ב"כ המאשימה: עו"ד יסמין נוי

ב"כ הנאשם: עו"ד סבחת אדנקו

רקע

1. אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסות לו בכתב האישום. להלן יפורטו הנימוקים לכך.
2. נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
3. על-פי המתואר בעובדות כתב האישום, הנאשם והמתלוננת היו בני זוג עד כחודש עובר למתואר בכתב האישום. ביום 7.1.10 הגיע הנאשם אל בית המתלוננת, דפק בחוזקה על דלת הבית, התקשר אל המתלוננת ואיים עליה שיהרוג אותה וכי הוא מסתובב בראש העין כדי לתפוס אותה. מיד וסמוך לכך, הבחין שוטר בנאשם ברחוב מחוץ לבית המתלוננת, כאשר הלה העביר את אצבעו בתנועת שיסוף על צווארו.
4. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, למעט לעניין הקשר עם המתלוננת ונוכחותו במקום במועד האירוע.

ראיות המאשימה

1. מטעם המאשימה העיד המתנדב עידו מליק (להלן: "המתנדב") (עמ' 5). לדבריו, הוא הבחין בנאשם עומד מחוץ לבית, מרים את ראשו למעלה לחלון. בחלון עמדה בחורה בתוך הבית, והנאשם ביצע תנועת שיסוף עם אצבעו. המתנדב החל ללכת לעברו, הנאשם החל לברוח, והמתנדבים רצו אחריו, תפסו אותו ועיכבו אותו לתחנה. בחקירתו הנגדית הסביר המתנדב כי לא הבחין בשיחה כלשהי בין הנאשם לבין מי שעמדה בחלון וכי לא היו חילופי דברים (עמ' 5, ש' 30). המתנדבים עמדו במרחק של כ- 10 מטרים מהנאשם (עמ' 6, ש' 1). המתנדבים לבשו בגדים אזרחיים (עמ' 6, ש' 5-6). כאשר הם צעקו לו "עצור משטרה", ידע הנאשם שהם שוטרים (מתנדבים) (עמ' 6, ש' 10-13). המתנדב הסביר כי הם דיווחו על כך לראש הצוות שלהם בטלפון או במכשיר קשר, אך לא מצאו לנכון לעדכן את ראש הצוות על אודות תנועת השיסוף (עמ' 7, ש' 19-20).
2. הוגש דוח פעולה שרשם רס"ר אבי דוידוביץ (להלן: "רס"ר דוידוביץ") (ת/2), לפיו הגיע למקום, ניגש למתלוננת שטענה בפניו כי הנאשם דפק על דלת ביתה ואיים כי יהרוג אותה ועזב את המקום. בסריקה רגלית, אותר הנאשם אצל צוות המתנדבים. לטענת המתנדבים, ראו אדם מסמן משהו לעבר חלון ואז נמלט מהמקום, ולכן עיכבו אותו. הנאשם הודה בפני השוטר כי היה בדירה המדוברת, טען כי זו כתובתו וכי הוא גר אצל חברתו.
3. הוגשה הודעת הנאשם. הנאשם טען שלא איים על המתלוננת. לדבריו, הוא התקשר אל המתלוננת והיא אמרה לו לבוא לביתה. היא חברתו. הוא נסע אליה והקיש על הדלת. כאשר אף אחד לא פתח לו, הוא שב והקיש, התקשר אל המתלוננת, אשר שאלה אותו היכן הוא. הוא השיב שהוא נמצא ליד הדלת וביקש שתפתח. היא ביקשה שילך ואמרה שהוא מפריע לה. הוא שאל בשביל מה הזמינה אותו, והיא השיבה שהיא מתקשרת למשטרה ועשתה כן. לאחר מכן, חזר הנאשם והתקשר אל המתלוננת, אך היא לא ענתה. הוא עזב את המקום והחל ללכת לכיוון ביתו, ואז השוטרים עצרו אותו. המתלוננת אמרה לו שכולם ישנים, ולכן הוא מפריע. בשבת שלפני האירוע, הוא אף ישן עם המתלוננת בביתה. הנאשם הכחיש שאיים עליה או שביצע תנועת שיסוף.
