ע"י ב"כ עוה"ד יאיר שילה ואח'

מבוא

1. בפני תביעה לסילוק ידו של בנק יהב משני נכסים בבעלות המדינה: האחד בשייח ג'ארח בשטח של כ-150 מ"ר והשני בקרית בן גוריון בשטח של כ-50 מ"ר, המדינה דרשה את פינויים, אולם הבנק סירב. בין הצדדים לא נחתם חוזה שכירות מעולם, על אף שנכסים אלו הוחזקו על ידי הבנק משנות ה-80. מנספחים שצורפו על ידי שני הצדדים עולה כי החשב הכללי לנכסים (החשכ"ל) ביקש מעת לעת להסדיר יחסי הצדדים בחוזה שכירות, אולם משנת 1982 ועד 2006 הדבר לא הסתייע והבנק החזיק נכסים אלו כבר-רשות ושילם בגינם דמי שכירות.
2. הנכסים המושכרים מצויים בתוך מבנים המשמשים את משרדי הממשלה. הרעיון שעמד מאחורי מיקומם של חלק מסניפי בנק יהב היה להנגיש שירותי בנקאות לעובדי המדינה, בסמוך למקום עבודתם. כך נכתב במכתב ששלח הבנק למפקח על הבנקים בשנת 1976:

"בכדי לאפשר שיפור וייעול שרותי הבנק לצבור עובדי המדינה בירושלים ובת"א, יש צורך חיוני בפתיחת סניפי הבנק בקריות הממשלה, בירושלים ובת"א, במקום שקיימים ריכוזים גדולים של עובדים אשר נאלצים כיום להגיע לסניף האחד הנמצא במרכז העיר...המצב כיום גורם הטרדה מיותרת לעובדים ובזבוז זמן יקר בשעות העבודה על חשבון הממשלה... נתבקשנו ע"י נציבות שרות המדינה, בהסכמת החשב הכללי לדאוג לפתיחת סניפים מטעם הבנק בשתי הערים ירושלים ות"א בקריות בדיור שיועמד לרשותנו ע'י הממשלה בכדי לאפשר שפור וייעול השרות לעובדים".

(עמ' 1 לקובץ הנספחים מטעם הבנק).

1. בשנים 93-95 נותר בעינו הנימוק להקצאת סניפים בתוך קריות הממשלה, כך עולה גם ממכתבו של מ"מ נציב שירות המדינה (עמ' 8 לקובץ הנספחים), הוא רואה

"כחיוני ביותר שסניפי בנק יהב יהיו בקריות הממשלה וזאת מהסיבות הבאות:

א. הצורך למנוע את יציאת העובדים מחוץ לקריות הממשלה לעיר כדי להסדיר את ענייניהם בבנק יהב

ב. מתן שרות נוח ומהיר בזמן מינימאלי לציבורי עובדי המדינה".

1. להזכיר, בתקופה ההיא, השירותים הבנקאיים ניתנו אך ורק בסניפי הבנק מול הפקיד, כמעט ולא ניתנו הוראות טלפוניות, לא היו אז מחשבים ביתיים ולא שירותי אינטרנט. על הצורך "החיוני" הזה במיקום הפיזי של הסניפים נסמכים טיעוני הבנק לאי פינויו בשנת 2016.

1. ב-2006 ביקשה המדינה לצאת במכרז לאספקת שירותי בנקאות לעובדי מדינה – שירות שסופק עד אז באופן בלעדי על ידי בנק יהב. הבנק עתר לביהמ"ש לעניינים מנהליים וטען כנגד המכרז ותנאיו, המכרז בוטל, משום שלא בוצע שימוע לבנק לענין הזמן הנחוץ לו להיערך, היה ולא יזכה במכרז. לאחר שיצא מכרז חדש, זכה בנק דיסקונט והחל מ1/08 סיפק בנק דיסקונט שירותים בנקאיים לעובדי המדינה.
2. ב 16/5/07 דרשה המדינה לפנות שני נכסים אלו עד ליום 10/1/08 (נספח 36 לכתב התביעה), הבנק סירב ועתר לבג"צ, בעתירתו התייחס לא רק לפינוי אלא לשירותים בנקאים שבנק דיסקונט התכוון להפעיל ומהם נמנע ולהפסקת הסדר הסליקה משכרם של עובדי מדינה. (בג"צ 6491/07). העתירה נדחתה בכפוף להצהרות מסוימות שאינן קשורות לתיק זה, כאשר לענין הפינוי, המדינה הצהירה כי תפעל בהתאם להוראות הדין ואילו הבנק אינו מוותר על כל טענה מטענותיו.

