ניתן ביום 18 אוגוסט 2014

בשם המערערת – עו"ד יונה סירוטה

בשם המשיב – עו"ד תהילה כזרי

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה, לאחר מתן רשות, סב על פסק דינו של בית דין האזורי בחיפה (השופטת אילת שומרוני – ברנשטיין; בל 11802-04-09), אשר הורה על החזרת עניינה של המערערת לוועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן –הוועדה), וקבע כי על הוועדה ליתן למערערת הודעה מפורשת על כוונתה להפעיל לגביה את תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות) ולהפחית את נכותה, תוך מתן הזדמנות למערערת להגיב ולטעון בקשר לכך.

הרקע לערעור:

1. המערערת נפגעה ביום 6.7.1992 בתאונת דרכים אשר הוכרה כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995.
2. ביום 23.7.1998 קבעה ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) למערערת נכות צמיתה בשיעור של 61%. בין היתר, נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה בברך ימין, על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים – ארטריטיס רבמטואידית ניוונית או מכל סוג אחר – קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות.
3. בחודש ינואר 2007 הגישה המערערת בקשה לדיון מחדש בשל החמרה במצבה, על פי תקנה 36 לתקנות.
4. בהחלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 3.5.2007 נקבע בין היתר כך:

"הוועדה עיינה והשוותה בדיקתה דהיום עם בדיקת הוועדה שהתקיימה ב - 4/97, שבה נקבעו אחוזי הנכות כתוצאה מהשבר בעצם ירך ימין ובעצם עקב ימין. אז היה יישור בתנועות ברך ימין עם הגבלה קלה מאד בכיפוף, כאשר לא נמצאה הגבלה בתנועתיות הקרסול הימני. כיום באופן ברור קיימת הן הגבלה בתנועתיות הברך הימנית עם דלדול של שרירי הירך מימין עם נפיחות סינוביאלית. כמו כן הגבלה ניכרת בתנועתיות קרסול ימין עם דלדול שרירי ה.. מימין. אי לכך לדעת הוועדה קיימת החמרה הן לגבי הברך והן לגבי הקרסול מימין וקובעת: 10% לפי סעיף 48(3)(א), ועל ברך ימין בגלל הפיגור ביישור של 10 (מעלות); 10% לפי סעיף 48(2)(ו)II ו- 5% על ההגבלה בכיפוף לפי ס' 48(2)הII, וזאת בהפחתה של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) על מצב קודם. מאחר והסיבה לאוסטרמוטריטיס החד צדדית הוא בשבר הסופראקונדולרי של עצם הירך שהוא המצב הקודם לאוסטרמוטריטיס הפחתת הנכות לפי סעיף 35(1)(ב) הינה מ- 10% הנכות לפי סעיף 48(2)(ו)II".

1. כלומר, בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 3.5.2007 נקבעו למערערת הנכויות הבאות בגין הפגיעה ברגל ימין:
   1. 10% לפי סעיף 48(3)(א) - קרסול – הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול;
   2. 10% לפי סעיף 48(2)(ו)II – ברך – הגבלה ביישור הברך – יישור הברך אפשרי עד 10 מעלות; נכות זו נוכתה בגין מצב קודם, על פי סעיף 35(1)(ב) - ארטריטיס רבמטואידית ניוונית או מכל סוג אחר – קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות;
   3. 5% לפי סעיף 48(2)(ה)II - ברך – הגבלת תנועות הכיפוף – הכיפוף אפשרי בזווית מ- 0 מעלות עד 70 מעלות.
2. בהחלטת הוועדה מיום 3.5.2007 נקבעו למערערת נכויות נוספות, שאינן רלוונטיות להליך זה. בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 9.10.2007 הופעלה תקנה 15 במחצית (למעט בגין סעיף הנכות צלקת בגפה), וסך הכול נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 74%. התוצאה של הדיון בעניינה של המערערת הייתה הגדולה של דרגת הנכות הכוללת שנקבעה לה (מ- 61% ל- 74%), אולם בגין הברך, לאחר ניכוי מצב קודם, הופחתה דרגת הנכות מ- 10% ל- 5%.
3. המערערת הגישה ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (בל 3595/07), שסב על אחוזי הנכות שנקבעו למערערת בגין הפגיעה בברך ואופן יישום תקנה 15.
4. בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 10.12.2008 הצהיר ב"כ המוסד לביטוח לאומי כך:

"באשר לברך מאחר והוועדה הרפואית לעררים מנמקת ניכוי מצב קודם לפי סעיף 35(1)(ב) בכך שהסיבה לאוסטרמוטריטיס ממנה סובלת המערערת היא השבר של עצם הירך ומאידך הוועדה משנת 97 קובעת למערערת 10% נכות לפי אותו סעיף 35(1)(ב) עבור החבלה בברך והשבר בעצם הירך, דהיינו שהשבר הוכר כפגיעה בעבודה, אני מסכים להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה על מנת שתדון מחדש בהחמרה בברכה הימנית של המערערת בשים לב לעובדה כי הוועדה מ- 17.4.97 כבר קבעה למערערת 10 אחוז נכות לפי סעיף 35(1)(ב) עבור השבר בעצם הירך והחבלה בברך. החלטתה תהיה מפורטת ומנומקת".

1. ב"כ המערערת טענה בבית הדין האזורי כי "אני מבקשת לציין כי ההחלטה היא של ועדה משנת 98, ששם היא קבעה 10% נכות באמת לפי סעיף 35(1)(ב) ואין כל התייחסות לירך לפי שאני רואה בוועדה זו".
2. בפסק דין מיום 10.12.2008 (להלן – פסק הדין הראשון) נקבע, לענייננו, על יסוד הסכמת הצדדים, כי "הוועדה תדון מחדש בעניין ההחמרה בברך ימין של המערערת ותקבע את אחוז הנכות". עניינה של המערערת הוחזר לוועדה גם לעניין יישום תקנה 15, אולם נושא זה אינו רלוונטי להליך זה.
3. בעקבות פסק הדין הראשון דנה הוועדה הרפואית לעררים בעניינה של המערערת בשתי ישיבות – ביום 3.3.2009 וביום 31.3.2009. בישיבה מיום 3.3.2009 בדקה הוועדה את המערערת וביקשה לקבל צילום עדכני. בהחלטתה מיום 31.3.2009 קבעה הוועדה כך:

"אבחנות: מצב אחרי שיחזור פתוח וקיבוע פנימי שבר עצם הירך ימין סופרה קונדילרי עם איחוי מלא ללא השפעה ניכרת על תפקוד הברך.

סיכום ומסקנות: בצילום מיום 15.3.09 חזיתי וצדדי ימין ושמאל ברכיים, שבר מחובר, עצם הירך הימנית ... איחוי מלא ללא מעורבות משטח פירקי, ללא עדות לשינויים ניווניים ניכרים במשטחי עצמות הירך, .. ופיקה. הקטנה של המרווח לא משמעותית בין עצם הפיקה ועצם הירך בכיפוף. אין עדות לשינויים ארטריטיים קשים כמו שתואר במכתבו של פרופ' רייס. על סמך בדיקה קלינית ובדיקות דימות הועדה דוחה את הערר מבחינת גובה אחוזי הנכות".

הוועדה החילה את הפעלת תקנה 15 על מלוא אחוזי הנכות כולל צלקות, ולפיכך נקבע למערערת דרגת נכות בשיעור של 77%. אחוזי הנכות בגין הקרסול והברך נותרו בעינם, כמפורט בסעיף 6 לעיל.

1. המערערת הגישה לבית הדין האזורי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. המערערת טענה בבית הדין האזורי כי עת דנה וועדה רפואית על פי תקנה 36 לתקנות אסור לה להפחית את הנכות שנקבעה בעבר; הוועדה הרפואית פעלה בניגוד לסמכותה, ולכן יש לקבוע כי נכותה של המערערת בברך ימין היא 10% לפי סעיף 35(1)(ב) כפי שנקבע לה בעבר ולהוסיף את 10% הנכות הנ"ל לדרגת הנכות הכוללת שנקבעה לה על ידי הוועדה האחרונה; הוועדה לא פעלה בהתאם לפסק הדין, ולא דנה בנושא ההחמרה; מדובר בטעות גלויה וברורה ואין צורך להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים, ובסמכות בית הדין האזורי לתקן את הטעות.
2. המוסד לביטוח לאומי טען בבית הדין האזורי כי לוועדה רפואית לעררים קיימות סמכויות רחבות ביותר, והיא רשאית להפחית את דרגת הנכות שנקבעה לנפגע אם הממצאים מצדיקים זאת, גם אם לא הוגש ערעור; מצבו הרפואי של אדם הוא דבר משתנה, וקביעתה הנוכחית של הוועדה חלה רק ממועד הפנייה בגין החמרה, ולכן אין לראות בכך משום ביטול של החלטה קודמת; בסמכותה של ועדה רפואית לעררים ליזום דיון מכוח תקנה 37 לתקנות גם תוך כדי דיון שהחל מכוח תקנה 36, ובכך להפחית מדרגת הנכות של הנפגע; עם זאת, על הוועדה הרפואית לעררים היה לתת למערערת הודעה מפורשת על כוונתה להפעיל לגביה את תקנה 37, תוך מתן שהות והזדמנות למערערת להגיב ולטעון בקשר לזה. לאור האמור, הסכים המוסד להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה על מנת ליתן לה הודעה מפורשת והזדמנות להעלות את טענותיה.
3. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי וקבע כי נוכח הסמכויות הרחבות המוקנות לוועדה רפואית לעררים על פי התקנות, הוועדה גם הייתה רשאית להפחית נכות יציבה שאושרה למערערת בעבר; עם זאת היה על הוועדה להזהיר את המערערת לפני שעשתה כן. לכן, ובהתאם להסכמת המוסד לביטוח לאומי, הוחזר עניינה של המערערת לוועדה באותו הרכב, על מנת שתיתן למערערת הודעה מפורשת על כוונתה להפעיל לגביה את תקנה 37 ולהפחית את נכותה.
4. פסק דין זה (להלן – פסק הדין השני) הוא מושא הערעור לפנינו, לאחר שניתנה רשות בהחלטה מיום 5.7.2010.