4. הוגש מזכר משיחה של שוטר עם המתלוננת (ת/4). השוטר אמר למתלוננת כי בתלונתה הראשונה היא מסרה שהנאשם כל הזמן מאיים עליה, אך היא נדרשת לפרט יותר. בתגובה השיבה המתלוננת שרק באותו יום שבו הזמינה משטרה, הנאשם איים עליה. השוטר שאל אם היו פעמים נוספות, והמתלוננת השיבה שהנאשם מתקשר אליה כל הזמן ומאיים, אך השיבה שלא היו פעמים נוספות, אלא רק באותו יום שבו הגישה את התלונה.
5. הוגש מזכר נוסף מיום 13.1.10 (כשישה ימים לאחר האירוע) שבו ביקש השוטר מהמתלוננת להגיע למסור הודעה. המתלוננת מסרה שלא תוכל להגיע באותו יום, אלא רק למחרת (ת/5).
6. הוגש מזכר נוסף מיום 20.1.10 (קרוב לשבועיים לאחר האירוע) שבו שוב שוחח השוטר עם המתלוננת, אשר אמרה לשוטר כי לא הגיעה למסור הודעה עד לאותו יום משום שלא משחררים אותה מהעבודה (ת/6).
7. המתלוננת העידה בבית-המשפט. לדבריה הנאשם היה בן זוגה בעבר. באותו יום הוא הגיע לביתה ורצה להרוג אותה (עמ' 13). היא יודעת זאת משום שאחותה הקטנה ראתה אותו מתחת לבניין (עמ' 13, ש' 25 - עמ' 14, ש' 1). המתלוננת טענה שאינה זוכרת מה אמרה במשטרה (עמ' 14, ש' 2-3). לדבריה, הנאשם הגיע לבניין שלה, אך כאשר היא יצאה, הוא כבר הלך (עמ' 14, ש' 7). באותו יום כלל לא ראתה את הנאשם, אלא אחותה ראתה אותו (עמ' 14, ש' 13). הנאשם לא עשה כלום מחוץ לבניין (עמ' 14, ש' 15). לדבריה, הוא היה מאיים עליה בטלפון (עמ' 14, ש' 31), וזאת לפני שהגיע מתחת לבית (עמ' 15, ש' 1), אך אינה זוכרת מתי איים עליה (עמ' 15, ש' 2-11). הוא איים עליה, אך אינה יודעת מדוע (עמ' 15, ש' 17).
8. בחקירתה הנגדית, המתלוננת הכחישה את הדברים שנרשמו מפיה במשטרה, לפיהם הזמינה את הנאשם לביתה (עמ' 16, ש' 7-11). המתלוננת הכחישה פרטים נוספים אשר נרשמו לכאורה מפיה בהודעתה (עמ' 16, ש' 20-29). המתלוננת אף הכחישה שאמרה במשטרה שהנאשם הקיש בחוזקה על הדלת (עמ' 17, ש' 1-2). כן הכחישה כי אמרה במשטרה שהנאשם אמר לה שאם לא תפתח את הדלת יהרוג אותה (עמ' 17, ש' 6-9). לעומת זאת, אישרה המתלוננת שהנאשם איים עליה בטלפון (עמ' 17, ש' 10). לדבריה, בעת שהגישה את התלונה במשטרה, כבר לא היו בני זוג (עמ' 18, ש' 6-7), אך אישרה שהיו ביחד ביום שבת שלפני האירוע (עמ' 18, ש' 8-9). לדבריה, אף אחד, כולל הוריהם, לא ידע שהם נפרדו (עמ' 19, ש' 7). אינה זוכרת אם ראתה אותו מהחלון (עמ' 19, ש' 21-22), אך גם אם הייתה רואה אותו, לא הייתה מספרת (עמ' 19,ש' 24).
9. בחקירתה החוזרת חזרה וטענה המתלוננת כי באותו יום איים עליה הנאשם בטלפון שאם לא תהיה חברתו, יהרוג אותה (עמ' 20, ש' 28). לדבריה, היא הביטה מהחלון, אך לא ראתה אותו (עמ' 20, ש' 32). לדבריה, האירוע היה בבוקר (עמ' 21, ש' 3-4) והיא הגיעה למשטרה קרוב לאירוע (עמ' 21, ש' 6). כשהובהר לה שהגיעה בשעה 22:50, טענה שאחרי האירוע באו מהמשטרה ולקחו אותה (עמ' 21, ש' 10).

