האם יש לראות ביציאתו של עובד לחופשה ללא תשלום, חרף החלטת מעסיקו שלא לאשרה, כהתפטרותו מהעבודה? זו השאלה המונחת לפתחנו בתיק זה.

רקע העובדתי וטענות הצדדים

1. התובע, מר אייל כהן (להלן: "התובע") הנו רואה חשבון בהשכלתו ובעיסוקו, ובזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה עבד במשרד רואי החשבון "זאב סולומון ושות'", (להלן: "הנתבע 3" או "המשרד"), שבבעלות הנתבעים 1 ו- 2 ובהנהלתם.
2. התובע החל עבודתו במשרד ביום 7.2.06, והועסק תחילה כמתמחה, והחל מחודש מרץ 2008, או בסמוך לכך, עם סיום תקופת ההתמחות, הועסק כרו"ח במשרד.
3. בין התובע לנתבע 3 נחתמו שני הסכמי עבודה: הראשון, מיום 14.2.06 והשני, מיום 2.9.07^[1] .
4. ביום 1.9.09 התחתן התובע ובשל רצונו לצאת לירח דבש, ובין היתר לבקר את הוריו ואת הורי רעייתו המתגוררים בחו"ל, ביקש לצאת לחופשה ללא תשלום (להלן – "חל"ת") למשך חודש וחצי.
5. לטענתו, הוא פנה לנתבע 2 (להלן- גם "רו"ח זלוטניק") טרם החתונה, בבקשה לצאת לחל"ת בסמוך לאחר חתונתו, ואולם האחרון נמנע מלתת לו תשובה ברורה, כשהוא מטיל ערפל בקשר לעמדת המשרד, ועל כן נדחה מועד היציאה לחופשה.
6. לאחר נישואיו, פנה התובע שוב אל רו"ח זלוטניק וביקש ממנו לצאת לירח דבש בחודשים אוקטובר- נובמבר 2009. לטענת התובע, במענה לפנייתו נאמר, כי "לא צריכה להיות בעיה", ועל כן לאור היכרותו של התובע עם רו"ח זלוטניק ותשובותיו המעורפלות, מצא התובע במשפט זה מענה חיובי של המשרד לבקשתו לצאת לירח דבש ולחופשה שתכנן עם רעייתו.
7. וכך, הוא רכש כרטיסי טיסה ליום 22.10.09, ועדכן על כך את רו"ח זלוטניק בדוא"ל מיום 17.9.09. שבוע לאחר הודעתו, ביום 24.9.09, קיבל התובע הודעה בדוא"ל מרו"ח זלוטניק לפיה היציאה לחל"ת אינה מאושרת^[2] (להלן: "הודעת הסירוב").
8. אין חולק, כי לאחר קבלת הודעת הסירוב, ולמעשה עד ליום 21.10.09, ערב טיסתם של התובע ורעייתו לחו"ל, המשיך התובע לעבוד במשרד. לדברי התובע, כל אותה עת הוא נותר בערפל, הגם שרו"ח זלוטניק שב ונתן לו להבין כי בנסיבות שתוארו על ידו, נראה שהמשרד יאות לאשר לו את ירח הדבש המיוחל, בוודאי לאחר שרכש כרטיסי טיסה.
9. סופו של דבר, בסיומו של יום 21.10.09, נקרא התובע לחדר הישיבות במשרד, בו הבהירו לו הנתבעים 1 ו- 2 כי יציאתו לחל"ת אינה מאושרת ואף נתנו בידו מכתב הנושא תאריך אותו יום, לפיו יראו ביציאתו לחל"ת כהודעה על הפסקת עבודה^[3].
10. בלית ברירה, ומשנרכשו כרטיסי הטיסה ותוכננו ירח הדבש והחופשה המשפחתית, נסע התובע לחו"ל.
11. לאחר שובו לארץ, נערכה ביום 3.1.10 פגישה בין הצדדים, בה הובהר לו, כי אין בכוונת הנתבעים להשיבו לעבודה. כמו כן, במסגרת גמר החשבון שנערך עמו, נוכה לו סכום בסך 9,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת^[4].
12. בתביעה שבפנינו, עותר התובע לקבלת פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, השבת הסכום שנוכה ממנו ולפיצויים בסך של חמש משכורות בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש.
13. הנתבעים הגישו כתב הגנה מטעמם ובמצורף אליו כתב תביעה שכנגד. כטענה מקדמית טענו, כי יש למחוק את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 וזאת מן הטעם שהתובע הועסק על ידי הנתבע 3 בלבד וכן משום שאין כתב התביעה מגלה עילה המצדיקה הרמת מסך.

לגופו של עניין טענו הנתבעים, כי הבקשה ליציאה לחל"ת נדחתה על ידם בצורה מפורשת וברורה למן המועד הראשון בו פנה התובע, והובהר לו כי צרכי העבודה אינם מאפשרים לאשר את בקשתו לצאת לחופשה ממושכת ובלתי מוגבלת בזמן, אשר מועדיה אינם מוגדרים. חרף האמור, בחר התובע להתעלם מהחלטתם וזנח את העבודה. כן טענו, כי רק באמצע חודש ספטמבר 2009 הודיע התובע לראשונה, כי החופשה המבוקשת היא לפרק זמן של כחודשיים.