ההליך בבית דין זה:

1. הן בטיעון בבקשת רשות ערעור והן בעיקרי הטיעון לערעור טענו הצדדים בהרחבה בשאלה העקרונית - סמכות וועדה רפואית הדנה בעניינו של נפגע בעבודה מכוח תקנה 36, להפחית את דרגת הנכות שנקבעה לנפגע בעבר.
2. המערערת טענה כי ועדה רפואית לעררים שדנה בעניינו של נפגע בעבודה במסגרת דיון מחדש על פי תקנה 36, אינה רשאית להפעיל את תקנה 37, שכן הסמכות ליזום דיון על פי תקנה 37 מוקנית לרופא מוסמך; כאשר ועדה רפואית דנה בעניינו של נפגע בעבודה מכוח תקנה 36 היא רשאית לקבוע אחת משתים – לקבוע כי לא חלה החמרה או לקבוע החמרה ולהגדיל את אחוזי הנכות; תקנה 30 לתקנות אינה מקנה לוועדה רפואית לעררים סמכות להפעיל את תקנה 37; במקרה הנדון, בוטלה נכות שנקבעה למערערת בברך מבלי שנקבע כי חלה הטבה; אכן נכותה הכוללת של המערערת הוגדלה, אולם דרגת הנכות בהתייחס לברכה של המערערת בוטלה שלא כדין. המערערת סמכה את טיעונה על פסק דינו של בית דין זה בדב"ע (ארצי) לו/129 – 01 אהרון גמליאל – המוסד לביטוח לאומי (26.11.1976), שבו אכן נקבע כי ועדה הדנה בעניינו של נפגע במסגרת דיון מחדש על פי תקנה 36 אינה רשאית להפחית את דרגת הנכות שנקבעה בהחלטות קודמות, אלא רק לקבוע אם יש או אם אין החמרה.
3. המוסד לביטוח לאומי טען כי אכן אין לוועדה רפואית לעררים סמכות להפעיל את תקנה 37 לתקנות, המעניקה סמכות מינהלית לרופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת הנכות; אולם, לוועדה רפואית לעררים באשר היא – גם אם כונסה בהתאם להליך שהחל במסגרת תקנה 36 – סמכויות רחבות הכוללות את קביעת דרגת נכותו העכשווית של הנפגע, גם אם אגב קביעה זו היא מפחיתה דרגת נכות יציבה שנקבעה בעבר; על פי תקנה 36(א) חלות הוראות כל התקנות על דיון בוועדה רפואית לעררים מכוח תקנה 36; בין היתר, חלה תקנה 30(א) לתקנות המעניקה לוועדה רפואית סמכויות רחבות ובהן לבטל או לשנות החלטה, וזאת בין שנתבקשה לעשות כן ובין אם לא, בין שיוזם ההליך הוא הנפגע ובין שהוא המוסד לביטוח לאומי. לפיכך, ועדה רפואית לעררים רשאית לשנות את דרגת הנכות, בהתאם לממצאים אשר עומדים לפניה. המוסד סמך טענה זו על פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ שטרן [בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443]; קביעתה של ועדה רפואית לעררים במסגרת תקנה 36 חלה רק לעתיד, ולכן אין בה משום "ביטול" החלטה קודמת, שכן היא מתייחסת למצב הרפואי הנוכחי, אשר כידוע הינו דבר משתנה. לפיכך, אין בשינוי שיעור הנכות על ידי ועדה כזו משום ביטול החלטה קודמת, כי אם משום קביעה מחדש של דרגת הנכות בהתאם לממצאים הרפואיים העומדים לפני הועדה, קביעה שתמיד יכולה להשתנות ככל שהשתנה המצב הרפואי, אשר אינה סופית ואין לנפגע ביחס אליה זכות קנויה לעתיד; קביעה כי ועדה רפואית לא תוכל לשנות את דרגת הנכות, אלא נדרש שהעניין יועבר לרופא מוסמך, אשר יקבל החלטה להפעיל את תקנה 37 לצורך כינוס ועדה רפואית נוספת תגרום לבזבוז מיותר של משאבים רפואיים מקצועיים וכספי ציבור. עם זאת, המוסד הסכים כי ככל שבכוונת הוועדה הרפואית להפחית דרגת נכות שנקבעה לנפגע בעבר, עליה ליתן לנפגע הודעה, שהות והזדמנות להעלות את טענותיו.
4. אולם, במהלך הדיון לפני המותב התברר כי בעניינה של המערערת השאלה העקרונית אינה מתעוררת, שכן הפחתת דרגת הנכות של המערערת בגין הברך לא הייתה תוצאה של קביעת הוועדה שחלה הטבה במצבה של המערערת, אלא תוצאה של ניכוי מצב קודם. ובמה דברים אמורים?
   1. בהחלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 23.7.1998 נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה בברך ימין, על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים – ארטריטיס רבמטואידית ניוונית או מכל סוג אחר – קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות.
   2. בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 3.5.2007 קבעה הוועדה
      כי -