ראיות ההגנה

1. ההגנה הגישה את הודעות המתלוננת במשטרה (נ/2-נ/3). בהודעתה הראשונה (נ/2) מסרה המתלוננת כי הנאשם הגיע לביתה, הקיש על הדלת וניסה לשבור אותה. בזמן שהיה בחוץ, התקשר אליה ואמר לה שאם היא תפתח את הדלת, יהרוג אותה. בהודעתה השנייה (נ/3) אישרה שאמרה לנאשם לבוא אליה הביתה. כחצי שעה לאחר השיחה, התקשר אליה הנאשם בשנית ואמר לה שהוא בא להרוג אותה, וזאת ללא שום הסבר סביר להתנהגותו (נ/3). בהודעה מסרה שבאותו לילה ראתה אותו מהחלון (נ/3, ש' 27-28).
2. הנאשם העיד להגנתו (עמ' 22). לדבריו, המתלוננת הייתה בת זוגו. ביום האירוע הגיע לביתה, הקיש על הדלת, אך המתלוננת לא פתחה. הוא שאל מדוע והיא אמרה לו ללכת, ובהמשך הזמינה את המשטרה. בטרם הגיע לביתה, היא הזמינה אותו לבוא (עמ' 22). כאשר סירבה לפתוח את הדלת, הסבירה שהוא מפריע לה, כפי הנראה בשל השעה המאוחרת. כאשר היה ברחוב, לא ביצע שום תנועת שיסוף. לאחר שיצא מהבניין, שוטרים עצרו אותו.
3. בחקירתו הנגדית מסר הנאשם כי הם היו בני זוג, אך לא התגוררו ביחד. היא התגוררה אצל משפחתה. היא הזמינה אותו לביתה, הוא הגיע אליה, הקיש בדלת והיא לא פתחה. הנאשם הכחיש מכל וכל שאיים עליה בטלפון (עמ' 25), אלא המתלוננת התקשרה אליו ואמרה לו שהמשטרה בדרך ושילך לביתו (עמ' 25, ש' 18). לדבריו, נתפס על-ידי השוטרים בקרבת תחנת האוטובוס. לדבריו, לא רץ כאשר הבחין בשוטרים (עמ' 26).

