לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע להשיב לידיו כספים אשר הועברו לידיו, לצורך העברתם לאחר, במסגרת התקשרות חוזית לרכישת דירה, אך לא הושבו. עוד הוסיף התובע ועתר כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב מעשי ומחדלי הנתבע.

במסגרת כתב התביעה טען התובע כי פנה לנתבע, עמו היה בקשרי חברות הדוקים, על מנת שזה האחרון יסייע בידו באיתור וברכישת נכס מקרקעין, בטווח מחירים שבין 700,000 ₪ ל- 800,000 ₪, כאשר חלק הארי מן התמורה ישולם על דרך קבלת הלוואה מבנק כנגד שעבוד הנכס הנרכש ו/או נכס נוסף בבעלות התובע.

הוסיף התובע וטען כי בין הצדדים הוסכם שיעור העמלה לה יהא הנתבע זכאי בגין עבודתו כמפורט לעיל, וסכומים אלו שולמו במלואם (סך של 17,000 ₪ סה"כ).

לשיטת התובע, הציג הנתבע בפניו את האפשרות לרכישתה של דירת מגורים ברחוב אז"ר 7 בראשון לציון (להלן: "הדירה"), אלא שנאמר לתובע באותו מועד כי צד שלישי, מר ערן לוי (להלן בפסק דין זה: "ערן"), התקשר כבר בהסכם לרכישתה של אותה דירה, ואף שילם מקדמה על סך של 50,000 ₪.

עוד נאמר לתובע כי ערן מעונין לחזור בו מרכישתה של הדירה, וכי כנגד תשלום הסך של 50,000 ₪ לידי ערן במישרין, יוכל התובע להיכנס לנעליו.

על בסיס מצגים אלו נטל התובע הלוואה קצרת מועד מן הבנק (להלן: "הלוואת הגישור"), שילם את הכספים לידי הנתבע וביקש לקדם את ההתקשרות לרכישת הדירה.

בדיעבד, התברר לתובע, כי לא ניתן לרכוש את הדירה והסך של 50,000 ₪ אשר שולם, לא הושב לידיו, על אף פניות חוזרות ונשנות בעניין זה.

בהמשך, העמיד הבנק את הלוואת הגישור כמו גם את יתרת חובו של התובע לפירעון, נפתח כנגדו הליך משפטי, והוא נאלץ בהמשך למכור נכס מקרקעין חלופי, על מנת להגיע להסדר עם הבנק.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי אינו ולא שימש כמתווך מטעם התובע, אלא שכל חטאו התמצא בכך שביקש לסייע לחברו התובע, על דרך של מתן עצה באשר לעסקאות מקרקעין, הפנייה לגורמים בנקאיים המוכרים לו לצורך קבלת משכנתא, ומתן מידע באשר לאפשרות רכישת זכויותיו של ערן בדירה.

עוד הוסיף הנתבע וטען כי הסך של 50,000 ₪ הועבר בפועל לידי ערן, לפי בקשת התובע, וככל שסכום זה לא הושב , בסופו של יום, על ידי ערן, יש להפנות את הדרישה להשבה כלפיו ולא כלפי הנתבע, וממילא אין לתובע להלין בעניין זה, אלא על עצמו.

לשיטת הנתבע, התובע הינו איש עסקים ממולח, אשר מבקש, שלא כדין, להיפרע מהתובע שעה שלא עלה בידו להשיב לידיו את הכספים מערן.

באשר לנזקים הנתבעים, טען התובע כי אין קשר בין הקשיים הכלכליים אליהם נקלע התובע לבין האירועים נשוא התביעה והצורך בקבלת הלוואה, וממילא לא הוכחו הנזקים הנטענים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים ונתתי דעתי לסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. טעמיי והיקף החלטתי, להלן.

הסוגיה הראשונה אליה נדרשתי במסגרת הכרעתי זו, הינה שאלת מעמדו של הנתבע. האם "מתווך", או חבר שנקלע בעל כורחו לאירועים נשוא התביעה.

בעניין זה מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע.

מצאתי את עדותו של התובע, בעניין זה, כמהימנה.

איני מתעלמת מניסיונו של התובע להרחיק עצמו מכל אחריות או אלמנט של הפעלת שיקול דעת. לעניין זה אתייחס גם בהמשך.

עם זאת, מהותית, הוכח בפני, כי הרוח החיה להתנהלות הצדדים בכל הנוגע לדירה, היה ונותר הנתבע.

לעיוני הוצג תמליל של שיחה שבין התובע לנתבע. (נספח א' לתצהיר התובע).

במסגרת אותה שיחה, מודה הנתבע, מפורשות, כי שימש כמתווך לצורך רכישת זכויותיו של ערן ביחס לדירה.

הנתבע מדבר על עצמו, במסגרת אותה שיחה בגוף ראשון , תוך שימוש בביטויים ברורים המלמדים על תפקידו במערך היחסים שבין הצדדים, כמו גם על מעורבות אישית ברורה בכל הנוגע לתהליך ההתקשרות:

" אתה באת ואמרתי לך, שמע יש דירה, שערן יוצא מהתמונה, ואני לוקח, מוציא את ערן מהתמונה, בעזרת הכסף שלך, אני מוציא אותו מהתמונה, ואז אתה לוקח את הדירה. זה מה שאני אמרתי. אני פה בסך הכל מתווך. באתי, הלכתי לערן, נתתי לו את הכסף, הוא החלט שהוא לא יוצא מהדירה וגם לוקח את הכסף, הבן אדם הדפוק פה, שדפק את כולם, זה ערן. עכשיו שאני אלך ואדפוק את זה, כי אני סך הכל תיווכתי. " (ההדגשות אינן במקור ה.ס.).

