23 יולי 2015

ע"י ב"כ עו"ד שרון שביט-כפתורי

סכסוך זה עניינו בעתירת התובעים, גמלאי רפא"ל, אשר פרשו בפרישה מוקדמת, להקנות להם זכויות פנסיית זקנה שלטענתם, הובטחו להם טרם פרישתם.

להלן העובדות הרלוונטיות:

1. התובעים כולם היו בעברם עובדי מדינה (יחידת הסמך רפאל) בדירוג מקצ"ט (מקצועות טכניים). ביום 1.1.1995 עם הקמתה של חברת רפאל – מערכות לחימה מתקדמות בע"מ (הנתבעת 2, להלן: "רפאל") הפכו התובעים לעובדי רפאל.
2. ביום 6.6.1996 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה לבין רפאל וההסתדרות (להלן: "הסכם 96"), אשר הסדיר את מעברם של עובדי המקצ"ט לחברה.

בין היתר, הסדיר הסכם 96 את סוגיית הפרישה המוקדמת של עובדי המקצ"ט, ובכללם התובעים. בהסכם נקבעו כל העקרונות והתנאים על פיהם יפרשו העובדים לפנסיה מוקדמת ואכן, בהתאם להוראות ההסכם, פרשו מאות עובדים וביניהם התובעים, לפנסיה מוקדמת עפ"י תנאי הפרישה המוקדמת להם התחייבה המדינה ע"י ההסכם.

1. ביום 8.11.2001 נחתם הסכם קיבוצי נוסף (להלן: "הסכם 2001") בין המדינה, ההסתדרות וקרן פנסיה מבטחים (הנתבעת 3, להלן: "מבטחים"). במסגרת הסכם 2001 הוסדרו בפרוטרוט תנאי הפנסיה המוקדמת של עובדי המקצ"ט, כמו גם רכישת תוספת לפנסיית הזקנה של עובדי המקצ"ט, על ידי המדינה, בגין תקופת העבודה במדינה.

הסכם זה הביא למעשה לתוצאה לפיה, נכון למועד עריכת הסכם 2001, פנסיית הזקנה של עובדי המקצ"ט שפרשו, הושוותה לזכויות שקיבלו במסגרת הפנסיה המוקדמת שלהם. כל זאת, בהתאם לתקנון מבטחים, שעמד בתוקפו בעת עריכת ההסכם.

1. כאמור, בשנת 2003 נחקק חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 (להלן: "החוק"), שמטרתו הייתה לבצע רפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות, לשם הבראתן. מכוח החוק , נקבע גם תקנון אחיד לכלל הקרנות שבהסדר, אשר נכנס לתוקפו ביום 1.10.03 (להלן: "התקנון").
2. כאמור, פנסיית הזקנה של מי מעובדי המקצ"ט שפרש לפנסיית זקנה קודם למועד תחולתו של התקנון, היתה בגובה הפנסיה המוקדמת שקיבל מהמדינה קודם לפרישתו לפנסיית זקנה. ואולם, בעקבות החלת התקנון, הורעו תנאי פנסיית הזקנה של כל מי שפרש לפנסיית הזקנה במסגרת הקרנות הוותיקות, לאחר יום 1.10.03, בכללם גם התובעים.
3. בעקבות הרפורמה בקרנות הפנסיה וכניסתו לתוקף של התקנון האחיד שהביא לשינוי השכר הקובע לצורך חישוב פנסיוני, ולפער בין הפנסיה המוקדמת לה היו זכאים עובדי המקצ"ט לבין קצבת הזקנה שלהם, הוקמה, לפי סע' 18 להסכם 2001, "וועדת ליווי" לצורך יישום ההסכם ויישוב המחלוקות עקב השינויים בחקיקה ובתקנון, כמו גם תיקון טעויות חישוב שנתגלעו בסכומי רכישת התוספת לפנסיית הזקנה על ידי המדינה. ביום 3.12.12 התקבלה החלטת ועדת הליווי, עליה חתומים נציגי משרד האוצר ונציגי ההסתדרות (נספח ד' לתצהיר שחר).

