1. לפני תביעה לפינוי מושכר.
2. בתביעה, שהוגשה עוד ביוני 2010, ניתנו פסקי דין במעמד צד אחד לא פחות משלוש פעמים, נוכח מחדלים שונים מצד הנתבעים. פסקי דין אלה בוטלו בסופו של דבר לבקשת הנתבעים. כמו כן תוקנה התביעה פעמיים. פעם ראשונה לצורך צירופו של הנתבע 2 ופעם שניה לצורך צירוף יורשיו של הנתבע 2 במקומו, בעקבות מותו.
3. התביעה הועברה לטיפולי בפברואר 2017 וישיבת הראיות שהתקיימה בתיק נשמעה בפני. עתה הגיעה העת להכריע בתביעה לגופה.

תמצית המחלוקת בין הצדדים

1. אין חולק כי התובעים הם בעלים של המושכר מושא התביעה, אותו הם מבקשים להחזיר לחזקתם.
2. אין גם מחלוקת, כי הנתבע 2, שנפטר בינתיים, שכר את המושכר מאביהם של התובעים (שנפטר גם הוא) באמצע שנות השמונים וכי בשנת 2004 העביר הנתבע 2 את השימוש במושכר (או את זכות השכירות שלו) לנתבע 1.
3. הצדדים חלוקים בשאלת מעמדו של הנתבע 2, האם היה בבחינת דייר מוגן במושכר ובשאלת טיב החזקתו במושכר של הנתבע 1.
4. עוד חלוקים הצדדים בשאלת תשלום דמי השכירות. בעוד התובעים טוענים כי לא קיבלו לידיהם את דמי השכירות בגין המושכר טוען הנתבע 1 כי הפקיד אותם בנאמנות לאחר שהתובעים סירבו לקבלם. יצוין, כי הסעד המבוקש בתביעה הוא סעד של פינוי בלבד ולא נלווה אליו סעד כספי.

התביעה

1. בכתב התביעה טענו התובעים כי הם יורשיו של המנוח עודה דרוויש מלאעבי ז"ל שנפטר בשנת 1988 ושהיה הבעלים של מחסן ששטחו 15.3 מ"ר הנמצא ברחוב באב חוטה 7 בעיר העתיקה בירושלים (להלן – המושכר).
2. לטענת התובעים, בשנת 1986 שכר הנתבע 2 מר מוחמד מזערו (שנפטר בינתיים ושבמקומו באו יורשיו, כאמור), מאת מורישם של התובעים את המושכר תמורת תשלום של דמי שכירות בסך של 180 דינר ירדני לשנה. על פי הנטען, שילם הנתבע 2 עבור כל תקופת השכירות סך של 600 דינר ירדני. עוד נטען, כי הנתבע 2 לא שילם דמי מפתח עבור המושכר, לא חתם על חוזה שכירות, לא נאמר לו שיקבל מעמד של דייר מוגן ואסור היה לו להשכיר את המושכר או להרשות למאן דהוא את השימוש בו ללא קבלת רשות לעשות כן מראש.
3. אף על פי כן, ממשיכים וטוענים התובעים, בשנת 2004 העביר הנתבע 2 את השימוש במושכר לנתבע 1, מר מוהנד בשיתי, ונתן לו רשות להשתמש במושכר, וזאת מבלי לקבל על כך את הסכמת התובעים.
4. לטענת התובעים, בשנת 2004 שילם הנתבע 1 לתובעים דמי שכירות בסך 100 דינר ירדני לחודש "באופן לא סדיר" במשך 6 חודשים ואחר כך לא שילם דמי שכירות עד ליום הגשת התביעה. עוד טוענים התובעים, כי הנתבע 1 מסרב לפנות את המחסן אותו הפך לחנות מבלי לקבל את רשותם לכך. לטענתם, פניותיהם אל הנתבע 1 בדרישה לשלם את דמי השכירות עבור המושכר או לפנותו הושבו ריקם.
5. לפיכך, טוענים התובעים, נכון למועד הגשת התביעה אין לנתבעים כל זכות במחסן, הנתבעים לא החזיקו ואינם מחזיקים במושכר מכח חוזה שכירות והם אינם דיירים מוגנים במקום. לטענתם, הנתבע 1 "משתלט על המחסן בניגוד לחוק, תפס את החזקה בו שלא כדין, פעל בחוסר תום לב ובמרמה, התנער מפינוי המושכר בתירוצים שונים ועשה שינויים משמעותיים במחסן ללא קבלת רשות מאת התובעים". מעשים אלה, טוענים התובעים, מקנים להם עילת פינוי.