קיימת החמרה הן לגבי הברך הן ולגבי הקרסול מימין וקובעת: 10% לפי סעיף 48(3)(א), ועל ברך ימין בגלל הפיגור ביישור של 10 (מעלות); 10% לפי סעיף 48(2)(ו)II ו- 5% על ההגבלה בכיפוף לפי ס' 48(2)הII, וזאת בהפחתה של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) על מצב קודם. מאחר והסיבה לאוסטרמוטריטיס החד צדדית הוא בשבר הסופראקונדולרי של עצם הירך שהוא המצב הקודם לאוסטרמוטריטיס הפחתת הנכות לפי סעיף 35(1)(ב) הינה מ- 10% הנכות לפי סעיף 48(2)(ו)II".

הוועדה שדנה בעניינה של המערערת ביום 3.3.2009 וביום 31.3.2009, אישרה את קביעת הוועדה הרפואית מיום 3.5.2007.

מהאמור עולה כי הוועדה קבעה שחלה החמרה במצב הברך ביחס למצבה בעת הדיון בוועדה הקודמת, אולם קבעה שיש לנכות מהנכות שנקבעה בגין מצב קודם 10% על פי סעיף 35(1)(ב). קביעה זו מעוררת קושי, נוכח העובדה שבוועדה הרפואית משנת 1998 נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 10% על פי סעיף 35(1)(ב). כלומר, על פי קביעת הוועדה הקודמת נכות זו היא תוצאה של התאונה, ולא ברור מדוע הוועדה הרפואית לעררים ראתה בנכות זו "מצב קודם" שיש לנכותו מנכותה של המערערת בברכה על פי ממצאיה.

• 1. ואכן, בדיון בהליך הראשון בבית הדין האזורי, הסכים ב"כ המוסד לביטוח לאומי שיש להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה לדיון בדרגת הנכות בברך, נוכח העובדה שהוועדה ניכתה כמצב קודם נכות על פי סעיף 35(1)(ב), בעוד שנכות זו הוכרה כחלק מהנכות שנגרמה למערערת בתאונה, על פי החלטת הוועדה משנת 1998 (ראו דבריו לפרוטוקול, סעיף 10 לעיל).
  2. אולם, הוועדה הרפואית בהחלטותיה מיום 3.3.2009 ומיום 31.3.2009 התייחסה רק לגובה הנכות, תוך התייחסות לחוות דעת של ד"ר רייס שהוצגה לפניה, ולא דנה כלל בשאלה בה היה עליה לדון – האם יש לנכות בגין "מצב קודם" 10% על פי סעיף 35(1)(ב). נציין, כי בפסק הדין הראשון נקבע רק כי על הוועדה לדון בשאלה אם חלה החמרה במצב הברך ולקבוע את אחוזי הנכות, ולא הובהר במפורש נושא ניכוי המצב הקודם, למרות שהמוסד לביטוח לאומי הסכים להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה על מנת שתדון בנושא זה.

