" בחברה שטוענים כי הינו גם "עובד" החברה, מאחר ובמקרה זה יש ליישב ניגוד לכאורה: בר המרות והנתון למרות, באותו אדם. מכוח קיומו הנפרד והעצמאי של התאגיד- כפילות זאת של יחסים אפשרית, אך תמיד יש לבחון אם היא מעוגנת בעובדות.

משטוענים ליחסים מקבילים כאמור- יש לבחון בכל מקרה ומקרה אם קיימים אמנם יחסים ברי הפרדה כאמור, או שהעבודה אשר מבצע מי שבו מדובר- אינה אלא נלווית לעולה מחברות בתאגיד או מכהונה כ'מנהל'" (דב"ע לד/3-60 (ארצי) עזבון בלה ורי המנוח נ' "לאורווי" בע"מ פד"ע ו' 10, 13).

1. לצורך הכרעה בשאלה זו, נקבעו מבחנים שונים בפסיקה. בעניין גרוסקופף (עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופף לד 97 (1999)), נקבע המבחן המשולש הבוחן את שאלת היותו של בעל חברה גם עובד שלה (שם דובר בהקשר של ענף ביטוח אבטלה): המבחן הראשון- האם ניתן להבחין בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כבעל מניות. המבחן השני- האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה. המבחן השלישי- האם ניתן לקבוע מה היה "שכרו" של האדם כעובד.
2. כפי שיפורט להלן, מחומר הראיות שלפנינו ברור כי ניתן להבחין בין תפקידו של התובע כעובד הנתבעת 2, לבין תפקידו שם כבעל מניות.
3. התובע פירט בהרחבה בתצהירו לגבי התפקידים בהם שימש בשתי החברות. התובע כלל לא נחקר על האמור בתצהירו בעניין זה, ועל כן אנו מקבלות את גרסתו. להלן נביא את הדברים העולים מסעיף ד' לתצהירו:

"עבודתי בחברת המוסך (הנתבעת 1 א.ד.):

התחלתי לעבוד בחברת המוסך, שהייתה בבעלותו הבלעדית של דביר החל מיום

1/10/85.

במסגרת עבודתי בחברת המוסך ביצעתי מספר רב של תפקידים וכמפורט להלן:

א. ניהלתי את מערך ההזמנות.

ב. עזרתי לעובדי המוסך בביצוע טיפולים בפועל.

ג. עזרתי בביצוע בחינות לרכבים לאחר סיום התיקון של הרכבים.

ד. החל משנת 1988 הייתי אחראי על עריכת תביעות אחריות מול היצרן וטיפול בכל המערך הלוגיסטי בנושא חלקי חילוף וניהול.

להלן אפרט כיצד נראה יום סטנדרטי של עבודתי בחברת המוסך:

א. הגעה לעבודה בסביבות השעה 7 בבוקר.

ב. עזרה בקליטת הגל הראשוני של כלי רכב נכנסים, במידת הצורך ישבתי בדלפק הקבלה ופתחתי כרטיסי תיקון.

ג. לאחר אבחון התקלות שהיו לרכבים הנכנסים הייתי בודק באופן מיידי אם יש חלקי חילוף זמינים במוסך, בין אם לתאונות, בין אם לחשמל ובין אם למכונאות.

ככל שלא היו לנו חלקים במלאי, הייתי מזמין בהתאמה מהספקים לפי הצורך.

ד. בהמשך הייתי מנפיק חלקי חילוף לעובדים בחלון המחסן.

ה. במידת הצורך הייתי בוחן כלי רכב לאחר שעברו בדיקה.

ו. עובר על חוות דעת שמאיות לבדוק את מערך ההזמנות שזקוקים לתיקון התאונות.

ז. לא הייתה שעת סיום מוגדרת ליום העבודה. הייתי ממשיך לעבוד עד לסיום מלוא העבודה שלי, כך שאם הייתי מסייע בעבודות בקליטת רכבים ו/או עבודה במוסך ו/או בחינת רכבים, הייתי נאלץ להישאר שעות נוספות בכדי להשלים את עבודת הניירת והטפסים עליהם הייתי אחראי גם כן.

ח. אציין עם זאת, כי למעט בימי שלישי ושישי בהם המוסך היה נסגר בשעה 14:00 המוסך היה נסגר בשאר ימות השבוע בשעה 16:30 או 18:30 על פי הצורך.

בשנת 1988 קיבלה חברת המוסך זיכיון של מוסך מורשה של חברת כלמוביל למותג מיצובישי.

החל ממועד זה התווספו לעבודתי העבודות המפורטות להלן:

א. טיפול בנושא של הגשת תביעות יצרן לחו"ל, של לקוחות מיצובישי.

ב. קבלת החומר הטכני ובמידת הצורך תרגומו מאנגלית לעברית, של לקוחות מיצובישי.

ג. קבלת כל הספרות המקצועית שהייתה באנגלית (קטלוגים של מכוניות).

מעולם לא הייתי שותף בחברת המוסך, לא קיבלתי רווחים מחברת המוסך, ושכרי היה כפי שהיה נקוב בתלוש המשכורת שקיבלתי מחברת המוסך.

....

עבודה בחברת מוטורס:

בשנת 1994 דביר קיבל זיכיון נוסף מחברת כלמוביל לרכבים של חברת יונדאי.