טענות ההגנה

1. לטענת הנתבעים, הנתבע 1 מפעיל חנות במושכר בשם הנתבע 2, אשר בינו ובין מורישם של התובעים נחתם חוזה שכירות מוגנת בשנת 1984. חוזה השכירות צורף כנספח א' לכתב ההגנה.
2. עוד טוענים הנתבעים, כי בעת עריכת החוזה שילם הנתבע 2 למורישם של התובעים סך של 3,000 דינר ירדני, דמי מפתח. הנתבעים צירפו, כנספח ב' לכתב ההגנה, העתק אישור מתשלום דמי המפתח. מכאן, טוענים הנתבעים, שמדובר בשכירות מוגנת שאינה יכולה להוות בסיס לתביעה לפינוי מושכר.
3. הנתבעים מוסיפים וטוענים שבשנת 2002 נחתם בין הנתבע 2 והנתבע 1 חוזה, לפיו יפעיל זה האחרון את החנות בשמו, כתוצאה ממחלתו ונכותו של הנתבע 2. העתק החוזה צורף כנספח ג' לכתב ההגנה.
4. לטענת הנתבעים, התובעים העלימו מבית המשפט שקיבלו לאורך כל התקופה את דמי השכירות המגיעים להם באמצעות אדם בשם כמאל ראשד וכי בתקופה האחרונה סירבו לקבל דמי שכירות לנוכח התביעה שהגישו. לפיכך הפקידו הנתבעים בנאמנות את דמי השכירות אצל אביו של הנתבע 1 וזה הודיע להם מספר פעמים כי כספם נמצא אצלו, אלא שהתובעים התעלמו מפניותיו. הנתבעים צירפו קבלות על התשלומים הנטענים כנספח ד' לכתב ההגנה.

תשובת התובעים

1. בתשובה לטענות הנתבעים בכתב ההגנה טענו התובעים כי המסמכים שצורפו לכתב ההגנה מזויפים. התובעים חזרו על הטענה כי לא קיים הסכם שכירות או הסכם כלשהו בין מורישם של התובעים או התובעים לבין הנתבעים והחתימה על המסמכים אותם צירפו הנתבעים אינה חתימת אביהם המנוח.
2. לכתב התשובה צירפו התובעים חוות דעת מומחה של גרפולוגית, הגב' אורה כבירי המעידה לטענתם על הזיוף הנטען על ידם של חוזה השכירות (נספח א' לכתב ההגנה) ושל ההסכם המצורף לו בדבר תשלום דמי המפתח (נספח ב' לכתב ההגנה). בחוות הדעת אכן כותבת המומחית, כי לדעתה, "בסבירות הגבוהה ביותר", מורישם של התובעים לא חתם על המסמכים האמורים.
3. בנוסף הכחישו התובעים את טענות הנתבעים ביחס לתשלום דמי השכירות, מעבר לנטען על ידם שקיבלו בכתב התביעה.

חוות דעת המומחית הגרפולוגית מטעם בית המשפט

1. המותב הקודם שישב בדין (כב' השופטת א' שניידר) מינה, בהסכמת הצדדים, את הגב' סימה אנקונה, גרפולוגית, כמומחית מטעם בית המשפט.
2. בחוות דעתה מיום 9.3.14 הגיעה המומחית למסקנה כי "סביר מאד" שמורישם של התובעים חתם על חוזה השכירות מיום 1.1.84 (נספח א' לכתב ההגנה). מאידך קבעה המומחית, כי "סביר מאד" שהחתימה על ההסכם מאותו מועד (נספח ב' לכתב ההגנה) לא נכתבה על ידי מורישם של התובעים וכי "קיים חשד שהינה חיקוי על פי מודל חתימותיו".

