מבוא

התובעת הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בבאר שבע 15 בקשות לביצוע תביעה על סכום קצוב כנגד הנתבעים שבכותרת.

כתב התביעה נוסח באופן זהה לכל הנתבעים ולהלן תובא תמצית הטענות המועלות בו.

תמצית הטענות בכתבי התביעה

על פי כתב התביעה, עוסקות התביעות באי כיסוי ביטוחי לעבודות פחחות וצבע לרכב שבוצעו ברכביהם של הנתבעים באופן שמחייב אותם לשאת בתשלום בגין ביצוע העבודות והפרת אותה התחייבות על ידי הנתבעים בניגוד לכל דין.

בכתב התביעה נטען כי הנתבעים שכרו את שירותיה של התובעת לביצוע עבודות פחחות וצבע ברכביהם וזאת בעקבות תאונת דרכים שאירעה להם.

לצורך ביצוע ההתקשרות, כך נטען בכתב התביעה, חתם כל אחד מן הנתבעים, במשרדי התובעת, על טופסי הזמנת עבודה שבהם התחייב במפורש ובאופן בלתי חוזר לשלם בעבור ביצוע העבודות ולרבות כל החלקים הדרושים.

העתק טפסי הזמנת העבודה צורפו לכתבי התביעה.

עוד נטען בכתבי התביעה, כי הנתבעים ביקשו שהתשלומים יבוצעו באמצעות הסדר מוסכים עם חברת הביטוח "אגרוביט", באמצעות "מועדונוע", וחברת הביטוח אישרה לתובעת לבצע את העבודות תחת הכיסוי הביטוחי.

בהסתמך ובכפוף להתחייבות הנתבעים והכיסוי הביטוחי שהובטח, טענה התובעת כי השקיעה מאמצים ומשאבים רבים לביצוע עבודות ברכביהם של הנתבעים לרבות ברכישת חומרים וחלקים מתאימים, ולאחר שהתובעת ביצעה את העבודות ברכבם של הנתבעים, התנערה חברת הביטוח מהתשלום, בטענה של "אי כיסוי ביטוחי" בנסיבות של חובות והסתבכות כלכלית ומשפטית של חברת הביטוח.

לטענת התובעת בכתבי התביעה, היא פנתה אין ספור פעמים לחברת הביטוח באמצעות מנכ"לה, מר נחום פז והפצירה בה לעמוד בהתחייבותה אך זו התנערה מחובתה. לפיכך, בהעדר כיסוי ביטוחי, לא נותר מנוס בידי התובעת, כך טענה, אלא לפנות לכל אחד מן הנתבעים בדרישה לתשלום בגין ביצוע העבודות שבוצעו ברכבם ואשר מהן נהנו.

כתב התביעה מתאר את מכתבי ההתרעה ודרישות התשלום ואף מצרף את מכתבי התגובה לאותה דרישה. על פי כתב התביעה התנהגותם של הנתבעים, בהתחמקותם בתשלום בעבור ביצוע עבודות ברכביהם, מהן נהנו לטענת התובעת, מהווה הפרה יסודית של ההתחייבות בטופס הזמנת העבודה ועשיית עושר שלא במשפט.

תמצית הטענות בכתבי ההגנה

הנתבעים הגישו ללשכת ההוצאה לפועל התנגדויות לביצוע התובענות על הסכום הקצוב אשר הוגשו על ידי התובעת ותצהירי הנתבעים באותן התנגדויות הפכו בסופו של יום לכתבי ההגנה מטעמם וכן לתצהירי עדותם הראשית. (ראה לעניין זה הודעת ב"כ הנתבעים מיום 6.12.12 והחלטתי מיום 3.1.13).

בתצהיר ההתנגדות, שאף הוא נוסח באופן זהה לכל הנתבעים, נטען כי כפי שצוין במפורש בתביעה מדובר בתיקון שבוצע במסגרת הסדר מוסכים עם חברות הביטוח "אגרוביס" (הטעות במקור–י. ב.) ו"מועדונוע", והנתבעים צירפו לתצהיר ההתנגדות נוסח אחיד של הסכם + נספח אשר נחתם בין חברת הביטוח לבין מוסך ההסדר.

במאמר מוסגר יצוין כי בניגוד לנטען בתצהירים, גם ההסכם אשר צורף (החתום על ידי התובעת בלבד ואינו נושא תאריך – י.ב.) וגם הנספח אינו בין התובעת ובין "אגרוביס" או "מועדונוע", כי אם בין התובעת ובין חברה בשם "עופרית שירותי רכב בע"מ" (ההסכם) או בין התובעת ובין חברה בשם "אוברסיז אינושרנס" באמצעות חברה בשם "אגרוביט אחזקות".

הנתבעים טוענים בתצהירי התנגדות כי לפי ההסכם הנ"ל אין כל יריבות וקשר בין מוסך ההסדר, קרי התובעת, ובין הנתבעים אשר הופנו לקבלת שירותי המוסך על ידי חברת הביטוח.

הנתבעים ציינו, כאמור, כי אינם צד להסכם, והפנו לסעיף 15 להסכם, לפיו התחייבה התובעת שלא להעביר, למסור או להמחות לאחרים כל זכות או חובה הנובעים מההסכם ללא הסכמת חברת הביטוח מראש ובכתב וציינו כי הסכמה זו לא ניתנה.

הנתבעים הוסיפו כי המסקנה היא שהתובעת התקשרה והתחייבה כלפי חברת הביטוח לתקן כלי רכב המופנים אליה מטעמה, וחברת הביטוח היא שהתחייבה לשלם עבור התיקון בתנאים שסוכמו בהסכם ואין כל דרך משפטית (כך הניסוח במקור – י.ב.) לפיה התובעת תנסה לפנות ישירות לנתבעים ולהטיל עליהם את החובה לשלם במקום על חברת הביטוח.

עוד טענו הנתבעים בתצהיריהם, כי בעת שהגיע כל אחד מהם למוסך, הוסבר לו כי עליו לשלם את ההשתתפות העצמית, סך אשר שולם לתובעת, וכי התשלום עצמו עבור התיקון יבוצע על ידי חברת הביטוח והנתבע אינו מעורב בכך כלל.

הנתבעים הוסיפו כי נמסר להם שמתנהל הליך משפטי המעכב את תשלומי חברת הביטוח, אולם יש צפי לסיומו הקרוב וחברת הביטוח אינה מתנערת מחובת התשלום ומבא כוחה נמסר כי כל התשלומים יוסדרו מיד עם סיום ההליך המשפטי האמור, ולפיכך לא ניתן לומר שמדובר בחוב שהמבטח לא יישא בו.

תמצית ההליכים בתביעות

הדיונים ברוב ההתנגדויות לבקשות לביצוע התובענות בסכום קצוב, הועברו על ידי רשמי ההוצאה לפועל לבית משפט השלום בבאר שבע.

בית המשפט הורה לצדדים להגיש עמדותיהם בכתב בנוגע להתנגדויות.

ב"כ התובעת הגישה מספר בקשות להארכת המועד להגשת טיעונים משפטיים ואסמכתאות וזאת בשל נסיבות אישיות וכך גם עשה ב"כ הנתבעים.

לבסוף ביום 29.3.11 הגישו ב"כ הצדדים הודעת הבהרה בעניין הסכמה דיונית שיתרה את חקירות הנתבעים בבקשות הרשות להתגונן ובבקשות להארכת המועד.

על פי ההסכמה הדיונית, אין טענות לגבי גובה הנזק והויכוח בין הצדדים הוא משפטי, ולפיכך יוגשו סיכומים על ידי הצדדים שעל פיהם יכריע בית המשפט בבקשות הנתבעים.

עוד הסכימו ב"כ הצדדים, כי בעניין הבקשות להארכת המועד, יוארך המועד כמבוקש והבקשות תוכרענה לגופן.

ב"כ הצדדים הגישו בקשות רבות בטיעונים שונים להארכת המועד להגשת סיכומיהם.

רק ביום 29.2.12 הגישו הנתבעים מסמך שכותרתו "תגובת הנתבעים לסיכומי התובע" וזאת מבלי שסיכומי התובעת הוגשו אי פעם לתיק בית המשפט.

לפיכך, בהחלטתי מיום 29.2.12, הוריתי כי לאור אי הגשת הסיכומים מטעם התובעת, שכמוה כאי התייצבות לדיון, התרתי לכל הנתבעים בתיקים המאוחדים להתגונן בפני התביעות שהוגשו כנגדם והוריתי כי התביעות תידונה במאוחד, בסדר דין מהיר, וכי על הצדדים להתאים כתבי טענותיהם לסדר הדין המהיר בהתאם לאמור בתקנה 214ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בקשה שהגישה התובעת לביטול ההחלטה נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 22.4.12.

למרות האמור לעיל, הרי שב"כ התובעת לא התאימה את כתבי התביעה לדרישות סדר הדין המהיר, והחלטות בעניין זה ניתנו גם ביום 21.6.12 וגם ביום 18.7.12.

לבסוף, ביום 27.8.12, הגישה ב"כ התובעת בקשה דחופה להארכת המועד לביצוע ההחלטה וזאת מחמת נסיבות אישיות, וביום 6.9.12 הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית מטעמה של מר אסרף דוד.

בתצהיר זה (הזהה בכל התביעות) הצהיר מר אסרף כי כל העובדות הנטענות בכתב התביעה הן אמת וכי המסכמים המצויים בידו ובשליטתו והנוגעים לסוגיה, הם רק טופסי הזמנת העבודה; מכתב ההתראה שנשלח לנתבעים; אישור המסירה של מכתב ההתראה; מכתב התגובה של ב"כ הנתבעים; דף חישוב הפרשי הצמדה וריבית; ודף פירוט/חישוב לסכום התביעה.

ביום 6.12.12 הגיש ב"כ הנתבעים הודעה מטעמו ולפיה "מדובר בגרסה אחידה, פחות או יותר, מצד שני הצדדים, ובסוגיה עקרונית, כאשר השוני בין התיקים הוא רק בסכום ובפרטי הרכב", כלשונו, והודיע כי תצהירי הנתבעים שהוגשו במסגרת ההתנגדויות ישמשו ככתבי הטענות מצד הנתבעים בסדר דין מהיר, כאשר הוא מבהיר כי אין בידי הנתבעים מסמכים נוספים מאלה שהוגשו לבית המשפט.