הנתבעים עתרו לחיוב התובע בפיצויים בשל נזקים שנגרמו למשרד לטענתם מיציאתו של התובע לחל"ת וכן להשבת מענק ההתמדה אשר שולם לתובע ככל ויפסקו לטובתו פיצויי פיטורים.

1. ביום 9.5.12 התקיים דיון הוכחות במסגרתו העידו בפנינו התובעים, מר אלי שפיקר, אשר היה שותף במשרד בין השנים 1996-2008 (להלן: "מר שפיקר") ומר ירון בן גיגי, אשר הועסק במשרד בין השנים 2006-2011 (להלן: "מר בן גיגי"). דיון נוסף התקיים ביום 19.6.12 ובו העידו הנתבע 1 (להלן- גם "רו"ח סולומון") ורו"ח זלוטניק.

דיון והכרעה

חבות הנתבעים 1 ו-2

1. בטרם נדון לגופו של עניין, יש להכריע בטענה המקדמית בדבר מחיקת התביעה האישית כנגד הנתבעים 1 ו-2.

אין חולק כי התובע הועסק בנתבע 3 אשר הינה שותפות רשומה.

1. סעיף 66 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה 1975 (להלן: "פקודת השותפויות") קובע כי השותפות הרשומה היא אישיות משפטית נפרדת, הכשירה לתבוע ולהיתבע.

עם זאת, בכל הנוגע לחובות השותפות קבע המחוקק בסעיף 20 לפקודת השותפויות, כי על אף שהשותפות היא אישיות משפטית נפרדת, השותפים יחויבו יחד ולחוד בחובות השותפות.

1. הנה כי כן, בשונה מתאגיד, אין בשותפות כדי ליצור "מסך התאגדות", מכוחו קיימת הפרדה בין נכסי השותפות לבין נכסי הבעלים. כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ביחד ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף, חרף היותה של השותפות המעסיקה של העובד.
2. בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעים הינם שותפים בנתבע 3. רו"ח זלוטניק טען בתצהירו כי הוא מנהל בשותפות^[5] ברם, בעדותו כינה את מר סולומון "שותפי"^[6].

רו"ח סולומון הצהיר כי הוא ורו"ח זלוטניק הינם שותפים בנתבע 3^[7]. לאור זאת, בהעדר ראיה התומכת בטענתו של רו"ח זלוטניק, אנו מקבלים את גרסתו של התובע לפיה הנתבעים הינם שותפים בנתבע 3.

1. לאור האמור, הרי שהנתבעים 1 ו-2 חבים ביחד ולחוד בכל החיובים אשר הנתבע 3 חב בהם^[8].

סיום עבודתו של התובע – פיטורים או התפטרות?

1. הפלוגתא המרכזית בה יש להכריע היא, האם ביציאתו לחל"ת ביום 21.10.09, יש לראות בתובע כמי שגמר בדעתו להתפטר מהעבודה.
2. המסגרת המשפטית לבחינת ניתוק יחסי העבודה בין עובד ומעביד מצויה בפסיקת בית הדין הארצי, שקבע כי אין לראות מעשה כאקט של פיטורים או של התפטרות אלא אם כן נעשו באופן מפורש וחד משמעי.^[9]
3. עוד נפסק כי :

"אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על-ידי כך שיודיע למעבידו כי אם לא ינהג כלפיו בדרך מסויימת יראה את המעביד כמי שפיטרו מהעבודה, ואין מעביד יכול להעמיד עובד במצב של מי שהתפטר מהעבודה, על-ידי כך שיודיע לעובד כי אם לא ינהג בדרך מסויימת, יראוהו כמתפטר מהעבודה. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר; כיצד 'יראהו' הצד השני או כיצד 'ייחשב' בעיניו של הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות."^[10]

1. ביחס לעובד הנעדר מהעבודה והשאלה אם יש לראות בהיעדרות זו הפרת משמעת או התפטרות, נפסק כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, וליתן את הדעת להתנהגות העובד ולמשך הזמן בו הוא זנח את מקום העבודה^[11].
2. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל דעה, כי אין לראות בתובע כמי שהתפטר מעבודתו, ונפרט להלן את הטעמים שהביאונו לידי מסקנה זו.
3. כאמור, ביום 17.9.09, הודיע התובע על תאריכי חופשתו הצפויה. אין חולק כי טרם פנייתו מיום זה, פנה התובע לרו"ח זלוטניק מספר פעמים בבקשה לצאת לחל"ת, ללא ציון מועדה המדויק של החופשה הצפויה ו/או משך החופשה, ופנייתו לא נענתה.
4. לגרסת התובע, הוא פנה בחודש יוני 2009, כשלושה חודשים טרם מועד חתונתו, בבקשה לאשר יציאה לחל"ת לתקופה של כחודש וחצי בסמוך לאחר מועד חתונתו. בחקירתו העיד התובע כי הוא פנה למשרד בחודש יוני 2009, וביקש שהמשרד בעצמו יקבע את התאריכים בהם הוא יוכל לשהות בחופשה, וזאת כדי שהמשרד לא יפגע ונוכח העובדה, כי המשרד מחייב את העובדים לצאת לחופשה בחגי תשרי^[12].

