א. מבוא וטענות הצדדים

1. לפניי תביעה שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). התובע, דוד מחרוק (להלן: "התובע"), יליד 1956, נהג משאית במקצועו, נפגע לטענתו בתאונת דרכים שאירעה ביום 16.4.07 עת נפל ממשאית סמיטריילר במהלך ירידה מתא הנהג (להלן: "התאונה").
2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה (להלן: "המל"ל"). הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה ועד ליום 1.3.08. לאחר מכן קבעה הוועדה, כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 28% והיא הפעילה את תקנה 15 במלואה וקבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 42%.
3. בהמשך התלונן התובע על החמרה במצבו וביום 18.11.09 קבעה הוועדה הרפואית כי לתובע 42.4% נכות צמיתה משוקללת ולאחר הפעלת תקנה 15 במחצית נקבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 57%.
4. במועד התאונה ביטחה הנתבעת את המשאית (להלן: "הנתבעת"), אלא שהנתבעת הכחישה את אירוע התאונה. לטענתה, התובע לא הביא עדים, לא הציג אישור משטרה, התובע פנה לקבלת טיפול רפואי רק כעבור יומיים וקיימת סתירה בין מסמכי המל"ל לבין כתב התביעה דנן ביחס לשעת התאונה וביחס לנפילת התובע.
5. ביום 26.4.15 התקיימה ישיבת הוכחות בה העיד התובע. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
6. נוכח טענת הנתבעת, אדרש תחילה לשאלת החבות וככל שיוכרע כי יש להטיל חבות על הנתבעת אדרש לשאלת נכותו הרפואית ונכותו התפקודית של התובע, וכן לשאלת גובה נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה.

ב. שאלת החבות

1. לגרסת התובע התאונה אירעה ביום 16.4.07 בשעות הבוקר בתחילת יום עבודתו, כאשר ירד מ"קבינת" המשאית בגובה 3 מטרים ובמהלכה מעד ונפל. גרסה זו תועדה לראשונה בעת פנייתו לקבל טיפול רפואי ביום 18.4.07 סמוך לאחר התאונה, כאשר ב"סיבת הביקור" נרשם כדלקמן:

"לפני יומיים נפל ממשאית, נחבל בגב תחתון. מיד לאחר החבלה הרגיש טוב והמשיך לעבוד אך בשעות הערב התגברו כאבי גב תחתון המקרינים לרגל שמאל".

1. ביום 14.5.07 מילא התובע טופס "תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה", שם תיאר את נסיבות התאונה כדלקמן:

"החניתי את הטריילר שהיה מחובר לנגרר במגרש החניה של קוקה קולה בבני ברק. כאשר ניסיתי לרדת מעדתי במדרגות, ניסיתי להיאחז ביד שמאל, גופי הסתובב נחבלתי בגבי במדרגות ונפלתי לרצפה. אני סובל מכאבים חזקים באזור הגב התחתון עם הקרנות לרגל שמאל".

בחקירתו הנגדית חזר התובע על גרסתו (פרטיכל עמ' 6 ש' 22 עד עמ' 7 ש' 2):

"כשהגעתי לעבודה, והגענו לעבודה קראו לנו מהמגרש של קוקה קולה, בגלל שזו כמות גדולה של סמיטריילרים אז אי אפשר להיכנס לבני ברק, ואנחנו באים ממגרשי חנייה ונעמדים גם לפני בני ברק. מה שקרה, זה שהיה לחץ אדיר של הסדרן באותו יום והוא הכניס אותנו פנימה למגרש לתוך בני ברק.... התאונה היתה ברגע שנכנסתי למפעל, הסדרן הלחיץ אותי, המערכת הזו מאוד מלחיצה. מה שהייתי צריך לעשות, זה לרדת כביכול מהטריל ולפתוח את כל הפתיחה של העגלה, ומתחיל מרוץ של מלגזות מכל הכיוונים מעמיס ואז סוגר. כמו שהגעתי בגלל שהוא ממש צעק... נפלתי ברגע שירדתי מהמשאית להתחיל את יום העבודה, התרסקתי למטה".

1. לטענת הנתבעת, עדותו של התובע היא עדות יחידה, אין לתת בה אמון בפרט שקיימת סתירה בין גרסאותיו לתאונה בכל הנוגע לשעת התאונה ונסיבותיה. מחד גיסא טען התובע, כי התאונה אירעה בבוקר בתחילת יום העבודה במהלך ירידה מהמשאית, ומאידך בטופס התביעה לדמי פגיעה במל"ל עליו הוא חתום (הוגש וסומן נ/2) נרשם, כי התאונה אירעה בשעה 20:00 עת נפל במהלך ירידה מהגורר. עוד טענה הנתבעת, כי ככל שהתובע נפל מהגורר מדובר באירוע במהלך פריקה וטעינה אשר אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד.
2. בחקירתו נשאל התובע לגבי הסתירה בין האמור ב-נ/2 לפיו התאונה אירעה בשעה 20:00 בעת ירידתו מהגורר לבין עדותו, והלה השיב:

"זאת טעות כי התאונה היתה בבוקר. (העד צוחק). הפגיעה היתה בעבודה, בבוקר, לקחו אותי שם לאיזה חדר הנהגים, ואני לא הסכמתי למצב שקורה לי. לא יכולתי לעמוד ולא ללכת ואמרתי שאני ממשיך בכל הכוח, ניסיתי עד הערב להישאר בקוקה קולה".

גם לשאלה "האם יכול להיות שהתבלבלת והפגיעה הייתה בערב ולא בבוקר?" השיב התובע בנחרצות:

"הפגיעה מהמשאית היתה בבוקר, ואני נשארתי לעבוד בקוקה קולה עד הערב..." (שם, עמ' 7 ש' 25 ואילך) ועדותו הייתה אמינה בעיניי.

1. לכאורה, האמור בטופס התביעה לתשלום דמ"פ (נספח נ/2) עליו חתום התובע מהווה "סתירה מהותית" בין גרסאות התובע לתאונה, אלא שעיון במסמך זה מלמד כי אין בו ממש ולא ניתן להסתמך עליו כראיה לאמיתות תוכנו מכמה טעמים: האחד, הטופס לא נכתב על ידי התובע כפי שעלה מסעיף ג' - "ע"פ דיווח העובד בעת ירידה מהגורר נפל ונחבל במדרגות". כותב המסמך לא הובא לעדות ולא ניתן לחקור אותו על הדברים שלכאורה נאמרו לו ואותם כתב.

הטעם השני הוא, שמסמך נ/2 נערך כשלושה חודשים לאחר התאונה ביום 8.7.07, וזאת להבדיל מגרסתו שניתנה בסמוך לאחר התאונה וגרסתו מיום 14.5.07 העולות בקנה אחד עם עדותו בפניי. לפיכך, אני סבורה שיש להעדיף גרסאות אלו על פני הגרסה המאוחרת (נ/2) שנכתבה על ידי צד ג'.

טעם נוסף הוא העובדה, שבסעיף ה' בנספח נ/2 מספר הרכב שצוין כמעורב בתאונה הוא מספרה של המשאית (ולא של הגורר), כפי שהופיע גם בהודעת התובע במשטרה מיום 29.5.07, ולכן גם מהטעם הזה שוכנעתי כי אין במסמך נ/2 כדי לאיין את גרסת התובע לאופן קרות התאונה.

עוד יצוין, כי הנטל להוכיח את החזקה הממעטת של "פריקה וטעינה" לפי חוק הפלת"ד חל על הטוען לו, אלא שהנתבעת לא הרימה את הנטל ודין טענתה בעניין זה להידחות.