לפיכך, קבעתי את התיקים המאוחדים לישיבת הוכחות ליום 1.5.13.

לקראת מועד הדיון הגיש ב"כ הנתבעים מספר בקשות לדחייתו בטענה כי חברת הביטוח עומדת לשלם את חובותיה. הבקשות נדחו על ידי וגם בקשה נוספת להסבת הדיון לדיון מקדמי נדחתה על ידי.

ב"כ התובעת ציינה בפתח הדיון כי היא מתנגדת לכל הרחבת חזית בנוגע לטענות המסמכים, או לגובה החוב, שלא נטענו בהתנגדות.

תמצית עדותו של מנהל התובעת

תחילה העיד מטעם התובעת מר אבי אסרף שהוא על פי עדותו מנהלה מזה 11 שנים.

מר אסרף העיד כי התובעת ביצעה הסדר מול חברת הביטוח שלפיו, המוסך יהא "מוסך הסדר" וזאת על פי הסכם.

לטענת מר אסרף אין בידו את ההסכם והוא נמצא בידי באת כוחו.

כאשר הוצגה בפניו טיוטת ההסכם עם חברת "עופרית שירותי רכב" אמר שאינה קשורה לעבודה.

כאשר נשאל לגבי הנספח עם חברת "אוברסיז אינשורנס", אמר שאינו חתום על כל מסמך שלפיו אין לו זכות לגשת ללקוחות אם מתעוררת בעיה עם חברת הביטוח.

מר אסרף העיד כי הלקוחות בוחרים לתקן את רכבם, לאחר תאונה, באחד ממוסכי ההסדר המופיעים ברשימה של המוסכים.

בהמשך חקירתו הנגדית, הודה כי ההסכם שצורף לתצהירי הנתבעים הוא נוסח סטנדרטי של חברות הביטוח וכאשר נשאל לגבי סעיף 15 בו, אמר שאינו מבין מסעיף זה שאינו יכול לפנות ללקוחות, אלא כי אינו יכול להעביר את חובת הטיפול למוסך אחר.

מר אסרף העיד כי אביו, ששמו רפי, עבר אירוע מוחי ואינו יכול להעיד והוא זה אשר חתם על ההסכמים.

מר אסרף הוסיף כי היה מייחל לכך שלא יהיו מוסכי הסדר, אך כיום זו הדרך להגדיל את היקף העבודה.

מר אסרף העיד כי הנתבעים משלמים גם השתתפות עצמית וגם את המע"מ במקרה שהם מתקזזים במע"מ.

כאשר נשאל מר אסרף לגבי העובדה שלא החתים את הנתבעים על הנוסח המצוי בתחתית החשבוניות ולפיו קיבלו את רכבם והם ערבים לתשלום, אמר כי המדובר בטעות של פקידה ומכל מקום בטופס ההסדר יש התחייבות מצדם.

מר אסרף העיד עוד, כי כאשר נכנס לקוח למוסך, ההסדר עם חברת הביטוח לא מתקבל באותו רגע ולא ניתן לדעת את גובה ההשתתפות העצמית אלא לאחר מספר שעות או ימים. את ההסדר מאשר שמאי מטעם חברת הביטוח.

מר אסרף העיד כי לא היו שיחות ספציפיות בינו לבין הנתבעים לגבי התשלום, שכן רק כאשר אין אישור להסדר הביטוח, הלקוח יודע שעליו להשאיר שיק.

מר אסרף לא ידע לומר מי היא חברת "עופרית שירותי רכב בע"מ" וטען שהיו שמות רבים ("עופרית", "מועדונוע" ועוד).

עוד העיד מר אסרף, כי מי שקובע מה נפגע כתוצאה מתאונה ומה יש לתקן הוא השמאי מטעם חברת הביטוח.

כמו כן, הוסיף מר אסרף ואמר כי לאחר שהתגלה כי השיקים של חברת הביטוח החלו לחזור, הופסקה קבלת לקוחות מטעמם, אם כי ייתכן שהדבר היה שבועיים או שלושה לאחר מכן, משום ש"הסוכנים באו ומרחו אותנו...", כלשונו.

תמצית עדויות הנתבעים

הנתבע ארקדי לימן נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובעת. הנתבע אמר כי לא פנו אליו במשך תקופה ארוכה והוא סבר כי הכל בסדר שכן שילם את ההשתתפות העצמית.

מר לימן הודה כי פנה למוסך ההסדר על מנת לחסוך בעלויות ואישר כי לא התעמק בקריאתה של הפוליסה אשר קיבל.

בנוגע לחתימתו על כרטיס העבודה, אמר ש"הבחור אמר לי מה לחתום וחתמתי".

מר לימן טען כי החשבוניות אינן קשורות אליו וזאת הוצאה "מול הביטוח", כלשונו.

מר לימן הוסיף כי באותה תקופה לא ידע על כל התהליך מלבד העובדה שנאמר לו בטלפון שצריך להגיע שמאי למוסך ההסדר.

הנתבע איציק גריגוס טען בחקירתו הנגדית שבחר במוסך הסדר משום שידוע שחברת הביטוח מסתדרת או משלמת ישירות למוסך והוא אינו צד לנושא התשלום.

כאשר נשאל מר גריגוס האם פנה לחברת הביטוח, אמר שדיבר עם מישהי מהמחלקה המשפטית שאמרה שהכסף הועבר למוסך למיטב ידיעתה.

מר גריגוס הוסיף שקיימת חשבונית כפולה משום שהתיקון היה לקוי והוא סירב לקחת את הרכב.

הנתבע גבריאל מושאילוב השיב לגבי חתימתו על כרטיס העבודה, כי נאמר לו שמדובר בכרטיס לפני פתיחת העבודה כדי בכלל להתייחס אליו במוסך, יש צורך לפתוח כרטיס, כלשונו.

מר מושאילוב הודה כי לא קרא את המסמך עליו חתם.

הנתבע שמשון אליעזר טביבי אמר בחקירתו הנגדית כי לא קרא כלל את התצהיר לפני שחתם עליו ולמעשה חתם עליו "בעיניים עצומות".

בעקבות עדות זו, הוצא תצהירו מתיק בית המשפט.

הנתבע מר אלוש משה העיד בחקירתו הנגדית כי הוא לא היה מבוטח בחברת הביטוח הרלוונטית, אלא המונית אשר פגעה בו בתאונה הפנתה אותו למוסך התובעת.

לטענת מר אלוש, אמר לו מר אבי אסרף כי לא ישלם כלום ועל סמך דברים אלה הסכים שהרכב יתוקן שם.

כאשר נשאל מדוע לא נרשמו הדברים בתצהירו, הוא אמר שאיננו עו"ד ואף לא שכר את עוה"ד המייצגו כיום אלא חברת הביטוח באמצעות סוכן הביטוח.

גם נתבע זה אמר שאינו יודע מה רשום בתצהירו.

מר אלוש הוסיף, כי התיקון ברכבו החל רק לאחר יומיים מיום כניסתו למוסך, משום שמנהל התובעת המתין לאישור של חברת הביטוח.

הנתבע אבוטבול עמרם, אמר בחקירתו הנגדית כי החתימה על כרטיס העבודה אינה חתימתו ואף אין המדובר במספר הזהות שלו וכי החתימה היא של מר בני סלמן שהיה נהג מטעמו, שכן הוא הבעלים של המונית הנזכרת בכתב התביעה.

מר אבוטבול הוסיף כי מסר שיק ביטחון למנהל התובעת אשר הושב לו לאחר מכן עת שילם את ההשתתפות העצמית.

מר אבוטבול אמר כי לא נהג ברכב בעת התאונה, והודה כי לא קרא את פוליסת הביטוח של "אגרוביט".

הצדדים הסכימו ביניהם כי הנתבע חנן בירן לא ייחקר בחקירה נגדית על תצהירו, אך לא תעלה טענה מכוח העדר החקירה בלבד.

הנתבע מר מרדכי חמו אמר בעדותו כי בעת שפנה בעניין מוסך הסדר לא הוצעו לו מוסכים אחרים מלבד מוסך התובעת.

לטענתו, בפוליסה נרשם כי אם הרכב מתוקן במוסך הסדר, הלקוח לא משלם דבר מלבד ההשתתפות העצמית.

ב"כ התובעת הציגה לעד כרטיס עבודה שנטען כי חתם עליו ואליו הייתה מחוברת פתקית עליה נכתב בכתב יד "מועדונוע הסדר שולם סגור".

ב"כ הנתבעים ביקש להגיש את כרטיס העבודה והפתקית לתיק בית המשפט. חבילת המסמכים הוגשה לתיק בית המשפט וסומנה נ/2.

הנתבע הרוש אליאב העיד בחקירתו הנגדית כי תצהירו הוא "נוסח אחיד", כלשונו, ולא קרא אותו לפני עדותו.

מר הרוש טען כי לא חתם על כרטיס העבודה, אלא אביו אשר הכניס את הרכב למוסך. מר הרוש לא ידע לומר אילו חלפים הוחלפו ואמר שהנוהל במוסך הסדר, המוכר לו, הוא כי הרכב אינו מתוקן עד להערכת השמאי ואישור חברת הביטוח.

מר הרוש אמר שאין לו טענה לגבי טיב התיקון וכי לא קרא את ההוראות בפוליסה או את ההסכם בין חברת "אגרוביט" לתובעת.

ביום 16.5.13 נשמעה עדותו של הנתבע מר שרון אביסרור, אשר חזר על טענתו כי שילם השתתפות עצמית והרכב טופל בצורה הולמת במוסך ההסדר, קרי מוסך התובעת.

מר אביסרור הודה שחתם על כרטיס העבודה וגם על טופס שכותרתו "אישור תיקון במוסך הסדר כולל תשלום ואישור קבלת הרכב". המסמך הוגש וסומן ת/1 בהסכמת ב"כ הנתבעים.

מר אביסרור אמר בחקירתו כי לא ביקש לתקן דבר מעבר להערכת השמאי בעקבות התאונה.