טען הנתבע כי התובע , כאיש עסקים, וכחברו של מר סהר לוי (אחיו של ערן) היה מודע לקיומה של הדירה. טענה זו, עומדת בסתירה לדברים שנאמרו על ידי הנתבע במסגרת התמליל, מהם עולה בבירור כי דבר קיומה של הדירה, הובא בפני התובע על ידי הנתבע.

לא זו אף זו, טענות אלו עומדות גם בניגוד לאמור בתצהירו של הנתבע עצמו, אשר אישר במסגרת סעיף 9 לתצהיר כי הוא זה אשר סיפר לתובע על אפשרות רכישת הדירה.

הנתבע טען כי לא פעל כמתווך אלא כחבר, נותן עצה בלבד. עם זאת, מגוף התמליל ניתן להתרשם כי הנתבע רואה עצמו, כמתווך.

ויודגש, איני סבורה כי ניתן לראות באמירות אלו כדי פליטת קולמוס או אמירה ביחס למי שאינו מבין משמעות דבריו.

היה זה הנתבע עצמו אשר טען, במסגרת תצהירו ובמסגרת כתב ההגנה כי הינו מוכר , בקרב חבריו, כמי שמשקיע, מעת לעת בנכסי נדל"ן, עד כי חבריו נועצים בו (ראה סעיף 6.1 לכתב ההגנה).

מכאן, כי הנתבע מודע או אמור להיות מודע למשמעות פעילותו של אדם כ"מתווך" במקרקעין.

זאת ועוד, במסגרת אותו תמליל, עוסק הנתבע בשאלת פתרון הבעיה, כאשר לשיטתו פתרון זה יכול ויעבור בשני מסלולים. האחד, הדרך המכונה על ידו כ-"דרך החכמה", במסגרתה תביעה בגין שיקים המצויים בידי הנתבע, האחרת, למכור לידי התובע את השיקים.

כך או כך, אין הנתבע במסגרת אותה שיחה מרחיק עצמו מהאחריות להשבת הכספים, והוא גם זה המזכיר התקשרות אישית שבינו לבין ערן ואחיו כאמצעי להשבת אותם כספים.

גם בכך יש כדי ללמד על מעורבות אישית ברורה של הנתבע בעניין רכישת הדירה.

אני מודעת לטענות הנתבע באשר למשקלו של התמליל, אלא שהוגשה לתיק בית המשפט גם הקלטת, ולמעט טענות כלליות, לא ניתן טעם של ממש לשלילת או איון משקלו של התמליל.

בנוסף, הנתונים העובדתיים העולים מאותה שיחה, תואמים במידה רבה ראיות נוספות, חיצוניות, ועדויות של עדים נוספים, אשר הוגשו לתיק בית המשפט. דומה כי אפילו חלק מטענותיו של הנתבע עצמו, המפורטות בכתב הגנתו, מצאו ביטויים באותו תמליל.

כך לדוגמא, עולה מתוך התמליל כי התקיימה בין הנתבע לבין מר סהר לוי מערכת עסקית נוספת, במסגרתה נתנו שיקים למר סהר לוי.

הגם שעובדה זו לא עלתה כלל מתוך תצהירו של מר סהר לוי, היא התבררה במסגרת חקירתו הנגדית, כמו גם במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע.

מאידך, למעט הכחשה כללית מאוד במסגרת כתב ההגנה והתצהיר, לא הציג הנתבע לא טעם לכך שהתמליל ו/או הקלטת, אינם משקפים את הדברים שנאמרו בינו לבין התובע.

בהינתן רמת הפירוט בה נקט הנתבע ביחס ליתר הטענות, טענותיו בעניין זה, סתמיות, ומעלות סימני שאלה לא מעטים (ראה סעיף 16 לתצהיר הנתבע).

על כך שיש להוסיף כי במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל הנתבע מפורשות האם אינו האדם אשר נשמע כמי שמדבר בתמליל עם התובע, ועל כך השיב : "הוא לא המציא את הדברים, זה היה הרעיון המרכזי של הדברים" (ראה עמוד 47 שורה 24 לפרוטוקול).

מר סהר לוי, העיד בפני כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, פעל משה כ- עסק של חיפוש דירות לאנשים עבור סכום של 10,000 ₪ למציאת דירה וכאשר ביחס לסיוע לצורך קבלת אישור משכנתא, גבה סכום של 40,000 ₪. (בעניין זה ראה עמוד 11 שורות 6-8 לפרוטוקול הדיון).

עד תביעה נוסף, מר סדן, העיד אף הוא באשר לדרך פעילותו של הנתבע, בכל הנוגע לאיתור הנכסים, כמו גם קשריו עם מוסדות פיננסיים לצורך קבלת הלוואות מובטחות במשכנתא.

כך לדוגמא, העיד מר פרי סדן כי הנתבע סיפר לו כי אירגן את ההלוואה מהבנק בעניינו של התובע, אלא שיש צורך בתשלום על חשבון העסקה של 50,000 ₪, וכי פנה למנהל הסניף של סניף ראשון לציון בו ניהל שגיא את חשבונותיו ודאג שתינתן לו הלוואת גישור בסך זה עד שתוזרם ההלוואה מבנק לאומי למשכנתאות.

מדובר בעדות ישירה, העולה בקנה אחד, עם טענותיו של התובע בדבר סיועו של הנתבע לרכישת הדירה.