השתלשלות ההליכים מהגשת התביעה

1. ביום 9/6/10 הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר . ביום 5/10/10 כב' הרשם פלקס נתן לבנק רשות להגן וכך נכתב בהחלטתו:

"חרף טיעוניהם המפורטים והארוכים של הצדדים איני מוצא לנכון להאריך בדברי ודי לי אם אציין כי סוגיית זכותה של המדינה לבטל את הרישיון שניתן לבנק יהב להחזיק בנכסים טעונה בירור ראייתי, יש לבחון את הסכמת הצדדים באשר למשך תקופת הרישיון ולצורך זאת לבחון ראיות באשר לאומד דעת הצדדים. יש לבחון האם תשלומים ששילם בנק יהב למדינה, ככל ששילם והשקעות אותן ביצוע בנכסים, ככל שביצע, מגבילים את זכותה של המדינה לבטל את הרישיון, או מחייבים את המדינה ליתן לבנק יהב שהות נוספת בטרם יבוטל הרישיון." (הדגשה שלי-מ.ק.).

1. הליך גישור בין הצדדים שנמשך כשנה נכשל, חולפות שנתיים מיום הגשת התביעה ועד לקיום דיון ראשון בו ניתן צו גילוי מסמכים, שנתיים נוספות חולפות בבקשות מקדמיות של הצדדים, לרבות בקשות ארכה שנענות.
2. ב- 23/7/13 מפנה הבנק את הסניף שבשייח ג'ארח ומחזיר המבנה לידי התובעת, כשהוא מודיע שהוא שומר לעצמו את הזכות לטעון לנזקים כספיים שגרמה לו המדינה.
3. ב- 1/4/14 נפתח סניף חדש של בנק יהב במשכנות האומה, הסמוך לנכס שבקרית בן גוריון, לקוחות סניף בן גוריון ומרבית הפעילות הבנקאית הועתקה לסניף החדש ובמבנה שנדרש פינויו נותר פקיד אחד עם פעילות וזמני פתיחה מוגבלים.

השטח המדובר בקרית בן גוריון הוא בגודל של כ 50 מ"ר "מדובר בחדרון צפוף שגודלו כ-50 מ"ר וכדי להעניק שירות ללקוחות באופן הולם הבנק נאבק כבר עשרות שנים בדלת אמותיו של הקיטון הצר". (עמ' 2 הע' 2 לתצהירו של המשנה למנכ"ל הבנק אסף גיל שזהה לחלוטין לתצהיר קודמו בתפקיד, בעת שהוגשה הבקשה לרשות להגן).

1. ב 28/10/14 מוגש תצהיר מטעם הבנק וקובץ נספחים (סדר הבאת הראיות התהפך בשל מהות טענות הבנק שטוען לרשות בלתי הדירה וטענות "הדחה" נוספות).

ב- 21/3/15 מוגש תצהיר התובעת. בקשת הבנק לפסול סעיפים מתצהיר התובעת בהיותם עדות שמועה וסברה נדחתה לשלב פסק הדין.

ב-17/6/15 מודיע המותב הקודם על פרישתו הצפויה ועל כן מבטל את דיון ההוכחות שקבע. התביעה הועברה למותב הנוכחי בחודש ספטמבר 2015.

ביום 10/11/15 התקיימה ישיבת הוכחות, נחקרו המצהירים מטעם בעלי הדין וביום 6/12/15 נשמעו סיכומי הצדדים בע"פ.