מר אביסרור הוסיף כי אינו מבין מדוע פונים אליו בתור לקוח כאשר שילם את ההשתתפות העצמית ותיקן את הרכב במוסך הסדר.

מר אביסרור אישר כי בחר את חברת הביטוח על פי הפרמיה הזולה ואמר כי לא הוזהר שהמדובר בחברה זרה. מר אביסרור הודה כי ככל הנראה לא עיין בהסכם אשר צורף לתצהירו (ההסכם בין חברת "עופרית" ובין התובעת).

הנתבע מר רפי דהן אישר בחקירתו כי חתם על כרטיס העבודה הרלוונטי והוסיף כי שילם את ההשתתפות העצמית "ובזה נגמר", כלשונו.

הנתבע הוסיף כי נאמר לו מפורשות על ידי בעל המוסך ועל ידי סוכן הביטוח שעל חברת הביטוח לשלם את הנזק למעט ההשתתפות העצמית.

הנתבע מר דוד דהן אישר כי חתם על כרטיס העבודה ושילם את ההשתתפות העצמית וכן אישר כי הוחלפו חלפים ברכבו.

מר דהן העיד כי הופנה לב"כ הנתבעים על ידי סוכן חברת הביטוח, והוסיף כי אינו מכיר את פרטי ההסכם בין המוסך לבין חברת הביטוח.

כאן המקום לציין כי ביום 2.5.13 הגיש ב"כ הנתבעים בקשה דחופה לזמן את העד מר נחום פז לחקירה על תצהירו בדיון הקרוב.

ב"כ התובעת לא הגיבה לבקשה ומר פז זומן כמבוקש.

בתצהיר עדותו הראשית של מר נחום פז נכתב כי הוא היה אחראי על הכיסוי הביטוחי שניתן על ידי חברת "אינגוסטרך" באמצעות "אוברסיז" וגופים אחרים וכי מוסך התובעת בבאר שבע היה אחד ממוסכי ההסדר של המבטח ועמו נחתם הסכם מסודר להפעלת מוסך הסדר.

על פי תצהירו של מר פז, ההנחיה למוסכי ההסדר הייתה כי ברוב המקרים יש לגבות מהמבוטחים השתתפות עצמית (שהם אחראים לתשלומה בכל מקרה) ומע"מ (אם המדובר בלקוח עסקי) בלבד, כאשר מעבר לכך המבוטח אינו משלם דבר והתשלום בגין התיקון מבוצע במישרין על ידי המבוטח (הטעות במקור – י.ב.) למוסך.

לטענתו של מר פז, בהסכם אשר נחתם בין המבטח לבין המוסך הודגש כי רק המבטח והמוסך הם הצדדים הרלוונטיים לגבי תיקון הרכבים והתשלום בגינו, וכי המוסך לא יפנה ישירות למבוטחים בדרישות כספיות.

לטענתו, במסגרת ההסדר "הזרים" למוסך עבודה בהיקף ניכר, כאשר מבוטחים בוודאי גם חזרו אליו לאחר מכן באופן פרטי ולכן הרוויח המוסך מיליוני שקלים, כלשונו.

עוד הוסיף, מר נחום פז בתצהירו, כי "הבידול" בין המוסך לבין המבוטחים נועד למנוע "קומבינות" והסדרים מאחורי גבו של המבטח בכדי שכל הליך התיקון יהיה בשליטה מלאים של המבטח.

מר פז אישר בתצהירו כי המבטח נקלע לקשיים כספיים וכי בימים אלה הוא רואה את קצה האור לקראת הסדרתם והוסיף כי מתוך מאות מוסכי ההסדר של המבטח, רק התובעת תבעה ישירות את המבוטחים.

לאחר עדותו של הנתבע מר דוד דהן, העיד מר נועם נחום פז מטעם הנתבעים.

מר נחום פז הבהיר בחקירתו הנגדית, כי "מועדנוע" הייתה מועדון חברים שנתן הטבות שונות לחבריו, וביניהן פוליסה קולקטיבית בחו"ל, כאשר הטיפול בפוליסות נעשה על ידי חברת "עוז ניהול סיכונים" אשר מונתה על ידי חברות הביטוח הזרות לטפל בתביעות בישראל. חברת "עוז ניהול סיכונים" עבדה גם באמצעות חברת "עופרית", כקבלן משנה, כאשר הביטוחים נעשו בחברת הביטוח "אינגסטרך" שזו חברה רוסית העובדת באמצעות ברוקר באנגליה שהיא חברת "אוברסיז אינשורנס" שהייתה בעלת סמכויות החיתום וגבתה את הכספים ושילמה את התביעות.

לטענתו של מר פז, במחצית 2007 הפסיקו להגיע תשלומים וזאת משום ש"אינגסטרך" טענה שחקיקה מקומית ברוסיה מונעת ממנה לבטח בחו"ל.

הצדדים פנו להליך בוררות אצל כב' השופט בדימוס דוד גלדטשטיין ו"אינגסטרך", בסיומו של הליך ארוך, חויבה לשלם את כל התביעות בגין הפוליסות שנופקו בשמה בישראל.

לטענת מר פז, לפני 9 חודשים מונה שמאי וחלק ניכר מההתחייבויות שולמו.

מר פז אישר כי בתיק ההוצאה לפועל שנפתח בגין השיקים ששילמה חברת "אגרוביט" לתובעת לא שולם דבר וכי הוצא צו פירוק כנגד חברת "אגרוביט".

מר נחום פז העיד מזיכרונו כי היו מספר מוסכי הסדר בבאר שבע כולל: "פנסו המומחה", "מוסך גבי" ו"מוסך המבריק".

מר פז טען כי לא היו סוכנים ל"מועדונוע", כי אם מפיצים אשר צירפו את ההטבות של המועדון לכל הלקוחות כולל הנחות במסעדות.

מר נחום פז טען כי החוק בישראל אוסר על תיווך בין מבוטח ישראלי לבין חברת ביטוח זרה, אך אין איסור על אדם פרטי לבטח את עצמו בכל מקום בעולם והמועדון ביטח את עצמו ישירות בחו"ל ולכן זה חוקי, כלשונו.

מר פז אישר כי נתבע באופן אישי בהליכים רבים ונותר בחוסר כל.

מר פז אישר בחקירתו הנגדית כי לא התכוון באופן ספציפי לתובעת כאשר אמר שהרוויחה מיליוני שקלים, שכן אינו יודע את היקף עבודתה וגם לא בדק מי מן הלקוחות חזר אל התובעת בפועל.

מר פז אמר בחקירתו הנגדית כי התובעת פונה לנתבעים, שהם לא צד, שכן היריבות היא בין חברת הביטוח ובין המוסך ו"אתם מנסים לשנות את כללי המשחק", כלשונו.

עוד אישר מר פז בחקירתו הנגדית, כי סביר שהייתה תקופה בה לא נמסרו תשובות ברורות למר דוד אסרף בנוגע לתשלום שהיה על התובעת לקבל.

לאחר חקירתו של מר נחום פז, נחקרה הנתבעת אורלי יפרח על תצהירה.

בתחילת חקירתה התברר כי ב"כ הנתבעים מבקש להעידה על עובדות נוספות ועוד התברר כי ב"כ התובעת אוחזת בידה במסמכים נוספים אשר לא הוגשו במצורף לכתב התביעה.

בחקירתה הראשית, התברר כי הרכב אשר תוקן במוסך התובעת רשום על שמה של אישה אחרת בשם פרלה וקנין ואין המדובר ברכבה של הנתבעת.

הנתבעת אישרה כי היא זו שנהגה ברכב וחתמה על כרטיס העבודה, אם כי חתימה נוספת על טופס אישור תיקון במוסך אינה שלה.

הנתבעת אמרה כי דניאל וקנין, אשר החזיק ברכב בפועל, ככל הנראה, היה שוכר בדיר הנמצא אצלה במשק והיה חבר טוב שלה, כלשונה.

הנתבעת אישרה כי לא קראה את תצהירה לפני שחתמה עליו וסמכה על עוה"ד.

הנתבעת אמרה כי בניגוד לדו"ח ההודעה לחברת הביטוח, הרי שהתאונה התרחשה באבן שמואל ולא בחניה בבית החולים "סורוקה".

הנתבעת אמרה בשלהי עדותה, כי לא שילמה עבור הפוליסה של ביטוח הרכב וגם לא שילמה את ההשתתפות העצמית.

ביום 21.5.13 התקיים דיון ההוכחות האחרון בתיק זה.

בפתח הדיון הודיע בית המשפט לצדדים כי הנתבע מרדכי חקשור הגיש בקשה לשחררו משמיעת עדותו היום לאור מצבו הרפואי ובית המשפט התרשם ממצב עינו ושחרר אותו מהתייצבות.

הצדדים הסכימו כי נתבע זה לא ייחקר ויהא מוגבל לטענות בתצהירו ולא תעלה טענה על אי חקירתו.

לבקשת ב"כ התובעת התרתי את עדותו של מר דוד אסרף כראיה מפריכה לעדותה של הנתבעת הגב' יפרח בכל הנוגע לבעלות על רכבה.

מר דוד אסרף אמר בעדותו שסוכן הביטוח הוא אחיה של הנתבעת, והוא פנה אליו באופן אישי והודיע שאחותו, הנתבעת, מגיעה עם רכב שעבר תאונה.

לטענתו, הגב' יפרח היא שמילאה את טופס התביעה לחברת הביטוח וקיבלה רכב חלופי ואף שילמה את ההשתתפות העצמית ואת גמר התיקון בשיק שנמשך על ידה.

מר אסרף העיד כי הגב' יפרח הגיעה למוסך בשתי הזדמנויות שונות בגין שתי תאונות שונות.

בחקירתו הנגדית הסביר מר אסרף כי חלקו העליון של הטופס המופנה אל חברת הביטוח ממולא על ידי חברת הביטוח עצמה והוסיף כי אינו יודע מי שילם עבור הפוליסה ועוד אמר כי אינו יודע מה הם היחסים בין הנתבעת ובין מר דניאל וקנין.

מר אסרף הפנה לעובדה שהנתבעת כתבה בהצהרה שהרכב שלה הוא זה שניזוק.

בשלהי הישיבה מיום 21.5.13 הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב בתוך 45 ימים לכל צד.