טענות הצדדים בתמצית:

התובעים למעשה מבקשים בתביעתם הנוכחית להטיל על המדינה ורפאל, ביחד ולחוד, את החובה לשלם למבטחים את כל הסכומים שיש להשלים על מנת לבצע רכישת זכויות פנסיה שיבטיחו להם כי פנסיית הזקנה לא תפחת מהפנסיה המוקדמת, זאת בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים והתחייבויות אישיות שקיבלו ערב פרישתם (ת/4, נ/5). לטענתם, יש להפריד במקרה זה בין המדינה כרגולטור לבין המדינה כמעסיק ולחייבה, כמעסיקתם, להשלים את תוספת התשלום הנדרשת על מנת לעמוד בהתחייבויות שניתנו לעובדים בשעתו.

כמו כן מבקשים התובעים, לחייב את מבטחים לערוך תחשיבים עבור המדינה ו/או רפאל בגין רכישת הזכויות המתבקשות מתביעה זו, בין אם התשלום יבוצע באמצעות מבטחים או באמצעות קופת גמל/חברת ביטוח אחרת או ישירות לתובעים. מכל מקום מבוקש לחייב את הנתבעות לתקן את הטעויות שנפלו ברכישת זכויות הפנסיה ולהקנות להם זכויות מלאות ומדויקות, עפ"י הקבוע בסעיף 8.2.1 בהסכם 2001.

ראשית טוענת המדינה, כי היא אינה נושאת באחריות לאי אילו מהחבויות הנטענות במסגרת הליך זה, שכן בהתאם להסכם למכירת נכסים והעברת זכויות שבין המדינה לרפאל, רפאל באה בנעליה של המדינה בכל הקשור לנכסיה והתחייבויותיה של יחידת הסמך.

טענה מקדמית נוספת שהעלתה המדינה היא כי דין התביעה, במתכונתה הנוכחית וללא תיקונה, להימחק שכן ההכרעה מחייבת פרשנותם של הסכמים קיבוציים ומצריכה דיון במסגרת הליך קיבוצי שבו ההסתדרות תהיה צד לסכסוך.

בפן המהותי טוענת המדינה כי הפרשנות אותה מעניקים התובעים לסעיף 8.2.1 להסכם 2001 שגויה, וכי בשום מקום המדינה לא נטלה על עצמה התחייבות לפיה לסכום שהוקצה לרכישת התוספת לפנסיה , תהא אותה נפקות לעובדים הזכאים ככל שתקנון קרן הפנסיה ישתנה ויביא לשינוי בחישוב פנסיית הזקנה. רוצה לומר, המדינה בשום מקום לא התכוונה להעניק לעובדים הגנה מיוחדת מפני שינויים שיחולו בתקנון קרן הפנסיה. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שמדובר בשינויים חקיקתיים ושינוי בתקנון האחיד. בקשת התובעים היא כי ביה"ד יעניק להם עדיפות על שאר העמיתים בקרנות הפנסיה הוותיקות, כאשר אין כוונת סעיף 8.2.1 כאמור להעניק להם שריון מפני השינויים האמורים בתקנון. יתר על כן, דרישת התובעים משמעה איונו של סעיף 11.5 להסכם 2001, שקבע כי חבות המדינה מתמצית ברכישת זכויות מסוימות בלבד והעברת התשלומים בגינם. מכל מקום הוראות חוק הפיקוח והתקנון גוברות על כל האמור בהסכם אחר.

אשר לאותו מסמך (דוגמת ת/4/ נ/5) נטען, כי לא מדובר בהתחייבות, אלא באיגרת מסירת מידע שלא באה להקנות או לגרוע מזכויות שבהסכמים קיבוציים.

בנוגע לטענת העובדים על תיקון טעויות חישוב התוספת לזכויות הפנסיה, טוענת המדינה, כי המועד להעלאת טענות בעניין זה חלף עבר שכן על פי סעיף 17 להסכם 2001, השגות בעניין היו צריכות להיות מוגשות תוך 90 ימים ממועד החתימה על ההסכם. עם זאת, ולפנים משורת הדין, העניין הוסדר עפ"י החלטות וועדת הליווי.