הראיות

1. מטעם הבנק העיד אסף גיל סמנכ"ל משאבי אנוש ולוגיסטיקה וצורף קובץ נספחים. לתצהירו אין משמעות, באשר הוא מבוסס על עיון במסמכים שצורפו ולתפקידו הנוכחי מונה לאחר שהוגשה התביעה. התצהיר התומך בבקשת רשות להגן הוגש על ידי קודמו בתפקיד, תצהיר העדות הראשית של אסף גיל זהה לחלוטין לתצהיר קודמו (ת/3), ואף על פי כן לא התבייש לומר שהתצהיר ניתן על סמך הבנתו מקריאת המסמכים (פרו' עמ' 10 ש' 31).
2. מטעם התובעת העיד גבריאל שוחט סגן בכיר לחשבת הכללית במשרד האוצר, אשר שימש משנת 1991 ועד מינויו לתפקיד הנוכחי, בתפקיד מנהל מינהל נכסי הדיור הממשלתי. גם תצהירו של עד זה רובו ככולו אינו משמעותי, באשר הוא מפנה לתכתובת שלא היתה בידיעתו האישית, למעט המכתב מיום 6/7/03 שם הוא מופיע ב"העתק" (עמ' 71 לחוברת הנספחים שהוא זהה לנספח 25 לכתב התביעה).

טענות הבנק

1. טענות הבנק כפי שהועלו באופן בהיר בסיכומי בא כוחו היו כדלקמן:
   1. במישור המנהלי - המדינה כרשות מנהלית לא פעלה באופן סביר עת קיבלה ההחלטה לפנות הנתבעת, משום שלא שקלה את השיקולים הרלוונטיים, כמו הצורך שלה במבנה מצד אחד אל מול הפגיעה בלקוחות הבנק. כמו כן לא התייעצה עם בעלי תפקידים רלוונטיים שהיו שותפים להחלטות לאורך השנים ולא ערכה בירור עובדתי מעמיק, בכל הנוגע לאומד דעתם של הצדדים מימי בראשית החזקת הבנק את המקום ועד למועד ההחלטה. על הטענה כאילו המדינה היתה מונעת משיקולים זרים, כנטען בכתבי הטענות, ויתר ב"כ הבנק בסיכומיו.
   2. במישור החוזי - ניתן לשקלל חוזה בין הצדדים מתוך אוסף המכתבים שהוחלפו בין הצדדים, לרבות התנהגותם, ומהם צריך ללמוד כי היתה כוונה להסדיר יחסים חוזיים לטווח ארוך ובעיני ב"כ הבנק, "חוזה ארוך טווח זה 49 שנים" (פרו' עמ' 20 ש' 26).
   3. במישור הסעד מן הצדק – פינויו של בר רשות כפוף לשיקולי צדק, ושיקולים אלו מחייבים לדחות הפינוי או להתנות אותו בתשלום פיצויים.

על הטענה כי הבנק השביח הנכס לא חזר בא כוחו בסיכומיו ובצדק, באשר לא הובאה כל ראיה להשקעת הבנק בנכסים בכלל ובוודאי שלא לגבי השקעה שהביאה להשבחת הנכסים.

תשובות המדינה

1. המדינה דוחה טענות הבנק בכל המישורים.
   1. במישור המנהלי – התנהלות המדינה היתה סבירה ומכל מקום, אין ערכאה זו בוחנת טענות מתחום המשפט המנהלי. תקיפה עקיפה של החלטה מנהלית יכולה להיעשות רק במקרים חריגים. פינוי מושכר אינה פעולה שלטונית, אלא פעולה "עסקית/אזרחית של מנהל הדיור הממשלתי ורק במקרים חריגים של הוכחת חוסר סבירות קיצונית ושיקולים זרים, ניתן להעלות טענות במישור המנהלי ביחס לצעדים אזרחיים אלה" (פרו' עמ' 25 ש' 23-25). גם בהנחה שצריך היה בשנת 2007 להגיע למסקנה שצרכי עובדי המדינה כאמור מ-1976, דורשים השארת אותם סניפים, ממילא לאחר שינוי הנסיבות ב 2015 – הקמת שני סניפי בנק חדשים במקום הישנים, במקומות סמוכים להם – התפוגג הפגם של אי לקיחה בחשבון את צרכי עובדי המדינה.
   2. במישור החוזי – אין חוזה בין הצדדים. הניסיון ללמוד על תוכנו של החוזה מחלופת המכתבים בין הצדדים לא יצלח, משום שאף אחד מהמכתבים אינו חתום על ידי שני הצדדים. לענין אומד דעתם של הצדדים לגבי תקופת השכירות, המדינה לאורך כל השנים ביקשה להסדיר את השימוש בנכסים בחוזה מוגבל בזמן ואף הבנק לא העלה על דעתו שיש לחתום על חוזה לתקופה העולה על עשר שנים.