ב"כ התובעת הגישה מספר רב של בקשות להארכת המועד להגשת הסיכומים והסיכומים מטעמה הוגשו רק ביום 12.12.13.

ב"כ הנתבעים גם הוא הגיש בקשות רבות להארכת המועד להגשת הסיכומים מטעמו, ואף ניתנו החלטות המורות לו להעביר מדוע לא יימחק כתב ההגנה, כאשר סיכומיו הוגשו רק ביום 1.7.14.

ב"כ התובעת הגישה את סיכומי התשובה מטעמה ביום 29.7.14.

תמצית סיכומי התובעת

ב"כ התובעת סקרה בסיכומיה את העובדות אשר עלו במהלך דיון ההוכחות ומתוך עדותו של מר נחום פז.

לטענת ב"כ התובעת בסיכומיה, טענת ההגנה היחידה שהעלו הנתבעים היא טענת "העדר יריבות" וזאת לאור סעיף 15 להסכם שבין התובעת לבין חברת "עופרית".

ב"כ התובעת הפנתה לעובדה שכל תצהיריהם של הנתבעים זהים בנוסחם, מבלי להבחין בעניינו של כל נתבע ונתבע בנפרד.

לטענת ב"כ התובעת, אין להתיר לנתבעים הרחבת חזית לא בעניין גובה החיוב, לא בעניין החיוב עצמו, ולא בשום עניין אחר, שכן טענתם היחידה, כאמור, מבוססת על סעיף 15 להסכם בין התובעת ובין "עופרית".

בעניין זה טענה ב"כ התובעת כי אין בסעיף 15 כדי לאיין עילת תביעה ישירה כנגד הנתבעים אם מכוח דיני החוזים ואם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן סעיף זה אינו חל במישור היחסים שבין התובעת לנתבעים, אלא נועד לאסור על התובעת להעביר את התחייבויותיה להעניק שירות איכותי ולתקן את הרכבים תוך הוזלה של 15 אחוז ממחיר המחירון, למוסך אחר.

ב"כ התובעת הדגישה כי התובעת לא המחתה אף זכות על פי ההסכם לגורם אחר ולא משתמע מן הסעיף כל ויתור כלפי הנתבעים.

ב"כ התובעת ביקשה שלא לקבל את טענתם האחידה של הנתבעים כי נציג המוסך אמר לכולם את אותם דברים בדיוק, כי עליהם לשלם את ההשתתפות העצמית בלבד "והלקוח אינו מעורב בכך כלל".

זאת ועוד, לטענתה, אמירה זו נסתרת בראיות בכתב לאור חתימתם של הנתבעים על כרטיסי העבודה ולאור העובדה שהחשבוניות הוצאו על שמם של הנתבעים.

עוד טענה ב"כ התובעת, כי "המבטח" אינו מבטח כלל שכן לא קיבל רישיון מבטח ישראלי, כנדרש על פי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח וכי בהעדר כיסוי ביטוחי פונים "למבוטח" והדבר הוא בגדר ידיעה שיפוטית, כלשונה.

ב"כ התובעת הוסיפה כי הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא לפיה שילמו עבור "ביטוח", לא טרחו להמציא פוליסות ביטוח תקפות ולא תבעו את חברת הביטוח שנטען כי ביטחה אותם.

לטענת ב"כ התובעת התשלומים שהתקבלו מאת חברת "עופרית" היו תשלומים על תנאי וכאשר חוללו יש לחייב את הנתבעים.

ב"כ התובעת הוסיפה כי ההסכם בין חברת "עופרית" ובין התובעת הופר בהפרה יסודית ודינו ביטול מלא ומוחלט.

לטענתה, הסכמת הנתבעים לביצוע התיקונים והטיפולים הנדרשים וחתימתם על כרטיס העבודה יצר קשר חוזי מחייב ומכוח זאת עליהם לשאת בתשלום עבור התיקונים והטיפולים שנעשו ברכבם.

ב"כ התובעת הפנתה לפסיקה ממנה עולה כי מוסך הסדר חייב כלפי בעל הרכב באופן ישיר וביקשה ללמוד כי לא ניתן לקבל עמדה חד צדדית כאילו רק בעל הרכב יכול לתבוע את המוסך.

ב"כ התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבעים המחו לתובעת את זכותם לקבל מחברת "עופרית" תשלום בעבור תיקון הרכבים, וכי על פי סעיף 48 לחוק החוזים, חזקה שלא התכוונו להפקיע בכך את חובם כלפי התובעת.

ב"כ התובעת הפנתה לפסיקה שהיא סבורה שתומכת בעמדתה בנוגע למהותה של המחאת זכות זו.

לבסוף, טענה ב"כ התובעת כי הוכחה על ידה העילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן התיקונים שבוצעו ברכביהם של הנתבעים השביחו את הרכבים לעומת מצב הרכב לאחר התאונה ובהעדר תמורה מצד הנתבעים, המדובר בעשיית עושר שלא כדין.

ב"כ התובעת טענה בסיכומיה שיש להעדיף את האינטרס של התובעת שכן נזקה המצטבר עומד על מאות אלפי שקלים ואילו נזקו של כל נתבע בנפרד אינו כה רב.

הוסיפה ב"כ התובעת כי הנתבעים "ישבו על הגדר" ולא עשו מאומה כדי לסייע לתובעת להיפרע מהכספים המגיעים לה ולא הראו בדל של כמיהה לחברת "עופרית" או מי מטעמה והמדובר בחוסר תום לב חמור.

ב"כ התובעת הפנתה לעובדה כי הנתבעים לא שילמו עבור ייצוגם המשפטי וזה שולם על ידי הסוכן או המועדון שבו היו חברים בניסיון למשוך זמן ולדחות את הקץ.

לטענת ב"כ התובעת, הנתבעים בחרו את חברת הביטוח בשל עלות הפרמיה הנמוכה ומדובר בסיכון שלקחו על עצמם ואין להם להלין אלא על עצמם.

תמצית סיכומי הנתבעים

ב"כ הנתבעים חזר בסיכומיו על עמדות הצדדים בכתב התביעה ובכתבי ההגנה.

לטענתו, לא נסתרה טענתם הבסיסית של הנתבעים, כי בעת שהגיעו למוסך הוסבר להם על ידי נציגי המוסך, כי עליהם לשלם למוסך את סכום ההשתתפות העצמית שהיה נקוב בפוליסת הביטוח, וכי "הלקוח איננו מעורב בכך כלל".

עוד טען ב"כ הנתבעים, כי החתימה הנטענת על טופס הזמנת העבודה אינה יכולה להביא לחיובם של הנתבעים, שכן בחלקו העליון של הטופס אין כלל חתימה ואילו בסופו קיימת התחייבות "לרכוש את הפריטים הנ"ל כאשר יגיעו", אך בהזמנה אין מפורטים כלל פריטים.

עוד הוסיף ב"כ הנתבעים, כי בשולי חשבוניות המס נרשם משפט לפיו הלקוח שבע רצון מהתיקון וערב אישית לתשלום ולפירעון התיקון אך אף אחד מהנתבעים לא הוחתם על נוסח זה.

ב"כ הנתבעים הפנה לעובדה שבכרטיס העבודה מצוין במפורש כי המדובר ב"תיקון לפי הסדר", ואין פירוט של היקף או סכום העבודה.

ב"כ הנתבעים הפנה לעדותו של מר נחום פז, ולפיה מעבר לתשלום ההשתתפות העצמית ו/או המע"מ, הנתבעים אינם צד להסכם ואין לפנות אליהם לתשלום התיקונים, וזאת על פי ההסכם שנחתם בין התובעת ובין "עופרית שירותי רכב".

ב"כ הנתבעים הוסיף כי מר רפי אסרף, אשר ניהל את המשא ומתן וחתם על ההסכם מטעם התובעת, לא העיד במשפט ולפיכך, לא נסתרה עדותו של מר נחום פז.

ב"כ הנתבעים ביקש שלא לקבל את עדותו של מנהל התובעת כי הנתבעים לא הוחתמו על הנוסח לפיו הם אחראים לתשלום על התיקון רק בשל טעות פקידותית.

עוד הוסיף ב"כ הנתבעים כי יש ללמוד מתשובתו של מנהל התובעת שידע שיש בעיה והוא "עובד חינם", כי ידע שהלקוח שלו בהסדר הוא המבטחת בלבד.

ב"כ הנתבעים הפנה לעדויותיהם של הנתבעים אשר נחקרו ואשר עמדו על טענתם כי לא נאמר להם מעולם שיהא עליהם לשלם עבור התשלום או שהם ערבים לתשלום.

ב"כ הנתבעים הפנה כלאחר יד לטענות ספציפיות של הנתבעים מבלי לפרטן.

עוד הוסיף ב"כ הנתבעים, כי טענת התובעת כי המבטח איננו חברת ביטוח כלל לא הועלתה בתביעה ואין לה כל נפקות לעניין הסכם מוסכי ההסדר.

ב"כ הנתבעים הפנה לפסק הבוררות שניתן על ידי כב' השופט בדימוס דוד גלדשטיין.

עוד הוסיף ב"כ הנתבעים כי התובעת אישרה באמצעות באת כוחה כי לא הגישה תביעה כנגד המבטחים מלבד הגשה לביצוע של שיקים שחזרו כנגד "אגרוביט" בלבד ולפיכך, טען שאין מקום כלל להגשת התביעה כנגד הנתבעים כל עוד לא פעלה באופן ישיר כנגד המבטחים עצמם.

ב"כ הנתבעים טען כי אין בסיס לעילת תביעה על פי חוק עשיית עושר שלא במשפט, שכן אין המדובר במי שקיבלו שלא על פי זכות שבדין נכס או שירות, שכן הנתבעים שילמו פרמיות ממיטב כספם למבטח והיו זכאים לקבל שירות תיקונים.

ב"כ הנתבעים ביקש לשקול פטור מהשבה לאור נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.

תמצית סיכומי התשובה של התובעת

ב"כ התובעת טענה בסיכומי התשובה כי עדותו של מר נחום פז הייתה עדות של עד מגמתי ולפיכך, אינו יכול להעיד על כוונת הצדדים בעת ההתקשרות עם התובעת.