ממילא נטען כי טענה זו הועלתה במסגרת הסיכומים ומהווה "הרחבת חזית אסורה".

בדומה לטענות המדינה, טוענת רפאל כי לא הייתה מעולם כוונה להעניק לעובדי המקצ"ט ובכללם התובעים, חסינות ושריון טוטלי מפני שינויים שיחולו בתקנונה של קרן הפנסיה, החלים על כלל מבוטחי הקרן. לא כל שכן, שינוי שיסודו בתוכנית הבראה שקבע המחוקק להצלת קרנות הפנסיה הוותיקות מפני קריסה. ודוק, תוספת הפנסיה שנרכשה עבור התובעים שרירה וקיימת ולא נגרעה בעקבות החלתו של התקנון האחיד. מכל מקום, גם לו הייתה מוטלת חבות כלשהי, הרי שעפ"י הסכם 2001 החבות מוטלת על המדינה, והיא בלבד זו שאחראית לרכישת תוספת הפנסיה. כך גם אין כל מקור נורמטיבי אחר מכוחו ניתן להטיל את החבות על רפא"ל.

רפאל מוסיפה וטוענת כי הסכם 2001 קובע מפורשות שחבות המדינה "מתמצית ומסתיימת" בביצוע התשלום המוטל עליה לרכישת התוספת לפנסיה, וכי זכויותיו של הפורש לפנסיה יהיו עפ"י תקנון מבטחים מזמן לזמן, כמו גם כי על מבטחים תחול האחריות הבלעדית לתשלום פנסיית הזקנה בהתאם לתקנונה.

גם החלטת וועדת הליווי, תומכת בדחיית התביעה, לטענת רפאל, שכן היא משקפת את עמדת הארגון היציג שחתום על ההסכם ולא התייצב כצד בתביעה.

בנוסף נטען, כי אין ממש בטענת התובעים להתחייבות אישית עפ"י המסמך ת/4. ראשית, המדובר במסמך אינפורמטיבי ואין ללמוד מכוחו על חובות וזכויות משפטיות. שנית, המסמך חוזר ומשקף את האמור בסעיף 8.2.1 להסכם 2001, וכבר הובהר לעיל כי פרשנותו מלמדת שאינו מקנה חיסיון מפני שינויי חקיקה והתקנון האחיד.

גם רפא"ל טוענת כי הטענה ל"תיקון טעויות" שהתגלעו ברכישת התוספת לפנסיה, מהווה הרחבת חזית אסורה וממילא רפאל אינה צד לעניין.

מבטחים טוענת, כי היא לא הייתה צד להחלטת וועדת הליווי, וכי גם התובעים עצמם אינם מבקשים להטיל את נטל התשלום, מכוח תביעתם על מבטחים. מבטחים שימשה כשלם בלבד (מכוח הסכם 2001), של הכספים שהועברו לתובעים, בבחינת פנסיה מוקדמת, על חשבון הנתבעות 1 ו-2. בנוסף מעבירה מבטחים לתובעים שפרשו, את "התוספת לפנסיה", כפי שנרכשה על ידי הנתבעות 1 ו-2. הדרישה היחידה למעשה של התובעים כלפי מבטחים היא כי זו תקבל בגין התובעים כספים מהנתבעות, לצורך רכישת זכויות נוספות, כך שקצבת הזקנה לא תפחת מהפנסיה המוקדמת. עפ"י הוראות הממונה על שוק ההון במשרד האוצר, לא ניתן לרכוש זכויות, באמצעות מבטחים, בגין עובדים שכבר פרשו לפנסיית זקנה.

לפי מבטחים, הסכם 2001 אינו מטיל כל חבות על מבטחים לשלם לתובעים סכומים כלשהם ו/או לפעול בשונה מהוראות התקנון.

גם מבטחים מצטרפת לטענה כי טענת התובעים לעניין תיקון טעויות בחישוב "התוספת לפנסיה" מהווה הרחבת חזית אסורה. ממילא, טעויות אלו לא היו בידיעתה ו/או באחריותה של מבטחים.