עוד הוסיף, כי הוא נהג כך בעבר כאשר שנתיים קודם לכן, בספטמבר 2007, יצא התובע לחופשה מאושרת, ובלשונו:

"בהקבלה לחופשה שקיבלתי בשנת 2007, שגם היתה בתקופת חגי תשרי, פניתי באותה מתכונת כמה חודשים לפני כדי שנתאם יחד את מועד החופשה שלי, וכך עשיתי גם הפעם ומחודש יולי פניתי הלוך וחזור"^[13]

1. רו"ח זלוטניק הודה כי התובע פנה אליו לפני מועד שליחת דואר האלקטרוני מיום 17.9.09 בבקשה לצאת לחל"ת. בדומה העיד רו"ח סולומון, כי נודע לו מרו"ח זלוטניק שהתובע מבקש לצאת לחל"ת^[14].
2. כשנשאל רו"ח זלוטניק בחקירה הנגדית מדוע היה על התובע לפנות מספר פעמים בבקשה לחל"ת, השיב כי התובע לא הגיש בקשה עם תאריכים מדויקים ועל כן נענה כי הוא יבדוק את הנושא עם הממונה^[15]. בהמשך, כאשר עומת עם חוסר ההיגיון בהתנהלותו של התובע אשר, לשיטתו, נמנע מלתן תאריכים מדויקים על אף בקשותיו החוזרות של המעסיק, השיב כי אין ביכולתו להסביר את ההיגיון בדבר^[16].
3. לטענת התובע, משתשובת המשרד לא ניתנה בזמן, פנה התובע לרו"ח זלוטניק בבקשה לצאת לחל"ת לקראת סוף השנה. במענה לפנייתו השיב האחרון, כי "לא צריכה להיות בעיה", ועל כן, "הלכתי למשרד נסיעות ותפרתי כרטיסים בהתאם לכך". כן הוסיף התובע, כי הוא נמנע מלציין תאריכים מדויקים בבקשתו, שכן רק בעת ביקורו במשרד הנסיעות, הוא ידע מהן הטיסות בהן נותר מקום^[17].
4. בהמשך לכך, ביום 17.9.09, שלח התובע הודעה לרו"ח זלוטניק ובה פירוט מועד נסיעתו ומועד חזרתו. בהודעה נכתב כי "אני מעדכן אותך בתאריכים המדויקים של ירח הדבש: 22.10.09-24.12.09".

ביום 24.9.09 קיבל התובע תשובה כי צרכי המשרד אינם מאפשרים את אישור החופשה.

1. הנתבעים טענו, כי בקשתו של התובע נבחנה בקפידה ולאור צרכי המשרד. מאחר והתובע טיפל באותה העת בהכנת מאזנים עבור לקוח אסטרטגי, במסגרת לוח זמנים קצוב בו התחייב המשרד לבצע את העבודה עד לחודש אוקטובר 2009, הוחלט לדחות את בקשתו.
2. התובע העיד כי הוא היה נסער מהודעת הסירוב של הנתבעים, ועל כן נכנס לחדרו של רו"ח זלוטניק וביקש לברר עמו מדוע הוחלט שלא לאשר לו את החופשה לאחר שניתנה הסכמה עקרונית בעניין ולאחר רכישת כרטיסי טיסה. בתגובה לכך: "יעקב הסתכל עלי, הבין ללבי, אמר לי- אתה צודק, אני צריך לדבר עם זאב ונחזור אליך.^[18]

לשאלה מדוע הוא לא ביטל את הכרטיסים השיב התובע, כי:

"הוא הבטיח לחזור אלי, אמרתי שזה נעשה רק בהסכמתו וזה כרטיסים שאני לא יכול לבטל אותם, וגם אשתי תיאמה את החופשה שלה בעבודה, וגם הודענו להורינו שמתגוררים בחו"ל. ביקשתי שיבין לליבי, הוא אמר שהוא מבין ושהוא יחזור אלי עם תשובה"

ובהמשך:

"אחרי שנכנסתי אליו הוא הבין ללבי, נתן לי את ההרגשה הכי טובה בעולם שיאשרו לי לצאת לחופשה הזאת. הוא נתן לי את ההרגשה להבין שנעשתה לי עוגמת נפש. הוא נתן לי להבין שזה נעשה בתום לב ואמר שיחזור אלי אחרי שידבר עם זאב (מר סולומון- א.ש)"^[19]

1. הנתבעים לא מסרו גרסה מטעמם ביחס לאירועים שקרו לאחר קבלת הודעת הסירוב. בחקירתו הנגדית העיד רו"ח סולומון, כי התובע המשיך לעבוד על התיק שאותו היה צריך לסיים ואילו רו"ח זלוטניק העיד, כי לא זכור לו שהתובע ניסה לשנות את רוע הגזירה ואין הוא רואה כל הגיון בפנייה מטעמו^[20].
2. התובע העיד כי לאור המצג שהוצג בפניו, הוא עבד במלוא המרץ, סיים את כל מטלותיו והעביר חפיפה לרו"ח זלוטניק בטרם יציאתו לחל"ת.