זה גם המקום לציין כי מצאתי את עדותו של מר פרי סדן בפני, כמהימנה מאוד. התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי מדובר בעד אשר שני בעלי הדין היו חבריו הקרובים במשך שנים, כי אין לו עניין אישי בתוצאות ההליך הפרטני, אלא שהוא מצא את דרך התנהלותו של הנתבע כפגומה, בכל הנוגע לתובע, ועל כן מצא להרחיק עצמו ממערכת היחסים עם הנתבע.

זאת ועוד, הגם שהנתבע חזר וטען, במסגרת כתב ההגנה ותצהיר העדות הראשית כי אינו עוסק בתיווך דירות, אלא בסיוע חברי, ללא כוונת מקצועיות (ראה לדוגמא סעיף 6.1 לכתב ההגנה),

הרי משנשאל במסגרת חקירתו הנגדית :

"ש. האם שגיא ביקש שתאתר לו דירה להשקעה?

ת. שגיא אמר לי שאם אני מוצא דירה, להגיד לו.

ש. כי אתה מתעסק בדברים האלו.

ת. טיפה. אני צלם אירועים. "

(בעניין זה ראה עמוד 47 שורות 2-6 לפרוטוקול הדיון. ההדגשה אינה במקור ה.ס).

מעדותו של מר סהר לוי, עלה כי קיבל לידיו שתי המחאות על סך של 4,500 ₪ מהתובע, בנוכחות הנתבע, כדמי תיווך תיווך. הללו הומרו למזומן, שהועבר לדבריו, לידי הנתבע.

(ראה בעניין זה סעיף 7 לתצהירו של מר סהר לוי ועמוד 13 שורות 27-28 לפרוטוקול).

גם מר פרי סדן, העיד כי סוכם בנוכחותו כי הנתבע יקבל תשלום בגובה של 9,000 ₪ עבור כל עסקת נדל"ן בה יטפל עבור התובע ואשר "תיסגר". (ראה סעיף 7 לתצהירו).

בהמשך, הוסיף מר סדן והעיד כי שמע, באוזניו, שיחת טלפון שהתנהלה ברמקול, בין התובע לבין הנתבע, במסגרתה אישר הנתבע כי קיבל לידיו סך של 17,000 ₪, עדמי תיווך בגין שתי עסקאות הנוגעות לתובע.

בעניין זה אציין כי במסגרת כתב ההגנה ותצהיר העדות הראשית של הנתבע, הוכחש מכל וכל , דבר תשלום דמי תיווך (סעיף 6.8 לכתב ההגנה וסעיף 12 לתצהיר).

עם זאת, במסגרת החקירה הנגדית של מר סהר לוי, הוצגה בפניו, לפתע, תיאוריה על פיה שולמו לידיו כספים, אך זאת, בעבור רכישת דלק בתחנת הדלק, ולא בגין דמי תיווך.

טענה זו לא הועלתה כלל קודם לאותו מועד, ולא נתמכה בדבר.

בנוסף, טען מר לוי, משנשאל ביחס לכך, כי ככל שהיו הכספים מועברים לצורכי רכישת דלק, הם לא היו מוצאים דרכם לחשבונו הפרטי, אלא לידי תחנת הדלק עצמה (תחנת פז).

(ראה בעניין זה עמוד 13 שורות 21-28 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך, העיד מר סדן כי ביקר עם התובע מחוץ לדירה, וזאת לצורך בחינת כדאיות ההשקעה. גם בעדותו זו יש כדי ללמד על המצגים שהוצגו ביחס לאותה דירה, בפני התובע.

אל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה כי הכספים, נשוא הסכם רכישת הנכס, הועברו בפועל לידי הנתבע.

הטעמים אשר נתנו ביחס לכך על ידי הנתבע עצמו, אינם סבירים בעיני.

לשיטת הנתבע, היה התובע "עסוק" ועל כן נתבקש להעביר את הכסף.

עם זאת, אותו נתבע עצמו אישר כי לא הייתה כל בהילות בהעברת הכספים. (עמוד 45 שורה 15 לפרוטוקול).

לא זו אף זו, מעדותם של אחי הנתבע וחברו, מר נגר, עלה כי לשיטת הנתבע עצמו, לא הוא זה אשר העביר את הכסף לידי ערן או מי מטעמו, אלא שאחיו של הנתבע וחברו מר נגר, הם אלו שהעבירו את הכספים בפועל.

במסגרת חקירתו הנגדית , כמו גם במסגרת הסיכומים, ביקש הנתבע כי לא תינתן למונח "מתווך" המשמעות המיוחסת לכך במסגרת הוראות החוק.

נוכח כך, אני מוצאת להבהיר כי ייחוס אחריות לנתבע, או היקפה, אינו נגזר משאלת הגדרתו של המילונית של מונח זה או אחר, או בייחוס שלו להוראת חוק פרטנית.

אלא, שבחינת ההצדקה בחיובו של הנתבע, צריך שתעשה על בסיס קביעת מסקנות עובדתיות באשר למהות ההתקשרות בין הצדדים והפרשנות המשפטית הנובעת מכך.

שעה שבין הצדדים לא נחתם חוזה בכתב, היה עלי לבחון ולהסיק, על בסיס מכלול הראיות בתיק, האם נוצרה התקשרות חוזית בין הצדדים או האם הוצגו מצגים אשר היה בהם כדי להקים חבות כלשהי, או אחריות כלשהי של הנתבע כלפי התובע, אם לאו, כמו גם היקפם של אלו ככל שקיימים.