המטרה שלשמה נמסרה החזקה במבנים אלו לבנק ב- 1976 השתנתה. אז שירותי הבנק לא היו מקוונים "ואדם נדרש לבצע שירותים בנקאיים תוך הגעה פיזית לבנק" ואילו היום ההגעה לבנק אינה נדרשת עוד ולכן מיקומו של סניף בנק בתוך מבנה ממשלתי אינו הכרחי. לא מדובר ב"צורך עתידי נצחי".

• 1. הבנק קיבל החזקה כבר רשות, הרישיון הדיר ומוגבל בזמן. שיקולי הצדק במקרים חריגים כפי שהוצגו בפסיקה אינם מתקיימים במקרה הנוכחי ולכן יש להורות על פינוי מידי של הנכס מקרית בן גוריון, תוך השתת הוצאות משפט משמעותיות.

דיון והכרעה

1. למעלה מ-30 שנים נמנע הבנק מלחתום על חוזה שכירות עם המדינה, הרפיון שאחז את פקידי הציבור שאמונים על נכסי המדינה, נוצל עד תום על ידי הבנק, אך לא עוד. בהעדר חוזה מחייב, טען הבנק טענות שונות ומשונות, שלא נסמכו על הראיות שהוצגו, ואף בשיקולי הצדק לפנים משורת הדין, לא בחל, כאילו היה אדם פרטי דל ואביון שנותר ללא קורת גג ומבקש הוא את רחמי בית המשפט שלא יורה על פינויו, על אף שהדין מורה כן.
2. בקצירת האומר, אומר כי אני דוחה את כל טיעוני הבנק ומקבלת במלואם את טיעוני המדינה.

משמעות התכתובת בין הצדדים

1. כאמור, משנות ה-80 המדינה מבקשת להסדיר השכרת הנכסים לבנק באמצעות חוזה. ב 20/11/84 מנכ"ל הבנק מזכיר לסגן החשכ"ל כי "היו צריכים להחתם אתנו חוזה שכירות בלתי מוגן במחיר סמלי לתקופה ארוכה (עד 10 שנים)" (נספח 11 לכתב התביעה), חולפות כמעט 4 שנים, והפעם הממונה על הדיור מזכיר כי "טרם נחתם חוזה שכירות בין הבנק לממשלה ויש לפעול להכנת חוזה כמקובל" (ראו מכתב מיום 3/7/88 נספח 14 לכתב התביעה). משלב זה ואילך, הבנק לא מזדרז, נוח לו, ממילא דמי השכירות, שנקראים אז דמי שימוש, נקבעים על ידי השמאי הממשלתי ולשירותי הבנקאות שלו אין מתחרים.
2. וכך חולפות השנים, ב-12/8/93 מבקש הבנק להפחית את הסכום שקבע השמאי הממשלתי ולהעמידו על הסכום שמשלמים משרדי ממשלה ולא גופים מסחריים, ששה חודשים לאחר מכן (אז הדואר היה איטי) עונה לו מנהל נכסי הדיור הממשלתי כי הוחלט להיענות לבקשת הבנק, ומה לגבי חוזה? "חוזה השכירות יעשה לתקופות קצובות ויבחן מחדש מעת לעת עפ"י הצורך. מר ש. אזולאי...יבוא עמכם בדברים כבר בימים הקרובים להסדרת הנושא " (נספחים 18 ו-19 לכתב התביעה).

הימים הפכו לשנים וב 13/8/01 מנסה המדינה שוב: "בפגישה נדונו הסוגיות בדבר הסדרת השימוש של בנק יהב במשרדי הממשלה ונמסרה טיוטת חוזה התקשרות בין הבנק לבין הדיור הממשלתי". (נספח 22 לכתב התביעה).