מר בן גיגי, אשר קיבל לטיפולו את התיק עליו עבד התובע, חיזק את גרסתו בעדותו לפיה התיק המועבר היה גמור מבחינת עבודת הביקורת ומה שנותר הוא "הפיניש הסופי"^[21]. מאידך, העידו הנתבעים כי הם לא הבחינו בתכונה מסוימת מבחינת עבודת התובע^[22].

1. נתנו אמון מלא בגרסתו של התובע אשר הייתה עקבית וברורה ממנה עלה כי כל אותה העת סבר התובע בכנות ובתום לב, על סמך המצג אשר הוצג בפניו, כי חופשתו תאושר על אף העיכובים במתן האישור הסופי. מאידך, גרסתם של הנתבעים, ממנה משתמע כי התובע קיבל את הודעת הסירוב בשוויון נפש ולא ניסה לשנות את דעתם הייתה עמומה, מעורפלת ובלתי סבירה בנסיבות העניין.

תשובותיהם המתחמקות, אשר שזורות לאורך כל עדותם, לא שפכו אור על נסיבות המקרה והותירו את גרסתם בלתי מהימנה.

1. ביום 21.10.09, יום לפני יציאתו לחל"ת, נקרא התובע לחדר הישיבות בו נמסר לו מכתב הנושא תאריך זה ובו נכתב בסעיף 2, כי עם יציאתו של התובע לחופשה, המשרד רואה בכך כהודעה על הפסקת עבודה^[23].
2. התובע העיד בעניין, כי הוא הודיע חד משמעית שהוא לא מתפטר וחוזר למשרד לאחר החל"ת. עוד תאר את פגיעתו והפתעתו מתגובת הנתבעים:

"הייתי כל כך המום ופגוע, היו לי דמעות בעיניים, הייתי מופתע מהישיבה הזאת ומהדברים שאמרו לי. אמרתי שיש אי הבנה, שסיכמתי עם יעקב (רו"ח זלוטניק- א.ש), שקניתי את הכרטיסים, ואני מתכוון לחזור לפני ספירות המלאי.

הייתה לי תקופה ארוכה שעבדתי לפני והייתי מרוצה ובכל מאודי רציתי והתכוונתי לחזור. אמרתי שאני לא עוזב ואני חוזר"^[24]

1. מכל מקום, אין מחלוקת כי עד ליום 21.10.09, ערב טיסתו של התובע, על אף העובדה כי התובע המשיך לעבוד רגיל ו"ניקה את השולחן", העביר חפיפה מסודרת לרו"ח זלוטניק ויידע את עובדי המשרד כי הוא טס לירח דבש^[25], לא פנו הנתבעים לתובע בתשובה כי החלטתם שלא לאשר לו את החופשה עומדת בעינה ואף לא הוסבר לו את משמעות יציאתו לחופשה אשר תגרור הפסקת עבודה במשרד.
2. מר סולומון העיד כי הוא התוודע לעובדה שהתובע החליט לנסוע על אף סירוב המשרד לאשר לו חל"ת רק ביום- יומיים האחרונים ועל כן נשלח המכתב "על מנת שיבין מהם חובותיו וזכויותיו בעניין"^[26]. לשאלה האם המכתב אשר ניתן בידו היה כבר מוכן עבורו, השיב כי הוא לא זוכר^[27]. רו"ח זלוטניק העיד כי נודע לו על כך פחות משבוע לפני הנסיעה^[28].
3. אנו מעדיפים את גרסתו של התובע על פני גרסת הנתבעים. ממכלול העדויות שנפרשו בפנינו שוכנענו כי התובע פעל על סמך מצגי הנתבעים ורכש כרטיסי טיסה למועד שניתן לתובע להבין ולהסיק כי המשרד דאג להיערך, מבעוד מועד, מבחינת ביצוע מטלותיו הדחופות של התובע, לנסיעתו לירח דבש. שוכנענו כי התובע היה נסער מהודעת הסירוב ופעל על מנת לשנות את החלטת הנתבעים.
4. כמו כן, מעדותו של התובע עולה בבירור כי אף לאחר שהוא נקרא לחדר הישיבות בה הובהר לו במפורש כי יציאתו לחל"ת תגרור הפסקת עבודתו, עמד התובע על כך כי אין בדעתו להתפטר ואף פעל לשוב לעבודתו לאחר החזרה מהחופשה.
5. לא זו אף זו, לשאלת בית הדין האם התייחסות הנתבעים לא גרמה לו לחשוב כי עדיף לו להתפטר ממקום העבודה, השיב התובע כי:

"עד שעות ספורות לפני שטסנו נתנו לי להבין שהחופשה תאושר...