לאור העובדה שנפח העבודה היה אמור להיות הרבה יותר גדול, דביר הציע לי להקים ביחד את חברת ב.ד.י מוטורס. ראשי התיבות על שם החברה הינם בית דביר יונדאי.

דביר אמר לי שאחרי כל כך הרבה שנים שאני עובד עבורו מגיע לי גם לקבל מניות בחברת מוטורס.

לאור כך, בשנת 1994 ניתנו לי ללא תמורה 30% ממניות חברת מוטורס, וזאת כבונוס על מנת שאמשיך לנהל את מערך החלפים הכולל ואת כל התפקידים שתוארו לעיל בעבור שלושת החברות (חברת המוסך, חברת מוטורס וחברת עתיד).

לא נתבקשתי ולא השקעתי כספים בחברת מוטורס כנגד קבלת מניות. אבהיר כי משנת 1984 ועד לשנת 1994 לא החזקתי כלל במניות.

לאחר קבלת הזיכיון לטיפול ברכבים מסוג יונדאי, המתחם התחיל לעבוד רובו ככולו עד השעה 7 בערב.

הייתי נשאר כל יום עד עזיבת אחרון העובדים. אני הייתי סוגר את העסק.

סדר היום שלי לא השתנה, אלא רק נעשה עמוס יותר ובעל אחריות גדולה יותר ובהיקף פעולות גדול יותר.

עם גידול נפח הפעילות נדרשתי בנוסף לתפקידים השוטפים שפורטו לעיל, לבצע גם את התפקידים הבאים:

א. לערוך בחינות לפני תיקון רכבים ללקוחות שמתלוננים על בעיה ספציפית.

ב. בחינה לאחר קבלת רכבים מתיקוני חוץ.

ג. הייתי מבצע תיקונים אלקטרוניים בעייתיים.

ד. איפוס של מערכות אלקטרוניות.

ה. עריכת טיפולים ראשוניים לרכבים (טיפול 1000 ק"מ).

ו. בדיקת תחתיות הרכב.

ז. בדיקת ליקויים מכאניים שדורשים מיומנות".

1. יישום של המבחנים שפורטו לעיל, מלמד על היותו של התובע כעובד הנתבעות 1 ו-2, על אף היותו גם בעל מניות בנתבעת 2:
2. ניתן להבחין בין תפקידו של התובע כבעל מניות בנתבעת 2 לבין תפקידו כעובד: כאמור עולה מחומר הראיות כי התובע שימש למעשה כמנהל המקצועי של העבודה במתחם המוסך. התובע עבד מדי יום במשך שעות רבות והיה אחראי על כל העבודה במתחם המוסך. ברור כי אלמלא עבד התובע בתפקיד זה, היו הנתבעות 1 ו-2 חייבות להעסיק מנהל אחר זולתו. לא היו עובדים אחרים במתחם המוסך, אשר ביצעו את אותה העבודה שביצע התובע. עבודתו של התובע במוסך הייתה עבודתו היחידה והוא לא הועסק במקומות עבודה נוספים. ברור כי איננו מקבלות האמור בסיכומי הנתבעות כאילו עיקר תפקידו של התובע היה להיות מורשה חתימה (סע' 11 לסיכומי נתבעים).
3. התובע קיבל כאמור "שכר"- אין חולק כי תלושי המשכורת משקפים את הסכומים שהועברו אליו בפועל.
4. התובע היה כפוף להנחיות של הנתבע 3, בעל המניות העיקרי בנתבעת 2 (ראו עדות התובע-עמ' 15 לפרוטוקול). אין חולק כי הנתבע 3 הוא שהחליט על השינויים בתשלום השכר של התובע.
5. התובע הוצג כלפי כולי עלמא כעובד במתחם המוסך ואחראי על העבודה שם. ראו לעניין נספחים 25-23 לתצהיר התובע, שם צורפו מכתבים של האנשים אשר עבדו עם התובע וראו בו כעובד במתחם המוסך. ראו מכתבו של מר גבריאל הרשקוביצי:

"הכרנו במסגרת עבודתי בקבוצת כלמוביל. מיכאל בתקופה זו היה האחראי הטכני על מוסך א.ד בפתח תקווה, ואני שימשתי כמהנדס שירות במחלקת שירות של מיצובישי בקבוצת כלמוביל. הקשר בינינו נשמר על בסיס קבוע לאורך השנים...

מר גרינברג היה אחראי על כל תביעות האחריות במוסך א.ש. במסגרת זו פעמים רבות פגשתי את מר גרינברג אף בשבתות כשהוא עבד במוסך".

ראו מכתבו של חיים כהן:

"עבדתי בחברה קרוב ל-9 שנים ומכיר את מיקי הרבה שנים. אני עד לכך שמיקי גרינברג בעבד בחברה הנ"ל יום יום בתפקידים שונים. כמנהל עבודה, כבוחן רכב, בדיקות דיאגנוזה לרכב. גם בעבודות משרדיות, תביעות חלקים במסגרת אחריות, בהזמנות חלקים, בהוצאות מספרים קטלוגים מהמחשב. וכשלא היה מספיק באמצע השבוע היה בא בשבת להשלים את הפיגור שהצטבר".

וראו גם מכתבו של פוקס שפיר:

"עבדתי בחברת כלמוביל..במסגרת עבודתי הייתי בקשר שוטף ורציף עם מר מיכאל גרינברג בכל הנוגע לתביעות אחריות, והסכמי אחזקה לרכב מיצובישי ויונדאי...כמו כן לקוחות ששלחתי לטיפולים ותיקונים במרכז השירות, כולל אני עצמי טופלו ע"י מר גרינברג לשביעות רצוני ורצונם. הן מהיחס האישי הן מהתמחור והן מהאינטרקציה עם מר גרינברג.".

