זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת בהתהפכות כרכרה. התובעת ואחותה הצהירו שהאירוע התרחש כאשר בני משפחה הובלו בכרכרה במהלך בילוי אצל הנתבעת 1. תוך כדי פניה התהפכה הכרכרה מסיבה שאינה ידועה לתובעת והיא נפגעה. התובעת לא נחקרה על נסיבות האירוע ואחותה לא נחקרה כלל. עצם התהפכות הכרכרה והעובדה שהתובעת ספגה חבלה בראשה אושרו ע"י המנהל והבעלים של הנתבעת 1. אף שמטעם הנתבעות הוגש תצהיר, לא התייצב המצהיר להחקר על תצהירו. בשאלה העיקרית לא מדובר בעדות יחידה וגרסת התובעת נתמכת בהודאת הנתבעות. עצם התרחשות האירוע והעובדה שהתובעת נפגעה בו הוכחו כראוי.

נסיעתם של אנשים שאינם עולי ימים בכרכרה, אינה התנהגות הרפתקנית אשר יש לראותה כ"הסתכנות מרצון" (טענה שנזכרה בכתב ההגנה). התובעת עצמה לא יודעת את סיבת ההתהפכות וגם לא יכולה לדעת אותה. ברור שבמהלך התקין של נסיעה בכרכרה, היא לא אמורה להתהפך. עצם התרחשות תאונה כזאת מתיישבת לכאורה עם המסקנה שנהג הכרכרה לא היטיב לנהוג בה, או שהיא לא היתה תקינה – נסיבות המצביעות על התרשלות של הנתבעות, או מי מטעמן.

מי שמצופה להסביר אירוע חריג שכזה הוא מי שנהג בכרכרה, מכיר אותה, את הסוסים ואת זירת ההתרחשות. הנתבעות לא סיפקו הסבר זה. בנסיבות אלה אכן יש מקום להעביר אליהן את נטל הראיה (מכח סעיף 41 לפקודת הראיות) להוכיח שהאירוע לא התרחש מחמת התרשלותן. הן לא עמדו בנטל זה – בעצם אף לא ניסו לעמוד בו - ולפיכך התביעה מתקבלת.

התובעת טענה לנכות פסיכיאטרית בשיעור 20% עפ"י חוו"ד שצירפה. הנתבעים הגישו חוו"ד נגדית שבה נטען שלא נותרה לה כל נכות. התמנה מומחה מטעם בית-המשפט, פרופ' פניג, שהעריך שלתובעת נותרה נכות זמנית בשיעור 5% למשך תקופה של שנה אחת שאחריה לא נותרה לה נכות צמיתה. כעולה מחוות-דעתו, אמינות תלונות התובעת מוטלת בספק. אף שמדובר בנזק קטן, לא מדובר, כטענת הנתבעות, בנזק של מה בכך, שאינו מצדיק קבלת התביעה.

התובעת לא טוענת להפסדי השתכרות, אך מבקשת פיצוי בגין הוצאות שנגרמו לה ועזרת זולת. בעיקר, מבקשת היא פיצוי בגין נזק לא ממוני. הנתבעות סבורות שנזקים אלה לא הוכחו כראוי.

הוצאות שהוצאו בעבר הן נזק מיוחד המחייב הוכחה מפורטת ומדוייקת. לתובעת אין קבלות על הוצאות שלטענתה הוציאה. היא אפילו לא סיפקה פרטים ממשיים אודות הוצאות אלה.

התובעת טוענת שנזקקה לעזרת בני משפחתה, אך גם טענה זו אינה מפורטת ממש. לטענת התובעת הצורך באותה עזרה נבע מהכאבים שגרמו לה פגיעותיה בתאונה. התובעת נחבלה בראש ובצלעות ובגב. על מידת חומרתן של חבלות אלה ניתן ללמוד מהאיחור בפניה לקבלת טיפול רפואי (שבוע אחרי האירוע) ומכך שלא נקבעה לתובעת בגינן אפילו נכות זמנית. אפילו קיבלה התובעת עזרה מבני משפחה אין ראיה שאותה עזרה חרגה מהמצופה מבני משפחה בנסיבות כאלה.

התובעת טוענת שנגרמו לה הוצאות נסיעה מוגברות, אך לא ברור להיכן ובשל מה. היא גם טוענת שנגרמו לה הוצאות רפואיות, גם זה ללא פירוט ממשי. מתוך התיעוד הרפואי נראה שהתובעת קיבלה טיפול רפואי מקופ"ח, ולא ברור אילו הוצאות גרם לה טיפול זה.

מכל האמור, דומה שלתובעת אין ראיה ממשית שנגרמו לה הוצאות כלשהן. בנסיבות שבהן סבלה התובעת מנכות זמנית, ויש תיעוד לחבלות גוף, סביר שנגרמו לה מיני הוצאות קטנות שמן הסתם הוציאה ללא תיעוד, ואשר הצטברו לסך המוערך גלובאלית ב - 2,000 ₪.

לתובעת נגרם נזק לא ממוני. מכיוון שהתביעה לא מתנהלת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, אין מקום לפצותה עפ"י כללי החישוב המיוחדים לחוק זה. נותרה לתובעת נכות זמנית קטנה למדי למשך תקופה של שנה אחת. סביר שלתובעת נגרמה הטרדה ואי-נוחות במהלך תקופה זו. בגינה נפסק לה פיצוי בסך 12,000₪.

התובעת מבקשת שיושבו לה הוצאותיה בהוכחת התביעה – שכר טרחת המומחה שחיווה דעתו מטעמה וחלקה בשכ"ט המומחה מטעם בית-המשפט. דומה שהצורך במינוי המומחה מטעם בית-המשפט בא לעולם בשל ההערכה המופרזת של המומחה שחיווה דעתו מטעם התובעת (מה שגרם גם לנתבעת עלות ניכרת). בנסיבות כאלה, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת להשיב לתובעת רק 2,000 ₪ מהעלויות אשר נגרמו לה לשם הוכחת תביעתה.

לסיכום: התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת 14,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ והאגרה.

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ג, 06 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.