דיון והכרעה

מהימנות ומשקל

1. המתנדב העיד שראה את הנאשם מבצע תנועת שיסוף. ככלל, עדותו של המתנדב מעלה תהיות מסוימות, כמפורט להלן:
2. לדברי המתנדב, הוא ראה את תנועת השיסוף שביצע הנאשם. בסמוך לאחר שעיכב את הנאשם, דיווח על האירוע טלפונית או באמצעות מכשיר קשר לראש הצוות שלהם, אך לא מצא לנכון לעדכן את ראש הצוות על תנועת השיסוף, אלא דיווח על תנועה כללית (עמ' 7, ש' 19-31). בהמשך, שינה המתנדב את גרסתו ואמר שהוא מאמין שדיווח לראש הצוות על התנועה בטלפון (עמ' 7, ש' 26). מדובר בהתנהגות תמוהה לכל הפחות. חזקה על מתנדב של המשטרה אשר מדווח לראש הצוות שלו על עיכוב שביצע שיעדכן אותו על הפרט החשוב ביותר שראה (תנועת שיסוף), ולא ישמיט דווקא פרט זה מהדיווח. העובדה שרס"ר דוידוביץ, ראש הצוות, רשם במזכר כי המתנדבים אמרו לו שהנאשם סימן משהו לעבר החלון, ולא ציין שהמתנדבים אמרו לו שהנאשם ביצע תנועה מאיימת או תנועת שיסוף, מטילה צל על עדות המתנדב (ת/2).
3. לפי עדות המתנדב, רס"ר דוידוביץ כלל לא הגיע למקום האירוע והשיחה עמו הייתה טלפונית בלבד (עמ' 7, ש' 10-13). לעומת זאת, לפי דוח הפעולה שרשם רס"ר דוידוביץ, הוא הגיע לזירת האירוע ופגש את המתנדבים ואת הנאשם (ת/2). גם דוח העיכוב שערך רס"ר דוידוביץ לנאשם (ת/1) מחזק את המסקנה שרס"ר דוידוביץ נכח בזירת האירוע, בניגוד לגרסת המתנדב.
4. לטענת המתנדב, הנאשם החל לברוח מפני המתנדבים, אשר לבשו בגדים אזרחיים, בטרם קראו לו לעצור (עמ' 6, ש' 25-29). אם המתנדבים לא קראו לנאשם לעצור ולבשו בגדים אזרחיים, כלל לא ברור מפני מה ברח הנאשם.
5. תהייה משמעותית היא מדוע המתנדב השני שהיה במקום לא רשם אף הוא מזכר כלשהו או דוח פעולה. אם שני המתנדבים עמדו מול הנאשם, ראו אותו מבצע תנועת שיסוף, ולאחר מכן ראו את הנאשם בורח ועצרו אותו, מן הראוי היה שאף המתנדב השני ירשום דוח פעולה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שלפי דוח הפעולה של רס"ר דוידוביץ, שני המתנדבים מסרו לו שראו אדם מסמן משהו לעבר החלון, ולכן עיכבו אותו (ת/2).
6. בנסיבות אלה, הרי שקיים קושי לבסס על עדות המתנדב ממצאים ברמה שמעבר לספק סביר. מעבר לכך, כפי שיובהר להלן, אף אם תתקבל עדותו במלואה, סבורני כי לא די בכך כדי להצדיק את הרשעת הנאשם בדין.
7. בכל הנוגע למהימנות גרסת המתלוננת, סבורני כי לא ניתן ליתן בגרסה זו אמון ברמה אשר תצדיק הרשעה בפלילים. עדותה של המתלוננת בבית-המשפט הצביעה על קשיים לא מעטים בעדותה, כמפורט להלן:
8. המתלוננת טענה שהנאשם רצה להרוג אותה וכי היא יודעת זאת משום שאחותה הקטנה ראתה אותו מתחת לבניין (עמ' 13, ש' 25 - עמ' 14, ש' 1). לדבריה, אינה זוכרת מתי הנאשם איים עליה (עמ' 15, ש' 2-11), אינה יודעת מדוע איים עליה (עמ' 15, ש' 17) וכיוב'.
9. בחקירתה הנגדית, המתלוננת הכחישה את הדברים שנרשמו מפיה במשטרה, לפיהם הזמינה את הנאשם לביתה (עמ' 16, ש' 7-11). כן הכחישה פרטים נוספים (עמ' 16, ש' 20-29), לרבות שאמרה במשטרה שהנאשם הקיש בחוזקה על הדלת (עמ' 17, ש' 1-2). המתלוננת אף הכחישה כי אמרה במשטרה שהנאשם אמר לה שאם לא תפתח את הדלת, יהרוג אותה (עמ' 17, ש' 6-9).
10. אפילו בנוגע לשאלה אם האירוע התרחש בבוקר או בערב, לא ניתן היה לחלץ מפי המתלוננת תשובה חד משמעית (עמ' 21).
11. אף השוואה בין עדותה של המתלוננת לבין הודעותיה במשטרה מעלה סתירות ותמיהות רבות. כך למשל, בהודעתה, מסרה המתלוננת כי ראתה את הנאשם מהחלון באותו לילה (נ/3, ש' 27-28), ואילו בעדותה בבית-המשפט העידה שבאותו יום היא כלל לא ראתה את הנאשם, אלא רק אחותה ראתה אותו (עמ' 14, ש' 13).
12. באופן דומה, בעדותה בבית-המשפט הכחישה המתלוננת שאמרה לנאשם לבוא לביתה (עמ' 15, ש' 24-25; עמ' 16, ש' 9), וזאת בעוד שבחקירתה טענה שאמרה לו לבוא אליה (נ/3, ש' 13). בעדותה הכחישה המתלוננת שאמרה זאת במשטרה (עמ' 16, ש' 9-11).