נציין כי אמנם התובע ויתר על זימונם לעדות, אך הנתבעות לא טענו דבר כנגד תוכן המכתבים, כפי שאף פורט בתצהירו של התובע, ולא הביאו ראיות לסתור.

1. עבור התובע שולמו דמי ביטוח לאומי כעובד.
2. לגבי השאלה האם הסדר העבודה היה אמיתי או פיקציה- מהראיות שבפנינו עולה בבירור כי הסדר העבודה בענייננו היה אמיתי והתובע אכן ביצע עבודה עבור הנתבעות 1 ו-2 וכי אין מדובר ב"פיקציה".
3. לגבי השאלה האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של התובע כעובד- התובע קיבל שכר קבוע מדי חודש. עולה מהראיות כי חולק דיבידנד לבעלי המניות בנתבעת 2 פעם אחת בלבד, בגין השנים 1996-1997 וזאת בסך כולל של 218,333 ₪ (נספח 7 לתצהיר התובע) . לדידנו, התנודות בשכר העבודה שנעשו בשנה וחצי האחרונות לעבודתו של התובע, מלמדות כי המשכורת הגבוהה שקיבל מהנתבעת 2 שיקפה גם הלך רוח של תגמול בעל מניות ולאו דווקא עובד שכיר. נרחיב לגבי עניין זה בהמשך פסק הדין, בכל הקשור למשכורת הקובעת לתשלום זכויותיו של התובע.
4. יש להדגיש כי טענת הנתבעים כי התובע והנתבע 3 היו שותפים בשלוש החברות שפעלו במתחם המוסך, נסתרה בעדותו של רו"ח ארזי (עמ' 19 לפרוטוקול):

"ש. אומר הנתבע 3 בתצהירו שלמעשה שכרו של התובע הוא בבחינת חלוקת רווחים ולא שכר?

ת. לא ידוע לי דבר כזה...

ש. במסגרת הכנת התצהיר והשיחות סביב התיק הזה, האם הנתבע 3 אמר לך ששכרו או כספו של התובע היא נגזרת של רווחים ולא של שכר?

ת. לא שמעתי אותו אומר את המשפט הזה...".

ובהמשך עדותו לגבי עבודתו של התובע בעתיד בע"מ (עמ' 19 לפרוטוקול) :

"ש. האם אי פעם מישהו אמר לך שהתובע הוא בעל מניות בעתיד?

ת. לא.

ש. בנק' זמן מסוימת תאשר שהתובע פוטר מעתיד?

ת. הוא פוטר וגם קיבל פ"פ מלא.

ש. הכל היה דרכך אמרת כמה מגיע לו פיצויי פיטורים?

ת. עשתה מנהלת חשבונות את החישוב ואנחנו בדקנו, המשרד שלי.

ש. והנתבע 3 לא אמר שהפיצויים הם רווחים של התובע אלא שהיה ברור שהם מגיעים עבור עבודתו?

ת. כן, אנחנו מדברים על עתיד".

1. לדידנו, העובדה שהתובע קיבל פיצויי פיטורים מלאים עבור עבודתו בעתיד בע"מ, מלמדת כי גם הנתבע 3 ראה את התובע כעובד לכל דבר. נציין כי בכתב ההגנה הודו הנתבעים כי התובע היה עובד בעתיד בע"מ. רק בתצהירו העלה הנתבע 3 את הגרסה כאילו התשלום ששולם לתובע היה בגין ויתורו על חלקו בעתיד בע"מ (עמ' 4 סע' 3 לתצהיר). איננו מקבלות גרסה כבושה זו, שאף נסתרה בעדותו של רו"ח ארזי ואין לה כל תימוכין (ואף הנתבע 3 לא הצליח לספק בעדותו הסבר מהו כביכול אותו מנגנון לחלוקת רווחים בעתיד- עמ' 34 לפרוטוקול).

גם שותפו של הנתבע 3 בעתיד בע"מ (מר בן ברוך) העיד בחקירתו, כי התובע היה בגדר עובד לכל דבר בעתיד בע"מ (עמ' 32 לפרוטוקול).

לכן, אם כך היה לגבי עבודתו של התובע בעתיד בע"מ, הרי שברור כי אין כל הבדל גם לגבי עבודתו בנתבעת 1, והטענה כי התובע היה שותף כביכול בנתבעת 1 לא הוכחה אף בראשית ראיה.

כאמור לעיל, גם לגבי עבודתו של התובע בנתבעת 2, הגענו למסקנה כי ניתן להבחין בין תפקידו של התובע כבעל מניות לבין תפקידו כעובד הנתבעת 2.

1. להשלמת התמונה נציין, כי גם אם נקבל את גרסת הנתבעים לפיה החל מחודש 6/02 הוסכם כי הנתבע 3 יקבל תשלום בגובה שכרו של התובע, באמצעות דמי ניהול שישולמו מהנתבעת 2 לנתבעת 1 (וכן יקבל תשלום בגובה שכרו מר בן ברוך באמצעות דמי ניהול שישולמו מעתיד בע"מ לנתבעת 1) , הרי שאין בכך כדי לשנות כהוא זה מהעובדה שהתובע קיבל שכר בגין עבודתו המרכזית בשלוש החברות במתחם המוסך.
2. אם כן, מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעות 1 ו-2 (ועד לשנת 2005 גם חברת עתיד בע"מ), היו מעבידות במשותף של התובע במתחם המוסך. משהגענו למסקנה זו כאמור, הרי שיש לדון כעת האם הוא התובע זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעות 1 ו-2.