1. גרסתו של התובע, הגם שהינה עדות יחידה של בעל דין, הייתה מהימנה ואמינה והיא נתמכה על ידי מסמכים היכולים להיחשב כעדות מסייעת. היינו, גרסתו הראשונית יומיים לאחר התאונה בעת פנייה לרופא וטופס הדיווח למל"ל מיום 14.5.07 לפיהם, התובע נפגע בשעות הבוקר במהלך ירידה מתא הנהג של המשאית תאמו גם את עדותו בפניי ושוכנעתי באמיתות גרסת התובע לאופן קרות התאונה.
2. יצוין כי בניגוד לטענת הנתבעת, התובע צירף אישור משטרה מיום 29.5.07 שם הופיע מספרה של המשאית כרכב המעורב בתאונה. נוכח האמור לעיל, אני מקבלת עובדתית את גרסת התובע לאופן קרות התאונה.
3. במהלך חקירתו של התובע הסכימו באי כח הצדדים שבתאונה היה מעורב רכב בבעלות המעביד ולכן התובע אינו זכאי ל-25% מהנזק (שם, עמ' 8 ש' 4 ואילך).

ג. הנכות הרפואית

1. התאונה הינה תאונת עבודה והתובע פנה בעקבותיה למוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה (להלן: "המל"ל") ונקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה ועד ליום 1.3.08 (כשנה).
2. בהמשך התלונן התובע על כאבים חזקים בראש, בצוואר ביד וברגל שמאל. ביום 14.4.08 נבדק התובע על ידי הוועדה הרפואית ענף נפגעי עבודה במל"ל. בדו"ח הוועדה בפרק "ממצא רפואי" נרשם כי MRI מיום 5.3.08 הדגים בלטי דיסק בחוליות L3-4, L4-5, L5-S1 עם לחץ על השק הטאקלי. עוד נמצא, כי הפעלת כוח השרירים מופחת בארבע הגפיים יותר בצד שמאל. הוועדה לא מצאה דלדול שרירים וההחזרים היו תקינים, סימטריים וההולכות החשמליות בידיים היו תקינות. לכן הועדה קבעה כי יש פער בין התנהלות הנפגע בעת הבדיקה לבין דלות הממצאים האובייקטיבים והיא איננה יכולה לקבוע קשר סיבתי בין האירוע לבין תלונותיו ולא נקבעה לתובע נכות צמיתה.
3. בהמשך התלונן התובע על כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל והתובע נבדק על ידי המל"ל. הוועדה הרפואית לעררים מיום 22.2.09 קבעה לתובע 10% נכות צמיתה בגין הפגיעה בגב התחתון לפי תקנה 37 (10) ב המכוון לתקנה 37 (7)א'. בנוסף קבעה הועדה כי אין קשר בין הכאבים בצוואר ובכתף שמאל לבין התאונה. הוועדה סיכמה את הממצאים ללא נוכחות התובע וציינה כי "לא נמצא חסר נוירולוגי מוקדי, אלא ירידה כללית בתחושה ובכח גפה שמאלית תחתונה, אשר אינם תואמים חלוקה עצבית או דרמטומית ...". עוד קבעה הוועדה כי לתובע 20% נכות צמיתה בתחום הנפשי לפי תקנה 34 ג'.
4. ביום 18.11.09 נבדק התובע על ידי המל"ל והתלונן על תכיפות במתן שתן וזאת בנוסף לתלונותיו על כאבים בגב התחתון. הוועדה קבעה כי קיים קשר סיבתי בין תאונת העבודה לבין מצבו האורולוגי וכי אין החמרה בנכותו האורתופדית והנפשית ונקבעה לו נכות צמיתה משוקללת בשיעור 42.4% כדלקמן:

20% נכות אורולוגית לפי תקנה 23 (2)א' III, 20% נכות נפשית לפי תקנה 34 ג' ו-10% נכות בגין פגיעה בגב תחתון לפי תקנה 37 (10) ב' - תקנה 37(7) א'. כמו כן, הוועדה הפעילה את תקנה 15 במחצית ביחס לנכות האורתופדית והנפשית וקבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 57%.

1. בהמשך התלונן התובע על החמרה והוא נבדק על ידי רופאי המל"ל. הועדות השונות קבעו, כי אין קשר בין התאונה לבין תלונות התובע על כאבים בברך ימין (וועדות מיום 3.2.13 ומיום 6.11.13). עוד נקבע, כי אין קשר בין תלונות התובע לגבי אין אונות לבין התאונה (כאמור בחוו"ד המל"ל מיום 16.8.12 ופרוטוקול הוועדה מיום 6.11.13). כמו כן, נקבע ע"י הועדה (מיום 3.2.13), כי אין החמרה במצבו האורתופדי, הנוירולוגי והאורולוגי.
2. הנתבעת לא חלקה על קביעת המל"ל, כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הינה בשיעור 42.4% (כאמור בסעיף 7 לסיכומיה) ולא הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור חרף טענותיה ביחס לנכות שנקבעה במל"ל, ולפיכך הנכות המחייבת על פי דין כתוצאה מהתאונה הינה נכותו הרפואית הצמיתה בשיעור 42.4%.
3. עוד יצוין, כי לבקשת הנתבעת מונה ד"ר יהודה שוורץ כמומחה רפואי למחלות ריאה מטעם בית משפט לבדיקת מצבו הרפואי של התובע והערכת תוחלת חייו ללא קשר לתאונה. מומחה בימ"ש קבע בחוות דעתו מיום 30.6.11, כי התובע סובל ממחלת COPD על רקע עישון כבד בחומרה בינונית ומרחיבי סימפונות קצרי טווח והוא המליץ על נכות בשיעור 20% לפי ס' 6 (ב) וזאת כאמור ללא קשר לתאונה. המומחה לא קבע קיצור תוחלת חיים.