דומה הדבר לבנייתו של פאזל, אשר בהשלמתו יהא כדי להביא להצגת התמונה העובדתית המלאה והמפורטת ביותר.

בעניינם של הצדדים שבפני, לאחר שנתתי דעתי לכלל הראיות בתיק זה, לרבות :

קיומה של מערכת יחסי חברות בין הצדדים, כאשר שני בעלי הדין הודו בהיווצרותם של יחסי אמון;

הוכחת תשלום דמי התיווך על ידי התובע לנתבע;

עדותם של העדים בדבר דרך התנהלותו הסדירה של הנתבע;

המצגים הפרטניים אשר הוכח כי הוצגו בפני התובע על ידי הנתבע;

אישורו של הנתבע כי הוא היה זה אשר סיפר לתובע על אפשרות רכישת הדירה;

אישורו של הנתבע כי הוא זה אשר הפנה את התובע לבנק בו הוא מנהל את ענייניו;

העובדה כי אין מחלוקת שהסך של 50,000 ₪, עבור ערן, הועבר לידי הנתבע, ולדבריו הועבר ממנו למר סהר לוי עבור ערן (אחיו);

על בסיס כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי התובע והנתבע אכן התקשרו ביניהם בהסכם, במסגרתו נטל על עצמו הנתבע את ההתחייבות לשמש כגורם מלווה, מייעץ ומוביל, באשר להתקשרותו של התובע בעסקת רכישת מקרקעין.

בניגוד לטענות הנתבע, הוכח בפני כי מעורבותו זו לא התמצתה במתן עצה חברית, אלא שהוא אכן, כדברי התובע, שימש כמתווך בעסקה, והיה מעורב באופן פעיל בהצגת אפשרות ההתקשרות, וקידומה, הן במישור שבין התובע לבין ערן, והן במישור של העמדת סיוע בנקאי לצורך כך.

עוד עלה מעדויות כל הצדדים, כי לא הייתה כל התקשרות ישירה בין התובע לבין ערן, אלא כי הקשר היה ונותר זה שבוצע על ידי הנתבע עצמו.

משהוכחה בפני תמונה עובדתית זו, יש להוסיף ולהבהיר משמעותה המשפטית.

איני סבורה, בנסיבות שהוכחו בפני, כי הנתבע יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון כי אין לו אחריות כשלהי לאובדן כספי השקעתו של התובע.

משבחר הנתבע ליטול על עצמו את התפקיד של ליווי העסקה, וקבלת הכספים במסגרתה, וכל זאת כנגד קבלת תמורה, יש לראותו כמי שאחראי גם לנזקים או לתוצאות אותם הליכים.

גורם המלווה עסקת מקרקעין, בדרך שהוכח בפני כי הנתבע אכן ליווה, חב כלפי הרוכש חובת זהירות ביחס לכספים המופקדים בידיו.

ניתן לצפות כי גורם המייעץ לרוכש זכויות במקרקעין, בוודאי זה המציג עצמו כמי שעוסק בתחום מעת לעת (אפילו באופן אישי), ידע להבטיח את כספי הלקוח, בין אם על דרך של רישום הערת אזהרה, קבלת אישור הצד שכנגד לקבלת הכספים בפועל או הפקדתם בנאמנות.

לצד הזכות בקבלת כספי הייעוץ/תיווך, קיימת חובת זהירות ואחריות לתוצאות אותו ייעוץ ואותה הכוונה.

לצד ההנאה הברורה מקבלת שכר עבור מתן שירות או מוצר, עומדת האחריות.

אין האחד, אפשרי בלי האחר, ולא ניתן לנתק בין השניים.

ויובהר, אני סבורה כי התובע חולק במידת מה באחריות לאירועים, וכפי שיידון להלן. ואולם, לא היה במעשיו של התובע או מחדליו, כדי לאיין את אחריותו של הנתבע.

העברת הכספים והשבתם

אין חולק כי הנתבע קיבל לידיו, מהתובע, סך של 50,000 ₪ אשר היו מיועדים לערן, והנוגעים לדירה.

כמו כן, אין חולק כי סכום זה שיקף , לטענת הנתבע, מקדמה ששולמה על ידי ערן על חשבון רכישת הדירה, וכי מטרת תשלום אותו סכום הייתה להביא לביטול ההתקשרות של ערן עם מוכר הדירה, תוך כניסתו של התובע לנעליו , במקומו, והשלמת ביצוע אותה רכישה של זכויות בדירה.

(בעניין זה ראה 11 לתצהיר עדותו הראשי של הנתבע).

מקום בו הוכח, כפי שצוין לעיל, כי תפקידו של הנתבע לא התמצה במתן עצות חבריות, אלא שהוא קיבל שכר עבור פעולותיו ביחס לאיתור הדירה, אני נדרשת להוסיף ולבחון מהי המשמעות שיש ליתן לטענתו של הנתבע על פיה הכספים שנמסרו לו על ידי התובע, הועברו לידי ערן באמצעות אחיו, מר סהר לוי, ונותרו בידי מי מהם, ומכאן שממילא יש להפנות את חיצי תביעתו של התובע, כלפי ערן או אחיו, אך לא כלפי הנתבע, וזאת אף ללא קשר להגדרת תפקידו של הנתבע.

במסגרת כתב ההגנה, כמו גם תצהיר העדות הראשית, טען הנתבע כי שימש כשליח להעברת הכספים לידי מר סהר לוי, אחיו של ערן, וזאת שעה שהתובע לא יכול היה לבצע את העברת הכספים בעצמו.