ב"כ התובעת חזרה על טענתה כי בהתאם לטופס שעליו חתמו הנתבעים, יש לראות בהם אחראים לתשלום עבור השירות והזמנת החלקים הנדרשים, וכי אותו צד שלישי הוא רק אמצעי תשלום ולא מעבר לכך.

דיון והכרעה

עיון בכתבי התביעה מעלה כי היא נסמכת על שתי עילות תביעה, שלא ברור אם הן חלופיות זו לזו.

האחת, עילת תביעה חוזית הנובעת מטופס הזמנת העבודה עליו חתמו כל אחד מן הנתבעים; והשנייה, עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

נבחן תחילה את עילת התביעה החוזית.

נסיבות החתימה על טפסי הזמנת העבודה

אומר כבר עתה כי אינני מקבל את הגרסה העובדתית הסתמית שנזכרה בכל אחד ואחד מ-15 תצהירי הנתבעים בדבר נסיבות החתימה על כרטיס העבודה אשר צורף לכתבי התביעה.

הטענה כי לכל אחד ואחד מהנתבעים הוסבר במילים מפורשות, בעת שהגיע למוסך, כי עליו לשלם את ההשתתפות העצמית והתשלום עצמו עבור התיקון יבוצע על ידי חברת הביטוח "והלקוח איננו מעורב בכך כלל", לא הוכחה במהלך המשפט והיא גם אינה מתקבלת על הדעת.

לא מתקבל על הדעת שאותו משפט ייאמר באותן מילים במדויק על ידי נציגי המוסך לכל אחד ואחד מהנתבעים.

לא מתקבל על הדעת שנציג המוסך יעשה שימוש במילים, "והלקוח אינו מעורב בכך כלל", מבלי שהנושא נדרש באותה עת, אשר נראות תלושות בסיטואציה של הכנסת רכבו של אדם לתיקון במוסך.

אין זה סביר שאף לא אחד מהנתבעים ידע לומר מהו שמו של אותו "נציג המוסך" שאמר לו את הדברים הללו והדבר פוגע במהימנות גירסה "אחידה" זו.

זאת ועוד, התרשמתי מעדויות הנתבעים כי רובם, לא קראו כלל את התצהיר עליו חתמו ואשר צורף בכתב ההתנגדות, או עיינו בו בחטף וסברו שהוא משקף איזושהי "גישה כללית" באשר לעובדות.

לא ניכר מעדויות הנתבעים כי המדובר בשיחה של ממש אשר התרחשה עם נציג של התובעת בזמן אמת בעת הכנסת הרכב למוסך ואני מעדיף בעניין זה את עדותו הכנה של מר אבי אסרף אשר אמר: "אנו לא חושבים מה יקרה עוד חמש שנים והכל התנהל כרגיל ולכן לא היו שיחות ספציפיות לגבי התשלום" (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.13, שורות 2-3 – ההדגשה שלי – י.ב.).

עדות זו של מר אבי אסרף משתלבת גם בעדותו של הנתבע ארקדי לימן, בחקירתו הנגדית, אשר העיד לגבי נסיבות החתימה על הטופס האמור את הדברים הבאים: "ברגע שדיברתי עם הסוכן והבחור קיבל את האישור מהסוכן ואמר לי "תחתום פה ופה" וזהו" (עמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.13, שורה 13 – ההדגשה שלי – י.ב.).

באופן דומה העיד הנתבע גבריאל מושאילוב: "כן, חתמתי על כרטיס עבודה. שאלתי מה זה, אמרו זה כרטיס לפני פתיחת העבודה כדי בכלל להתייחס אלי במוסך צריך לפתוח כרטיס" (עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.13, שורות 12-13 – ההדגשה שלי – י.ב.).

כך גם העיד הנתבע מרדכי חמו כאשר נשאל "חתמת על כרטיס העבודה?" והשיב באופן סתמי "זה נוהל" (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.13, שורות 8-9 – ההדגשה שלי – י.ב.).

עולה מן המקובץ, כי ההחתמה של הנתבעים על אותו "כרטיס עבודה" נעשתה במסגרת נוהל סטנדרטי שהיה קיים במוסך התובעת ומבלי שקדמה לכך שיחה אודות הסדרי התשלום, ובוודאי מבלי שהתחייב נציג המוסך כי "הלקוח אינו מעורב כלל".

נשאלת השאלה אפוא, האם בנסיבות אלה ניתן לומר כי נכרת חוזה תקף ומחייב בין כל אחד ואחד מהנתבעים ובין התובעת, ובמסגרתו התחייב כל אחד מהנתבעים לשלם את מלוא עלותם של התיקונים ברכבו.

על מנת שייכרת חוזה בין שני צדדים, יש צורך בגמירות דעת ובמסוימות וכן יש לבחון את אומד דעתם של הצדדים ומה היה מפגש הרצונות ביניהם.

יפים לעניין זה הדברים הבאים, מתוך ע"א 4144/98 (מחוזי ירושלים), דליה מור ואח' נגד בית הפסנתר – שותפות רשומה, פדאור 00 (5) 441:

"על מנת להראות קיומה של גמירות דעת, יש להראות הן כוונה פנימית והן ביטוי חיצוני לכך, והמבחן הינו אובייקטיבי: גמירות הדעת תילמד עפ"י התנהגות האדם הסביר. יש לבדוק את נסיבות הענין, התנהגות הצדדים, דברים שנאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו (ראה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, תשנ"ה, עמ' 86-87). ביטוי לגישה זו נמצא בע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מ"ט(5) 742, בסעיף 4 לפסק הדין, בדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן: "גמירות דעת נקבעת על ידי התחקות אחר כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם בשלב החתימה על זכרון הדברים. על כוונה כזו ניתן ללמוד מתוך זכרון הדברים, מהתרחשויות ומהתנהגות שקדמו לחתימתו ומאלה שהתרחשו במהלך ולאחר החתימה. אין גמירות הדעת תלויה בתחושותיהם הסובייקטיביות של הצדדים והיא נבחנת על פי אמת מידה של האדם הסביר".

אם כן, עלינו לבחון את נסיבות הענין, התנהגות הצדדים ודברים שנאמרו לפני הכריתה ואחריה ותוכן החוזה.

...

"צדדים לחוזה צריכים להסכים על מסגרת החוזה ועל עניינים חיוניים ומהותיים בו. יש צורך במינימום של פירוט שיאפשר אח"כ, במידת הצורך, השלמה חיצונית. בלא פרטים חיוניים ומהותיים, לא ניתן לבצע השלמה. ההשלמה יכולה להיעשות בעיקר באמצעות הוראות חוק נורמטיביות, כל עוד אין חריגה ממסגרת ההסכם ומכוונת הצדדים" (ראה ע"א 579/83 זוננשטיין נ' גבסו, פ"ד מב(2) 278).

"יסוד המסויימות משתלב ביסוד גמירות הדעת, ושניהם מאפשרים ללמוד על דבר קיומו של האחר, תוך בדיקת היסוד האחר, כך שקיום מסויימות יעיד על גמירות דעת (ראה ע"א 701/87 ביהם נ' ביהם, פ"ד מד(1) עמ' 1, 8-9), ואילו אי בהירות וערפול יעידו על היעדר גמירות דעת" (ראה שלו, דיני חוזים, עמ' 104)" (ההדגשות שלי – י.ב.).

טופס כרטיס העבודה הכיל בעת חתימתו על ידי הנתבעים את הפרטים הבאים: שמו של הנתבע, מספר הרישוי של רכבו, פרטי התקשרות עם אותו נתבע, תאריך כניסה (ככל הנראה התאריך שבו הובא הרכב לראשונה למוסך), קוד מבטח, שם השמאי והמילים: "מועדונוע – הסדר" או מילים דומות לכך.

בהמשך נרשם המשפט: "הנני לאשר הזמנת העבודה בהסכמתי. חתימת הלקוח ___________", אך חתימת הנתבעים אינה מופיעה שם.

ובהמשך מופיעים המשפטים הבאים: "ט.ל.ח

אני מאשר התחלת עבודה ברכבי

ידוע לי שהזמנה זו אינה ניתנת לביטול וניתנת לכם בזאת התחייבות בלתי חוזרת מצדי לרכוש את הפריטים הנ"ל כאשר יגיעו".

לאחר משפטים אלה מופיעה חתימת מי מהנתבעים אשר חתם. (לא אתייחס בשלב זה לגרסאות החדשות אשר עלו רק בחקירות הנגדיות בנוגע לחתימה או לאי החתימה על המסמך – י.ב.).

ברור לי מרצף האירועים אשר הוכח בפני ומן המסמכים אשר צורפו לכתבי התביעה, כי בעת שחתמו הנתבעים על כרטיסי העבודה, לא הופיעו בהם פרטים נוספים, כגון: מספרי חשבוניות או קבלות וכן סכומים, או המילים שולם וסכום בצדם, ואלה הוספו לאחר מכן בכתב יד על ידי נציגי התובעת.

הדבר נלמד מן העובדה שהחשבוניות הופקו רק מספר ימים, או לכל הפחות מספר שעות, לאחר שכרטיס העבודה כבר נחתם וברור כי לא ניתן היה לדעת כבר במעמד החתימה מה יהיה מספר החשבונית או הסכום שיהיה נקוב בה. כך גם עולה מעדותו של נציג התובעת באשר לרצף האירועים בקבלת רכב לתיקון במוסך, תיקונו, והמשך הטיפול בחשבוניות וכו'...

עולה מן המקובץ, כי הנתבעים חתמו על כרטיס עבודה ריק מפרטים, ללא סכומים שיהא עליהם לשלם, וללא שמות או פרטים אודות פריטים, חלפים או חלקים שיותקנו או הותקנו ברכבם.

כלומר, שתחת שתי הטבלאות הנמצאות בכרטיס העבודה וכותרתן: "שם עבודה" ו"שם פריט", לא היה רשום דבר וחצי דבר.

במצב דברים זה, ההתחייבות "לרכוש את הפריטים הנ"ל", היא התחייבות מעורפלת, לא ברורה שיש להשלימה באמצעות מנגנוני השלמה אחרים, אומד דעתם של הצדדים והנסיבות האופפות את ההתחייבות.