הראיות שהוגשו ע"י הצדדים

1. התובעים הגישו 4 תצהירי עדות ראשית, זהים בתוכנם, מטעם כל אחד מהתובעים, היורשים. בתצהיריהם חזרו התובעים על הנטעם על ידם בכתב התביעה.
2. הנתבעים הגישו מטעמם את תצהירו של הנתבע 1, בו חזר על הנטען בכתב ההגנה.
3. הצדדים לא ביקשו לזמן את המומחית מטעם בית המשפט לחקירה.
4. לדיון התייצבו, בסופו של דבר, רק שניים מהתובעים שתצהיריהם הוגשו, התובעת 2 והתובע 3. כמו כן התייצב הנתבע 1 והמצהירים נחקרו על תצהיריהם.

עדות התובע 1

1. התובע 1 טען בחקירתו, כי לא ראה בעבר את חוזה השכירות נספח א' לכתב ההגנה. יחד עם זאת אישר שקיים חוזה שכירות אולם אין לו העתק ממנו (עמ' 21 שורה 16 ואילך). בהמשך אישר את תוכנו של החוזה ואף את חתימות הנתבע 2 ואביו עליו (עמ' 21 שורה 35 ועמ' 22 שורה 5).
2. התובע 1 אף אישר שקיבל כסף מהנתבע 2 "יש קבלות. אני מכיר את הקבלות" (עמ' 22 שורה 9), אף שבהמשך הבהיר שכוונתו לקבלות של הנתבע 2 ולא של הנתבע 1.
3. התובע 1 חזר על הטענה כי הנתבע 1 סירב לשלם דמי שכירות אולם לטענתו הדברים בענין הוחלפו בישיבה בה נכח אחיו, שהלך לעולמו לפני מספר חודשים. בהקשר זה הסביר התובע 1 שגם בענין חוזה השכירות בין אביו והנתבע 2 עסק אחיו, שגם ראה את המסמך נספח ב' לכתב ההגנה (עמ' 22, שורה 14 ואילך). עוד נשאל התובע האם מדובר במחסן או חנות והשיב כי מדובר במחסן אולם "כל מחסן הוא גם חנות" ובהמשך אישר כי מדובר בחנות (עמ' 23 שורה 3 ואילך).

עדות התובעת 2

1. בחקירתה הודתה התובעת 2 כי אביה השכיר את המחסן לנתבע 2, כי נכחה במועד חתימת חוזה השכירות וכי בעת החתימה שילם הנתבע 2 לאביה 180 דינר. התובעת 2 לא זכרה ששולם סכום מעבר לכך אולם הודתה כי לא נכחה בעת ביצוע התשלום (עמ' 17 שורה 27 ואילך). בהמשך טענה התובעת 2 כי היה חוזה שכירות בשנה הראשונה, אולם לא ידעה להסביר מדוע טענה בתצהירה כי לא היה חוזה שכירות כלל. יחד עם זאת את החוזה נספח א' לכתב ההגנה לא הכירה (עמ' 18 שורה 21 ואילך). כשנשאלה לגבי נספח ב' לכתב ההגנה טענה שאין מדובר באותו מושכר שכן רשום בית "אבל אין בית זו רק חנות אחת" (עמ' 19 שורה 11 ואילך).
2. עוד הודתה התובעת 2 כי התובעים לא הסכימו לקבל דמי שכירות מהנתבע 1 משום רצונם לפנותו -מהנכס (עמ' 18 שורה 311 ואילך). יחד עם זאת טענה בהמשך, כי כשביקשו מהנתבע 1 כסף טען זה האחרון כי "אין לו כסף". לשאלה האם היא מוכנה לקבל את הכסף עתה השיבה "אותו מחיר אנחנו לא מסכימים". בהמשך אישרה כי הבעיה אכן נעוצה ברצונם של התובעים לקבל דמי שכירות גבוהים יותר (עמ' 19 שורה 1 ואילך).