בתמיכה לטענותיו אלו, צירף הנתבע גם את תצהיריהם של ה"ה אופיר נגר, ויאיר שמחי (אחיו של הנתבע).

במסגרת תצהירו של מר נגר נאמר כי צפה במר יאיר שמחי כשהוא מוסר מעטפה שנמסרה לו על ידי הנתבע, לידי מר סהר לוי, ובנוכחותו של אדם נוסף.

במסגרת תצהירו של מר יאיר שמחי, נאמר כי נתבקש על ידי אחיו להעביר מעטפה עם כסף שהוא קיבל מהתובע לערן לוי. לטענתו באותו יום הגיעו סמוך לביתם ה"ה סהר לוי וערן, התקשרו מהרחוב, ואז נתן מר יאיר שמחי בידם את המעטפה.

לאחר שנתתי דעתי לכלל עדויות הצדדים בפני, באתי לכלל מסקנה כי הגם שהוכח כי מר סהר לוי אכן קיבל סכום זה או אחר מידו של אח הנתבע, לא הוכח בפני בגין איזו עסקה ניתנו כספים אלו, או מה היה שיעורם המדויק.

מר סהר לוי, עד התביעה, אישר כי אכן קיבל כספים מאחיו של הנתבע.

אלא, שלשיטתו של מר סהר לוי, הכספים נתנו בגין עסקה אחרת, שונה, בין הנתבע לבין אחיו של מר סהר לוי, ובהיקף של 100,00 ₪. (בעניין זה ראה עמוד 14 שורות 24-31 לפרוטוקול הדיון).

מדובר בגרסה אשר נשמעה, לראשונה, במסגרת חקירתו הנגדית, ונוכח כך מעוררת תהיות.

אציין כי נוכח הצהרתו זו של מר לוי, ביקש הנתבע ליתן לו אפשרות להציג ראיות הסותרות טענה זו, שעה שלדבריו, החזרי הכספים בגין העסקה הנוספת בין הצדדים, נעשו על דרך של העברת שיקים ולא במזומן.

בהמשך, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית על פיה, יועברו המסמכים לתיק בית המשפט, וכי הנתבע לא יידרש על ידי התובע, לחקירה נגדית נוספת ביחס למסמכים אלו.

המסמכים הוגשו לאחר סיום הדיון ומתוכם עולה כי לכאורה, אכן התקיימה בין הנתבע לבין מר סהר לוי התקשרות חוזית נוספת. עוד עלה, כי לכאורה, הסכימו הצדדים על ביטול הסכם המכר, כנגד השבת הסך של 250,000 ₪ לידי מר סהר לוי, וכי סכומים אלו הושבו לידיו בהמחאות בנקאיות, ולא במזומן.

יחד עם זאת, המסמכים שצורפו עניינם, לכאורה התקשרות שבין הנתבע למר סהר לוי באופן אישי.

ואילו בחקירתו הנגדית, טען מר סהר לוי , כי הסך של 100,000 ₪ ( ולא מאתיים וחמישים אלף ₪), הושבו לעניין עסקה שבין הנתבע לבין אחיו של מר סהר לוי, ולא עמו באופן אישי. (ראה עמוד 14 שורה 25 לפרוטוקול).

בנוסף, במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל הנתבע באשר להחזקתם של שיקים שונים של ערן, והשיב כי שיקים אלו נתנו בהתייחס לשיפוץ שאותו עשה הנתבע לערן.

מדובר בטענה תמוהה נוכח טענותיו של הנתבע באשר לעיסוקיו, וממילא לא הוכחה טענה זו בראיות כלשהן, אלא שהן מלמדות על אפשרות התקשרויות חוזיות נוספות בין מי מן הצדדים למשנהו (בעניין זה ראה עמוד 45 שורות 20-23 לפרוטוקול).

ויודגש, ההליך שבפני הוא הליך במסגרתו עותר התובע להשבת כספים במערך היחסים שבינו לבין הנתבע, וזאת בלבד.

אין בידי בנסיבות אלו לקבוע מסמרות באשר להתקשרויות חוזיות אחרות, שבין הנתבע לבין צדדים שלישיים, תהא זהותם אשר תהא.

עד ההגנה, מר אופיר נגר, אשר עדותו הייתה כנה וברורה, העיד כי אינו יודע בגין מה שולמו הכספים. (ראה עמוד 34 שורות 1-2 לפרוטוקול).

להערכתו של אותו עד, היה מדובר בסכום שהוא הרבה יותר מארבעים אלף שקל (ראה עמוד 34 שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון), אשר נמסר לידי מר סהר לוי.

מכאן, שלא היה בעדותו כדי להבהיר את המחלוקת עבור מה נתנו אותם כספים, או מה שיעורם המדויק.

עד ההגנה הנוסף, מר יאיר שמחי, לא ידע לציין אף הוא, באיזה סכום מדובר, או בעבור מה נתנו הכספים, הגם שטען כי ערן וסהר לוי ספרו את הכסף במשך עשר דקות לפחות (עמוד 36 שורות 5-6 ושורות 14-15 לפרוטוקול הדיון ).

על בסיס כל אלו, ובהינתן שהתקיימו בין הנתבע לבין מר סהר לוי ו/או ערן, קשרים חבריים או עסקיים נוספים, לא ניתן לקבוע מסמרות באשר למהות הכספים שהועברו בין הנתבע למר סהר לוי, באותו מפגש שצוין בתצהירו של הנתבע.