עוד טוענת מבטחים, כי תקנון קרן הפנסיה אינו מאפשר רכישת זכויות חוץ תקנוניות למבוטחים כי שנעשה בהסכם 96 והסכם 2001. זאת ועוד, עפ"י כללים שקבע אגף שוק ההון בשנת 99 (להלן: "חוזר 99") לא ניתן היה, עוד במועד חתימת הסכם 2001, לרכוש זכויות עתידיות בקרן הפנסיה, שלא עפ"י הוראות חוזר 99, קרי, רק מקום בו משלם המעסיק את מלוא סכום הפנסיות המוקדמות ואת הזכויות העתידיות, בתשלום חד פעמי מראש.

דיון והכרעה:

בראשית הדברים יאמר, כי מצאנו לנכון שאין צורך לדון בטענות הנוגעות לעניין חלוקת החבות בין מי מהנתבעות, כמו גם הדיון בשאלה האם העתירה הייתה צריכה לבוא בדמותו של "סכסוך קיבוצי" כשההסתדרות היא צד להליך. שכן, שוכנענו כי דין התביעה להידחות מהפן המהותי וזאת מהנימוקים כדלקמן:

אנו סבורים, כגישת הנתבעות, כי פרשת תע"ש (ע"ע 49651-01-11 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' סוניה רייף ואחרות, מיום 30.10.11 וערעור לבג"צ 1309/12 סוניה רייף נ' התעשייה הצבאית לישראל בע"מ, מיום 9.5.13; להלן: "בג"צ תע"ש") למעשה סותמת את הגולל על התביעה כולה.

בפרשת תע"ש ובדומה לענייננו (עד כדי כמעט זהות בין המקרים), דובר בקבוצת עובדות שפרשו מתע"ש על פי הסכמי פרישה מוקדמים. תנאי הפרישה הוסדרו בשני הסכמים קיבוציים. הסכם ראשון, מיום 21.6.1999, נערך בין תע"ש לבין הסתדרות העובדים הכללית ומבטחים (להלן: "הסכם 1999"). הסכם נוסף, מיום 2.1.2000, נערך בין תע"ש לבין ההסתדרות (להלן: "הסכם 2000"). העובדות שפרשו בעידוד המעביד בפרישה מוקדמת לפני המועד המאפשר קבלת פנסיה לפי תקנון מבטחים, קיבלו, לתקופת הביניים, פנסיה מוקדמת. זכאותן לקבל פנסיה ממבטחים התגבשה לאחר כניסתו לתוקף של התקנון האחיד לקרנות הפנסיה. החל מהמועד בו הגיעו אותן עובדות לגיל פרישה לפנסיה, העבירה להן מבטחים את קצבת הזקנה לפי תקנונה, בתוספת שקלית אשר שולמה לה על ידי תע"ש עפ"י הסכם 1999. ברכיב הפנסיה שבאחריות מבטחים היה לשלמו לפי תקנונה חלה ירידה, וזאת כתוצאה משינויים שחלו בתקנון האחיד בשנת 2003. השאלה שהייתה טעונה הכרעה הייתה האם על תע"ש להוסיף תשלום למבטחים, כך שיובטח שהסכום הכולל שיקבלו אותן עובדות כפנסיה לא יפחת מן הסכום אותו קבלו במהלך תקופת הביניים. בית הדין האזורי (כב' השופטת א' קציר) השיב על כך בחיוב, ואילו בית הדין הארצי התערב במסקנתו והשיב על כך בשלילה. בשל חשיבותו של פסק הדין לענייננו, להלן נצטט ממנו בהרחבה:

"קרנות הפנסיה ובכללן קרן הפנסיה של מבטחים בה היו חברות המשיבות פועלות על בסיס שיתופי, כך שהמאפיין את קרנות הפנסיה הוא פעולתן המבוססת על עקרון השוויון וההדדיות. עקרון ההדדיות בין חברי קרן הפנסיה בא לידי ביטוי בכך שבקרות האירוע הביטוחי מקבל כל מבוטח את אשר מגיע לו מקרן הפנסיה, זאת בהתאם לתקנון הקרן וללא כל קשר לסכומים אשר הופרשו על ידו או על ידי מעסיקו (ראו בג"צ 2010/90 התאחדות חברות לביטוח חיים נ. ממשלת ישראל, פ"ד מה(1) 405, 413 (1990); דב"ע לד/3-46 אברהם פלצנר –"הסנה" - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"ע ה,477, 487 (1974)).

