1. התובעת הינה חברה העוסקת, בין היתר בהקמת קונסטרוקציות ועבודות מתכת כלליות (להלן :"התובעת").
2. הנתבעת 1 הינה חברה העוסקת בין היתר, בהקמת מבנים, אשר התקשרה עם התובעת על מנת שהתובעת תשמש כקבלן משנה שלה בשני פרויקטים (להלן: "הנתבעת").
3. הנתבע 2 הינו בעל 97% ממניות הנתבעת ומנהלה (להלן: "הנתבע").
4. התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית ע"ס 495,220 ₪, בגין חובות אשר לטענתה טרם שולמו ע"י הנתבעת בגין העבודות שבצעה עבורה.
5. הפרויקט הראשון בו עסקינן בוצע במפעל אלתא באשדוד.

ההסכם בין הצדדים נקשר בתאריך 29.7.02.

התובעת הגישה לנתבעת בגין פרויקט, זה שלושה חשבונות מתאריכים 27.2.03, השני מיום 28.5.03 והשלישי מיום 28.6.03.

1. סך החשבונות מסתכמים בסך 450,084 ₪ (לפני מע"מ). התובעת טוענת כי בגין חשבונות אלו שילמה הנתבעת סך 192,017 ₪ לפני מע"מ.
2. הפרויקט השני התבצע במבנה אריזה של חברת ברכת הארץ בהר טוב.
3. בגין עבודה זו התקשרו הצדדים בהסכם מיום 4.3.03.
4. התובעת הגישה לנתבעת חשבונות בגין פרויקט זה ע"ס 114,740 ₪ לפני מע"מ והנתבעת שילמה סך 67,322 ₪ בצירוף מע"מ.
5. התובעת פנתה באמצעות בא כוחה לנתבעת במהלך חודש דצמבר 2004 ודרשה לפרוע יתרת החשבונות שלא שולמה.
6. לטענת התובעת עקב אי תשלום החשבונות, נקלעה למצוקה כלכלית ולא הייתה יכולה לשלם חובות לספקיה.

על כן המחתה התובעת, לספק הפלדה שלה – לוין ברזל, את זכותה לקבלת תשלום מהנתבעת עד לסך 40,900 ₪ בצירוף ריבית ומע"מ.

1. הנתבעת סירבה לקבלת את המחאת הזכות ועל כן הוגשה כנגדה ע"י לוין ברזל תביעה, בת.א. 1382/04 בבית משפט השלום באשדוד.
2. בפסק הדין מיום 22.1.06 ,ת/41, נקבע ע"י כב' השופטת וולפסון, כי על הנתבעת לשלם ללוין ברזל בהתאם להמחאת הזכות, סך 41,883 ₪ בצירוף מע"מ.
3. הנתבעת שילמה ללוין ברזל את הסכום שנפסק ולטענתה סכום זה כיסה את יתרת החוב שנותרה כלפי התובעת בהתאם לחשבונות הסופיים שנערכו.
4. הנתבעים טענו כי מאז ביצוע התשלום לא הועלתה מצד התובעת כל טענה כנגדם, עד להגשת התביעה בשנת 2010.
5. הנתבעים טענו להתיישנות התביעה ולחלופין לשיהוי ניכר אשר גרם להם נזק רב.
6. מנהל התובעת מר מרום טען בעדותו כי השיהוי בהגשת התביעה נבע מהקושי לגייס משאבים כלכליים לצורך הגשת התביעה.
7. מאז התשלום ללוין ברזל ועד להגשת התביעה בה עסקינן, לא הוכח כי הייתה פנייה כלשהי מצד התובעת לנתבעים.
8. מפסק דינה של כב' השופטת וולפסון, ת/41 עולה כי בין התובעת ולוין ברזל נחתם הסכם פשרה לפיו תשלם התובעת ללוין ברזל סך 75,015 ₪ ובנוסף המחתה התובעת ללוין ברזל סכום של עד 40,900 ₪ כלפי הנתבעת.