אם כוונת התובעת הייתה לחייב את הנתבעים, מראש, בתשלום מלא עבור כל חלק שתרכוש עבור רכבם או בגין כל עבודה שתבצע ברכבם, היה עליה לעשות שימוש בלשון ברורה ושונה לחלוטין מן הלשון שבו בחרה בניסוחו של כרטיס העבודה.

כל שעולה מכרטיס העבודה, הוא שהלקוח מאשר תחילת עבודה ברכבו, והוא מתחייב לרכוש "פריטים" אשר "צוינו" במפורש בכרטיס העבודה. דא עקא, שכאמור לא צוינו פריטים כלל, ולפיכך, אין די בכרטיס העבודה, כשלעצמו, כדי ללמד על מידת התחייבותו של הלקוח כלפי התובעת ו/או על הסכום שעליו לשלם במסגרת התחייבות זו.

לא יכול להיות חולק, אמנם, כי המדובר בחוזה שנכרת בין הצדדים, הן באותו "כתב חסר" והן במסגרת חוזה בעל פה או בהתנהגות וזאת מעצם הבאתו של הרכב למוסך התובעת וקבלת השירות – אך השאלה מה היו תנאיו היא שאלה מורכבת יותר.

יפים לענייננו הדברים הבאים: "המקרים שבהם מופנית ההצעה לציבור הם מקרים אופיינים לקיבול דרך התנהגות. במקרים אלה תחשב, בדרך כלל, הודעת קיבול כחסרת כוח; המציע שואף להשיג ביצוע מסוים, וציפיתו היא לפעולה ולא להודעה. מעצם טיבה של ההצעה לציבור משתמעת ממנה דרך של קיבול על ידי מעשה או התנהגות. בין אם נכרת החוזה עם כל מי שיענה להודעה וימלא אחר תנאיה ובין אם יכול החוזה להיכרת רק עם הראשון שימלא אחר התנאים, נכון להניח כי במירב המקרים של הצעות לציבור, דרך הקיבול המשתמעת מן ההצעה היא מעשה לביצוע החוזה או התנהגות אחרת".

(מתוך ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 118).

בענייננו "ההצעה לציבור" הייתה בעצם הכללתו של מוסך התובעת ברשימת "מוסכי ההסדר" שהועברה לנתבעים על ידי הסוכן מטעם "מועדונוע".

הנתבעים קיבלו את אותה הצעה לציבור בהתנהגותם, בכך שהביאו את רכבם לתיקון, לאחר תאונה, במוסך התובעת, מתוך שקיבלו את הצעתו לתקן את הרכב במסגרת אותו "הסדר".

אלא שהצדדים שבפני חלוקים בשאלה מה היא משמעותו של אותו "הסדר" ומהי תוכנה של ההצעה לתקן את הרכב במסגרת "מוסך הסדר". כאמור, המסמך עליו הוחתמו הנתבעים אינו מסויים דיו כדי לסייע בפתרון מחלוקת זו.

באופן ספציפי חלוקים הצדדים בשאלה האם קיים תנאי מפורש או מכללא, במסגרת אותו "הסדר" ולפיו, ההתחייבות היחידה של הלקוח כלפי מוסך ההסדר היא לתשלום ההשתתפות העצמית ו/או המע"מ (במקרה שהמדובר בלקוח עסקי) ואין התחייבות נוספת, או שההתחייבות היא לתשלום מלוא עלותו של התיקון, כולל החלפים.

מאחר ולא קיבלתי את הטענה בדבר "שיחה מפורשת" על אודות תנאי התשלום, ומר אבי אסרף מטעם התובעת העיד כי הצדדים לא שוחחו ביניהם בנוגע לאופן התשלום כלל, הרי שהמדובר בפרטים הטעונים השלמה וזאת מכוח המשמעות שיש לייחס לאותו "הסדר", שבמסגרתו מתפקד "מוסך ההסדר".

לטעמי, המונח "מוסך הסדר" אינו אלא נוהג כללי כמשמעות מונח זה בדיני החוזים.

"נוהג הוא אורח התנהגות שעל פיו אנשים פועלים בתחום זה או אחר. הליכות מסחר שמקיימים אותן בתחום ידוע של חיי המסחר והכלכלה באופן רצוף, כך שאנשים מצפים לחזרה עליהן, מהוות נוהג. בניגוד למנהג, שהוא בעל תוקף נורמטיבי, לנוהג לא צריכה להתלוות תודעת חיוב. הוא גם לא צריך להיות ותיק. כל שנדרש כדי לבסס נוהג הוא התנהגות בפועל לפיו...

נוהג כללי הוא נוהג מקובל בחוזים מן הסוג הנדון. הוא יכול להיות מקובל בתחום מסחר מסוים, במקצוע או בסוג פעילות מסוים או במקום ידוע...

משהוחל נוהג – פרטי או כללי – להשלמת פרטים חסרים בחוזה, רואים גם את הפרטים המושלמים "כמוסכמים". מכאן שפרט שהושלם באמצעות נוהג, הופך חלק מן החוזה...

נוהג, בין פרטי ובין כללי יש להוכיח כעובדה. יש להכין אפוא תשתית ראייתית נאותה לשם החלת נוהל משלים בחוזה. הוכחת נוהג כללי מצריכה ראיות טובות ורבות יותר להוכחת נוהג פרטי. הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על מי שטוען לו. הוכחת הנוהג יכול שתעשה על ידי עד מומחה...

במקרים שבאים הנוהג יציב וידוע, ייתכן להניח קיום ידיעה שיפוטית לגביו".

(מתוך גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמודים 319 – 322).

על העובדה כי המדובר בנוהג כללי, ניתן ללמוד גם מן ההסכם שנחתם בין התובעת ובין חברת "עופרית שירותי רכב בע"מ" (נ/1), שכן בסעיפי ההקדמה להסכם, נרשם, בין היתר: "והואיל והחברה מעוניינת להפנות כלי רכב אשר ניזוקו בתאונות לתיקון במוסך והמוסך נאות לעשות כן במסגרת מעמד של "מוסך הסדר" כמקובל בענף הפחחות והצבע" (ההדגשה שלי – י.ב.).

הצדדים שבפני אמנם לא הביאו לעדות מטעמם עד מומחה אשר יעיד על פרטיו של הנוהג הכללי "מוסך ההסדר", אך סבורני כי ממכלול הראיות שהובאו בפני, ניתן במאזן ההסתברויות להגיע למסקנה ברורה כי תוכנו של הנוהג הוא אכן כפי שנטען על ידי הנתבעים.

רוצה לומר, ממכלול העדויות והמסמכים הקיימים בתיק זה, ניתן להגיע למסקנה כי הנוהג הכללי שלפיו פועל מוסך כ"מוסך הסדר" מורה על חיובו של הלקוח במוסך ההסדר בתשלום ההשתתפות העצמית בלבד ו/או המע"מ, ככל שהמדובר בלקוח עסקי, ולא מעבר לכך.

להלן אפרט את העדויות התומכות במסקנה זו:

1. העובדה שנציגי התובעת לא החתימו אף אחד מן הנתבעים על חשבונית המס אשר הופקה לאחר התיקון וזאת למרות שקיימת רובריקה ספציפית שנועדה להחתמתו של הלקוח והיא נוקטת בלשון ברורה לפיה "אני עאב (הטעות במקור, הכוונה לערב – י.ב.) באופן אישי לתשלום ופרכון (הטעות במקור, הכוונה לפרעון – י.ב.) מלא של סכום התיקון".

יצוין כי אינני מקבל בעניין זה את גרסתו של מר אבי אסרף ולפיה, העובדה שכל אחד מ- 15 הנתבעים לא הוחתם בתחתית החשבונית, מקורה ב"טעות של פקידה".
עדות זו אינה מתקבלת על הדעת לאור העובדה שמדובר במספר רב של נתבעים ולאור העובדה שהנתבעת בחרה שלא להביא את אותה פקידה לעדות או את אותו נציג של המוסך אשר היה בקשר ישיר עם הנתבעים. אני רואה בעובדה שהנתבעים לא הוחתמו על ההתחות המפורשת לתשלום, הכוללת כבר סכום מפורט וברור, משום הכרה בנוהג הכללי ולפיו במוסך הסדר משלם הלקוח את ההשתתפות העצמית בלבד ו/או מע"מ.

2. העובדה שבנספח להסכם שבין "אוברסיז אינשורנס" לתובעת (נ/1) מיום 19.3.07, נרשם במפורש בסעיף 6: "המוסך יגבה השתתפות עצמית, מע"מ, כינון ובלאי ו/או כל סכום אחר שימסר על ידי "מועדונוע" מלבד קבוצת "כתר פלסטיק" (ההדגשה שלי – י.ב.). באופן דומה נרשם הדבר בסעיף 6 לנספח להסכם מיום 20.8.08: "המוסך יגבה במסגרת ההסדר ועל ידי טופס ההסדר הרגיל: השתתפות עצמית, מע"מ, כינון ובלאי או כל סכום אחר שימסר על ידי עוז ניהול סיכונים (מלבד קבוצת כתר)" (ההדגשה שלי – י.ב.).

3. העובדה שמר אבי אסרף השיב את הדברים הברורים הבאים לשאלה: "בתור מבוטח במוסך הסדר, זה מה שהוא צריך לשלם?": "ברגע שיש אישור להסדר, הוא צריך לשלם את המע"מ ואת ההשתתפות העצמית. אם אין אישור הוא משלם את כל התיקון" (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.13 שורות 1-2 – ההדגשה שלי – י.ב.). יש לציין כי אין מחלוקת שהתקבל אישור כזה מחברת ה"ביטוח" לגבי כל אחד מהרכבים.

4. העובדה שמר אבי אסרף העיד כי הלקוחות כלל אינם מתערבים בהליך ההחלטה לגבי היקף התיקונים והעבודות ברכבם: "חד משמעית הלקוח לא מתערב, השמאי קובע מה צריך לעשות, אם יש כנף שנפגעה והיא גבולית והלקוח מבקש להשאירה כדי שלא ירכיבו חלופית זה יכול להיות אבל השמאי קובע מה נפגע כתוצאה מהתאונה ומה לתקן" (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.13, שורות 5-7, ההדגשה שלי – י.ב.).