ד. הנכות התפקודית

1. לטענת התובע, משמעותה התפקודית של נכותו הכוללת במכלול התחומים ושלילת רישיון הנהיגה על משאית בעקבות מצבו הרפואי גדעה למעשה לחלוטין את יכולת ההשתכרות של התובע מאז קרות התאונה ואילך. לטענתו, אין אף מעסיק שהסכים להעסיק אותו לאור נתוניו. הוא מתקרב לגיל 60, ללא השכלה פורמלית וללא ניסיון תעסוקתי במשרות שאינן נהיגה על משאית, הוא סובל מנכות פסיכיאטרית משמעותית. סובל מכאבים והקרנה לרגליים ובריחות שתן תדירות, ומשתמש בקנאביס רפואי. לפיכך לטענת התובע יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 100%.
2. מנגד טענה הנתבעת, כי נכותו התפקודית לא זו בלבד שהיא איננה בשיעור 100% כנטען על ידי התובע, אלא היא נמוכה לאין ערוך מנכותו הרפואית. לטענתה, המל"ל קבע לתובע 10% נכות אורתופדית בגין הגבלה קלה בכיפוף הגב לפנים, 20% נכות אורולוגית בגין תכיפות בהטלת שתן דבר הנפוץ לאנשים בגילו וניתן לטיפול כפי שעלה מדו"ח וועדת המל"ל מיום 18.11.09 ו-20% נכות נפשית שבפועל אפילו התובע לא ייחס לה חשיבות שכן היא לא אוזכרה בתצהירו והוא אינו מטופל בגינה שנים.
3. עוד הוסיפה הנתבעת, כי התובע סובל מבעיות בצוואר, בכתף שמאל, מקרע בברך ימין, מצניחת רגל שמאל וכן מנכות בשיעור 20% בגין חסימה ריאתית הנובעת מעישון כבד. התובע לא סתר קביעות אלה ואף לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין טענותיו לשימוש בקנאביס, בקב הליכה ובשקית שתן ואף לא הוכח כי רישיונו לרכב כבד נשלל בגין פגיעתו בתאונה ולמעשה לתובע מגבלות תפקודיות משמעותיות ללא קשר לתאונה.
4. כיום, התובע בן 59 ובמועד התאונה היה בן 51 ואין מחלוקת שעובר לתאונה הוא עבד במשרה מלאה כנהג משאית בחברה המרכזית למשקאות קלים בע"מ ("חברת קוקה קולה"), חרף מגבלותיו הרפואיות שהוצגו על ידי הנתבעת לרבות מחלתו הריאתית. אולם, מאז התאונה ועד היום הוא אינו עובד.
5. יצוין, כי ביום 9.4.08 נפסל התובע מלהחזיק רישיון נהיגה לרכב כבד וביום 6.8.08 הוא קיבל הודעה רטרואקטיבית בכתב על הפסקת עבודתו ביום 31.3.08, כתוצאה ממצבו הרפואי בעקבות התאונה דנן. עוד נכתב במסמך כי התובע הועסק בחברה מיום 27.9.98 עד ליום 31.3.08 כנהג סמיטריילר וכי "במהלך שנות עבודתו בחברה מילא דוד את כל המשימות שהוטלו עליו, עבד בחריצות וגילה אכפתיות לתפקיד ולמקום". היינו, עובר לתאונה המעבידה הייתה מרוצה מתפקוד התובע.
6. התובע העיד, כי הוא ניסה מספר רב של פעמים למצוא עבודה, אך הוא התייאש מחיפוש עבודה (פרטיכל עמ' 8 ש' 10 ואילך). מנגד טענה הנתבעת, כי התובע לא פעל להקטנת הנזק על ידי ניסיון להחזיר לו את רישיונו לרכב כבד או על ידי ניסיון למצוא עבודה חלופית בתחום כלשהו, בפרט שישנן עבודות רבות כגון מוקדים טלפונים ועבודות מהבית אשר מתאימות למגבלות הנטענות של התובע הן לגילו והן להשכלתו, כך שלא ניתן לקבל את טענת התובע כי הוא יושב בביתו ללא מעש 8 וחצי שנים, הגם שהקבלות שצורפו לתצהירו אשר הקשר בינן לבין התאונה מוכחש, מוכיחות עד כמה התובע פעיל מחוץ לביתו.

לגרסת הנתבעת, לתובע יש מוטיבציה שלילית לשוב למעגל העבודה הן מפאת העובדה כי הוא מקבל קצבה מהמל"ל בסך של כ-5,300 ₪ ומקרן פנסיה מגדל החדשה, קצבת נכות של 3,100 ₪, וביחד שכר השווה בקירוב לשכרו נטו עובר לתאונה, והן מפאת העובדה כי בנו הצעיר חולה במחלה קשה והתובע נדרש לטפל בו באופן צמוד, ולפיכך בוחר שלא לחזור לעבודה סדירה.

1. בעדותו נשאל התובע מדוע לא ניסה למצוא עבודה במשך 8 שנים, על כך השיב (שם, עמ' 16 ש' 14-17):

"קודם כל פניתי לאנשים, וניסיתי יותר מזה, ניסיתי למשל לעבוד בחניון, לא יכולתי, אף אחד לא מקבל אותי קודם כל ששמע את הבעיות הרפואיות שלי וראו אותי עם הבעיה האורולוגית והנפשית. אני חייב להגיד שיש לי בעיה של שתן, כי המכנסים היו נרטבות. בסופו של עניין, וכששמעו על השימוש בקנביס אף אחד לא היה מוכן להעסיק אותי".

1. בהמשך נחקר התובע מדוע לא פנה למל"ל וביקש לעשות הסבת מקצוע ושיקום? וכך העיד (שם, עמ' 16 ש' 25 ואילך):

"פניתי למל"ל, כל הזמן פניתי ואם אפשר לקרוא למל"ל לבחורה בשם זוהרה, לא הציעו לי שום קורס, נהפוך הוא, אמרו לי תגמור את הבעיות שלך, אני אומר להם שאני רוצה להתפרנס. זה בדוק. לא התייחסו אליי בכלום, נהפוך הוא – באתי ואמרתי שאני בצעירותי היו לי בעיות בבי"ס שיסדרו לי לסדר ללמוד כמו ילד, שום דבר. אתם יכולים לבדוק את זה. ביטוח לאומי לא הציעו לי כלום. אמרתי להם תמצאו לי מונית ולא מעניין אותם כלום, להיפך אומרים לי, תלך אתה כבר מבוגר, זו ההרגשה שלי".

עדותו זו של התובע, לפיה הוא לא הצליח למצוא עבודה על אף נסיונותיו ותחושתו כי נדחה עקב בעיותיו הרפואיות הרבות לצד העובדה שהוא מבוגר, היא עדות יחידה של התובע בלבד, שלא נתמכת בעדויות או ראיות נוספות, כמו ממקומות עבודה בהם נדחתה בקשתו להתקבל לעבודה.

1. התובע העיד כי הוא עבד כל החיים עד התאונה, כדלקמן:

"עד התאונה עבדתי רצוף, כל החיים עבדתי, הייתי חבר קיבוץ, עשיתי כל מה שביכולתי. והיום אני רואה, אני ממש מרגיש כמו "אל תשליכני לעת זקנה" זה מה שאני מבקש ממך ומביהמ"ש ומהעו"ד, מעבר לזה אין לי מה להגיד. האמינו לי אם הייתי יכול הייתי עושה הכל אני לא צריך את המעמד הזה" (שם, עמ' 18 ש' 19 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

1. לא נעלם מעיניי כי התובע לא הציג כל אסמכתא לכך שהוא פנה למל"ל וביקש לעשות הסבת מקצוע, הוא אף חזר בו מעדותו בעניין יכולתו לעבוד כנהג מונית (שם, עמ' 16 ש' 29 ואילך) ולא נקב בשמות מעסיקים אליהם פנה בניסיון למצוא עבודה. יחד עם זאת, שוכנעתי ממכלול הראיות כי התובע מוגבל בתפקודו, המל"ל אף הפעיל את תקנה 15 בעניינו (ביחס לנכותו הנפשית והאורתופדית). יחד עם זאת, אין ספק כי תחלואיו האחרים תורמים תרומה רבה לחוסר תפקודו.
2. טענות הנתבעת על "פעילותו הנמרצת" של התובע בעמותת סופר מוטו המארגנת תחרויות אופנועים לא הוכחה עד תום. הגם שמעורבות התובע בפעילות העמותה הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית ואין לכך זכר בתצהירו, הרי העובדה כי התובע משמש אחד מבין שלושת חברי הוועד והוא לוקח חלק פעיל בארגון האירועים (שם, עמ' 9 ש' 7 ואילך), אינה מלמדת על העדר הגבלה תפקודית.
3. התובע העיד כי תפקידו לבצע שיחות טלפוניות לרוכבים, כדלקמן:

"הקמת האירוע משמעו שאני מתקשר לאנשים ומזמין אותם, לכל רוכב שאני מכיר וכל רוכב שאני פוגש מתקשר אליו ומזמין אותו לבוא למרוץ או לאימון".

בהמשך נשאל מה הכוונה "שאתה נתת את הנשמה כדי שהאירוע יעמוד" כפי שנכתב בכתבה בעיתון סופר מוטו? והלה השיב (שם, עמ' 9 ש' 18 ואילך):

"בזה שאני ימים ולילות יושב בבית ודוחף אנשים שרוכבים במקום שיסתובבו על הכבישים יבואו לשם ולא ישתוללו ברחובות".