ההסכם ההמחאה נחתם ביום 19.5.04.

1. אם כך עולה השאלה, אם בשנת 2004, לטענת התובעת, עמד חובה של הנתבעת כלפיה ע"ס 305,485 ש"ח וחובה של התובעת ללוין ברזל עלה על הסך שהומחה, מדוע לא המחתה התובעת ללוין ברזל את מלוא החוב, מתוך הסך אשר הייתה חייבת לה לטענתה הנתבעת?
2. הנני סבורה כי בהתנהלותה זו של התובעת בשנת 2004 היה משום הודאה חדה וברורה כי יתרת החוב אשר נותרה חייבת לה הנתבעת, היה בגובה הסכום שהומחה על ידה ללוין ברזל.
3. הדברים מתחזקים לאור השיהוי הניכר בו נקטה התובעת כאשר הגישה את תביעתה במחצית שנת 2010 על סף תום תקופת ההתיישנות.
4. "דממת האלחוט" הרועמת מצידה של התובעת במשך שנים מבלי שהוגשה ולו פניה אחת בכתב מצידה לנתבעת מאז דצמבר 2004 ועד הגשת התביעה, אין בה אלא בכדי להביא לקביעה, כי התובעת סברה כי עם פירעון המחאת הזכות ע"י הנתבעת, כוסתה בזאת יתרת חובה כלפיה.

אייני מקבלת גרסתו של מנהל התובעת לפיה, קשיים כלכליים מנעו מהתובעת הגשת התביעה, במיוחד כאשר התובעת פנתה ומינתה לעצמה ייצוג משפטי כבר בשנת 2004.

1. הנתבעת אף הודיעה לתובעת כי התשלום בגין גמר חשבון בית שמש מוכן במשרדיה אולם התשלום עוכב מאחר ונודע לנתבעת אודות המחאת הזכות שבצעה התובעת ללוין ברזל (ת/12).
2. נטל השכנוע להוכחת התביעה מוטל על התובעת מראשיתה של התביעה ועד סופה.
3. הרמת נטל זה קשה במיוחד, בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה ע"י התובעת.
4. קיים קושי טבעי לברר טענות התובעת בגין חשבונות שהוגשו בשנים 2002-2003, תוך בדיקת החשבונות לאחר שנים רבות.
5. הגורמים הרלוונטיים אשר עמדו בקשר יומיומי עם התובעת, במהלך ביצוע העבודות ואישורן, לא זומנו לעדות על ידה, לשם הוכחת טענותיה בדבר ביצוע עבודות אלו ואחרות.
6. הנני קובעת כי אי הבאתם לעדות של עדים אלו לרבות עד מטעם אלתא, מביאה למסקנה כי אילו היו מוזמנים לעדות , גרסתם לא הייתה תומכת בטענות התובעת.
7. עוד הוגשו ע"י הנתבעת חשבונות סופיים, אשר לא נסתרו ע"י התובעת ואשר יתרתם תואמת את הסכום ששולם במסגרת המחאת הזכות ללוין ברזל.
8. התובעת לא הרימה הנטל להוכחת יתרת חוב כלשהי מצד הנתבעת בגין הפרויקטים שביצעה עבורה.
9. לא אוכל שלא לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס לטענות שהעלתה התובעת כלפי הנתבע. התובעת רכזה עיקר טענותיה כלפי הנתבע כאשר לא הוכח כי קיימת מצדו כל חבות אישית לחובות החברה, אם היו במקרה הנדון. עצם העובדה שהוגשו במהלך השנים תביעות כאלו ואחרות כנגד החברה אינן מצביעות על כוונת מרמה מצדם של הנתבעים.
10. אשר על כן הנני קובעת כי עם תשלום הסך בו חויבה הנתבעת ללוין ברזל בגין המחאת הזכות, פרעה בזאת יתרת חובה לתובעת בגין פרויקט אלתא ופרויקט ברכת הארץ.
11. אשר על כן הנני מורה על דחיית התביעה.
12. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013, בהעדר הצדדים.