נסיבות סיום עבודתו של התובע בנתבעת 1-האם זכאי לפיצויי פיטורים :

1. כאמור אין חולק כי בסוף חודש נובמבר 2008, הודיעה הנתבעת 1 לתובע על הפסקת תשלום שכרו וההפרשות לביטוח מנהלים שלו, וזאת לטענתה במסגרת קיצוצים ומצב כלכלי שאינו מאפשר תשלום השכר.
2. התובע טוען כי למעשה במועד זה פוטר מהנתבעת 1, והיה זכאי לקבל את פיצויי פיטורים בגין עבודתו בנתבעת 1. לטענתו, פנה לנתבע 3 והתריע אודות הפסקת ההפרשות לביטוח המנהלים שלו חרף העובדה שלא קיבל מכתב פיטורים ו/או פיצויי פיטורים, אך זה סירב להתייחס לעניין בצורה עניינית ודרש מהתובע שימתין בסבלנות.
3. מנגד, הנתבעים טוענים כי כיוון שהתובע היה שותף בשלוש החברות שפעלו במתחם המוסך, והיה מודע למצב הכלכלי הקשה של הנתבעת 1 והמוסך כולו, הוא הסכים להמשיך ולתרום את חלקו ללא שכר מהנתבעת 1, בכדי להציל את הנתבעת 1 ובכך להציל גם את הנתבעת 2.
4. ראשית, כאמור לעיל קבענו כי התובע לא היה שותף בנתבעת 1 ואיננו מקבלות את טענתם זו של הנתבעים. שנית, איננו מקבלות גם את גרסתם כי התובע הסכים כביכול להמשיך ולתרום את חלקו בנתבעת 1, ללא תשלום פיצויי פיטורים בגין 23 שנות עבודתו שם. גם אם הסכים להמשיך לעבוד כרגיל במתחם המוסך, הרי ברור כי זה היה בידיעה שישולמו לו לבסוף פיצויי הפיטורים בגין עבודתו רבת השנים בנתבעת 1.
5. לעניין זה אנו מקבלות את גרסת התובע כי פנה בעניין זה לנתבע 3, אך זה ביקש ממנו להמתין בסבלנות עד שמצב הנתבעות 1 ו-2 ישתפר. ראו סע' 80 לתצהיר התובע:

"..דביר סירב להתייחס באותה עת לעניין בצורה עניינית וביקש שאמתין בסבלנות, וזאת בשל בעיות כספיות בהן הוא מצוי, ובשל העובדה לטענתו כי אין די כספים בקופת הפיצויים הכללית של חברת המוסך".

ראו לעניין זה גם עדות התובע המקובלת עלינו- עמ' 15 לפרוטוקול.

עולה מחומר הראיות, כי התובע הסכים להמתין לקבלת פיצויי הפיטורים להם היה זכאי, אך ברור כי לא ניתן לומר כי הסכים שלא ישולמו לו כלל ואין כל היגיון בקבלת גרסה כזו. כשם ששולמו לו פיצויי פיטורים עם הפסקת תשלום שכרו מעתיד בע"מ, כך ציפה שייעשה לאחר הפסקת תשלום שכרו מהנתבעת 1.

1. אם כן, מהפסקת תשלום שכרו של התובע בגין עבודתו בנתבעת 1, ניתן ללמוד על כוונה מפורשת של הנתבעת 1 להביא את היחסים לידי סיום, ועל כן התובע זכאי לפיצויי פיטורים.

לאור האמור, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין עבודתו בנתבעת 1, החל מיום 1.10.85 עד ליום 31.11.08.

1. אין חולק כי לאחר פיטוריו של התובע מעבודתו בעתיד בע"מ (בגינה קיבל פיצויי פיטורים מלאים), הוסכם כי יקבל העלאה בשכר של 7500 ₪ מהנתבעת 1 החל מיום 1.1.06, וזאת שכן למעשה המשיך את עבודתו במתחם המוסך כרגיל (ראו עדות התובע- עמ' 9 לפרוטוקול).

לכן, ברור כי את חישוב פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע בגין עבודתו בנתבעת 1, יש לחלק לשתי תקופות- האחת מיום 1.10.85 עד ליום 31.12.05 לפי שכר קובע של 10,000 ₪; והשנייה מיום 1.1.06 עד ליום 31.11.08 לפי שכר קובע של 17,500 ₪.

1. לאור האמור, התובע זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעת 1 בסך כולל של 253,542 ₪.

פדיון חופשה:

1. התובע טוען כי במשך תקופת עבודתו אצל הנתבעת 1, לא קיבל כלל ימי חופשה.

בתצהירו העמיד את תביעתו לפדיון חופשה, בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו בנתבעת 1.

1. הנתבעים טוענים כי התובע יצא לחופשות רבות ככל העולה על רוחו, הרבה מעבר לקבוע בחוק.
2. בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (עע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.07).
3. עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.
4. ההלכה הפסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד:

"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215. דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584).