13. גם בין שתי הודעות המתלוננת במשטרה קיימות סתירות, כאשר בהודעה אחת מיום האירוע, שעה 22:50, מציינת המתלוננת שבעת שהנאשם עמד מחוץ לדלת, הוא התקשר אליה ואיים עליה שאם היא תפתח את הדלת, הוא יהרוג אותה (נ/2, ש' 3-4). כלומר, מדובר באירוע שהתרחש בסביבות השעה 22:20, בעת שהנאשם עומד מחוץ לדלת דירתה של המתלוננת. לעומת זאת, בהודעתה השנייה במשטרה (נ/3), מסרה המתלוננת כי ביום האירוע, בשעה 17:00, היא שוחחה טלפונית עם הנאשם ואמרה לו לבוא לביתה, וכעבור כמחצית השעה, התקשר אליה הנאשם ואמר "אם אני בא, אני יהרוג אותך" (נ/3, 14). כלומר, מדובר באירוע שהתרחש בשעה 17:30 לערך, כאשר הנאשם כלל לא נמצא בקרבת ביתה של המתלוננת ותוכן האיומים שונה בתכלית.
14. מתוך המזכר שרשם השוטר ניכר חוסר העקיבות של המתלוננת (ת/4). מחד גיסא, אומרת המתלוננת לשוטר שהנאשם מאיים עליה כל הזמן, ומאידך גיסא אומרת המתלוננת לשוטר כי הנאשם איים עליה רק ביום האירוע ולא היו פעמים נוספות. קשה ליישב בין הדברים וניכר מהמזכר שאף השוטר שרשם אותו היה ער לקושי האמור.
15. שני מזכרים נוספים מיום 13.1.10 (כשישה ימים לאחר האירוע) ומיום 20.1.10 (קרוב לשבועיים לאחר האירוע) (ת/5-ת/6) מעלים חשש שהמתלוננת התחמקה במשך כשבועיים מלהגיע למשטרה ולמסור את גרסתה. נדמה כי אף בהבאת המתלוננת לעדות במשפט התעוררו קשיים (עמ' 11). התחמקות זו אינה תומכת במהימנותה.
16. גם בעניין הסיבה לאיום, מסרה המתלוננת שלל גרסאות, לרבות שאינה יודעת מדוע איים עליה הנאשם (עמ' 15, ש' 17) ומשום שהנאשם שותה אלכוהול (נ/3, ש' 16).
17. גם בעניין תוכן האיום, מסרה המתלוננת שלל גרסאות, לרבות "אני בא אליך להרוג אותך, אם לא תהיי חברה שלי" (עמ' 17, ש' 10-11); "אם תפתחי את הדלת, אני אהרוג אותך. אני מסתובב בראש העין כדי לתפוס אותך" (נ/2, ש' 3-4); "אם אני בא, אני אהרוג אותך" (נ/3, ש' 14).
18. בסיכומו של דבר, מתוך עדות המתלוננת בבית-המשפט קשה לקבל תמונה קוהרנטית על אודות האירועים באותו יום. לנוכח הסתירות הפנימיות הרבות בעדותה, לא ניתן להסתמך עליה ברמה אשר תצדיק הרשעה בהליך פלילי. אני ער לכך שקשיי שפה ופערי תרבות עשויים להסביר חלק מן הסתירות בגרסת המתלוננת, ולפיכך יש להתייחס בזהירות ובהתאמות הנדרשות להערכת מהימנותה (ר' ע"פ 8641/11 אבום נ' מדינת ישראל (20.12.12)). אף על פי כן, ובשים לב לכך שבעת עדותה של המתלוננת, נכח באולם מתורגמן לשפה האמהרית, אך מרבית עדותה של המתלוננת נערכה בשפה העברית, לא שוכנעתי כי יש בפערי התרבות או בקשיי השפה כדי להצדיק את האמור לעיל באשר להערכת מהימנותה של המתלוננת, ולפיכך, לא ניתן ליתן בגרסתה אמון במידה שתצדיק הרשעה בפלילים.
19. עדות הנאשם לעומת זאת עשתה באופן יחסי רושם מהימן ולא קיימת עילה לדחיית עדותו כבלתי מהימנה. לכאורה, קיים פער זמנים של כשעה בין המועד שבו לטענת הנאשם הגיע לביתה של המתלוננת לבין המועד שבו עוכב על-ידי המשטרה. ואולם, בשים לב לסתירות בגרסת המתלוננת בשאלה אם מדובר באירוע שהתרחש בבוקר או בערב, סבורני כי הסבריו של הנאשם לדבריו, אינם נופלים במהימנותם מהסבריה של המתלוננת. גם טענת הנאשם, לפיה המתלוננת שוחחה עמו קודם לאירוע בטלפון והזמינה אותו לביתה, נתמכת בדברים שאמרה המתלוננת בחקירתה (נ/3, ש' 13). דברים שמהם חזרה בה המתלוננת בעדותה, ללא הסבר.
20. בנסיבות אלה, לא ניתן לבכר את עדויות המתנדב והמתלוננת על-פני עדותו של הנאשם.
21. בשולי עניין זה, יש לציין כי המתלוננת טענה שהנאשם התקשר אליה, ואילו הנאשם טען כי המתלוננת התקשרה אליו. מכאן, שאילו היה מובא פלט שיחות, אשר יכריע בשאלה מי התקשר אל מי באותו יום, הרי שהיה בכך כדי לתמוך במהימנותו של אחד הצדדים. ברם, הניסיון של באי-כוח הצדדים לקבל פלט שיחות אשר יכריע את השאלה לא הניב פירות, והמסמך שהתקבל העלה לכאורה את המסקנה שכלל לא התקיימה שיחת טלפון בין הנאשם למתלוננת באותו יום (עמ' 31, ש' 24 – עמ' 32, ש' 2; ת/7). המסמך האמור אינו תומך בגרסת המתלוננת ואינו תומך בגרסת הנאשם, ואולם בשים לב לנטל השכנוע אשר מוטל על שכמה של המאשימה, הרי שיש בכך כדי לסייע להגנה.