...

עם הצטרפותו של מבוטח לקרן פנסיה נוצרים בינו לבין הקרן יחסים חוזיים אשר נובעים מעצם הצטרפותו לקרן, כאשר תקנון הפנסיה הוא החוזה שבין הצדדים ורק להנהלת הקרן הסמכות לבצע בו שינויים – שינויים המחייבים את כל חברי הקרן. יצוין, כי זכויותיהם של המבוטחים נגזרות מהתקנון וכל סטייה מהוראות התקנון לא רק שהיא מהווה הפרת חוזה אלא גם פגיעה בעקרון השוויון. לפיכך, קרן פנסיה איננה רשאית להעניק לחבר או לקבוצת חברים בקרן זכויות שמקורן בהוראותיו של הסכם חיצוני אשר אינו מתיישב עם תקנון הפנסיה.

...

מבטחים הינה גוף אשר מעניק כיסוי פנסיוני ושירותי פנסיה לציבור הרחב והמשמשת כנאמן הפועל לטובת מבוטחיה. כפי שכבר אוזכר, מבטחים מפעילה פנסיה המבוססת על עקרונות שיתופיים, בין היתר, על עקרונות השוויון וההדדיות על פיו נקבעות זכויותיו של כל מבוטח בקרן בהתאם להוראות התקנון.

... עקרונות השוויון וההדדיות הינם שלובים זה בזה: בעוד שעקרון השוויון מתייחס לשוויון בזכויות להן זכאי המבוטח במועד קרות האירוע המזכה בפנסיה, זאת בהתאם לנתוניו האישיים של כל מבוטח ומבוטח, עקרון ההדדיות הוא היסוד המאפשר את יצירת השוויון שכן על אף שתרומתם של המבוטחים השונים לקופת הקרן איננה בהכרח שווה, במועד קרות האירוע המזכה ישולמו להם זכויותיהם על בסיס שווה. למעשה, עקרונות השוויון וההדדיות מונעים מקרן הפנסיה להתקשר עם מעבידים בהסכם המעניק לקבוצת עובדים מסוימת זכויות עודפות, שהן מעבר לקבוע בתקנון הפנסיה.

יודגש, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע כי למבטחים אין סמכות להתקשר בהסכמים לבר תקנוניים עם תעש או עם כל מעביד אחר. יחד עם זאת, כפי שכבר צוין, אין בכוחה של מבטחים להתקשר עם תעש בהסכמים לבר תקנוניים המקנים לקבוצת עובדים, על חשבון יתר חברי הקרן, זכויות שהן מעבר למה שנקבע בתקנון קרן הפנסיה."

עם זאת, כמו במקרה שלפנינו, גם בפרשת תע"ש הסכם קיבוצי העניק לפורשים במסגרת אותו הסכם זכויות עודפות על זכויותיהם של יתר המבוטחים בקרן מבטחים, כאשר בפועל סכום הרכישה אשר אפשר הענקת זכויות עודפות אלו מומן על ידי מעסיקתן של המשיבות, ולא על ידי קרן הפנסיה עצמה.

על כן פנה ביה"ד הארצי לפרשנותם של ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, והכריע כדלקמן:

"פרשנות ההסכמים הקיבוציים

ההלכה הפסוקה בשאלת פרשנותם של הסכמים קיבוציים, כפי שצוינה בין היתר בע"ע 1308/04שרגא קריגל – רשות הנמלים והרכבות, מיום 11.6.2007, קובעת כי:

"בהתאם לפסיקה, על פירושו של הסכם קיבוצי חלים דיני החוזים הרגילים, ובראשם ההוראה שבסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), שעל פיו יפורש הסכם על פי אומד דעתם של הצדדים. רק מקום שאומד דעתם של הצדדים אינו עולה מההסכם עצמו, יתייחס בית הדין לנסיבות העניין (כלשון סעיף 25 כאמור). .. המטרה בפירוש הוראה בהסכם קיבוצי היא לתת תוקף לרצונם האמיתי של הצדדים, לאומד דעתם האמיתי, על פי התנאים שהיו קיימים בעת עריכת ההסכם."