עדות הנתבע 1

1. הנתבע 1 סיפר בעדותו כי הנתבע 2, ממנו קיבל את חוזה השכירות, היה דודו, שנמצא במושכר החל מ-1983 או 1984 ומכר שם ירקות. לשאלה מדוע נרשם בחוזה השכירות "חנות ודירה" הסביר שמדובר בחנות ושדודו התגורר במקום בעבר. לדבריו "זו לא רק חנות, אתה נכנס לשם ויש שטח שהוא מחסן" (עמ' 24 שורה 1). בהמשך הסביר, כי מבחינתו חנות מחסן ובית "זה אותו דבר" (עמ' 26 שורה 26).
2. לטענתו, דודו נשאר במקום עד 2004 או 2005 ואז אחיו של התובע (שנפטר), נתן הסכמתו לכך שהוא (הנתבע 1) יעבור למקום "אבל אחרי שבוע הוא שינה את ההחלטה שלו ואמר שהוא לא רוצה שאשאר, הסיבה היא שאחרי ששילמתי את החוב של דוד שלי הוא לקח את הכסף ושינה את דעתו. אני שילמתי חוב של דוד שלי על 14, 15 שנים" (עמ' 24 שורה 10 ואילך).
3. גם בהמשך הסביר הנתבע 1, שאותו אח של התובע (שנפטר כאמור) אמר לו להוציא את דודו מהמקום על מנת להישאר במקומו בשכירות של 100 דינר לחודש. עקב כך הוא הוא פנה לדודו ושילם לו את המגיע לו כדי שיפנה את המקום והוא ימשיך לשלם 100 דינר בחודש כפי שהיה קודם. לדבריו, "פניתי לאחיו מוחמד עודה ואמרתי לו שאני סגרתי עם דוד שלי ועשיתי מה שהוא רצה ושעכשיו דוד שלי לא מעורב בענין ושהוא מסכים ל-100 דינר כפי שהיה בהסכם הקודם. הוא ענה לי שהוא רוצה שאשאר שם שנתיים בערך בכסף ששילמתי לאח שלו. אמרתי לו שלא סיכמנו ככה ואני שילמתי לדוד שלי כסף" (עמ' 24 שורה 16 ואילך).
4. לדברי הנתבע 1 סוכם כאמור שהוא ינהל את החנות במקום דודו וישלם את החוב של דודו לתובעים. לטענתו כשהלך לחתום על חוזה חדש כפי שהובטח לו נאמר לו שישב במקום שנתיים ויפנה אותו. לדבריו "הוא עבד עלי". הוא לקח את הכסף ("בערך 1,200, 1,400 דינר") ערך מסמך וסירב לתיתו (עמ' 25 שורה 19 ואילך).
5. הנתבע 1 חזר על טענתו שהובטח לו להמשיך ולשלם 100 דינר בחודש לאחר תשלום חובו של הדוד שסרב לשלמו והוא גם שילם לדוד כדי שלא יהיו לדוד טענות כלפיו (עמ' 25 שורה 29 ואילך).
6. לשאלה כמה זמן הוא יכול לשכור את המקום השיב "לא סיכמנו תקופה, סיכמנו שאני אהיה שם ואשלם 100 דינר לחודש" (עמ' 24 שורה 24). גם בהמשך עדותו חזר וטען הנתבע 1 כי אח התובעים שנפטר נתן לו אישור להיכנס במקום דודו שלא שילם והוא אכן נכנס ושילם את חובו של הדוד וגם לקח על עצמו את תשלום הארנונה. הוא גם חזר והבהיר שלא סוכמה תקופת השכירות (עמוד 27 שורה 29 ואילך).
7. הנתבע 1 הסביר ביחס לחוזה שערך עם דודו נספח ג' לכתב ההגנה שהוא נעשה בגין הכספים ששילם לדודו כ-7,000 דינר וזאת משום שדודו תיקן את המקום וכן היה חוב ארנונה של 100,000 ₪ שלקח על עצמו כי דודו לא שילם ארנונה. לדבריו, גם זאת הוסכם עם אחיו של התובע שנפטר "שאני אקח את החוב של הארנונה עלי" (עמ' 24 שורה 25 ואילך).