זה מקום העבודה שלי, מקום הפרנסה שלי, הייתי כבר נשוי, עבדתי במשרד כבר 3.5 שנים, ראיתי את עצמי מתקדם במשרד, מאד העריכו אותי במשרד"^[29]

1. התנהלות הנתבעים בהותרת התובע ללא מתן תשובה ברורה עד סמוך למועד טיסתו, ותשובותיהם המעורפלות, אשר גרמו לתובע להאמין, כי העניין יסודר, ולבסוף נקיטת עמדה נחרצת לפיה עם יציאתו לחל"ת מפסיד התובע את מקום עבודתו, מהווה התנהגות חוסר תום לב.
2. ביסוס למסקנה כי התובע לא התכוון לעזוב את מקום עבודתו מצאנו אף בעובדה כי לאחר שובו ארצה, פעל התובע לשוב למשרד. כאמור לעיל, ביום 3.1.10 נערכה פגישה בין הצדדים בה הובהר לתובע כי אין כוונה להשיבו לעבודה. מר סולומון העיד כי הוא אינו זוכר את נושא הפגישה ובהמשך ציין באופן חלקי ומקוטע כי "אנו הבהרנו לעובד באופן חד משמעי... אני לא זוכר כרגע"^[30].
3. לא למותר לציין, כי מעדותו של רו"ח זלוטניק עלה, כי הוא לא היה שבע-רצון מהתובע וכי היו חילוקי דעות בנוגע לתפקודו במשרד^[31]. על רקע הדברים הללו לא מן הנמנע כי בעת שביקש התובע לאשר לו יציאה לחופשה, ההחלטה על סיום יחסי העבודה נתגבשה בליבם של הנתבעים, ועל כן פעלו לדחיקת רגלי התובע ממקום העבודה.
4. כללו של דבר, אנו קובעים כי אין ביציאתו של התובע לחל"ת, בנסיבות המקרה שפורטו לעיל, כדי זניחת מקום העבודה.
5. הודעת הנתבעים מיום 21.10.09, לפיה עם יציאתו לחופשה, הם יראו בו כמי שהתפטר, מהווה, לדידנו, הודעת פיטורים לכל דבר ועניין^[32].
6. משקבענו, כי התובע פעל על סמך המצג לפיו חופשתו מאושרת, ועל כן בהודעת הסירוב יש משום פיטורי התובע, הרי שאין אנו נדרשים לבחון את החלטת הנתבעים לאשר לתובע חל"ת ואת סבירותה בנסיבות העניין. למעלה מן הצורך נציין כי אף טענות הנתבעים בהקשר זה לא הוכחו ועמדו בסתירה לעדות התובע ולעדותו של מר בן גיגי.
7. באשר לטענת הנתבעים כי התובע "ישב על הגדר" והמתין לעיתוי המתאים לעזוב את מקום העבודה וזאת נוכח העובדה כי דרישתו להעלאת שכר בכ- 50% נדחתה, הרי שטענה זו לא הוכחה ואין בבקשה להעלאת שכר ודחייתה כשלעצמה, כדי להעיד כי עובד מתעתד לעזוב את מקום העבודה.

כך גם באשר לטענתם בדבר תפקודו הלקוי של התובע, אשר מלבד טענה בעלמא לא הוכחה, ולו בראשית ראיה.

1. מכל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו ועל כן זכאי לפיצויי פיטורים.

שיעור פיצויי הפיטורים

1. כאמור, בין התובע לנתבעים נחתמו שני הסכמי העסקה. אין חולק כי הסכם ההעסקה הראשון מיום 14.2.06 קבע מענקי התמדה בשיעורים משתנים, ככל שעבר זמן בהתאם להתמדתו וותקו של התובע במשרד. לגבי ההסכם השני, מיום 2.9.07, הצדדים חלוקים: לגרסת התובע ההסכם השני מהווה המשך להסכם הראשון המעניק תוספות שכר ואילו לגרסת הנתבעים המדובר בתשלום על חשבון פיצויי פיטורים הבאים במקום תוספות השכר.
2. נקדים ונאמר כי אין אנו מקבלים את טענות הנתבעים וזאת מהטעמים המפורטים להלן.
3. הואיל ומועד הפסקת יחסי העבודה בין הצדדים היה ביום 21.10.09, וכן לאור קביעתנו כי הנתבעים הפסיקו את עבודתו של התובע, הרי שסעיפים 3.1.4 ו- 3.3 להסכם העבודה הם הסעיפים הרלוונטיים לעניינו :

"3. מענק התמדה

3.1.4 במידה שתודיע על הפסקת עבודתך, באופן שהפסקת עבודתך תהיה לא לפני תאריך 30.5.09, תהיה זכאי למענק התמדה, עם פרישתך מהמשרד בסך 35,000 ₪, ואשר ישולמו לך על חשבון פיצויי פרישה והוא בא במקום הסכומים שפורטו בסעיפים 3.1.1, 3.1.2, 3.1.3.

3.3 במידה והמשרד יודיע לך על הפסקת עבודתך ותהיה זכאי לפיצויי פרישה בגין כך, פיצויי הפרישה האמורים, יהיו תחליף למענק ההתמדה כמפורט בסעיף זה. ואולם במידה וחישוב סכום מענק התמדה כשהוא מחושב למועד הפרישה- יהיה גבוה מהסכום לו היית זכאי כפיצויי פרישה על פי חוק- ישולמו לך כפיצויי פרישה, סכום שחושב כאמור, כמענק התמדה".