43. עוד קבע בית דין זה כי:

"פרשנותו של הסכם קיבוצי תיעשה על פי תכליתו של ההסכם הקיבוצי ומטרתו ואומד דעתם של הצדדים; לאור לשונו של ההסכם; ולפי "ההקשר התעשייתי" של המפעל - בשים לב לנסיבות העניין הנדון, לאופיו ומהותו של ההסכם אותו באים אנו לפרש."

(ע"ע 190/99 נאוה אנוש – האוניברסיטה העברית בירושלים, מיום 20.6.2002; וראו גם ס"ק 12/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה– הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח - מרכז השלטון המקומי, מיום10.8.2009; ע"ע 60031/97 אלי לוי- רשות הדואר, מיום 25.2.04).

בית דין זה אף קבע כי אין לפרש הסכם קיבוצי אך ורק בהסתמך על לשונו, במקרים בהם הפרשנות הלשונית של ההסכם איננה מובילה לתוצאה חד-משמעית:

"בבואנו להעניק פרשנות לסעיף8(ג) להסכם הפנסיה, אין להסתפק בבחינת המשמעות המילולית, אלא שומה עלינו לנסות ולהתחקות אחר הפרשנות הנכונה העולה מאומד דעת הצדדים וממרכיבים אחרים הנוגעים לעניין."

(עס"ק1006/02 ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת חיפה - אוניברסיטת חיפה, מיום 4.11.02).

עוד נקבע בפסיקה, כי יש לבחון את תכליתו של ההסכם הקיבוצי על ידי פניה למקורות חיצוניים ומאוחרים להסכם הקיבוצי, לרבות נסיבות שנוצרו לאחר חתימתו, שיש בהם כדי להשליך לאחור על אומד דעת הצדדים שבבסיס ההסכם (עס"ק 70/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.4.2010; וראו גם אהרן ברק, פרשנות תכליתית במשפט 185 (תשס"ג))."

ובאותו עניין קונקרטי שעמד לפניו, הכריע ביה"ד הארצי כך:

במקרה שלפנינו יש ליישב בין סעיף 2.8להסכם 1999 לבין סעיף 6(ב) לנספח ז' להסכם 2000. בית הדין האזורי נדרש לסעיף 6(ב)לנספח ז' להסכם 2000 וקבע כי סעיף זה מעיד על כוונת הצדדים להבטיח כי פנסיית הזקנה של הפורשים בפרישה מוקדמת לא תפחת מהפנסיה ששולמה להם בתקופת הפרישה המוקדמת,ואולם בפרשנותו זו לא התמודד עם לשונו המפורשת של סעיף 2.8 להסכם 1999 ובמה דברים אמורים?

סעיף 2.8 להסכם 1999 קובע באופן מפורש וחד משמעי את סכום הרכישה כתשלום חד-פעמי וקבוע מראש, המועבר לידי מבטחים לצורך רכישת תוספת שקלית אשר עתידה להתווסף לפנסיית הזקנה של הפורשים לפנסיה מוקדמת, וזאת במועד הפרישה המוקדמת של המשיבות.