הנתבע 1 תירגם בדיון את החוזה נספח ג' בינו ובין דודו. הוא הבהיר כי סוכם שהוא יפעיל את החנות כאשר הדוד אחראי לתשלום חובות הארנונה והמיסים עד 1.1.2002 ויתר החובות ישלם הנתבע 1 (עמ' 25 שורה 1 ואילך). הוא הבהיר שהיה במקום משנת 2004 ושילם את החוב מאז ועד שנת 2009 והסכום הגיע ל-100,000 ₪ (עמ' 25 שורה 17 ואילך).

1. בנוסף הסביר הנתבע 1 בעדותו ששילם את חוב דמי השכירות של דודו למשך 15 שנה "אחר כך באתי והצעתי שאני אשלם להם יותר מפעם אחת, הם לא רצו לקבל, הם רצו לפנות אותי משם... התחלתי בשנת 2005 ועד הרגע הזה אני הצעתי להם" (עמ' 27, שורה 10 ואילך). יחד עם זאת טען כי רק כעבור 3 שנים הודיעו לו שמבקשים לפנותו (עמ' 27, שורה 17) ורק משנת 2010 או 2011 הפקיד את הכסף אצל עורכת הדין שייצגה אותו (עמוד 27 שורה 22). הוא הסביר ש"לפני שעורכת הדין ייצגה אותי שלחתי להם הרבה אנשים, לפני התביעה. שלחתי להם אנשים לבית שלהם וגם אני התלוויתי לאנשים האלה" (עמוד 27 שורה 23).
2. בהמשך סיפר הנתבע 1 שלאחר שקיבל את החנות לחזקתו הפעיל בה מכולת. מאוחר יותר הרסה העיריה תוספת בלתי חוקית שבנה במקום דודו והחל משלוש שנים קודם לדיון המקום סגור ומשמש עבורו כמחסן לאחסנת כלים לעבודה (עמ' 26 שורה 9 ואילך).

סיכומי הצדדים

1. התובעים טענו בסיכומיהם, כי בהתאם לחוות דעת הגרפולוגית מטעם בית המשפט נספח ב' לכתב ההגנה לא נחתם על ידי מורישם של התובעים ועל כן הנתבעים אינם דיירים מוגנים ומחזיקים בנכס על סמך מסמכים מזויפים. בנוסף, טענו התובעים, כי מחקירתו הנגדית של הנתבע 1 עולה כי קיימות לתובעים עילות פינוי נוספות וזאת בשל הפסקת התשלומים וביצוע שינויים במושכר.
2. הנתבעים מצידם טענו, ראשית, כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענותיהם ואת תביעתם, כי נמצאו סתירות רבות בעדויות עדיהם וכי הם הסתמכו על עדויות שמיעה רבות.

כמו כן, טענו הנתבעים כי התובעים הם העלימו מסמכים בתביעתם, לרבות חוזה השכירות נספח א' לכתב ההגנה שקיומו אושר בעדות התובע 1, כמו גם בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט שמצאה שהחתימה עליו לא זויפה, בניגוד לטענת הנתבעים.

עוד טוענים הנתבעים כי התביעה כפי שהוגשה נעדרת עילה, מאחר שבכתב התביעה נטען שעילת הפינוי היא אי תשלום דמי שכירות ואילו בעדויות התובעים התברר כי הם סירבו לקבל את דמי השכירות על מנת שיוכלו לפנות את הנתבע.

הנתבעים הוסיפו וחזרו על עדותו של הנתבע 1 לפיה הוא שילם לדודו את דמי המפתח בסך 7,000 דינר ירדני בהסכמת אחיהם של התובעים שפעל בשמם, דבר התומך בטענה כי מדובר בשכירות מוגנת. זאת בנוסף לדמי השכירות ששילם לאח התובעים ובנוסף לחובות הארנונה והחשמל. לטענת הנתבעים מדובר בשימוש עסקי ודמי השכירות שנקבעו לו בסך 180 דינר לשנה הם נמוכים ומתאימים לדיירות מוגנת. הנתבעים הפנו לנ/1, פירוט ארנונה לנכס, המתואר כעסק בגודל של 16 מ"ר ובו נרשם הנתבע 1 כחב בחוב הארנונה החל מ-1.1.2002. סך יתרת החוב נכון למועד הפירוט בשנת 2011 עמד על כ-75,000 ₪. לטענתו הנתבע משלם חובו זה דרך ההוצאה לפועל.