עדות זו, לא נסתרה על ידי הנתבעת בחקירה נגדית או באמצעות דו"ח חוקר. מלבד העובדה שהתובע ביצע שיחות טלפון לרוכבי אופנועים, הרי שלא הוצגה לבית משפט כל ראיה המלמדת על פעילות רחבת היקף מעבר לביצוע שיחות טלפון ואני מקבלת את עדותו לפיה "זו עוד השפיות הקטנה שנשארה לי בחיים" (שם, עמ' 9 ש' 32). לדידי, דווקא העובדה שפעילותו בעמותה מסתכמת בביצוע שיחות טלפון מחזקת את טענתו על הגבלה בתפקוד.

1. עוד ראוי לציין, כי אין בעובדה שהתובע לא התייחס למצבו הנפשי בתצהירו כדי לאיין את נכותו בתחום הנפשי כפי שנקבעה במל"ל. חרף טענות הנתבעת ביחס לעברו הרפואי בתחום הנפשי היא לא הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום הנפשי. יחד עם זאת, אני סבורה כי לא יכולה להיות מחלוקת שלמרות הלקוי הנפשי ( immature personality או neurotic personality עם קשיי התאמה חמורים וסיכויים להטבה) שנקבע לו במהלך השירות הצבאי בשנת 1985 בגיל 29 (נספח ג' למוצגי הנתבעת), התובע תפקד ועבד במשרה מלאה עד למועד התאונה ומעסיקתו הייתה מרוצה מתפקודו, כפי שפורט במכתב הפיטורים.
2. התובע העיד בפניי על מצבו הנפשי הקשה כדלקמן (שם, עמ' 8 ש' 26 ואילך):

"אני המון לבד, קשה לי נפשית, והרבה זמן אני גם בוכה. אני יושב עם עצמי באיזו פינה ופשוט יושב ובוכה".

1. בבואי לקבוע את הנכות התפקודית, לא ניתן להתעלם מחד גיסא שלתובע אין השכלה פורמלית, נגרם לו נזק נפשי ופיזי בעקבות התאונה והוא איבד את המקצוע אותו הוא הוכשר לבצע. מאידך, יש לקחת בחשבון את תחלואיו הרבים של התובע ללא קשר לתאונה, כפי שעלה מעדותו בפניי (שם, עמ' 13 ש' 24 ואילך עד עמ' 14 ש' 16). כאמור, התובע סובל מכאבים בצוואר, בכתף שמאל, מקרע בברך ימין, מצניחת רגל שמאל, ממחלת ריאות המקנה נכות בשיעור 20% והוא משתמש בקנאביס רפואי אשר לא הוכח הקשר בינו לבין התאונה.
2. גם טענת התובע כי הוא עושה שימוש קבוע בשקית שתן הפוגעת בתפקודו לא הוכחה כשנדרש. התובע נחקר על כך בבית המשפט והוא אף הציג אותה במהלך עדותו (שם, עמ' 12 ש' 28 ואילך עד עמ' 13 ש' 11). יובהר, כי טענה זו, הועלתה על ידי התובע בהליכים במל"ל והוא נבדק על ידי אורולוג מטעם המל"ל אשר קבע ביום 16.8.12, כדלקמן:

"בבדיקה לא התרשמתי ובהסתמך על סניוני (כך במקור-א.מ.ג.) הרב בחולים מסוג זה, שמדובר בחולה אשר נושא pen rose כל שעות היממה במשך חודשים ארוכים שהרי אז הממצא הגופני היה שונה מהבדיקה בזמן הועדה...".

מאחר ועסקינן בקביעה על פי דין, אין לי אלא לקבל את קביעת המל"ל בעניין זה.

1. עוד ראוי לציין, כי בשקלול הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון גם את עדותו של התובע, לפיה הוא מטפל בבנו הצעיר ששוחרר מהצבא בעקבות מחלה וכי בנו לא מוכן לקבל עזרה מאף אחד (שם, עמ' 18 ש' 17 ואילך), לעובדה זו יש ללא ספק השפעה על הימנעות התובע מלצאת לעבוד.
2. הלכה פסוקה, כי "הערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת ישירות מהנפגע ומהראיות שבפניה" (ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)). עוד נקבע כי בחלק ניכר מהמקרים הנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית, כדלקמן:

"המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים". (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (1998)).

1. בהערכת נכותו התפקודית יש לקחת בחשבון כי לתובע נקבעו 42.4% נכות צמיתה משוקללת על ידי המל"ל: בתחום האורתופדי, בתחום הנפשי ובתחום האורולוגי. כמו כן, הוא סובל מתחלואים רבים אשר אינם קשורים לתאונה לרבות נכות בשיעור 20% בתחום הריאות. לצד כל אלה, התובע מטפל בבנו הצעיר שחלה והוא פעיל בעמותת סופר מוטו והוא אף טס עם בנו לתחרות אופנועים בחו"ל (שם, עמ' 8 ש' 31). התובע משתכר מקצבאות הנכות כמעט כפי שהשתכר עובר לתאונה.
2. ממכלול הראיות ועדותו מסקנתי אם כן, כי נכותו התפקודית עולה במעט על הנכות הרפואית שנפסקה במל"ל, וראוי להעמידה בשיעור של 50%.

ה. הפסד שכר עבר

1. לטענת התובע, הוא היה נהג מצטיין בחברת קוקה קולה בה עבד כ-10 שנים. ממוצע שני תלושי השכר האחרונים עובר לתאונה הינם 11,289 ₪ נטו (ממוצע בין 2 החודשים עובר לתאונה בניכוי מס). זה המקצוע בו היה התובע עובד עד לגיל פרישתו אלמלא התאונה.
2. התובע קיבל שכר מאז התאונה ועד פיטוריו בסך 8,461 ₪ נטו לחודש. לגרסתו יש לחשב שכר מלא עבור חודשים אפריל-יולי 2007 בסך של 45,156 ₪ (4 חודשים X 11,289 ₪) ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופה בסך 62,322 ₪. גם בתקופה שלאחר מכן שכרו ירד משמעותית ועמד על ממוצע 8,000 ₪ ירידה של 30% משכרו עד לפיטוריו ולכן ביקש הפסד של 26,973 ₪ (8 חודשים X 30% X 11,239 ₪) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה בסך של 32,915 ₪. עבור יתרת העבר ממועד פיטורי התובע ועד היום ביקש התובע לחשב לפי שכר 11,289 ₪ X 86 חודשים = 970,854 ₪ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מאמצע תקופה סך של 1,036,833 ₪.
3. מנגד טענה הנתבעת, כי ממוצע שכרו של התובע עובר לתאונה 8,800 ₪ נטו בלבד (וכי חישובו מוטעה הואיל והוא לקח בחשבון מענק שנתי שניתן בחודש פברואר 2007 ולא חילק אותו ל-12 חודשים). יצוין, כי מנתוני המל"ל שכרו הרבע שנתי הינו 31,000 ₪. היינו 10,333 ₪ ברוטו לחודש ובניכוי מס 8,815 ₪. מיום התאונה ועד פיטוריו ביום 31.3.08 שולם לתובע שכר על חשבון המעביד והוא לא הוכיח כי מדובר בימי מחלה הניתנים לצבירה ועל כן הוא לא הוכיח הפסד בפועל.
4. עוד טענה הנתבעת, כי אין מקום לפסוק לתובע מחודש אפריל 2008 ועד היום הפסד מלא לעבר. נוכח נכותו התפקודית, עיסוקיו הנוספים של התובע, נכויותיו ומגבלותיו שאינן קשורות לתאונה, אין לקבוע כממצא עובדתי כי התובע היה ממשיך לעבוד כנהג וזאת ללא קשר לתאונה ואין הצדקה לראות בתובע כמי שאיבד באופן מלא ובוודאי באופן חלקי את כושר השתכרותו. התובע לא הקטין את נזקיו ולא ניסה לחזור למעגל העבודה אף שהוכח שהוא פעיל בעמותת סופר מוטו. עולד לטענת הנתבעת, התובע גם לא ראה צורך למצות את הליכי השיקום במל"ל, יש לו בעיות רפואיות רבות ללא קשר לתאונה והוא סועד את בנו החולה. נוכח כל אלה, טענה הנתבעת כי יש לדחות את דרישתו לפיצוי בעבר. לחלופין במידה וביהמ"ש יקבע כי יש לפצותו בגין התקופה המדוברת אזי יש להעמיד את סכום הפיצוי בסך 50,000 ₪.
5. לטעמי, יש להעדיף את נתוני המל"ל ביחס לשכרו הרבע שנתי כבסיס שכרו. נתון זה מדויק ואובייקטיבי. על פי נתוני המל"ל שכרו הרבע שנתי ברוטו הינו 31,000 ₪, היינו שכרו החודשי ברוטו 10,333 ₪ ובניכוי מס 8,815 ₪. אין מחלוקת, כי שכרו של התובע שולם לו עד למועד פיטוריו (שם, עמ' 18 ש' 26).