דווקא חוסר וודאות זו, מלמד, יותר מכל, על הכשל בדרך התנהלות הנתבע.

למעלה מכך, שהוכח על ידי התובע כי כספו אכן נמסר לידי הנתבע, מועבר נטל הבאת הראייה וההוכחה באשר למסירת הכספים לידי ערן או אחיו, על כתפיו של הנתבע.

נטל זה, לא הורם על ידו, אלא שנותרו סימני שאלה מרובים.

לא סביר בעיני כי אדם מקבל לידיו סך של 50,000 ₪, במסגרת ליווי עסקה פיננסית, ומעבירם לאחר מבלי שקיבל לידיו אישור על קבלת הכספים, קבלה או אסמכתא אחרת בכתובים.

ויודגש בשנית, אין מדובר בשליח, אדם זר לעסקה, או במי שלא היה מעורה בתנאי ההתקשרות והוא עובר אורח תמים שאך סייע למי מן הצדדים ב"תובלה" של הכספים, אלא במי אשר הוביל את התובע לקבלת ההחלטה לרכישת הדירה, וחשוב מכך, במי שקיבל שכר עבור עבודתו זו.

בנסיבות אלו , יש לראות את הנתבע כמי שחב כלפי התובע בהשבת הכספים.

פגיעה בשם טוב ונזקים נוספים

במסגרת כתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית, טען התובע כי שמו הטוב נפגע בבנק עקב העובדה כי חשבונו הפך מוגבל, מכוח האירועים נשוא כתב התביעה. עוד טען התובע כי נאלץ עקב ההליכים מול הבנק למכור נכס מקרקעין אחר שהיה ברשותו , תוך שנפגע מקור הכנסותיו עקב כך.

התובע לא הוכיח פגיעה בשם הטוב, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), ואיני סבורה כי עצם הגבלת חשבונו יש בה כדי להקים עילה לתביעה בגין חוק זה, ככל שהיא מתייחסת לנתבע.

לא ברור מה היו הטעמים להגבלת החשבון, מתי החל חילול השיקים על ידי הבנק, ומאילו טעמים.

לא ברור אלו צעדים ננקטו על ידי התובע כדי למנוע הגבלה זו, ומתי ננקטו אותם צעדים.

מעל כל אלו, וכפי שיידון להלן, לא הוכח הקשר בין חילול השיקים לבין ההלוואה.

כפי שיידון בהמשך, אני סבורה כי גם בהתנהלותו של התובע נפלו פגמים לא מעטים, שאין מקום להתעלם מהם, ככל שהדבר מתייחס הן לסוגיית האחריות והן להיקף הנזק.

כך או כך, לא היה בראיות שהוצגו בפני כדי טעם של ממש לפסיקתו של פיצוי בגין פגיעה בשם טוב, או הוכחה כי מכירת נכס המקרקעין על ידי התובע נעשתה אך ורק , נוכח אי השבת ההלוואה, אותה נטל לצורך רכישת הדירה.

נזק ישיר

במסגרת כתב התביעה, עתר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע להוסיף ולשלם לידו סך של 190,00 ש"ח לפי הפירוט הבא:

א. סך של 140,00 ₪ בגין נזק כלכלי הנובע מנטילת ההלוואה מהבנק לצורך תשלום הסך של 50,000 ₪.

ב. סך של 50,000 ₪ שמקורם בנזק שנגרם עקב פגיעה בשמו הטוב של התובע בבנק, כמו גם הוצאות נלוות.

באשר לפגיעה בשם הטוב ומה שהוגדר כהוצאות נלוות, ראה התייחסותי לעיל.

באשר לנזקים הכספיים בפועל, הוסיף התובע וטען כי העדר יכולתו לפרוע את ההלוואה, גרמה לפעולת שרשרת בסופה פתח בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") בהליכים משפטיים, ניתן פסק דין, נפתח תיק הוצאה לפועל, וחובו של התובע הגיע כדי היקף של למעלה ממאתיים אלף שקל.

בסופו של יום, ועקב האמור לעיל, נאלץ התובע למכור נכס מקרקעין אחר שברשותו לצורך כיסוי חובותיו כלפי הבנק.

הוסיף התובע ופירט, כי יש לחייב את הנתבע בסכום התביעה , וזאת מכוח אחת משתי חלופות אשר ננקבו על ידו במסגרת סעיפים 3.3 ו- 3.4 לתצהירו.

לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לאמץ את חישוביו של התובע, ביחס לאיזו מן החלופות.

התובע לא הוכיח ולא הניח מצע ראייתי בסיסי על מנת להוכיח את הקשר שבין ההלוואה לבין התנהלותו בחשבון העובר ושב.

במסגרת החלופה הראשונה, מבקש התובע כי בית המשפט יחייב את הנתבע במלוא החוב לבנק, בניכוי מסגרת האשראי שעמדה לתובע בחשבון העובר ושב (בסך של 50,000 ₪).

לא ברור מדוע על הנתבע לשלם את יתרת החריגה ממסגרת אשראי של התובע, במיוחד נוכח הפירוט של טעמי החריגה, מתוך דפי החשבון (נספח ט' לתצהיר).

אני מודעת לטענת התובע, על פיה אלמלא ההלוואה לא היה נקלע לחריגה זו, ואולם טענה זו לא נתמכה בראייה כלשהי.

במסגרת החלופה השנייה, טען התובע כי יש לחייב את הנתבע במלוא הסכום הנקוב, שעה שהיקף החוב הפסוק עמד על כ- 210,000 ₪, והיה במאמציו של התובע כדי להביא להפחתת הסכום , אלא שהפחתה זו צריך שתיזקף לטובת מסגרת האשראי האישית ולא על חשבון יתרת החוב.