1. אין חולק כי הנתבעת 1 לא ניהלה פנקס חופשה ו/או כל רישום אחר בדבר ימי החופשה של התובע. על כן, ברור כי לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.
2. עם זאת, אין בכוונתנו להיעתר למלוא תביעתו של התובע. בניגוד לאמור בתצהירו כאילו לא יצא לימי חופשה, הודה בחקירתו כי יצא מדי שנה לחופשות (עמ' 10 לפרוטוקול):

"ש. כמה ימי חופשה היו לך?

ת. כמה הגיעו לי? 28 יום לכל שנה.

ש. יצאת לחופשה במהלך השנים?

ת. בוודאי.

ש. לכמה ימי חופשה?

ת. פעם 16, פעם 18 כולל ניתוח שעברתי בגרמניה, שהיה לי התקף, פעם 14, מעולם לא ניצלתי גם לא מחברה אחת בלבד, לא ניצלתי את ימי החופשה השנתיים שהגיעו לי. יש תדפיס משרד הפנים ואפשר לבדוק".

1. מתדפיס משרד הפנים בדבר המועדים בהם שהה התובע בחו"ל (מוצג ת/1 שהוגש בדיון), עולה כי בשלוש השנים האחרונות לעבודתו בנתבעת 1, התובע שהה בחו"ל כדלקמן:

בשנת 2008- 17 יום.

בשנת 2007: 20 יום.

בשנת 2006: 8 ימים.

1. נציין כי לאור הסתירות שהועלו בגרסתו של התובע, לא מצאנו לקבל את גרסתו כי בחלק מהימים שהה כביכול בחו"ל לצורך עבודתו. לא הוצגה על ידו כל ראיה לתמיכה בכך.

כך, גם לא הוצגה כל ראיה כי שהה בתקופה זו בחופשת מחלה לצורך ניתוח כלשהו.

1. בהתאם לסע' 3 לחוק חופשה שנתית, התובע היה זכאי ל-28 ימי חופשה בשנה.
2. על כן, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 39 ימי חופשה בלבד. בהתאם לשכר קובע של 17500 ₪ ולפי שבוע עבודה של 25 ימים בשבוע, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 27,300 ₪.

פדיון הבראה:

1. בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק בדבר תשלום קצובת הבראה (י"פ 4689 התשנ"ט, 189), עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו.
2. אין חולק כי הנתבעת 1 לא שילמה לתובע דמי הבראה.
3. בהתאם לצו ההרחבה, התובע זכאי ל-10 ימי הבראה לשנה. גובה השתתפות המעביד בתקופה זו הייתה 331 ₪ ליום (י"פ 5899, התשס"ט, 1727).
4. על כן, התובע זכאי לפדיון הבראה בסך 6620 ₪.

נסיבות סיום עבודתו של התובע בנתבעת 2- האם זכאי לפיצויי פיטורים:

1. התובע טוען כי במהלך חודש נובמבר 2009, ביקש ממנו הנתבע 3 כי יסיים את תפקידו בנתבעת 2. לטענתו, הוא נתן לכך את הסכמתו בכפוף לכך שמלוא זכויותיו יישמרו, ומכתב ברוח הדברים האלה נמסר לנתבע 3. לטענתו, בכל פניותיו לנתבע 3, קיבל את התשובה כי זה מעוניין לקדם את העניין אך אינו מסוגל, שכן בקופת הפיצויים אין מספיק כספים לשלם לתובע את הסכומים המגיעים לו.

לטענתו, לאור הסחבת הבלתי פוסקת בהתנהלותו של הנתבע 3, הוא הודיע לו כי הוא יוצא לחופשה מתוך מטרה לאפשר לנתבע 3 לבצע "בדק בית".

לטענתו, לאחר חודש וחצי קיבל בתדהמה מכתב מהנתבעת 2 לפיו כביכול התפטר מעבודתו שם.

1. הנתבעים טוענים כי התובע הוא שביקש לסיים את עבודתו במתחם המוסך, והמכתב מחודש נובמבר 2009 הייתה יוזמה שלו בלבד. לטענתם, התובע הודיע לכל עובדי מתחם המוסך כי הוא עוזב את העבודה החל מיום 1.5.10 וכי לא ישוב יותר. לכן, לטענתם, התובע למעשה נטש את עבודתו החל מיום 1.5.10.
2. עולה מחומר הראיות, כי התובע פנה לנתבע במכתב מיום 22.11.09, בו צוין, בין היתר, כדלקמן:

"1.היות והבאת את רצונך לפרישתי מעסקינו המשותפים אשר בהם אנו צועדים יחדיו כ-35 שנים, ואשר על כן אני מביע את הסכמתי המלאה לדרישתך זו, באופן המהיר והחלק ביותר.

2.כפי שאני רואה זאת, תשוחררנה לטובתי פוליסות ביטוחי המנהלים, תגמולים, פיצויים, הן באם שולמו ו/או לא שולמו במלואן, וכן פיצויי פיטורים לפי כל דין.

3.בתמורה מתחייב אני לוותר על כל זכויותיי במניות, כספים אשר מגיעים או יגיעו מלקוחות, מוניטין או זיכיונות כלשהם.

4.מתחייב מר אהרון דביר לקבל על עצמו את ההתחייבויות שלי אצל ספקים, בנקים, מוסדות, ספרים או כל התחייבות אחרת הקשורה בעסקינו.

...".