1. אני מקבלת את טענת הנתבעת כי לא הוכח ברמת הראיה הנדרשת כי התובע יכול היה לפדות את ימי המחלה שניצל או ימי ההיעדרות, אין מקום לפצות את התובע בגין ניצול ימי המחלה.
2. אם נסכום את כל תלושי השכר של התובע בניכוי מס ממועד התאונה ועד לפיטוריו ביום 31.3.08 נמצא למדים כי ההפרש בין סכומים אלה לבין מכפלת שכרו הממוצע עובר לתאונה באותה תקופה הינו הפרש קטן וזניח ולפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי יש לחשב את הפסד שכרו לעבר של התובע ממועד פיטוריו ואילך.
3. לטענת התובע, יש לפסוק לו הפסד השתכרות מלא ממועד פיטוריו ועד היום ולטענת הנתבעת, כאמור לעיל יש לפסוק לו סכום גלובאלי של 50,000 ₪. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי יש לפסוק את הפסד שכרו בעבר, על פי נכותו התפקודית הנגזרת משכרו הממוצע משוערך נכון להיום שהינו 10,335 ₪ נטו. לפיכך, הפסד שכר עבר של התובע ממועד פיטוריו ועד היום הינו:

10,335 ₪ X 50% X 91 חודשים = 470,242 ₪.

לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה בסך 19,500 ₪.

סה"כ הפסדי שכר עבר בתוספת ריבית מאמצע תקופה הינו 489,742 ₪.

ו. הפסד שכר עתיד

1. לגרסת התובע, נותרו לו עוד 8 שנים עד לגיל פרישה ואין ספק כי הוא לא יוכל לעבוד בשום עבודה ויש לפצותו על פי חישוב אריתמטי מלא: 962,387 ₪ = 85.25 מקדם היוון X 11,289 ₪.

1. מנגד טענה הנתבעת, כי התובע מסוגל לעבוד ועליו לנצל את כושרו לעשות כן. בפועל נכויותיו אינן תפקודיות וברות טיפול ואין בהן ממש כדי להשפיע על כושרו להשתכר. התובע בוחר לא לנסות למצוא עבודה אם זה בגלל מחלת בנו, אם זה בגלל חוסר המוטיבציה כלכלית כי הוא מקבל גמלה מהמל"ל וקצבה מקרן פנסיה, אם בגלל מגבלותיו שאינן קשורות לתאונה ואם בגלל עיסוקיו האחרים ועל בית משפט ליתן על כך דעתו בעת פסיקת הפיצוי לעתיד. בנסיבות אלה, הציעה הנתבעת פיצוי גלובאלי בסך של 70,000 ₪.
2. בבואי לפסוק לתובע הפסד השתכרות לעתיד, מחד גיסא נלקח בחשבון כי התובע איבד את מקצועו בגילו המתקדם, אין לו השכלה פורמלית ואין לו ניסיון תעסוקתי אחר. מאידך גיסא, יש להתחשב בעובדה, כי לתובע אין מוטיבציה כספית לחזור למעגל העבודה, ולא הוכח כדבעי כל ניסיון רציני לחזור לעבודה כלשהי. עוד יש לקחת בחשבון, כי תפקודו הלקוי מושפע אף מתחלואים אחרים רבים שאינם קשורים לתאונה. אני סבורה כי זהו המקרה בו על בית משפט לערוך חישוב אריתמטי מלא, על פי נכותו התפקודית כפי שקבעתי לעיל. לפיכך יש לפצות את התובע בסך של:

440,553 ₪ =מקדם היוון 85.2546 X 50% X 10,335 ₪.

ז. פנסיה וזכויות סוציאליות

1. לטענת התובע, בהתאם לפסיקה יש לחשב 12% מהפסד שכר לעבר והפסד השתכרות לעתיד בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות המהווים סך של 258,427 ₪.
2. מנגד, טענה הנתבעת, כי התובע אינו זכאי לפיצוי מאחר שנכותו הרפואית לא שוללת ממנו כל תעסוקה, הוא מסוגל לעבוד במומו ובמסגרת זה הוא היה זכאי להפרשות לקרן פנסיה. למעלה מכך, התובע לא הפסיד פנסיה, שכן הוא מקבל פנסיה בגין פרישתו המוקדמת וימשיך לקבל פנסיה. על פי תקנון קרן מקפת (נספח ב' למוצגי הנתבעת) התובע זכאי כמי שמקבל קצבת נכות להמשך הפרשות לצבירת הפנסיה. כמו כן, אין לקבל את החישוב שכן ההפרשות בשיעור 12% רלוונטיים רק לתקופה שלאחר 1.1.14.
3. על פי ההלכה הפסוקה (ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (פורסם ביום 31.12.13) יש לחשב את הפסד הפנסיה עד ליום 1.1.14 בשיעור של 7.5% (ראה סעיף 41 לפסק הדין ע.מ.מ.) ולאחר מכן לפי שיעור של 12%.

הפסדי הפנסיה לעבר יחושבו על פי אותה הלכה כדלקמן:

ממועד הפיטורים 1.4.08 ועד ליום 1.1.14 חלפו 68 חודשים.

489,742 ₪ / 91 חודשים X 68 חודשים X 7.5% = 27,447 ₪

ממועד 1.1.14 יש לחשב לפי 12%.

489,742/ 91 חודשים X 23 חודשים X 12% = 14,853 ₪.

הפסד פנסיה לעתיד:

440,553 ₪ X 12% = 52,866 ₪.

סך כל הפסד הפנסיה של התובע לעבר ועתיד הינם בסך 95,166 ₪.