גם ביחס לכך, איני מוצאת לאמץ את דרך חישוביו של התובע.

התובע לא הוכיח, ולו בראשית ראייה, את הקשר הסיבתי שבין העדר פירעון ההלוואה להליכים המשפטיים.

נהיר , כי משהוגשה התביעה, היא הוגשה ביחס לכלל חובותיו של התובע. אלא, שבכך אין די.

על התובע היה להוכיח כי אלמלא ההלוואה, לא היה הבנק נוקט בהליכים כנגדו, וכי הקושי הכלכלי מקורו באי פירעון ההלוואה.

לכל הפחות היה על התובע להציג נתונים באשר לתנאיה המפורטים של הלוואת הגישור.

דבר מאלו לא הוכח ולא הוצג.

מנספח ט' לכתב התביעה והתצהיר, אלו הם דפי חשבון הבנק, אני למדה כי כבר במועד בו נטל התובע את ההלוואה, עמדה יתרת החובה בחשבון על סך שקרוב ל- 50,000 ₪.

בנוסף, יתרת חובה זו, הלכה וגדלה, ללא קשר להלוואה.

כאמור, התובע לא הציג מסמכים מהם ניתן ללמוד כי ליתרת החובה בחשבון העובר ושב, יש קשר עם העדר פירעונה של ההלוואה נשוא התביעה שבפני, ולכאורה שעה שמדובר בהלוואת "גישור", לא היה התובע אמור לפרוע אותה בתשלומים, אלא בתשלום בודד בתום התקופה.

כך לדוגמא לא הוכיח התובע כי בשל תשלומים הנוגעים להחזר ההלוואה נקלע חשבונו ליתרת חובה, החורגת ממסגרת האשראי.

זאת ועוד, התובע לא הוכח שקיים קשר בין השיקים שחוללו והביאו להגבלת החשבון, לבין ההלוואה, וטענותיו של התובע בעניין זה היו כלליות מאוד וסתמיות.

התובע בחר לוותר על עדותם של נציגי הבנק, וזאת על מנת לסיים את הדיון בשמיעת הראיות במועד שנקבע, ועל אף שהללו זומנו לדיון. שמורה לתובע הזכות לוותר על עדותו של עד זה או אחר, וכמו כן איני יודעת האם היה בעדותם כדי לסייע בידי התובע אם לאו.

עם זאת, עובדתית, לא הונח כל מצע ראייתי לנטען על ידי התובע ביחס לתביעת הבנק או השלכותיה.

למעלה מכך, איני יכולה להתעלם מדרך התנהלות התובע, ככל שעניינה פירעון החובות לבנק.

מהנספחים אשר צורפו על ידי התובע לתביעתו שלו, עלה כי הבנק שלח, קודם הגשת התביעה, מכתב התראה ברור.

מכתב זה לכאורה, לא נענה על ידי התובע, ולא הוכח כי נעשו על ידי פעולות, כלשהן, מול הבנק, על מנת להגיע להסדר.

גם לאחר הגשת התביעה, לא הוגש על ידי הנתבע כתב הגנה.

בהמשך, ולאחר מתן פסק הדין, לא שולם החוב, עד כי הבנק נדרש לפתיחתם של הליכי הוצאה לפועל.

רק לאחר שנפתחו הליכי ההוצאה לפועל, למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין, מצא התובע לנכון להגיע עם הבנק להסדר כספי.

דרך התנהלות זו אינה סבירה בעליל, וממילא אין מקום כי הנתבע יישא בתוצאותיה.

אני מודעת לטענת הנתבע על פיהן סבר כי הנתבע ישלם את חובו שעה שזה האחרון חזר והבטיח כי כך יפעל.

ואולם שעה שחולפים חודשים ארוכים ממועד קבלת ההלוואה ועד למשלוח מכתב הדרישה של הבנק, והגבלת החשבון, ניתן היה לצפות כי התובע ישכיל להבין שאין בכוונת הנתבע להשיב את הכספים.

מעבר לכך, עומדת לתובע חובה להקטנת נזקיו, ואין הוא יכול לשבת באפס מעשה , שעה שחוב אשר עומד, על פי דפי הבנק, על סך כולל של כ- 121,000 ₪, יהפוך לסכום העולה על מאתיים אלף שקל, ואז , בלית ברירה, יגיע להסדר.

בנסיבות אלו, איני סבורה שיש מקום לחייב את הנתבע בתוצאות מחדליו של התובע, בין אם לעניין תשלום הוצאות ההליך ובין אם לעניין גובה הריבית החריגה.

מעיון בנספח ט' לתצהיר התובע עולה כי ההלוואה נשוא הדיון שבפני, עמדה ביום פרעונה לחשבון העו"ש ( 5/10/2008) על סך של 50,391.73 ₪.

על סכום זה להוסיף גם את השבת "דמי התיווך", אשר הוכח כי שולמו על ידי התובע לנתבע בסך כולל של 17,000 ₪.

מכאן, כי סך הנזק אותו יש לייחס לנתבע עומד על 67,391.73 ₪, נכון ליום 5.10.08.

רשלנות תורמת

לכאורה, נוכח האמור לעיל, היה מקום להורות כי הנתבע ישלם לתובע את סכום החוב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ממועד נטילת הכספים ועד למועד היום.

עם זאת, כשם שכשל הנתבע בדרך התנהלותו ומתן השירות על ידו לתובע, כך לא ניתן להתעלם מדרך התנהלותו של התובע בתיק זה.