1. נוכח האמור, הציעה ב"כ המוסד לביטוח לאומי להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתתייחס לעניין ניכוי המצב הקודם.

ב"כ המערערת טענה שאין צורך להחזיר את עניינה של המערערת לאותה ועדה, כי המערערת מוותרת על בקשתה להחמרה, ולכן יש לקבוע שהמערערת זכאית לדרגת נכות בברך בשיעור של 15% כמפורט להלן: 10% על פי סעיף 35(1)(ב) על פי קביעת הוועדה משנת 1998; 5% על פי סעיף 48(2)(ה)II בגין המגבלה בכיפוף על פי קביעת הוועדה משנת 2009. בכל מקרה, עתרה לחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות.

ב"כ המוסד התנגדה לכך, וטענה כי אי אפשר לבטל את החלטת הוועדה הרפואית לעררים באופן חלקי.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל כך שעניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתדון מחדש בעניין ניכוי מצב קודם על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים מדרגת הנכות שנקבעה למערערת על פי סעיף 48(2)(ו)II.
2. אין בידינו לקבל את טענת המערערת כי בית הדין יכול לקבוע את דרגת הנכות של המערערת בעצמו, ואין צורך להחזיר את עניינה לוועדה הרפואית לעררים. ראשית, יש צורך לקבוע אם דרגת הנכות בשיעור של 10% על פי סעיף 48(2)(ו) II שנקבעה בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מושא הליך זה היא בנוסף לדרגת הנכות על פי סעיף 35(1)(ב) שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית מיום 23.7.1998, או שמדובר בחלופה, דהיינו קביעת דרגת נכות בגין אותו ליקוי רק על פי סעיף אחר. שנית, לא ניתן שבית הדין יקבע דרגת נכות תוך שילוב החלטות של שתי ועדות רפואיות מזמנים שונים. לפיכך, אין מנוס מהחזרת עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים.
3. נוכח העובדה שנדרש דיון מחדש רק בנושא ניכוי מצב קודם וקביעת דרגת הנכות בגין הפגיעה ברך, ונוכח העובדה שהוועדה לא דנה בעניין זה כלל, כך שלא ניתן לקבוע שדעתה "נעולה", אין מקום להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר, אשר יהיה עליה לדון מחדש במכלול הנכויות של המערערת בגין הפגיעה.
4. איננו רואים מקום ליתן פסק דין בשאלה העקרונית שהעלו הצדדים – סמכות וועדה רפואית הדנה בעניינו של נפגע מכוח תקנה 36 להפחית את דרגת הנכות שנקבעה בהחלטה קודמת, ובכלל זה האם יש מקום לשינוי ההלכה שנקבעה בעניין אהרון גמליאל, נוכח התפתחויות שחלו בפסיקה, לרבות בג"צ שטרן [ראו בעניין זה גם: דב"ע (ארצי) מה/ 293 – 01 אהרן לנגרמן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ח 42 (1986)]. כמוסבר בהרחבה לעיל, שאלה זו אינה מתעוררת בהליך זה. אין מקום לדיון אקדמי תיאורטי, ומן הראוי להכריע בה במקרה קונקרטי, תוך התייחסות לנסיבותיו.
5. סוף דבר: עניינה של המערערת מוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתדון מחדש בעניין ניכוי מצב קודם על פי סעיף על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים, מדרגת הנכות שנקבעה למערערת על פי סעיף 48(2)(ו)II. תשומת לב הוועדה מופנית לכך שבדיון בוועדה הרפואית לעררים מיום 23.7.1998 נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 10% על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים, דהיינו נקבע במפורש כי נכות זו נגרמה למערערת כתוצאה מהתאונה, ואין כל קביעה כי הייתה למערערת נכות כלשהי לפני התאונה. הוועדה גם תדון ותקבע אם דרגת הנכות על פי סעיף 48(2)(ו)II שנקבעה בהחלטתה היא נוספת לנכות שנקבעה על פי החלטת הוועדה מיום 23.7.1998 על פי סעיף 35(1)(ב) או שמדובר באותה נכות ורק סעיפי הליקוי שונים.
6. בנסיבות המקרה, נוכח העובדה שמדובר בהליך שני בבית הדין לעבודה, ועניינה של המערערת מוחזר לוועדה הרפואית לעררים בפעם השנייה, יש מקום לחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות. המוסד לביטוח לאומי ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למוסד לביטוח לאומי, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ב אב תשע"ד (18 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.