5. עדותו של מר נחום פז בתצהירו, אשר לא נסתרה בחקירתו הנגדית ולא בכל ראיה אחרת על ידי ב"כ התובעת, ולפיה "מתוך מאות מוסכי ההסדר של המבטח, ולמרות שגם הם טרם קיבלו את מלוא כספם בשל הקשיים הנ"ל, רק מוסך צמרת מב"ש בחר לתבוע את המבוטחים על עבודתו..." (סעיף 7 לתצהיר מיום 2.5.13).

6. העובדה שהתובעת, למרות חובתה לעשות כן כעולה מתקנה 214ח לתקסד"א, לא צירפה לכתב תביעתה את ההסכמים בינה ובגין "אגרוביט" או "מועדונוע" ובכך הסתירה מעיני בית המשפט, למעשה, את פרטיו של אותו "הסדר". יש לציין כי העד מטעם התובעת ציין במפורש כי ההסכם או ההסכמים מצויים בידי באת כוחו (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.13 שורה 15).

כידוע, ההלכה בעניין זה היא כי "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"  
(ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.). 

כל העובדות הללו במצטבר מובילות למסקנה כי הנוהג הכללי המכונה בענף הרכב כ"מוסך הסדר", מכיל, בין היתר, תנאי ולפיו לקוח אשר התקבל כ"לקוח הסדר" וניתן אישור שמאי ואישור חברת הביטוח לגבי התיקון שיש לבצע ברכבו, לא ישלם במוסך ההסדר אלא את ההשתתפות העצמית ו/או המע"מ.

נוהג כללי זה משלים את הוראות ההסכם שבין הנתבעים ובין התובעת, אשר נכרת בהתנהגות וכן בכתב על ידי החתימה על טופס "כרטיס העבודה" ויש לראות את תנאיו כמוסכמים על הצדדים.

על פי נוהג כללי זה נהגו שאר מוסכי ההסדר ולא הגישו תביעות כנגד המבוטחים.

לאור האמור לעיל, יש לראות את ההסכם בין הצדדים כהסכם הכולל תנייה שכזו, ויש לדחות את תביעות התובעת כנגד הנתבעים ככל שהן נשענות על העילה החוזית.

עילת התביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט

כאמור, בנוסף לטענתה של התובעת כי הנתבעים הפרו באופן יסודי את התחייבותם כלפיה בהסכם אשר לטענתה נכרת בין הצדדים, טענה היא כי עליהם לשלם את סכומי התביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

מאחר שהגעתי למסקנה כי הנוהג הכללי בדבר התנהלותו של "מוסך הסדר" מונע מהתובעת לחייב את הנתבעים באופן ישיר בגין מלוא עלות התיקונים שבוצעו ברכבם, ממילא אין מקום לדון בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שכן הצדדים הסכימו אחרת ביניהם (ראה לעניין זה סע' 6(א) סיפא לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979).

לעניין זה מתאימים דבריו של כב' הש' מ' בייסקי בע"א 11/87 מ"י נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ: "אף אם זכתה המשיבה ליתרון (שהמערערת קוראת לו התעשרות), אולי מעבר למה שציפתה בעצמה, הרי התעשרות זו נובעת מחיוב חוזי והיא כדין. התעשרות שלא כדין אין כאן.".

בחלוקת הסיכונים והסיכויים בעת כריתת "הסכם ההסדר" הסתפקה התובעת במה שהסתפקה (ככל הנראה אישור בעל-פה או אישור שמאי, כאמור, התובעת לא הציגה את ההסכמים במלואם) ואין לה להלין אלא על עצמה.

ברם, למעלה מן הצריך, אומר כי מעבר להסכמה המשתמעת, מכוחו של ה"הסדר", גם לגופו של עניין אין לקבל את טענת התובעת בעניין עשיית עושר ולא במשפט על ידי הנתבעים.

אין חולק כי התיקונים שביצעה התובעת ברכביהם של הנתבעים בוצעו במסגרת התקשרות חוזית שבין התובעת ובין חברת "עופרית שירותי רכב בע"מ" או חברת "אוברסיז אינשורנס" באמצעות חברת "אגרוביט אחזקות".

הנתבעים כמוהם כצד שלישי שנהנה מביצוע החוזה וזאת כאשר התובעת, שהיא הצד הראשון, לא זכתה בשכרה.

יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך ספרו של דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', מהדורה שנייה, עמ' 202:

"במשפט האנגלו־אמריקאי ואף בשיטתנו קיימת, במקרים מסויימים, אפשרות תביעה

כלפי צד שלישי שנהנה מביצוע חוזה, כאשר הצד לחוזה לא זכה בשכרו. אולם בכל

מקרה מותנית זכותו של המתקשר (א) כלפי הצד השלישי (ג) בכך שהחוזה בינו (בין א)

למתקשר השני(ב) בוטל או פקע. אם חוזה זה עומד בתוקפו, ו־א קיבל מ־ב את התמורה

שהובטחה לו – אין לו תביעה נגד ג.

אלא שבענין החוזה (בין א ל־ב) יש להבחין בין שתי אפשרויות: האחת, פגם כקשירת החוזה (טעות, מצג שווא, כפיה וכו'), והאחרת, הפרת החוזה או כישלונו, למשל, מחמת סיכול.בלשון כללית אציין כי עמדתו של א (שהעניק, בפועל, את טובת ההנאה) כלפי ג (הזוכה) איתנה יותר כאשר ההסכם בינו (בין א) ל־ב היה פגום מלכתחילה, מאשר במקרה שבו היה החוזה תקף אך הופר או נכשל לאחר מכן. וכי במקרה של הפרה גרידא לא תוכר, בדרך כלל, עילת תביעה של הצד הנפגע כלפי צדדים שלישיים, אליהם הועברה טובת ההנאה לפני ביצוע ההפרה". (ההדגשות שלי – י.ב.).

בענייננו, טענה התובעת בכתב התביעה (סעיף 8), כי החוזה בינה ובין חברת הביטוח, כלשון כתב התביעה, הופר מאחר שהתנערה חברת הביטוח (כך נוסח כתב התביעה – י.ב.) מהתשלום בנסיבות של חובות והסתבכות כלכלית ומשפטית, של חברת הביטוח.

כלומר, התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה כי היה קיים פגם בקשירת החוזה בינה ובין חברת הביטוח, אלא שהחוזה הופר לאחר קשירתו, בהפרה שמקורה באי תשלום התקבולים המצופים.

אמנם בסיכומיה, שינתה התובעת מעט את טעמה וטענה כי אין המדובר כלל בחברת ביטוח, אלא ב"מועדון חברים" שכלל איננו חברת ביטוח, אלא שלא התייחסה לעניין זה, בהקשר של מועד קשירת החוזה בינה ובין החברות הנזכרות לעיל.

רוצה לומר, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי החוזה בינה ובין חברת "הביטוח", כפי שהיא מכונה בכתב התביעה עצמו, נכרת בנסיבות של טעות או מצג שווא או כל פגם אחר במעמד הכריתה, ואף לא הביאה כל עדות רלוונטית למעמד כריתת החוזה.

חמור מכך, כפי שצויין מעלה, התובעת אף לא צירפה לכתבי התביעה, למרות חובתה על פי תקנה 214ח לתקנות סדר הדין האזרחי, את כל המסמכים הקשורים להתקשרויות בינה ובין "מצבור החברות" אשר נזכרו בעדותו של מר נחום פז.

מהמסמך אשר הוגש בסופו של יום (על ידי הנתבעים ולא על ידי התובעת, נ/1), מסמך שנחזה להיות הסכם בין "עופרית שירותי רכב בע"מ" לבין התובעת, ניתן ללמוד שהתובעת עצמה לא דרשה ולא חקרה בנוגע לזהותו האמיתית של המתקשר עמה והסתפקה בביטויים העמומים והמעורפלים הללו: "חברה בע"מ, המאוגדת כדין, העוסקת בסילוק תביעות לחברות ביטוח ומשמשת כגוף המפקח והמאשר תביעות ביטוח עבור מבטחים, גופים מוסדיים ולקוחות פרטיים", מבלי שיצוין באותו הסכם מי הן אותן "חברות ביטוח" או אותם "מבטחים".

כלומר, התובעת, שהיא המתקשרת הישירה עם אותו "מועדונוע" לא ביררה את מי הוא מייצג, ומיהן "חברות הביטוח" שהוא מתיימר להוות "מסלק" עבורן, ועצמה עינייה אודות הסיכון בכניסה לאותו "הסדר" עימו.

ודוק, ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 321, נאמר בהקשר זה מפי כבוד הנשיא שמגר: "סעיף 1 לחוק עשיית עושר מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו (ראה ע"א 760/77 [5], בעמ' 577). היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה 'קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...'.

היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה 'באה' לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא 'על חשבון' המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא 'שלא על-פי זכות שבדין'" (ההדגשה שלי – י.ב.).

היסוד השלישי מבין היסודות הללו, "שלא על פי זכות שבדין", הוא היסוד הרלוונטי לענייננו – וכך נפסק באותו פסק דין בעניינו:

"היסוד השלישי, על פיו נבדקת השאלה האם ההתעשרות היא "שלא על פי זכות שבדין",מצביע על כך כי לא די בעצם ההתעשרות כדי להצמיח עילה בעשיית עושר. אף אין זה די כי ההתעשרות מקורה במזכה והיא על חשבונו. על-מנת שתצמח עילה בעשיית עושר יש צורךביסוד נוסף.

היסוד הנוסף מתמקד בטיבה של ההתעשרות. הוא בוחן אם היא התקבלה "שלא על פי זכות שבדין". רק התעשרות שאיננה על-פי זכות שבדין עשויה להצמיח למזכה סעד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.....

המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו.

במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הוא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת.

מסביר פרופ' פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ'51:

"עד כה הצבענו על מקרים, בהם יש בכוחו שלהדין להדריכנו אימתי תהיה ההתעשרות על פי זכות שבדין ואימתי שלא על פי זכות שבדין.