התובע חזר וטען כי נוכח מערכת יחסיו האישית עם הנתבע, נתן בו אמון מלא. על בסיס אמון זה, לא דרש התובע מהנתבע כי ייחתם בין הצדדים הסכם בכתב, ואף לא קיבל ממנו אישור בדבר קבלת הכספים לידיו.

אכן, הוכח בפני כי בין הנתבע לבין התובע התקיימה מערכת יחסים חברית, הדוקה.

עם זאת, אין באותה מערכת יחסים חברית כדי להצדיק או לגרוע מרשלנותו של התובע, בכל הנוגע לאירועים נשוא התביעה.

אדם הרוכש נכס מקרקעין, בוודאי כאשר הוא יודע שהוא אמור להיכנס לנעליו של רוכש קודם, ראוי לו כי יערוך בדיקות בסיסיות.

כך ניתן היה לצפות כי התובע ישוחח עם ערן , וודאי כאשר הוא במערכת יחסים חברית, גם עם אחיו, ומכאן שהייתה פתוחה בפניו הדרך לבצע את אותו בירור. כך ניתן היה לצפות כי התובע יבקש לעיין בהסכם המכר, בנסח מלשכת רישום המקרקעין, או בכל מסמך אחר המלמד על מצבו המשפטי של הנכס.

דבר מאלו לא בוצע, וקבלת יעוץ מאחר, אינה מאיינת את הצורך בהפעלת שיקול דעת בסיסי.

איני סבורה כי ראוי , מחד, לצפות מהנתבע כי יקבל קבלה מערן, או יערוך הסכם כלשהו בכתב לצור אבטחת הכספים, ומאידך להותיר את התובע ללא כל אחריות.

נוכח כך, לצד רשלנותו של הנתבע בדרך מתן השירות לתובע, יש מקום לייחס גם לתובע רשלנות תורמת.

מסקנתי זו שואבת מקורותיה הן מדיני הנזיקין והן מדיני החוזים.

במסגרת ע"א 3912/90 EXIMIN S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ (פורסם בנבו) , הכיר נשיא בית המשפט העליון דאז, כבוד השופט שמגר, בקיומו של אשם תורם חוזי וקבע כי במקרה שבו מדובר בשני צדדים שגרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא תוצאה מתבקשת.

עוד קבע כבוד הנשיא שמגר, כי מקום בו שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף את האחד על רעהו, אלא שראוי לחלק את האחריות ביניהם באופן שבו כל צד יישא בחלקו בנזק, כאשר חלוקה כזו מתיישבת גם עם הדרישה להקטנת הנזק, אלא שכאן מדובר ב"הקטנת נזק" בשלבים קודמים להפרה או בשלב ההפרה עצמו, וזאת באמצעות שימוש בסעיף 10 לחוק החוזים (תורפות בשל הפרת חוזה) תשל"ה 1970.

בעניין זה ראה גם ת.א. 333/95 (חיפה) שוסטר נ' אוגרון ואח' (פורסם בנבו) , וכן ת.א. 11203/00 ז'ק מיטרני בע"מ נ' טכנו רייט(1993) בע"מ (פורסם בנבו).

במאמרו של פרופ' אריאל פורת "הגנת אשם תורם למפר חוזה- אימתי?", עיוני משפט (יח) תשנ"ד,103, מתייחס פרופ' פורת, בין היתר, להשלכה של אי שיתוף פעולה או עיכוב מטעם אחד הצדדים, על ההכרה בקיומו של אשם תורם חוזי:

"ראוי להכיר בקיומה של אפשרות נוספת, שלפיה אי שיתוף פעולה מהווה אשם תורם הגורם להפחתת שיעור הפיצויים שיהיה הנפגע, מקבל הביצוע, זכאי להם. הכרה באפשרות נוספת זו, תיתן בידי בית המשפט כלי מתאים להגיע לתוצאה הוגנת וצודקת של חלוקת הנזק, כאשר יהיה סבור שהיה ראוי שמקבל הביצוע ישתף פעולה ולא יעמוד מנגד, אך יחד עם זאת, אין זה ראוי שאי שיתוף הפעולה יפטור את המבצע מכל אחריות לנזק. הכרה בהגנת האשם התורם במקרים מעין אלה, עשויה אף לעודד בסופו של דבר קיומם של חוזים שבלעדי שיתוף פועלה לא היו מקוימים.

שאלות של שיתוף פעולה מתעוררות לעיתים קרובות במהלך ביצועה של חוזי בנייה. שיתוף הפעולה הנחוץ מצידו של המזמין עשוי ללבוש במקרים אלה צורות שונות: מתן אפשרות לקבלן לבנות בלא הפרעות (שיתוף פעולה סביל); ביצוע עבודות מקדימות, כגון הכנתן של תוכניות הבנייה והשגת רישיונות בנייה....".

אני סבורה כי בדרך התנהלותו של התובע , שהינה בבחינת "שב ואל תעשה", יש כדי הקמת רשלנות תורמת, בהיקף של 20% מהנזק וכי יש להפחית סכום זה, מיתרת חובו של הנתבע.

סוף דבר

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 53,913 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.10.2008 ועד התשלום המלא בפועל.

כן יישא הנתבע בהוצאות ההליך בהיקף של 12,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. סכום ההוצאות נפסק, בין היתר, תוך מתן הדעת להיקף התביעה, והשיעור שנפסק.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ג, 02 יולי 2013, בהעדר הצדדים.