ח. עזרת הזולת לעבר ועתיד

1. לטענת התובע, הוא היה שרוי באי כושר מלא לתקופה של שנה, כאשר היה מרותק רוב הזמן לביתו. עובר לתאונה הוא טיפל במשק הבית, ניקה, ביצע קניות תיקן מוצרים. כיום הוא אינו מסוגל לעשות דבר וברור כי נכותו בשיעור 57% מצריכה עזרת צד ג' מעבר למצופה מבני משפחה ועל פי הפסיקה על בית משפט לעשות אומדן של סכום הפיצוי ולאור הפסיקה במקרים דומים מבוקש סכום של 50,000 ₪ לעבר.
2. לטענת הנתבעת, בשנה הראשונה לאחר התאונה היה התובע באי כושר אלא שנכותו לא הגבילה אותו במשק ביתו. כזכור, מדובר בפגיעה שטחית ללא שברים, ללא צורך באשפוז (התובע פנה רק לאחר יומיים לקופת חולים) וללא טיפולים חודרניים או ניתוחים. התובע לא היה במצב סיעודי או תלותי והוא לא העיד את אשתו או ילדיו. קבלות הדלק שסכומיהם גבוהים, מלמדות כי התובע לא היה מרותק לביתו והעזרה שניתנה לו לא חרגה מהמקובל.
3. בתצהירו טען התובע, כי במשך שנה הוא היה מרותק לביתו ובתקופה זו הוא נעזר באשתו, בנו הגדול ובנו הקטן שנאלץ להחסיר מלימודיו ומאוחר יותר משירותו הצבאי והוא לא העסיק עזרה בתשלום בגלל קושי כלכלי.
4. עסקינן בראש נזק שיש להוכיחו (ע"א 619/86 מרקו בן חמו ואח' נ' שלום אטדג'י ואח', (ניתן ביום 29.10.90), אלא שהתובע לא העיד מי מבני משפחתו שסייעו בידיו, ולא תמך עדותו בבדל ראיה ובפרט שמעדותו עלה כי הוא מסייע לבנו הקטן ששוחרר מהצבא בשנת 2011 ולא להיפך.
5. התובע לא אושפז, לא נגרמו לו שברים, הוא לא נותח ולא נפגע בגפיו ולא הוכח כי סוג הפגיעה עצמה מפריע לתפקוד במשק הבית. לפיכך, אני סבורה כי ככל שהתובע נזקק לעזרה יש להניח שהיא ניתנה בסמוך לאחר התאונה ולתקופה של שנה בה שהה באי כושר מלא. אולם, לאחר מכן, ככל שהתובע נזקק לעזרה, ספק אם עזרה זו חרגה מעבר למקובל עקב התאונה. אני פוסקת לתובע בגין עזרת צד ג' לתקופה הסמוכה לאחר התאונה, סכום גלובלי של 10,000₪.ו
6. באשר לעתיד - טען התובע כי הוא סובל מכאבים בגב התחתון, והוא נעזר בקב הליכה. התובע סובל מדחיפות במתן שתן ומבעיות אורולוגיות המקשות על תפקודו ועל תלותו בזולת לביצוע פעולות שונות ולכן יש לחשב פיצוי כדלקמן:

129,206 = 3 שעות שבועיות X 50 ₪ לשעה X 4.2 X מקדם 205.09 עד תום תוחלת חיים.

1. מנגד, טענה הנתבעת, כי אין הצדקה לפסוק לתובע פיצוי, שכן מדובר בנכות קלה בגב התחתון אשר אין בה כדי להשפיע על תפקודו במשק הבית (הנכות האורולוגית והנפשית אינן רלוונטיות) ואין שחר לטענות התובע כי הוא משתמש בקב הליכה וכי דליפת השתן היא בעקבות התאונה. עסקינן בתאונת עבודה והתובע זכאי לממש את זכויותיו לקבלת עזרה במל"ל ולכן אין לפסוק לו פיצוי.
2. לתובע נותרו 24 שנים לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. במכלול השיקולים ולאור נכותו הצמיתה, לצד העובדה שלא הוצגה כל ראיה מלבד עדותו היחידה של התובע בדבר סיוע כלשהו שניתן לו בעבר ושיזדקק לו בעתיד, והעובדה שמדובר בתאונת עבודה והוא יוכל לפנות למל"ל ולקבל סיוע, וכן לאור העובדה כי איננו נזקק לעזרת צד ג' בגין נכותו הנפשית והאורולוגית אלא בגין הנכות האורתופדית, יש מקום לפסוק סכום גלובאלי לעתיד בגין רכיב נזק זה בסך של 30,000 ₪.

ט. הוצאות רפואיות לעבר ועתיד

1. לטענת התובע, עקב נכותו הקשה הוא הוציא הוצאות רבות אשר אינן מכוסות במל"ל וביניהם: רפואה אלטרנטיבית, התייעצות עם מומחים, טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה ותרופות רבות בגינן יש לפצותו לעבר בסך 50,000 ₪.
2. התובע נוטל עד היום קנאביס רפואי להקלת כאביו בעלות של 400 ₪ לחודש ובחישוב עד תום תוחלת חייו סכום זה מגיע לסך של כ-82,000 ₪ וזאת בנוסף לתרופות אחרות אותן הוא נוטל בעקבות מצבו ולכן יש לפצותו לעתיד בסך של 200,000 ₪.
3. מנגד, טענה הנתבעת, כי לא הוכח קשר בין הקנאביס, הטיפולים לבריחת שתן והאין אונות לתאונה. התובע צירף קבלות ללא הוכחת הקשר ביניהן לבין התאונה כאשר התובע סובל משלל בעיות אורתופדיות ונוירולוגיות ובעיות בתחום הריאות ללא קשר לתאונה ובכלל זה קבלה ממועדון כושר בסך 2,530 ₪ וקבלה מנוירולוג בסך 700 ₪. יתר על כן, על הוצאותיו להיות מכוסות על ידי קופת חולים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועל ידי המל"ל והואיל ומדובר בתאונת עבודה.
4. מבדיקת הראיות עולה, כי התובע צירף אסמכתאות על טיפולים אותם ביצע וקבלות שנשתמרו בידיו בסך של כ-10,000 ₪ וזאת מלבד הקבלות שצורפו בגין קנאביס רפואי בסך של 6,412 ₪, קבלה עבור חדר כושר בסך של 2,530 ₪ ויעוץ נוירולוג בסך של 700 ₪.
5. בהקשר זה ראוי לציין, כי מלבד העובדה שהתובע צירף לתצהיר עדות ראשית מטעמו קבלות כפולות בראש נזק זה, הרי שהוא צירף קבלות שאין ביניהן לבין התאונה כל קשר, כדלקמן: קבלה מחנות חיות מחמד "בירדי" בסך 435 ₪, קבלה בגין אוכל לחיות מחנות בשם "ZOO ארץ" בסך 510 ₪, קבלה עבור דיזיקטול בסך 48 ₪ מרמות חברה לחקלאות, קבלה ממשתלת "כחול ישראלי" בסך 50 ₪, קניות בסופר "מגזל" בסך 46 ₪ ויש לראות בכך ניסיון להאדיר את נזקו של התובע ברכיב זה.
6. יתרה מכך, לא הוכח קשר בין הרישום לחדר כושר, הייעוץ הנוירולוגי והשימוש בקנאביס לבין התאונה. יש לזכור כי התובע סובל משלל בעיות אורתופדיות עובר לתאונה ולאחריה וכאביו החלו מספר שנים לאחר התאונה ולא הוכח קשר סיבתי אליה. יתרה מכך, גם המל"ל לא קבע קשר בין מצבו הרפואי בעקבות התאונה לבין השימוש בקנאביס רפואי ואין בידי לקבל את טענת התובע בעניין זה.
7. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבעקבות התאונה נזקק התובע לטיפולים רפואיים לרבות משככי כאבים ותרופות בתחום האורולוגי והנפשי והוא יזדקק לטיפולים אלו ואחרים בעקבות התאונה גם בעתיד. הלכה היא כי מקום שקשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק, די לתובע להביא אותם נתונים אשר יאפשרו לביהמ"ש להפעיל שיקול דעתו באשר לאמדן ולהשלמת החסר. (ראה לענין זה ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת-שבע בע"מ, פד"י ל"ה (2) 809,800).בלפיכך, אני פוסקת סכום גלובאלי של 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