1. ב-2003 שוב נעשה מאמץ מצד המדינה, ושוב נשלחת טיוטת חוזה, אולם הבנק בשלו, ובעצם מדוע לא? בפרוטוקול שמסכם פגישה משותפת בין הצדדים מיום 28/10/03 (עמ' 57 בקובץ הנספחים) נכתב כך: "תקופה ארוכה נעשה ניסיון להסדיר את השימוש שעושה הבנק בנכסי מדינה בחוזי שכירות. טיוטות הסכמים עברו בין הצדדים." המחלוקת בין הצדדים נוגעת לדמי השכירות, לערבויות ולתקופת השכירות. לגבי תקופת השכירות - "הבנק מבקש חוזה שכירות ל-5 שנים... הדיור הממשלתי מעוניין לאפשר הפסקת השכירות במידה ומסתיימת ההתקשרות מול הבנק".
2. חולפות שנתיים ושוב מתקיים דיון בנוכחות נציגי הבנק והמדינה . גם בסיכום דיון מיום 26/6/05 עולה כי "נציגי הבנק ביקשו חוזה שכירות ל-5 שנים...הוסכם כי תקופת השכירות תהיה לשלוש שנים + אופציה לשנתיים נוספות, בכפוף לתקופת ההתקשרות בין בנק יהב והמדינה..." (עמ' 59 בקובץ הנספחים). אך ב10/7/05 שולח נציג הבנק מר יורם מזרחי השגה לפיה סיכום הדיון אינו תואם את שנאמר וכי הוצגו עוד מספר רב של נושאים פתוחים והערות לטיוטת החוזה מ 22/6/03. (נספח 61).
3. ושוב חולפת תקופה, המדינה מתכוננת למכרז והיחסים "המשפחתיים" כפי שכינה אותם ב"כ הבנק עולים על שרטון בעקבות זכיית בנק דיסקונט.
4. הנה כי כן, מהתכתובת עולה בבירור כי אין הסכמה בין הצדדים לגבי רכיבים משמעותיים בחוזה השכירות ולכן לא ניתן לומר שהשתכלל חוזה ביניהם. לא מצאתי בתכתובת רמז לכך שהבנק או המדינה התכוונו להשכיר/לשכור את הנכסים ל-49 שנים, כפי שטען ב"כ הבנק בסיכומיו, ולכן גם הטענה כי מדובר בעצם ברשות בלתי הדירה אין לה על מה לסמוך.
5. אשר על כן החזקת נכסי המדינה על ידי הבנק נעשו ברשות המדינה.

האם החלטת המדינה להפסיק הרשות היתה סבירה?