1. לעניין זה, אנו רואות את האמור במסמך זה כמסמך אותנטי המלמד על העובדה שבסמוך למועד כתיבת המכתב, הביע הנתבע 3 בפני התובע את רצונו לסיים את ההתקשרות עם התובע בנתבעת 2, ובכך להפסיק את עבודתו של התובע במתחם המוסך. ראו לעניין זה גם עדותו של מר בן שאנן, כי במהלך חודשים פברואר מרץ 2010 הורה לו הנתבע 3 להגיע לחברת כלמוביל, על מנת ללמוד כיצד מגישים תביעת אחריות, תחום שהיה בטיפולו הבלעדי של התובע (עמ' 27 לפרוטוקול). מכך ניתן ללמוד, כי הנתבע 3 הכשיר למעשה את הקרקע לעזיבתו של התובע. ראו לעניין זה גם המשך עדותו של בן שאנן, על המתיחות שהייתה בחודשים קודם לכן בין התובע לנתבע 3 (עמ' 29-28 לפרוטוקול):

"ש. תסביר לי למה אתה צריך לנסוע לחברת כל מוביל בחודש מרץ, ללמוד לעשות משהו שהתובע עשה במוסך?

ת. הבנתי שהיחסים שם התערערו, אני מניח שאהרון השכיל להבין שצריך לעשות את זה מתי שהוא, כנראה שהוא ידע דברים שאני לא ידעתי. העניינים התנהלו בצורה כזו.

ש. איזה רוח עניינים?

ת. הייתה מתיחות ביניהם לאחרונה, בחודשים שקדמו. היו תביעות שלא נעשו על ידי מיקי שהיה צריך לעשות ולא נעשה".

1. נדגיש כי הגם שבסיכומים ניסו הנתבעים להסתמך על המכתב הנ"ל, בטענה כי התובע בעצמו ראה את היחסים כשותפות, הרי שעיון במכתב מעלה כי התובע דורש לקבל את פיצויי פיטורים להם הוא זכאי, לכן ברור מכך כי ראה עצמו כעובד (לצד היותו שותף ב 30%).
2. לעניין זה, אנו גם מקבלות את גרסת התובע כי במהלך חודשים אלה נתבקש להמתין עד שישולמו לו זכויותיו מתוך קופת הפיצויים הכללית של הנתבעות 1 ו-2. עולה מהראיות כי בחודשים אלה גם נוהל משא ומתן עם התובע, לגבי התשלומים להם הוא זכאי התובע בניכוי התחייבויותיו.
3. עם זאת, איננו מקבלות את גרסת התובע כי הודיע כביכול לנתבע 3 על יציאתו לחופשה. אנו מקבלות לעניין זה את גרסת הנתבעים כי למעשה התובע הודיע כי בכוונתו לעזוב את עבודתו במתחם המוסך, ובפועל הפסיק להגיע למתחם בתחילת חודש מאי 2010 (ראו לעניין זה עדות גב' הברי- עמ' 26 לפרוטוקול; עדות בן שאנן- עמ' 28 לפרוטוקול; עדות הנתבע 3- עמ' 36 לפרוטוקול).
4. נדגיש, גם אם התובע הוא זה שלבסוף יזם בפועל את ניתוק יחסי העבודה בחודש מאי 2010, הרי שברור כי הנתבעת 2 היא זו שהביאה את היחסים לידי סיום, כפי שכאמור סוכם מספר חודשים קודם לכן. משנוכח התובע כי הנתבעת 2 מעכבת את תשלום זכויותיו, הרי שהחליט ליזום בעצמו את מועד ניתוק יחסי העבודה. לכן, מה שנראה על פניו כהתנהגות המלמדת על התפטרות, הרי שהיא למעשה פיטורים לכל דבר.
5. גם אם בכל זאת נלך לשיטת הנתבעים ונקבע כי מדובר בהתפטרות, הרי שברור כי מדובר בהתפטרות על רקע נסיבות בהן אין לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו, שעה שאין חולק כי בתקופה זו אף לא טרחה הנתבעת 2 להפריש לו כספים לביטוח מנהלים, והשכר ששולם לו לא שיקף את השכר הראוי בגין עבודתו כמנהל מתחם המוסך.

לאור האמור, הרי שבכל מקרה התובע זכאי לפיצויי פיטורים גם בגין עבודתו בנתבעת 2.

1. אשר לגובה פיצויי הפיטורים, לדידנו אין הצדקה לקחת בחשבון את השכר הגבוה בסך 60,000 ₪ ששולם לתובע עד לחודש ינואר 2008, ואף לא את השכר בסך 40,000 ₪ ששולם לו עד לחודש ספטמבר 2008. לדידנו, אין ספק כי השכר הגבוה שקיבל מהנתבעת 2, שיקף גם הלך רוח של תגמול כבעל מניות ולאו דווקא כעובד שכיר (וראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 457/05 חברת גן האוז יבוא ריהוט וכלי בית בע"מ נ' יעקב מצליח, מיום 27.5.08).

נזכיר כי מחודש אוקטובר 2008, הופחת שכרו של התובע בנתבעת 2 לסך של 6300 ₪ בלבד. בכתב התביעה ו/או בתצהיר התובע אף לא נטען כי הדבר נעשה שלא בהסכמתו.

לדידנו, גם ההסכם שהוזכר לעיל, לפיו הנתבע 3 יקבל מדי חודש תשלום בגובה שכרו של התובע באמצעות דמי ניהול שישולמו מהנתבעת 2 לנתבעת 1, מלמד כי שכרו של התובע בנתבעת 2 הורכב גם מתגמולו כבעל מניות ולא רק בגין עבודתו.