עוד מציינים הנתבעים, כי התובע 1 בעדותו זכר את הקבלות שצורפו כנספח ד' לכתב התביעה, באופן התומך לטענתם בטענת הנתבע כי שילם את חובות דודו וכי נכנס למחסן בהסכמת התובעים.

בהקשר זה מוסיפים וטוענים הנתבעים לשיהוי בפינוי דודו של הנתבע והנתבע מהמקום.

הנתבעים חוזרים בסיכומיהם על הטענה כי הנתבע 1 היה נכון כל העת לשלם דמי שכירות ואף היה מסכים, כך נטען, ל"העלאה ראויה" אולם התובעים סירבו לקבלם, וזאת לצורך תביעת הפינוי.

הנתבעים סיימו את סיכומיהם בטענה, כי הדיירות המוגנת עברה מדודו של הנתבע 1 אליו בהסכמת אחיהם של התובעים ולאחר שהנתבע 1 שילם דמי מפתח. לחלופין, הדיירות עברה לנתבע 1 לאחר שהוא כבן משפחה שהה עם הדייר המוגן בתקופה האחרונה שלפני פטירתו.

1. בתשובה טענו התובעים כי הוכיחו שהנתבעים אינם דיירים מוגנים ואין להם זכות להחזיק בנכס וכי אין לראות בתשלום חובות הארנונה או החשמל כמקנים זכות לנתבעים להחזיק בנכס או לא להחזירו לתובעים. גם עיכוב בתביעת הפינוי מצידם אינו מקנה זכות כזו.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות שהגישו על נספחיהם ובראיות שהוגשו על ידם, שמעתי את עדיהם ואת טיעוני באי כוחם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנמק.
2. ראשית אדגיש, כי תמונה העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט, על ידי שני הצדדים, לא היתה מלאה. חסר ראייתי קיים גם נוכח העובדה שחלק לא מבוטל מהמעורבים המרכזיים בפרשה, שהיה באפשרותם לשפוך אור על העובדות ממקור ראשון, הלכו לעולמם (מורישם של התובעים, אח התובעים שניהל, על פי הנטען, דין ודברים עם הנתבע 1 והנתבע 2).
3. למעשה, מצידם של התובעים, מי שיכול היה להעיד על העובדות באופן מלא ממקור ראשון היה אביהם, שאת התביעה הגישו כיורשיו, וכן אחיהם שבא בדברים עם הנתבע 1, כנטען על ידי שני הצדדים. שני עדים אלה אינם עוד בחיים. מצידם של הנתבעים, הנתבע 1 אכן מעיד על הדברים ממקור ראשון, אולם דודו, הנתבע 2, שאף הוא עד מרכזי גם הוא לא היה כבר בן החיים במועד שמיעת הראיות (יצוין, כי איש מיורשיו לא העיד). נוסף על כך, הנתבע 1 לא הביא לעדות מטעמו את אביו או את אותו כאמאל ראשד שנטען שהיו מעורבים בתשלום, או בנסיון לשלם את דמי השכירות לתובעים.
4. מכל מקום, העובדות שאינן שנויות למעשה במחלוקת בין הצדדים הם, כי התובעים הם בעלי המושכר וכי מורישם של התובעים השכיר את המושכר לנתבע 2 דודו של הנתבע 1, ששילם סכומים כאלה ואחרים בגין דמי שכירות, וכי בהמשך נכנס למושכר הנתבע 1 במקומו. גם הנתבע 1 שילם סכומים כאלה ואחרים כדמי שכירות. כאמור לעיל, במקורה הוגשה התביעה רק נגד הנתבע 1. מאוחר יותר הוסף לה הנתבע 2, דודו של הנתבע 1, ולאחר שזה נפטר נרשמו בה שמות יורשיו.