1. טוען הבנק כי שיקולי המדינה בהחלטה להפסיק הרשות לא התבססו על שיקול דעת מנהלי ראוי ועל כן יש לבטלה (בתחילה טען גם לשיקולים זרים, אך זנח טענה זו בסיכומיו), וכיצד היה על המדינה לשקול החלטתה? עליה לפנות לגנזך, להשיג את בעלי התפקידים בשנות ה-70 ו-80 אשר אישרו הקמת סניפי הבנק בשני נכסים אלו ולבקש מהם לשחזר את כוונת הצדדים אז. האם עסקינן בפינוי מוזיאון או הריסת בית לשימור? עסקינן בהחלטה עסקית נדרשת, נוכח סירובו המתמיד של בר הרשות להסדיר יחסיו עם בעל הנכס.
2. אין מחלוקת אודות המטרה המקורית שלשמה הוקמו סניפי בנק יהב בתוך קריות ממשלה, המכתבים שצוטטו לעיל מדגימים זאת היטב, אולם מטרה זו אינה רלוונטית היום, לא למדינה ולא לבנק. ההתפתחות הטכנולוגית ייתרה כמעט לחלוטין את הצורך בהגעה פיסית לסניף הבנק, לעובדי המדינה חשבונות בבנקים שונים, וגם אם מרבית עובדי המדינה מחזיקים חשבון בבנק יהב (טענה שלא הוכחה), הבנק פתח שני סניפים חדשים, בקרבת הנכסים אותם ביקשה המדינה שיפנה.
3. יתירה מזו, התביעה לפינוי היתה תוצאה מתבקשת בעקבות המבוי הסתום אליו הגיעו הצדדים בנוגע לתנאי חוזה השכירות. בנק יהב סבר ככל הנראה שהתנאים שנדרשו ממנו אינם מצדיקים הישארות בשני נכסים אלו, שאם לא כן, היה מסכים וחותם על החוזה. מה לו להלין כעת, שלא דנו לעומק בהערותיו לחוזה? הטענה שהמדינה לא היתה מוכנה להגמיש עמדתה בנוגע לתנאי החוזה נשמעת קצת פתטית, שעה שהיא מגיעה מבנק שכל פעילותו מול האזרח מבוססת על החתמתו על חוזים סטנדרטיים אחידים.
4. נדמה כי הבנק עצמו ער לחולשת טענותיו, שאם לא כן לא היה מפנה את הסניף בשייח ג'ארח. יתירה מזו, הקמת שני סניפי בנק חדשים בסמוך לשני הנכסים אותם נדרש לפנות מעידה כאלף עדים על העדר כל צורך נוכחי של הבנק או של לקוחותיו – עובדי המדינה בקיומו של סניף נוסף בבן גוריון.
5. לבעל המקרקעין הזכות להפסיק הרשות, תוך מתן הודעה מוקדמת סבירה, כפי שאף עשה. לבר הרשות אין זכות קנויה להתנגד להפסקת הרשות, לכל היותר, בתנאים מסוימים, יכול הוא להשיג פינוי נדחה, או פינוי בתנאי פיצוי, בשל השבחת הנכס. ובכן, פינוי נדחה הושג ע"י הבנק ובגדול – חלפו שש שנים ממועד מכתב הדרישה וחמש שני ם וחצי ממועד הגשת תביעת הפינוי. ולגבי פיצוי – הבנק כאמור ויתר על טענה להשבחת הנכסים, בהעדר כל ראיה לכך, מה עוד שממילא כשוכר נדרש להשיב המצב לקדמותו ובכל מקרה מבנה סניף בנק אינו מתאים למשרד ממשלתי ויידרשו התאמות.
6. ב"כ הבנק סבור כי על המדינה להצביע לאיזה משרד ממשלתי מיועד הנכס שפינויו מבוקש. על כך אמנם השיב מר גבריאל שוחט (פרו' עמ' 11), אולם לא מצאתי מאין שאב ב"כ הבנק דרישה כזו, ואם לא די בכך הרי ש"הפוסל במומו פוסל". הבנק שנטל הראיה עליו לשכנע כי זכאי הוא להמשיך ולהחזיק במושכר על אף ביטול הרשות, לא הצליח להצביע על צורך אמיתי בסניף בן גוריון, כאשר כל הלקוחות וכל העובדים של סניף בן גוריון הועברו לסניף משכנות האומה ביום 1/4/14, שמצוי מרחק קצר ממנו (פחות מקילומטר-פרו' עמ' 3 ש' 24).

בטרם החלה חקירתו של נציג הבנק שאלתי את בא כוחו: "מתי לפי בנק יהב צריכים לצאת משם? האם מספר הלקוחות הוא זה שישפיע על התוצאה, אני עונה כי מספר הלקוחות הוא בוודאי רלבנטי" (פרו' עמ' 3 ש' 12-13). והנה הבנק הודיע לציבור לקוחותיו באמצעות האינטרנט שסניף בן גוריון נסגר ב-1/4/14 (ת/1). מר אסף גיל נחקר על הפעילות שנותרה בנכס שבבן גוריון והוא השיב כי זו שלוחה של הסניף במשכנות האומה ובה יושב "פקיד אחד"! (פרו' עמ' 3 ש' 20). "כל לקוחות הסניף הועברו/נרשמו על משכנות האומה...כל הפעולות שלו ממשיכות במקום החדש" (פרו' עמ' 5 ש' 1-2). הניסיון להציג את "הסניף" בבן גוריון, כשלוחה רלוונטית לסניף המרוחק ממנו מאות מטרים, לא צלח בעיני.

לסיכום

1. משבוטלה הרשות שניתנה לבנק להחזיק בנכס בקרית בן גוריון ובחלוף זמן רב, רב מדי, בו הספיק הבנק להיערך לקראת הפינוי והקים סניפים חדשים, איני מוצאת כל עילה המצדיקה הישארות הבנק בנכס, ועל כן אני מורה על פינויו מהנכס שבקרית בן גוריון, בתוך 60 ימים מהיום.

כמו כן אני מחייבת את הבנק בהוצאות משפט בסך 40,000 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ו, 07 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.