אם כן, לאחר בחינת הממצאים שלפנינו, ובהתחשב גם בתנודות השכר האמורות, אנו סבורות כי את פיצויי הפיטורים בגין עבודתו של התובע בנתבעת 2, יש לחשב לפי משכורת קובעת של 15,000 ₪ בלבד.

נציין כי בקביעת שכר זה, הבאנו בחשבון את טבלת השכר שהציג התובע לגבי שאר העובדים במתחם המוסך (נספח 11 לתצהיר התובע), ובהתחשב בכך שתפקידו של התובע היה מרכזי ביותר.

1. לנוכח האמור, בגין תקופת העבודה מיום 1.10.94 עד ליום 31.4.2010, זכאי התובע לפיצוי פיטורים בסך 233,750 ₪.

הודעה מוקדמת/שכר עבודה עד ליום 30.7.10:

1. לאור קביעתנו כי התובע הוא שיזם לבסוף את מועד הפסקת עבודתו בנתבעת 2, וזאת לאחר שכבר מספר חודשים קודם לכן סוכם כי יפסיק את עבודתו שם, הרי שהוא לא זכאי לתשלום הודעה מוקדמת.
2. כך, הוא גם לא זכאי לשכר עבודה בגין תקופה המאוחרת למועד הפסקת עבודתו בנתבעת 2.

היעדר הפרשות לביטוח מנהלים:

1. התובע טוען כי לאחר פיטוריו נוכח לדעת שההפרשות שבוצעו על ידי הנתבעת 2 לביטוח מנהלים, לא נעשו על פי גובה משכורתו. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 500,000 ₪, על דרך של אומדנה.
2. תביעתו זו של התובע לא נתמכה אף בראשית ראיה, ולא הוגשה מצידו כל בקשה לצורך הוכחת תביעתו זו.
3. על כן, ברור כי דין תביעתו ברכיב זה להידחות.
4. להשלמת התמונה, יש להוסיף כי גם קבענו בעצמנו כי השכר הקובע לתשלום זכויותיו נמוך מהשכר ששולם לו בפועל מדי חודש.

אחריות אישית של הנתבע- האם יש להרים את מסך ההתאגדות:

1. התובע טוען כי יש לחייב באופן אישי את הנתבע 3 בכל סכום שייפסק, וזאת באמצעות הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעות 1 ו-2. לטענתו, הנתבע 3 קיפח את זכויותיו בכך שגרם לו להמשיך לעבוד תוך הצגת מצג שווא כי זכויותיו, אשר נצברו לו במשך שנות עבודתו, ישולמו לו לבסוף.
2. לחלופין, טוען התובע כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי, מכוח סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינו בתרמית. לטענתו, הנתבע בהתנהגותו הציג מצג כוזב לעניין יכולתן של הנתבעות 1 ו-2 לפרוע את חובותיהן. לחילופי חילופין טוען התובע כי יש לחייב את הנתבע מכוח עוולת הרשלנות, לפי סע' 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.
3. הנתבעים טוענים כי אין כל תשתית עובדתית המצדיקה הרמת מסך, לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה.
4. כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, נקודת המוצא היא הכלל לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שהינו עיקרון יסוד בדיני התאגידים. החריג לכך, בדמות הכלל בדבר הרמת מסך, נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן, כדי לתת מענה לניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית של החברה על ידי בעל מניות בה, כך שהוא מסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות שנטל על עצמו תוך מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה (ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ, מיום 31.10.11; להלן: "עניין זוננשיין").
5. העיגון החוקי מצוי בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שזהו נוסחו כיום:

"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו.

(ג)בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד)בסעיף זה ובסעיף 7 "בית המשפט"- בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה".

1. בהקשר של דיני עבודה, ניתן בפסיקתנו מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך, ונקבע כי מדובר בנושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות)- אילת בע"מ ואח', מיום 17.12.02). בכך הורחבה גדר הנסיבות בהן תבוצע הרמת מסך, תוך שקילת עקרון תום הלב במקרים המתאימים.

כך למשל, בפסק הדין בע"ע (ארצי) 387/05 אהרון פוטרמן נ' נפתלי ניסני, מיום 9.12.07, נקבע כי:

"העובדה כי התגלו קשיים כלכליים שגרמו להיעדר סיכוי לפירעון החובות של החברה כלפי עובדיה, אין בה די כדי להרים את מסך ההתאגדות, אלא אם כן עלה בידי התובע להוכיח כי החברה או בעלי המניות בה פעלו בחוסר תום לב או כי פעלו מתוך ידיעה ברורה ומפורשת לפיה אין סיכוי לקיום ההתחייבויות..".

1. לדידנו, לא הוכח כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות הרמת מסך ההתאגדות. לא הוכח כי פעולותיו של הנתבע 3 היו בידיעה ברורה ומפורשת כי אין סיכוי לקיום ההתחייבויות של הנתבעות 1 ו-2. השתכנענו כי הפעולות שנעשו על ידו היו בתיאום עם התובע, תוך תקווה לשקם את מצבן של הנתבעת 1 ו-2 ולשלם לתובע את זכויותיו.
2. כמו כן, לא הוכחה כל תרמית מצד הנתבע 3 כלפי התובע. עולה מחומר הראיות כי כל הפעולות נעשו בתאום מלא עם התובע, והנתבע 3 הציג בפניו את מצב הדברים לאשורו. כך, התובע טוען בעצמו בכתב התביעה כי עם הפסקת תשלום שכרו על ידי הנתבעת 1 (ולמעשה פיטוריו מהנתבעת 1), ציין בפניו הנתבע 3 כי נכון למועד זה אין די כספים בקופת הפיצויים הכללית של הנתבעת 1 (ראו סע' 80 לתצהיר התובע). לכן, מצבן הכלכלי של הנתבעות 1 ו-2 היה ידוע לתובע.