המשיבות טענו כי מלשון סעיף 6(ב) בנספח ז' להסכם 2000 ניתן ללמוד כי אומד דעת הצדדים היה להבטיח תשלום הפער שבין שיעור הפנסיה מוקדמת לבין שיעור פנסיית הזקנה של המשיבות בכל מצב ובכך להבטיח כי פנסיית הזקנה המשולמת לעובדים שפרשו במסלול פרישה מוקדמת לא תפחת מהפנסיה המוקדמת שלהם. אין בידינו לקבל פרשנות זו של המשיבות. לשון ההסכם ואף תכליתו אינן סובלות את הפרשנות לפיה תעש תכבול את עצמה לכל שינוי תקנוני עתידי, המחייב אותה להשלים סכומי כסף בשיעור שאינו ידוע מראש ושאינו ניתן לצפייה. כמו כן, לשון סעיף 2.8 להסכם 1999 ברורה וחד-משמעית, כאמור, ומעידה על כך שלתעש לא הייתה כל כוונה,בעת החתימה על ההסכמים, להוציא סכומים נוספים מעבר לסכום הרכישה החד-פעמי, ולא חשפה את עצמה לשנויים עתידיים בלתי ידועים. "

...

ובהמשך: "זאת ועוד – כאמור בשנת 2003 נכנס לתוקפו התקנון האחיד אשר חל על כלל הפורשים לגמלאות וכאמור אף הרע במידה מסוימת את תנאי פרישתם, זאת לאור המצב הגירעוני של הקרנות. שינוי זה בתקנון אינו בשליטתה של תעש ומבטחים חייבת לנהוג על פי התקנון האחיד. ואכן השינויים נעשו בקצבת הפנסיה הבסיסית ואולם לא פגעו ולא שינו את התוספת השקלית שנשארה בסכומים שהובטחו למשיבות עם פרישתן המוקדמת.

המשיבות לא קיבלו "חסינות" מפני שינויים בתקנוני הפנסיה החלים על כלל הגמלאים ואין בהסכמים שנחתמו עמן כדי להיטיב את מצבן על פני כלל הגמלאים שמקבלים את גמלת הפנסיה על פי הוראות התקנון האחיד." (הדגשות הוספו).

עתירה לבג"צ כאמור נדחתה. ביהמ"ש העליון אימץ את מסקנותיו של בית הדין הארצי תוך שקבע, בין היתר, כי ההסכם הקיבוצי משנת 2000 הוא רק חלק ממערכת חוזים שבין הצדדים העוסקים באותו ענין. כל ההסכמים, כך נקבע, חייבים להתפרש בצורה קוהרנטית. סעיף 2.8 הסכם 1999 קובע באופן מפורש וחד משמעי כי תע"ש תרכוש ממבטחים בתשלום חד פעמי וקבוע מראש סכום שישמש לצורך רכישת תוספת שקלית העתידה להתווסף לפנסיית הזיקנה של הפורשים לפנסיה מוקדמת, וזאת במעמד הפרישה המוקדמת של הפורשים. עוד נקבע כי:

"מה שגרם לירידה בערך הפנסיה של העותרות (וכן של פנסיונרים רבים) הוא אירוע שלא בא לעולם עת נכרתו ההסכמים שבין הצדדים – כניסתו לתוקף, בשנת 2003,של התקנון האחיד של קרנות הפנסיה שחל על כל הפורשים לגמלאות. התקנון הרע במידה מסויימת את תנאי הפרישה. בצדק ציין בית הדין הארצי כי השינויים פגעו לרעה בקצבת הפנסיה הבסיסית אולם לא פגעו ולא שינו את התוספת השקלית שניתנה לעותרות ממבטחים בעקבות התשלום החד פעמי בו נשאה תע"ש. התוספת נשארה בסכומים שהובטחו לעותרות עם פרישתן המוקדמת. עוד ציין בית הדין הארצי, ולטעמי בצדק, כי העותרות לא קיבלו"חסינות" בפני שינויים בתקנוני הפנסיה החלים על כלל הגמלאים. קבלת העתירה תביא למצב בו מצבם של הפורשים בפרישה מוקדמת יהיה טוב יותר משל שאר הגמלאים המקבלים את הפנסיה על פי הוראת התקנון האחיד. מקובלת עלי המסקנה כי לא לכך היתה כוונת הצדדים." (הדגשות הוספו).

והדברים שנאמרו יפים הם גם לענייננו.