י. הוצאות נסיעה לעבר ועתיד

1. לטענת התובע, עקב הפגיעה ביכולת הניידות הרגלית של התובע, הוא נאלץ להוציא סכומים רבים בגין נסיעות והוא אינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית שמא יסבול מבריחת שתן לא רצונית במקום ציבורי ויש לפסוק לעבר סכום של 50,000 ₪. בנוסף, עתר התובע לפיצוי לעתיד בראש נזק זה, הואיל והוא לא מוכר בניידות במל"ל ולכן אינו מקבל הקלות. אם בעבר הוא יכול היה ללכת ממקום למקום, כיום הוא נאלץ לבצע גם מרחקים קצרים במכוניתו וכעת אין לו רכב, אך הוא זקוק לרכב באופן נואש. בשים לב למגבלותיו הרפואיות ולמעקבים הרפואיים הנדרשים, יחד עם קבלות העבר, אין ספק שעלויות התובע יוגברו משמעותית בעתיד ויש לפצותו בסך של 50,000 ₪ לעתיד.
2. מנגד טענה הנתבעת, לא ברור על איזו פגיעה בניידות סח התובע בסיכומיו, עסקינן בפגיעה קלה בגב התחתון בלבד ולכן לא נקבעה לתובע ניידות. לפיכך, כל טענותיו לשימוש מוגבר בתחבורה פרטית/ציבורית הבלתי מוכחות כלשעצמן אינן רלוונטיות לענייננו. בכל הנוגע להוצאות נסיעה זכאי התובע לפנות למל"ל לקבל החזר מלא. למעלה מן הצורך יצוין, כי גם עדותו של התובע ביחס לקבלות נמצאה בעייתית. התובע טען כי רכבו נוסע על סולר אולם, הקבלות התייחסו לבנזין 95 או אז ניסה התובע להסביר כי אולי שאל רכב מחבר אלא שלא הובאו כל ראיות בעניין זה ודין טענת התובע להידחות.
3. יצוין, כי המל"ל לא קבע לתובע נכות המעידה על הגבלה בניידותו, והוא אף לא הכיר בקשר שבין צניחת כף רגל שמאל של התובע לבין התאונה (שם, עמ' 13 ש' 11). למעשה, נכותו האורתופדית של התובע מתייחסת להגבלה קלה בכיפוף הגב לפנים, הא ותו לא.
4. התובע צירף קבלות דלק רבות בסך של למעלה מ-81,000 ₪, אלא שעיון מדוקדק בהם העלה, כי גם במקרה זה צירף התובע קבלות כפולות לתצהיר עדות ראשית מטעמו ואף לא הוכח הקשר בין הקבלות לבין נסיעותיו לטיפולים.
5. התובע נחקר על הסכומים הגבוהים שהוצגו בקבלות והלה השיב (שם, עמ' 17 ש' 9 ואילך):

"קודם כל אני נוסע בג'יפ, היה לי וגם הוא נמכר כי הייתי ברכב קטן, הגעתי למצב שלא יכולתי לצאת ממנו. הג'יפ היה לי עד לפני כמה חודשים שנסע על סולר. 8 ₪ לליטר".

1. בחקירתו הופנה התובע לחשבונית בסך 1,700 ש"ח עבור תדלוק בנזין 95 ולא סולר כפי שטען, וכך השיב:

"זה יכול להיות שלקחתי אוטו פרייוט מחבר כשהאוטו שלי לא היה תקין, אבל הכל סולר. יש אפילו את מספר האוטו".

בהמשך נשאל "כל הקבלות בנזין?" והתובע השיב "אז זה האוטו מיצובושי גלנט לפני שהיה לי את הג'יפ. את הג'יפ קניתי לפני שנתיים שלוש...".

(שם עמ/ 17 ש' 15 ואילך).

1. התובע נשאל כיצד הוא טוען מחד גיסא כי מצבו הכלכלי קשה ומאידך הוא נוסע בג'יפ והוא השיב, כי כיום אין לו רכב (שם, עמ' 17 ש' 28; עמ' 18 ש' 1). גרסת התובע בעניין הוצאות הנסיעה לא הייתה אחידה, והרושם שנותר הוא כי התובע ניסה להאדיר את נזקיו. יחד עם זאת, בבואי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, סביר להניח כי בסמוך לאחר התאונה הוא נדרש לביקורים מרובים אצל רופאים, טיפולי פיזיותרפיה ונסיעות והוא יידרש לנסוע לטיפולים בהיקף מופחת גם בעתיד. לפיכך, יש לאמוד סכום זה ממכלול הקבלות שצורפו. הגם שמדובר בתאונת עבודה אני סבורה כי יש מקום לפסוק בראש נזק זה סכום גלובאלי לעבר ועתיד בסך 10,000 ₪.

י"א.כאב וסבל

1. לטענת התובע, יש לפסוק לו בגין 42% נכות פיצוי בסך של 67,346 ₪. מנגד טענה הנתבעת, כי יש לפסוק לכל היותר לפי נכות משוקללת בשיעור 42% ללא אשפוז ובניכוי גיל סך של 67,300 ₪.
2. על פי תוכנת המשערכת נכון למועד מתן פסק הדין, הפיצוי בגין 42% נכות צמיתה רפואית, ללא ימי אשפוז וניכוי גיל הינו 68,180 ₪.

י"ב.ניכויים:

ניכוי תגמולי מל"ל

1. לטענת התובע, יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו וישולמו בהתאם לחוות הדעת האקטוארית כפי שצורפה למוצגי הנתבעת. אולם אין לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות דעת אקטוארית עדכנית שהגישה הנתבעת ביום 19.10.15 היות והיא מתייחסת לתקנות ההיוון חדשות שיכנסו לתוקף רק ביום 1.11.15.
2. עוד טען התובע, כי אין לנכות את פנסיית הנכות, שכן על אף שמה "קרן פנסיה", הקרן מקפת החדשה נושאת מאפיינים מובהקים של פוליסת ביטוח ומשולמת לו קצבה בגין אי כושר ולכן אין לנכותה מתביעתו של התובע (ת.א. (מחוזי חיפה 22776-12-09 מגדל מקפת נ' הפול ואח', החלטה מיום 27.3.11).
3. מנגד טענה הנתבעת, כי יש לנכות את תגמולי המל"ל ודמי הפגיעה ככל שיפסק לתובע פיצוי מיום התאונה ועד ליום 16.7.07 בסך כולל משוערך להיום של 1,291,780 ₪ (בהמשך צרפה הנתבעת חוות דעת אקטוארית עדכנית). עוד טענה הנתבעת, כי יש לנכות את תגמולי הפנסיה ששולמו לתובע על ידי קרן מגדל מקפת ויש למנות אקטואר לשם כך. במענה לטענות התובע כי אין לנכות את תגמולי הקרן ציינה הנתבעת, כי תשלומי הפנסיה אינם בגדר תגמולי ביטוח (ע"א 154/70 בידה נ' רובין, פ"ד כה(2) 43) וכי ברע"א 7946/09 מקפת החדשה נ' יעל אנוך (להלן: "פס"ד אנוך"), נפסק כי על אף שמדובר בהסדר ביטוחי לאור מאפייני הקרן, הנטל להוכיח את תנאי הקרן ואת הטענה כי התגמולים אינם ברי ניכוי מוטלת על התובע אלא שהוא לא עמד בכך.
4. לטענת הנתבעת, יש לנכות את תשלומי המעבידה ששולמו לתובע עם סיום עבודתו בשנת 2008 סך של 70,000 ₪ בגין הפרשי שכר, משוערך להיום בסך 78,753 ₪, וכן סך של 10,000 ₪ בגין מענק פרישה כפי שמופיע בתלוש שכר לחודש 4/08 שצורף למוצגי התובע ומשוערך להיום בסך 13,066 ₪.
5. אין מחלוקת, כי בעקבות התאונה קיבל התובע תגמולי נכות מצטברים ויש לנכותם מכל סכום שיפסק לתובע. במועד כתיבת פסק הדין תקנות ההיוון החדשות נכנסו לתוקפן, ולכן אני מקבלת את חוות הדעת האקטוארית העדכנית שהוגשה. לפיכך, יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 1,443,201 ₪ משוערך להיום.
6. באשר לתגמולים שקיבל התובע מקרן מגדל מקפת ומעיון בפס"ד אנוך שוכנעתי, כי אין לנכות את תשלומי הקרן כפי שטענה הנתבעת. לעניין זה יפים דבריה של כבוד הנשיאה ב. גלאור בתא (חי') 22776-12-09 מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (הפול) (פורסם 27.3.11, עמ' 28-29), כדלקמן:

"בחינת מאפייניה של "מקפת אישית" כקרן פנסיה מקיפה חדשה מלמדת כי על אף שמה וזהותה כגוף המשלם הרי שבפועל ככל שהדבר נוגע לפנסיית הנכות מעניקה קרן הפנסיה כיסוי ביטוחי פר אקסלנס. מאפיינים אלה באים לידי ביטוי בין היתר ב: חיובה לאיזון אקטוארי הנסמך על מקדמי גיל ומין, לוחות תמותה וסיכוני נכות, חיוב העמיתים בדמי סיכון בעבור רכישת הכיסויים הביטוחיים, תשלום פנסיית הנכות על פי שיעור קבוע מהשכר המבוטח ללא קשר לשיעור צבירת התגמולים עד מועד קבלתה. גם תקנון קרן הפנסיה, שגם אם עובר לקרות האירוע המזכה ניתן לשינוי חד צדדי בידי קרן הפנסיה מבלי שתידרש הסכמת העמיתים, מתגבש סופית ממועד אירוע הנכות ועד למיצוי מלוא זכויות העמית ושאריו ואינו ניתן עוד לשינוי על ידי מי מהצדדים.

הצבת סממנים ומאפיינים אלה בגדר הפרשנות המרחיבה שניתנה למונח חוזה ביטוח כמשמעו בסעיף 86 לפקודה, הבוחנת את תכליתו של ההסדר ומהותו, כמו גם העובדה שתשלומי פנסיית הנכות לתובע, ולשאר העמיתים הנכים הזכאים לכך, מייצגים למעשה את התממשותם של אותם סיכונים אקטואריים אותם צופה הקרן ולקראתם היא נערכת ע"י קביעתם של דמי הסיכון – כל אלה מובילים למסקנה כי בתשלומי פנסיית הנכות אין הקרן מיטיבה עם עמיתיה מעבר לתשלומי הפרמיה אותם היא גובה מכלל עמיתיה כפי שצוין בערעור אטיאס".

עוד לעניין זה ראה פסק דין אנוך העוסק בתנאי קרן פנסיה חדשה בדומה לענייננו, כדלקמן:

"המסקנה העולה מן האמור היא כי קרן פנסיה חדשה דומה בעניינים רבים להסדר ביטוחי טיפוסי, אם כי יש לה גם מאפיינים ייחודיים משלה. היטיב לבטא זאת בית המשפט המחוזי בעניין מגדל מקפת:

אם נדמה את שוק הפנסיה והביטוח לציר עליו מצד אחד נמצאות קרנות הפנסיה הותיקות ומצד שני מצויים ההסדרים הביטוחיים בחברת הביטוח המסחריות אפשר ונמצא שקרנות הפנסיה החדשות מצויות כיום בנקודה קרובה יותר לחברות הביטוח המסחריות מאשר לקרנות הפנסיה הותיקות. כה קרוב עד כי לעיתים האבחנה המהותית ביניהם קשה – ובראי השיקולים שהנחו את הפסיקה בעבר – ספק אם עוד נחוצה (פס' 39 לפסק-הדין).

... העמית רכש, באמצעות הפרשת כספים לקרן, את הזכות לקבל תשלומים מאת הקרן אם יתממש אחד הסיכונים של זקנה, נכות או מוות.

....אין ביחסי הגומלין שבין המבוטחים לבין עצמם כדי להצדיק הבחנה בין תשלומי פנסיה לבין תשלומי ביטוח בהקשר של ניכוי מן הפיצויים. החרגת תשלומי ביטוח מן הכלל שלפיו יש להפחית מן הפיצויים הטבות נזק שמקבל הניזוק, מגנה על ציפייתו של המבוטח ומבטאת גם את העובדה כי בדומה לכלל התשלומים לפי חוזה ביטוח, פעולתו של הניזוק היא הגורם הסיבתי העיקרי לתשלומים, ולא האירוע העוולתי...".

(הדגשה שלי-א.מ.ג.)

87. במקרה שלפניי, התובע רכש באמצעות הפרשת כספים לקרן מגדל מקפת, את הזכות לקבל תשלומים מאת הקרן אם יתממש אחד הסיכונים כגון נכות מתאונה. לפיכך, יש לראות בתשלומים אותם קיבל התובע מקרן מגדל מקפת תשלומים מכוח חוזה ביטוח בהתאם לסיכון אשר התממש ואין לנכותם מהפיצוי לו הוא זכאי.

הנתבעת צרפה עותק מפוליסת הביטוח של התובע, ומעיון בה עולה כי מדובר לכאורה על פניו באותה פוליסה שנבדקה ונבחנה בפסק-הדין דלעיל. ככל שהנתבעת סבורה כי מדובר בתנאים אחרים, עליה היה להוכיח זאת. על פניו, מדובר באותו גוף מבטח כפי שנדון בפסקי הדין.

88. בניגוד לטענת הנתבעת, אינני סבורה שיש לנכות את הפרשי השכר ששולמו לתובע ואת מענק הפרישה בשנת 2010. מעיון בת.ע.צ. שצורף לסיכומי הנתבעת (סומן ג') ניתן להיווכח כי הפרשי השכר שולמו לתובע בשנת 2010 ולא בסמוך לאחר התאונה וכי לא ברור ממה הפרשים אלו נובעים ואם הם שולמו עבור התקופה הרלוונטית לתאונה. כמו כן, סבורני כי אין לנכות את מענק הפרישה ששולם לתובע, היות ומענק זה היה משולם לו כך או אחרת עם פרישתו.

סוף דבר:

הנתבעת תפצה את התובע, כדלקמן:

1. הפסד שכר עבר - 489,742 ₪
2. הפסד השתכרות עתיד - 440,553 ₪
3. פנסיה ותנאים סוציאליים - 95,166 ₪
4. עזרת צד ג' עבר - 10,000 ₪
5. עזרת צד ג' עתיד - 30,000 ₪
6. הוצאות רפואיות עבר ועתיד - 20,000 ₪
7. נסיעות עבר ועתיד - 10,000 ₪
8. כאב וסבל - 68,180 ₪

______________________________________________________

סה"כ 1,163,641 ₪

לאור סכום תקבולי המל"ל (1,443,201 ₪) עולה על פניו כי התביעה "נבלעת". לפיכך, התביעה נדחית. לאור מצבו של התובע, לפנים משורת הדין אינני פוסקת הוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ו, 03 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.

קלדנית: שרה נחמני