1. רו"ח סולומון הציג גרסאות סותרות באשר למשמעותו של הסעיף: מחד, טען כי המדובר בהבטחה של המשרד לתשלום פיצויים במועד פרישתו של העובד גם אם הוא מתפטר מרצונו, ומאידך טען, כי אין מענק ההתמדה כפיצויי פיטורים^[33].
2. לשאלה מה היה קורה על פי ההסכם אם התובע היה מפוטר, השיב רו"ח סולומון, כי:

"ככל וסכום הפיצויים שהוא זכאי לו מתוקף חוקת העבודה גבוה מהסכום המובטח, בדוגמא של 32,000 ₪ זה על חשבון. 32,000 הבטחתי לו ואני צריך להשלים ל- 40,000 לצורך הדוגמא. לכך הכוונה במלים "על חשבון".^[34]

1. באשר לטענת הנתבעים כי סעיף זה נועד ליצור מנגנון מוסכם הדומה במהותו לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), סעיף זה קובע כי:

"תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר."

1. סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים מאפשר הסדר לפיו ההפקדות החודשיות לפיצויים בקרן הפנסיה או בקופת הביטוח על שם העובד, יבואו במקום תשלום פיצויי פיטורים.
2. בענייננו, אין המדובר בהפקדות חודשיות לפיצויים. המדובר בסכומים, אשר נקבע לגביהם בהסכם העבודה, כי ישלמו לעובד כמענק התמדה, על חשבון פיצויי פיטורים.
3. התובע העיד כי הוא ראה בסעיף זה כמתן תגמול על הישארותו במשרד לאורך תקופה ארוכה. כן ציין כי לא היה הסדר בינו לבין הנתבעים לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים^[35].
4. לאור כל האמור, הרי שאנו קובעים, כי בנסיבות העניין ולאור קביעתנו, כי התובע פוטר מעבודתו, אין התשלום בגין מענק התמדה בא על חשבון פיצויי פיטורים.
5. התובע הועסק החל מיום 7.2.06 ועד ליום 21.10.09, ועל כן על פי תחשיביו (אשר לא נסתרו), הוא זכאי לסך 9,769 ₪ (על פי סעיף 5.3.1 להסכם העבודה בין הצדדים) X 45 חודשים = 36,634 ש"ח.

תמורת הודעה מוקדמת

1. כאמור, התובע פוטר מעבודתו לאלתר, ללא מתן הודעה מוקדמת.

משכך, לאור הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א- 2001, זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת בגין חודש עבודה בסך 9,769 ₪.

השבת תמורת הודעה מוקדמת שקוזזה משכר התובע

1. כאמור, במסגרת גמר החשבון שנערך לתובע, ניכו הנתבעים משכר התובע סך 9,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
2. משקבענו כי התובע לא זנח את מקום עבודתו ולמעשה פוטר על ידי הנתבעים, הרי שעל הנתבעים להשיב לתובע את הסכום הנ"ל שנוכה שלא כדין.

פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש

1. התובע עתר לחיוב הנתבעים בגין פיטורים שלא כדין ובחוסר תום לב וללא עריכת שימוע.
2. כמפורט לעיל, שוכנענו כי נפל פגם בהתנהלותם של הנתבעים, אשר הציגו בפני התובע מצג שווא כי חופשתו מאושרת עד לערב מועד המראתו, בו נתנו בידיו מכתב הפסקת עבודה.
3. לדידנו, אף אם סברו הנתבעים כי בכך שלא מילא אחר הוראותיהם והחליט לצאת לחופשה על אף הסירוב, עבר התובע עבירת משמעת, היה על הנתבעים לזמן את התובע לשימוע, בטרם מתן החלטה בעיניינו.
4. הלכה פסוקה היא, כי הזכות לשימוע מקורה בכללי הצדק הטבעי והיא מחייבת מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו התעסוקתי. זכות השימוע חלה הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי^[36].
5. השימוע מהווה לגבי העובד הזדמנות אמיתית ונאותה להשמיע את טענותיו, ויש להקפיד על כך הקפדה מדוקדקת ומלאה כי ייעשה "בלב פתוח ובנפש חפצה":

"קיימת חובה להקפיד על כך שכללי הצדק הטבעי בעניין שימוע העובד העומד לפני פיטורין יקויימו כהלכה ותינתן הזדמנות אמיתית ונאותה לעובד להשמיע טענותיו לפני ההחלטה על פיטוריו."^[37]

1. עוד יש לציין כי, כאשר עילת הפיטורים הינה הפרת משמעת אף גובר הצורך בשימוע כדבעי, כפי שנפסק בקשר לכך:

"ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כך מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה".^[38]

שיעור הפיצוי בגין פיטורים ללא עריכת שימוע

1. באשר לפיצוי הראוי בגין פיטורים ללא עריכת שימוע כדין, הלכה פסוקה היא, כי הפיצוי המרבי עבור פיטורים שלא כדין מגיע לכדי סכום השווה לשכר של שנה אחת, ורק במקרים חריגים יחויב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר^[39].
2. ברוח זו הלך בית הדין הארצי לעבודה בשורה של פסקי דין בהם קבע את גובה הפיצוי הכולל המגיע בגין פיטורים שלא כדין, תוך העזרות במדד שווי משכורתו של העובד כשהיא מוכפלת במספר החודשים אותם קבע בית הדין^[40].
3. כך נקבע בפסק הדין עניין רבקה אלישע^[41]:

"שונה המצב בנסיבות בהן למרות הפגם שנפל בפיטורים, לא ניתן סעד של אכיפה בדרך של החזרת העובד לעבודתו כמקודם. במקרה כזה 'בא הפיצוי הכספי תחת צו האכיפה, ואם תרצה לומר, צו האכיפה מצא ביטויו בפיצוי הכספי שנפסק למשיבה'. דרך זו, בה ניתן פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, כאשר לא ניתן לאכוף את קיומם של יחסי העבודה, הוכרה זה מכבר בפסיקתו של בית דין זה. ענייננו בא בגדר המקרים הללו. כמבואר לעיל, הגענו למסקנה, כי פיטורי המשיבה נעשו שלא כדין, אולם בנסיבות המקרה, אין להורות על מתן סעד של אכיפה והחזרת המשיבה לעבודתה כמקודם. משכך הוא ונוכח ההלכה הפסוקה, זכאית המשיבה לפיצוי על פיטורים שלא כדין. ודוק: אין מדובר בפיצוי הבא בנוסף לסעד האכיפה כי אם בתשלום פיצוי למשיבה על פיטורים שלא כדין, תחת סעד האכיפה שביצועו בפועל לא הסתייע".

1. לאור האמור לעיל, נסיבות פיטוריו של התובע, מצדיקות בעינינו חריגה מהכלל ופסיקת פיצוי גבוה יותר. גרירתו של התובע ב'לך ושוב' ובמתן תשובות מעורפלות והעמדתו בפני אולטימאטום בלתי אפשרי ערב יציאתו לחופשה המתוכננת, עליה ידעו הנתבעים, כל אלה הובילונו למסקנה, כי מן הראוי לפסוק לו פיצוי בגובה ארבע משכורות , היינו סך של 39,076₪.

התביעה שכנגד

1. הנתבעים עתרו לחיוב התובע ב-2 רכיבים עיקריים:

הראשון, השבת המענק אשר שולם לתובע בסך 39,681 ₪ ככל שייפסק כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, והשני- פיצוי בגין נזקים שנגרמו בשל נטישת העבודה- הכוללים תשלום בגין מינוי עובד אחר להשלמת הטיפול בתיק, תשלום שעות מנהל ביקורת אשר נדרשו על מנת להדריך את העובד המחליף וכן הקטנת התמורה אשר שולמה על ידי הלקוח בגין האיחור בלוח הזמנים.

1. נקדים אחרית לראשית כי דין התביעה שכנגד להידחות על כל ראשה וחלקיה.
2. באשר להשבת המענק- משקבענו כי אין המענק מהווה תשלום על חשבון פיצויי פיטורים, הרי שאנו דוחים את תביעת הנתבעים בגין רכיב זה.
3. באשר לנזקים אשר נגרמו כביכול מנסיעתו של התובע- הנתבעים לא הציגו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על הנזקים ושיעורם. הנתבעים צירפו מסמך הנושא כותרת "ריכוז שעות עבודה וחשבון שכר טרחה", ממנו ניתן ללמוד כי המדובר היה במתן שירותים לקבוצה ולא ללקוח בודד. עוד צוין במסמך כי סך 70,308 ₪ לא התקבל, ללא ציון פירוט בדבר הסיבה בגינה לא שולם הסכום האמור.
4. התובע טען כי הוא סיים את כל המטלות אשר היו בתיק עליו עבד. עוד הוסיף כי ככלל, לאחר שתיק עובר לאחד השותפים, לעיתים יש צורך בשינוי סעיף זה או אחר, שינוי שבעיקרו הוא טכני^[42].
5. מר בן גיגי אשר קיבל את התיק לטיפולו תמך בגרסת התובע, והעיד כי: כי המדובר היה בתיק רגיל אשר "היה גמור מבחינת עבודת הביקורת לא מבחינת הפיניש הסופי"^[43]. באשר לכמות השעות אותן נדרש להשקיע בתיק אשר צוינו בדוח אקסל השיב, כי סך השעות אשר צוינו ייצגו את הטיפול בקבוצה של תיקים עבור אותו לקוח, וכי לא ניתן לכמת אותם לתיק ספציפי^[44].
6. בתצהירו טען, כי בתקופה האמורה הוא היה עובד מנוסה, ולכל היותר קיבל הדרכה בהיקף מצומצם של שעות, אם בכלל^[45]. מר בן גיגי לא נחקר על כך.
7. לאור כל האמור, ובהעדר ראיה, אנו דוחים את התביעה שכנגד.

סוף דבר

1. הנתבעים ישלמו לתובע, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים:

פיצויי פיטורים- 36,634 ש"ח.

תמורת הודעה מוקדמת- 9,769 ₪.

השבת תמורת הודעה מוקדמת- 9,000 ₪

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין- 39,076 ₪.

כל הסכומים הנ"ל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.10.09 ועד למועד תשלומם בפועל.