הן בפרשת תע"ש והן במקרה דנן, מדובר בקבוצת עובדים של גוף ממשלתי שהוצאו לפנסיה עפ"י הסכמי פרשיה מוקדמת, תוך שהוענקו להם תנאי פרישה מעבר למגיע להם על פי דין. גם כאן, ובדומה לעניין תע"ש מדובר בעובדים שבוטחו בפנסיה צוברת ותנאי הפרישה שלהם כללו תשלום פנסיה מוקדמת באמצעות מבטחים ומימון ורכישת תוספת לפנסית הזקנה ע"י המעביד.

גם כאן, קבע סעיף 8.2.1 להסכם 2001, בדומה לסעיפים שבהסכמי פרשת תע"ש קבע כי "... בכל מקרה לא תפחת פנסיית הזקנה בגין תקופת העבודה ברפא"ל מסכום הפנסיה שיקבל העובד בחודש שקדם לחודש הפרישה לזקנה".

ובשני המקרים, פנסיית הזקנה של העובדים נפגע בשל הרפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות, כניסתו לתוקף של התקנון האחיד ושינוי שיטת השכר הקובע לפנסיה.

כאמור, אין חולק כי גם בענייננו, אותו חלק של תוספת זכויות לפנסיית הזקנה ששולם ע"י המעביד לא נפגע, המעביד עומד בהתחייבויותיו בקשר לכך והפגיעה היא רק בשל החלתו של התקנון האחיד.

זאת ועוד, סעיף 11.5 להסכם הורה כי חבות המדינה "מתמצית ומסתיימת" בביצוע התשלומים שהוטלו עליה במסגרת ההסכם. רוצה לומר גם בענייננו, קיים הסדר חד פעמי של רכישת זכויות ויש לראותו ככזה שלא הייתה בו כל כוונה להעניק זכויות נוספות שמעבר.

מכאן, הדרך ליישום פרשת תע"ש על ענייננו היא אחת, הרציונל הוא אותו רציונל ולפיו יש לקבוע גם כאן, אין לפרש את ההסכם ככזה שהתכוון להעניק לתובעים חסינות מפני שינויים בתקנוני הפנסיה החלים על כלל הגמלאים.

בשולי הדברים לעניין זה ייאמר כי אכן, היעדר התייצבותה של ההסתדרות להליך והעובדה כי היא אינה טוענת להפרתם של ההסכמים הקיבוציים, הינה בעלת משקל רב ואומרת דרשני.

אשר למסמך ת/4, לא שוכנענו כי מדובר ב"החייבות אישית" שניתנה לתובעים. אנו נוטים לקבל את הפרשנות שניתנה ע"י הנתבעות למסמך, ולפיו מדובר במסמך אינפורמטיבי בלבד אשר סיפק מידע על תנאי הפרישה שקיבל כל עובד ועובד. כך וממילא, גם מהותית ובדומה לסעיפים שבהסכמים הקיבוציים, הרי שיש לקבוע כי אין בהם כדי לגבור על השינויים המאוחרים שקרו בחקיקה ובתקנון הקרנות.

אשר לעתירת התובעים לסעד שעניינו תיקון טעויות ברכישת תוספת הזכויות לפנסיה- המדובר בעתירה שלא בא זכרה בכתב התביעה, וממילא גם לא הונחה תשתית ראייתית מספיקה להוכחתה.

חרף פסיקתנו המתחייבת כמפורט לעיל, הרי שלא נשלים הכרעתנו מבלי שנביע הזדהות עם עגמת הנפש שנגרמה לתובעים שסברו והסתמכו בתום לב ובצדק, על המצב המשפטי-עובדתי דאז, מצב שהשתנה עם השנים, בשל השינויים כאמור, וגרם בפועל להפחתה בקצבת הזקנה לה הם זכאים כיום.

במצב זה אנו סבורים כי חרף דחיית תביעתם של התובעים, יש מקום להשית דווקא על המדינה ורפאל ביחד ולחוד, את הוצאות ההליך הנוכחי, ולחייב את נתבעת 1 ו- 2 לשלם ביחד ולחוד, לתובעים סך כולל של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ הוצאות שכ"ט עו"ד, בקשר להליך הנוכחי.

זכות ערעור: תוך 30 יום.

ניתן היום, ז' אב תשע"ה, (23 יולי 2015), בהעדר הצדדים.