עבירת האיומים

1. סעיף 192 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים".

1. כתב האישום מייחס לנאשם שני מעשי איומים: האחד בשיחת טלפון לכאורה עם המתלוננת, והשני בתנועת השיסוף שראה המתנדב. מן הראוי לדון במעשים אחד לאחד.
2. שיחת הטלפון כלפי המתלוננת: כאמור לעיל, לאחר ששמעתי את דברי המתלוננת, לא שוכנעתי כי ניתן ליתן בה אמון ברמה כזו אשר תצדיק הרשעת הנאשם בעבירה ברמה של מעבר לספק סביר.
3. תנועת השיסוף שראה המתנדב: כאמור לעיל, בעדותו של המתנדב התעוררו תהיות מסוימות. ואולם, אף אם אקבל את גרסת המתנדב, איני סבור כי יש בכך משום איום מבחינה משפטית הן מבחינת היסוד העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי של העבירה.
4. ביסוד העובדתי כולל הסעיף רכיב של "המאיים על אדם", כלומר האיום צריך להיות מופנה כלפי אדם כלשהו. סבורני כי לא הוכח איום על המתלוננת ולא הוכח איום על המתנדב. במקרה דנן, המתלוננת לא ראתה את האיום ואין שום אינדיקציה לכך שהייתה בחלון באופן שהיה ביכולתה לראות את התנועה שעשה לכאורה הנאשם או שהנאשם סבר בטעות שהמתלוננת נמצאת בחלון. המתנדב אמנם ראה אישה כלשהי באחד החלונות (עמ' 5, ש' 13), ואולם כלל לא ברור אם מדובר במתלוננת והאם התנועה לכאורה הופנתה כלפי אותה אישה באחד החלונות. זאת בפרט אף בשים לב לדוח הפעולה שרשם רס"ר דוידוביץ, ממנו עולה שהמתנדב מסר לו, זמן קצר לאחר האירוע, כי הנאשם ביצע את התנועה לעבר חלון (ת/2). מכאן, שהאיום לא הופנה כלפי המתלוננת. כמו-כן, לא הוכח איום על המתנדב, הואיל והנאשם כלל לא הבחין במתנדב או בשוטר בעת שביצע לכאורה את המעשה ולא היה מודע לנוכחותם במקום. זאת בפרט בשים לב לכך שהשניים לא לבשו מדי משטרה ולא היו מזוהים באופן כלשהו בעת ביצוע המעשה. מכאן, שהאיום לא היה "על אדם".
5. באופן דומה, לא התקיים היסוד הנפשי לעבירה. התנועה לא נועדה להפחיד או להקניט את המתלוננת, שכלל לא ראתה אותה, ואף לא נועדה להפחיד או להקניט את השוטרים, אשר הנאשם כלל לא היה מודע להימצאותם. משכך הדבר, הרי שלא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירה (ור' גם רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (4.1.06)).
6. לפיכך, לא הוכחה עבירת האיומים.

סוף דבר

1. אשר על-כן, אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
2. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

ניתנה היום, כ"ב טבת תשע"ד , 25 דצמבר 2013, במעמד הצדדים.

חתימה