בנוסף, למרות טענת התובע בסיכומיו כאילו הופסקו ההפרשות לביטוח מנהלים מבלי ליתן לו הודעה על כך (סע' 85 לסיכומים), הרי שהוא הודה בחקירתו כי הדבר נעשה בידיעתו המלאה (עמ' 14 לפרוטוקול):

"אני לא אמרתי שלא הופרשו, תקרא שוב את מה שכתבתי, מ-08 הפסיקו להפריש אז ודאי שידעתי, לא ידעתי סכומים, לא היה לי מושג על מה זה מבוסס, אבל ודאי שידעתי. אם הנתבעת 1 הפסיקה בדצמבר 08 מתי שהפסיקה, ודאי שידעתי שלא מפרישים מבלי לקבל, הרי הודיע לי הנתבע 3 שהוא מפסיק את ההפרשות, הוא זימן את סוכן הביטוח מלכה, את גב' ציפורה מנור ובאותו מעמד הודיע גם לסוכני הביטוח על הפסקת הפרשות בנתבעת 1 ובנתבעת 2. הפגישה הזו הייתה בנובמבר 08".

נציין כי גם בסעיפים 11 לכתב התביעה ו-74 לתצהירו ציין התובע כי קיבל הודעה על כך.

יש לציין כי פסק הדין בעניין יוליוס אדיב (ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, מיום 19.1.03), אליו הפנה התובע בסיכומיו, אינו רלוונטי לענייננו, שכן שם דובר באי העברת הניכויים מהשכר לייעדם.

1. עוד יש לציין כי כאמור הורדת שכרו של התובע בנתבעת 2 לסך של 6300 ₪ לחודש, החל מחודש אוקטובר 2008, הייתה בהסכמתו המלאה. התובע לא טען בכתב התביעה ו/או בתצהירו כי הדבר נעשה שלא בהסכמתו. רק בחקירתו טען לראשונה כי לא הסכים לכך (עמ' 10-9 לפרוטוקול), ואיננו מקבלות את האמור בעדותו זו.

נציין כי שונה ענייננו מעובדות פסק הדין בעניין זוננשיין, גם אליו הפנה התובע בסיכומיו, שם דובר בעובד שהמשיך לעבוד כאשר מעסיקתו לא שילמה לו כלל שכר במשך חודשים רבים.

אמנם, עולה מהראיות כי התובע המשיך לעבוד בנתבעת 2 מבלי שהופרשו לו בתקופה זו הפרשות לתגמולים, אך יש לזכור כי התובע לא עובד רגיל בנתבעת 2 אלא בעל מניות בעצמו שם, ואף חתם על ערבות אישית בגין חובותיה של הנתבעת 2 (ראו עדות התובע- עמ' 16 לפרוטוקול). לכן, ברור שהיו לו טעמים מוצדקים להמשיך לעבוד בנתבעת 2 גם בתנאים אלה (וזאת שוב להבדיל מעניין זוננשטיין).

1. להשלמת התמונה, נביא את עדותו של התובע, שהעיד בעצמו כי אין לו כל טענה כנגד הנתבע 3 וזה לא ביצע כלפיו כל תרמית (עמ' 13-12 לפרוטוקול):

"ש. למה תבעת את הנתבע 3?

ת. לא הבנתי. כשאני נשאל שוב- תשאל את עו"ד שלי. אני לא רציתי להגיע לפה בכלל.

ש. מה הטענה שלך כלפי הנתבע 3?

ת. אני לא יודע, לא אומר לך דבר שאינו אמיתי או שאני לא מודע אליו.

ש. מסעיף 36 אתה מדבר על רשלנות כלפיך, אתה יודע על מה הצהרת פה או לא מבין בזה?

ת. אני לא מבין בזה.

ש. איזו תרמית הנתבע 3 ביצע כלפיך?

ת. לאיזה סעיף אתה מפנה?

ש. הנתבע 3 ביצע כלפיך תרמית?

ת. הוא לא רימה אותי, אני לא רימיתי אף אחד. במונחים משפטיים אני מחוץ לעניין".

1. סיכומו של דבר, לא מצאנו כל הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אישית את הנתבע 3 בחובותיהן של הנתבעות 1 ו-2.
2. לעניין הטענות הנסמכות על פקודת הנזיקין בדבר תרמית ועוולת הרשלנות, הרי שטענות אלה כלל אינן בסמכותו של בית הדין.

סוף דבר:

1. הנתבעת 1 תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן:
2. פיצויי פיטורים בסך 253,542 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.08 ועד לפירעון.
3. פדיון חופשה בסך 27,300 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.08 ועד לפירעון.
4. פדיון הבראה בסך 6620 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.08 ועד לפירעון.
5. הנתבעת 2 תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
6. פיצויי פיטורים בסך 233,750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.10 ועד לפירעון.
7. משהתקבלו התביעות באופן חלקי בלבד, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ד, (19 מאי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.