אך לאמיתו של דבר כוחו של הדין בענין זה מוגבל, וזהו הקושי העיקרי הנובע מס' 1(א) לחוק עשיית עושר. החקיקה איננה מספקת לנו רשימה סגורה של זכויות שבדין, ולא אחת תחתך השאלה אם קיבל הנתבע טובת הנאה 'שלא עלפי זכות שבדין', על פי המבחן אם ההתעשרות היא צודקת. אם היא בלתי צודקת – אין לראותה כהתעשרות על פי זכות שבדין".

מבחן הצדק, על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על-פי "תחושת המצפון והיושר" ועל-פי השקפות בדבר "הישר והטוב" (ראה ע"א292/68 [8], בעמ' 616, וכן ע"א 760/77 [5] הנ"ל, בעמ' 577).

אין פירושו של דבר כי המבחן ייחתך על-פי תחושתו הסובייקטיבית של כל שופט. כאמור בע"א827/76 [9], בעמ' 157, לא רגש הצדק של השופט האינדיווידואלי קובע, אילו הן נסיבות המחייבות השבה על-פי כללי היושר,EXAEQUO BONO, אלא שבמרוצת הזמן נתגבשו עקרונות מסוימים שעל פיהם פוסקים. ואכן, הפסיקה הישראלית הכירה בסוגי מקרים שונים שהם בגדר תירגומה של ההפשטה ללשון המעשה בהם קיימת עילה על יסוד עשיית עושר ולא במשפט. כך נפסק, למשל, כי תשלום מתוך טעות מזכה בהשבה (ע"א292/68 [8] הנ"ל). כך הוכרה עילה לתביעת שכר ראוי בגין שימוש במקרקעין של הזולת ללא הסכמתו (ראה ע"א290/80 [10], בעמ' 639-640, 642).

המקרים בהם הוכרה עילה בעשיית עושר אינם מהווים רשימה סגורה וממצה, ומן העיקרון הכללי ניתן לגזור מקרים נוספים (ראה ד"נ20/82 [7] הנ"ל, בעמ' 273). בהחלת העיקרון הכללי במצבים חדשים יש להתחשב בשיקולים שונים:

"השיקולים בהחלת העקרון הכללי כוללים אתעצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח" (פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 46)." (ההדגשות שלי – י.ב.).

לעניין התנהגות הצדדים אשר יש לשקול בנושא זה של בחינת השאלה האם ההתעשרות היא צודקת או בלתי צודקת, ניתן לציין את דעתו של פרופסור פרידמן במאמרו חיובו של מי שאיננו צד לחוזה, עיוני משפט (י"ג) 387 תשמ"ח: "נניח שבין פלוני לאלמוני נערך הסכם, שבו התחייב פלוני לשלם סכום כסף בעבור נכס או שירות שיסופקו על-ידי אלמוני. אלמוני ביצע את חלקו, אולם פלוני לא שילם את המחיר. התמורה שסופקה על-ידי אלמוני הגיעה לידי צד ג. האם זכאי אלמוני להשבה מאותו צד ג? לצורך שאלה זו, לא אבחין בין המקרה שבו היה צד ג מוטב בחוזה לטובת צד שלישי 43 (החוזה בין פלוני לאלמוני) לבין המקרה שבו מסר אלמוני את התמורה לפלוני, שהעבירה לאחר-מכן לצד ג.שאלת זכותו של המתקשר (אלמוני) כנגד צד ג נכללת בדין האנגלי-האמריקני בגדר סוגיית העקיבה. השאלה היא, אם זכאי אלמוני, בתביעתו להשבה, "לעקוב" אחר התמורה שנתן ולהוציאה (או לקבל את שווייה) מידי אותו צד ג. ברור, כי זכות כזו לא תוכר אם פעל אותו צד ג בתום-לב ובתמורה ושילם לפלוני בעבור מה שקיבל. אולם מה הדין במקריםהאחרים? אף כאן המגמה השלטת היא לא להכיר בזכות העקיבה של אלמוני כלפי צד ג. הנחת היסוד היא, כי אלמוני התקשר עם פלוני מרצונו וכי לא היה כל פגם בחוזה שנקשר.אלמוני בחר איפוא להסכים ליתן לפלוני אשראי והוא ניאות, אף זאת מרצונו, להסתפק בהתחייבותו של פלוני. הוא היה יכול להתנות את הסכמתו לחוזה בקבלת ביטחון, בהמצאת ערב או בתנאים אחרים (למשל, מסירת הנכס רק כנגד קבלת תשלום). משלא עשה זאת, עליולשאת בתוצאות. מי שאחראי כלפיו הוא פלוני וכלפיו עליו להפנות לא רק תביעה לקיוםהחוזה או לפיצויים בשל הפרתו, אלא גם תביעה להשבה.". (ההדגשות שלי – י.ב.).

כל השיקולים אשר נזכרו לעיל, בפסיקה ובספרות, מובילים אותי למסקנה שמבחן הצדק, כאשר הוא מוחל בענייננו, אינו מוביל לתוצאה כי המדובר בהתעשרות שאינה כדין.

להלן יפורטו השיקולים:

א. ההתעשרות באה לנתבעים מכוח מערכת יחסים חוזית שבינם ובין "מועדונוע" ובין "מועדונוע" או חליפיו ובין התובעת, ואין המדובר במקרה שאין כלל זכות שבדין.

ב. הנתבעים שילמו בגין פוליסות הביטוח וה"התעשרות" לא הגיעה לידיהם חינם אין כסף.

ג. לתובעת מערכת יחסים חוזית ישירה עם חברת "עופרית שירותי רכב" או חברות אחרות, והחוזה הופר או כשל לאחר שנכרת ולאחר תקופה משמעותית שבה קיבלה התובעת תקבולים על פיו.

ד. התובעת בחרה להתקשר עם חברת "עופרית שירותי רכב" והסתפקה בהתחייבותה החוזית, ככל הנראה מבלי לקבל ביטחונות או ערבים נוספים ואף מבלי לקבל פרטים של ממש (כעולה מ-נ/1) באשר לזהותם של ה"מבטחים" שהיא משמשת כמסלקת תביעות עבורם.

ד. קיומו של הנוהג הכללי בדבר התנאים וההוראות של מערכת היחסים בין "מוסך ההסדר" ובין הלקוחות והעובדה שתיקון הרכבים נעשה על פי הוראותיה של חברת הביטוח ורק לאחר קבלת אישורה.

מכל השיקולים שהובאו לעיל, הגעתי למסקנה כי אין המדובר בהתעשרות שאינה מוצדקת.

לפיכך, אני סבור שיש לדחות גם את תביעתה של התובעת על יסוד העילה של עשיית עושר ולא במשפט.

סוף דבר – תביעותיה של התובעת כלפי הנתבעים – נדחות.

התנהלות דיונית ושאלת ההוצאות:

למרות התוצאה אליה הגעתי, שמשמעותה דחיית כל התביעות שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, אין בכוונתי לפסוק הוצאות משפט לנתבעים או שכ"ט עו"ד.

כידוע, "על פי תקנה 512(ב) לתקנות, בקביעת שיעור ההוצאות, יהיה רשאי בית המשפט להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. בגדר שיקול דעת זה יכול שיבוא גם הרצון למנוע ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליכים שלא בתום לב". (מתוך ספרו של א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 746).

בענייננו, ניהלו שני הצדדים את ההליך בצורה מכבידה, וזאת בלשון המעטה ופעלו, פעם אחר פעם, בניגוד לחובותיהם הדיוניות ותוך שהם גורמים לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולמשאבים רבים.

די לשם כך בסקירה של מספר הבקשות להארכה או לדחייה של מועדים שהגישו שני הצדדים, בכל הזדמנות שנקרתה בפניהם בתיק זה.

להלן תאריכי הבקשות: 12.1.11, 26.1.11, 27.1.11, 30.1.11 (בקשה בדיון), 19.5.11, 27.7.11, 7.11.11, 18.12.11, 15.8.12, 11.4.13, 22.4.13, 23.4.13, 24.4.13, 25.4.13, 28.4.13, 8.7.13, 20.8.13, 7.10.13, 20.10.13, 28.10.13, 13.11.13, 2.12.13, 10.2.14, 12.2.14, 15.5.14, 25.5.14, 7.7.14.

אך לא הייתה זו ההתנהלות הדיונית הקלוקלת היחידה מצד הנתבעים.

הנתבעים הגישו 15 תצהירים שהפכו בסופו של יום לתצהירי העדות הראשית מטעמם ובהם גרסה רזה, נטולת פרטים וזהה לגבי כל הנתבעים.

בחקירות הנגדיות הארוכות, אשר נגרמו בין היתר בשל אופן פעולה זה של "העתק הדבק" את תוכן כל התצהירים, התבררו עובדות רבות שלא עלו בתצהירים.

חלק נכבד מן המצהירים, הנתבעים, כלל לא קראו את התצהיר עליו חתמו (ראה למשל עדותו של גבריאל מושאילוב, עמ' 45 לפרוטוקול מיום 1.5.13, שורה 15; או עדותו של מר שמשון אליעזר טביבי, עמ' 46-47 לפרוטוקול מיום 1.5.13; או עדותו של מר אלוש משה, עמ' 52 לפרוטוקול האמור, שורה 12; או עדותו של מר הרוש אליאב, עמ' 63 לפרוטוקול האמור, שורה 5; או עדותה של הגב' יפרח, עמ' 117 לפרוטוקול הדיון מיום 16.5.13, שורה 19).

בשל "שיטת עבודה" זו של החתמת כל הנתבעים על תצהירים "סטנדרטיים" בנוסח אחיד, התבררו במהלך המשפט עובדות רבות המעידות על שוני נסיבתי רלוונטי בין הנתבעים, שלא בא לידי ביטוי בתצהירים וגרם להארכת הדיון רבות, שלא לצורך (די לעיין בעניין זה בעדותה של הגב' אורלי יפרח אשר טענה שהרכב כלל לא שייך לה וזאת רק בחקירתה הנגדית).

ב"כ הנתבעים הגיש בקשה להוספתו של עד מהותי, מר נחום פז, שהיה עליו לפנות אליו זמן רב בטרם דיון ההוכחות, רק ימים ספורים לפני מועד ההוכחות השני שנקבע בתיק.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין מקום לפסוק הוצאות לנתבעים, למרות דחיית התביעות כנגדם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ד, 31 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.