1. בשים לב לעובדה, כי תביעתו של התובע התקבלה על כל רכיביה וכמעט על מלוא הסכום שנתבע, ולאור העובדה שהתביעה שכנגד נדחתה, אנו פוסקים לטובת התובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.

ניתן היום, י"ז חשוון תשע"ד, (21 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. נספח ת/1 לתצהיר התובע ↑

2. נספח ת/2 לתצהיר התובע. ↑

3. נספח ת/3 לתצהיר התובע. ↑

4. נספח ת/5 לתצהיר התובע. ↑

5. סעיף 3 לתצהיר רו"ח זלוטניק. ↑

6. פרוטוקול 19.6.12, עמ' 36 ש' 7. ↑

7. סעיף 7 לתצהיר רו"ח סולומון. ↑

8. השוו: ע"ע (ארצי) 350/07 ראובן גולדברג ושות' נ' שותפות רשומה נ' כנרת חנני יהודאי (13.2.08). ↑

9. דב"ע שם/ 3-116 סלמה נ' מדינת ישראל, פד"ע יב 375 (1981); ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא נ' שוורץ (13.2.11); סק"כ (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל נ' ההסתדרות הרפואית בישראל, (4.9.11). ↑

10. דב"ע לב/3-58 רשות השידור נ' אשל פד"ע ד 298 (1973). ↑

11. דיון מו/10-3 (ארצי) המכללה לטכנולוגיה ע"ש שנקר נ' משה אוסטפלד (18.5.86). ↑

12. פרוטוקול 9.5.12, עמ' 8 ש' 14-17, עמ' 9 ש' 4-8. ↑

13. שם, עמ' 9 ש' 9-11. ↑

14. פרוטוקול 19.6.12, עמ' 34 ש' 3-4, עמ' 28 ש' 16-18, בהתאמה. ↑

15. שם, עמ' 34 ש' 21-23. ↑

16. שם, עמ' 35 ש' 6-11. ↑

17. פרוטוקול 9.5.12, עמ' 8 ש' 29-31, עמ' 9 ש' 1-3. ↑

18. פרוטוקול 9.5.12, עמ' 13 ש' 3-9. ↑

19. שם, ש' 10-20. ↑

20. פרוטוקול 19.6.12, עמ' 29 ש' 18-21, עמ' 35-36 ש' 19-22, 1-2 בהתאמה. ↑

21. פרוטוקול 9.5.12, עמ' 18 ש' 20-23. ↑

22. פרוטוקול 19.6.12, עמ' 30 ש' 4-16, עמ' 34 ש' 17-18. ↑

23. נספח ת/3 לכתב התביעה. ↑

24. פרוטוקול 9.5.12 עמ' 13, ש' 26-33, עמ' 14 ש' 1-4. ↑

25. ראו עדותו של מר בן גיגי, שם, עמ' 18 ש' 6-7. ↑

26. פרוטוקול 19.6.12, עמ' 30 ש' 5-12. ↑

27. שם, עמ' 30 ש' 23 עמ' 31 ש' 1. ↑

28. שם, עמ' 36 ש' 4-5. ↑

29. פרוטוקול 9.5.12 עמ' 14 ש' 20-32. ↑

30. פרוטוקול 19.6.12, עמ' 32 ש' 16-21. ↑

31. שם, עמ' 37, ש' 3-10. ↑

32. השוו דמ"ש (ת"א) 4427-09 צבר לינור נ' אריה חגי (18.11.10). ↑

33. פרוטוקול 19.6.12, עמ' 24 ש' 7-8 , ש' 14-15. ↑

34. שם, עמ' 24 ש' 28-31, עמ' 25 ש' 1-2. ↑

35. פרוטוקול 9.5.12, עמ' 6 ש' 7-11, עמ' 7 ש' 17-26. ↑

36. ע"ע (ארצי) 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמוד תורה נ' עובדיה בינון (21.8.08). ↑

37. דב"ע (ארצי) נד/33-3 יעקב בר מנשה נ' שרות התעסוקה פד"ע כו 423 (1994); ע"ע (ארצי) 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ (15.7.07) וכן ראו לעניין זה יצחק זמיר הסמכות המנהלית , כרך ב' עמ' 813 (1996). ↑

38. ע"ע (ארצי) 355/99 לורה לינדר נ' ארגון נכי תאונות עבודה פד"ע לז 846 (2002). ↑

39. ראו ע"ע 258/97 יהודית חנן - המועצה המקומית מנחמיה, פד"ע ל"ז 645. ↑

40. דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל - ארנון בונה, עבודה ארצי, כרך כ"ט (1) 282; ע"ע 300053/96 אוסנת נתאי נ' בית התפוצות על שם נחום לדמן, עבודה ארצי כרך כ"ג (90), 31; ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל פד"ע לח, עמ' 448. ↑

41. ע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' רבקה אלישע (27.2.08), ראו בפסקה 31 לפסק הדין ובאסמכתאות המובאות בו. ↑

42. פרוטוקול 9.5.12, עמ' 10 ש' 7-9, 15-17. ↑

43. שם, עמ' 18 ש' 20-23. ↑

44. שם, עמ' 19 ש' 9-14. ↑

45. סעיף 10 לתצהיר. ↑