5. דומה שגם הסכם השכירות נספח א' לכתב ההגנה אינו יכול עוד להיות שנוי במחלוקת. בניגוד לנטען על ידי התובעים בכתב התביעה, שני העדים מטעמם אישרו קיומו של הסכם שכירות והתובע 1 אף אישר במפורש בעדותו (כמפורט לעיל) את קיומו של הסכם השכירות נספח א' ואת זהות החתומים עליו. זאת ועוד, גם המומחית מטעם בית המשפט אישרה את האותנטיות של חתימת אבי התובעים על ההסכם נספח א'.
6. בניגוד לכך, האותנטיות של נספח ב' לכתב ההגנה, מכוחו טוען הנתבע 1, כי דודו, הנתבע 2, היה דייר מוגן במושכר, לא הוכחה בפני. המומחית שמונתה מטעם בית המשפט קבעה כי סביר שאבי התובעים לא חתם עליו והנתבע 1 ממילא אינו צד לנספח ב' ואף לא טען כי היה נוכח בעת שנחתם. לפיכך, אין באפשרותו של נתבע 1 להעיד על האותנטיות של נספח ב' מכלי ראשון.
7. מכאן שעל פי הראיות שהוכחו בפני, הנתבע 2, דודו של הנתבע 1 השכיר את המושכר מאבי התובעים בהתאם לחוזה השכירות נספח א' לכתב ההגנה אולם לא הוכח כי הוא היה דייר מוגן במושכר, ומשכך ממילא גם הנתבע 1 אינו כזה.
8. עוד לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהנתבע 2 העביר את זכות השימוש או הזכות לשכור את המושכר לנתבע 1. התנאים המדויקים בהם הועברה הזכות מהנתבע 2 לנתבע 1 ובעיקר מעורבות התובעים או מי מטעמם בענין זה, לא הוכחו בפני די צרכם. כאמור לעיל, לבד מהנתבע 1 כל יתר המעורבים בענין אינם עוד בין החיים.
9. בהינתן ההסכם בין הנתבע 1 לדודו הנתבע 2 (נספח ג' לכתב ההגנה) והעובדה שהנתבע 1 אכן לקח על עצמו את תשלום דמי הארנונה ביחס למושכר, ניתן לצאת מנקודת הנחה שהנתבע 1 ודודו אכן הסכימו על העברת זכות השכירות ביניהם בתנאים שפורטו בהסכם שנחתם ביניהם.

יחד עם זאת, ביחס להסכמות שהוסכמו, כנטען, בין הנתבע 1 לאחי התובעים שנפטר, לא הובאה בפני כל ראיה לבד מעדותו של הנתבע 1, שהיא עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך. יותר מכך, בענין זה גם הנתבע 1 עצמו טוען כי הסכם חדש שאמור היה להחתם בינו ובין התובעים לא נחתם בסופו של דבר (לטענת הנתבע 1 הוא אף רומה על ידי אחי התובעים).

1. מכל מקום, התובעים מודים שקיבלו דמי שכירות תקופה מסוימת, ראשית מהנתבע 2 ולאחר מכן מהנתבע 1 וזאת בלא שהביעו התנגדות בזמן אמת לקבלתם. במילים אחרות, התובעים הסכימו למעשה בהתנהגותם לכך שהנתבע 1 יחליף את דודו הנתבע 2 כשוכר במושכר.
2. בכל הקשור לתשלום דמי השכירות על ידי מי מהנתבעים, הנתבע 1 צרף קבלות בגין תשלום דמי שכירות לתקופה מסוימת (נספח ד' לכתב ההגנה). מקבלות אלה לא ברור בגין אלו תקופות שולמו דמי השכירות הנזכרים בהן ועל פניו אין מדובר בקבלות המתייחסות למלוא תקופת השכירות, לא של הנתבע 2 ולא של הנתבע 1.

הנתבע 1 הוסיף וטען, כי ממועד מסוים סרבו התובעים לקבל ממנו את דמי השכירות על אף נסיונות של אביו ואדם נוסף לשלם להם. הנתבע 1 אף טען, כי הפקיד את דמי השכירות אצל באת כוחו. הנתבע 1 לא פרט איזה סכום הופקד על ידו והחל מאיזה מועד וגם לא הביא כל ראיה לכך. הנתבע 1 גם לא הביא לעדות, כאמור, את אביו והאדם הנוסף שנטען שניסה לשלם את דמי השכירות לתובעים.

יחד עם זאת, התובעים מצידם הודו כי במועד מסוים לא היו מעוניינים בקבלת דמי השכירות שכן ביקשו לפנות את הנתבע 1 מהמושכר. מעדותה של התובעת 2 אף עלה כי גובה דמי השכירות להם טען הנתבע לא היו מקובלים עוד עליה.

1. כפי שיפורט להלן, מצאתי שגם ללא קשר לשא-לה האם שולמו במלואם ובמועדם דמי השכירות על ידי הנתבע 1, הרי שהתובעים זכאים לסיים את תקופת השכירות על ידי מתן הודעה לנתבע 1 זמן סביר מראש, ומכאן שהכרעה בשאלה זו מתייתרת למעשה, במיוחד כאשר הסעד הנתבע בתביעה אינו תשלום דמי שכירות כי אם סעד של פינוי בלבד.
2. משלא הוכח בפני קיומו של הסכם שכירות חלופי להסכם נספח א' לכתב ההגנה, אין לי אלא להסיק כי על יחסי השכירות בין התובעים והנתבע 1 הוסיפו לחול התנאים שבהסכם נספח א' לכתב ההגנה, וזאת גם אם חל שינוי בסכום דמי השכירות שהוסכם, כנטען על ידי הנתבע 1.
3. ככתוב בהסכם זה, תקופת השכירות על פי ההסכם הינה שנה (מ-1.1.84), כאשר לשוכר זכות להודיע למשכיר על רצונו להאריך את התקופה בתנאים שנקבעו ב"תנאי החמישי" שם (הודעה בכתב לפני תום תקופת השכירות וחתימה על הסכם חדש). לא נטען ולא הוכח בפני כי כך נהגו הצדדים בעבר. כעולה מהראיות שהובאו בפני דומה שהתובעים (ועוד קודם אביהם) הסכימו להארכת תקופת השכירות, כל עוד שולמו דמי השכירות (בין על ידי הנתבע 2 ובין על ידי הנתבע 1).
4. כידוע, סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, קובע כדלקמן:

"לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש".

1. אדגיש בהקשר זה, כי גם לגרסת הנתבע 1 לענין ההסכמות בינו כשוכר ובין אחיהם של התובעים, לא הוסכם ביניהם דבר ביחס לתקופת השכירות.
2. מכאן, שגם ללא קשר לשאלה האם שילם (או הפקיד) הנתבע 1 את מלוא דמי השכירות שהוא חייב בהם, הרי שנוכח העובדה שהנתבע 1 אינו דייר מוגן במושכר, ושהצדדים לא הסכימו ביניהם על תקופת שכירות מוגדרת, הרי שהתובעים זכאים לפנות את הנתבע 1 מהמושכר שבבעלותם, במתן הודעה לנתבע 1 זמן סביר מראש.
3. אין מחלוקת כי התובעים הודיעו לתובע על רצונם בפינוי המושכר והם כאמור היו זכאים לעשות כן. יחד עם זאת, נוכח העובדה שהנתבע 1 מחזיק במושכר מזה שנים רבות, ועל מנת לאפשר לו זמן סביר כאמור, גם אם עתה משמש אותו המושכר כמחסן, לא מצאתי להורות על פינויו המידי של הנתבע 1.
4. סיכומם של דברים, התביעה לפינוי המושכר מתקבלת. הנתבע יפנה את המושכר בתוך 3 חודשים מיום קבלת פסק הדין.
5. בנסיבות הענין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו אדר תשע"ח, 13 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.