1. תביעה זו הוגשה ביום 13.06.10 נגד שני נתבעים, מאז תוקן כתב התביעה מספר פעמים, הוספו נתבעים, נמחקו נתבעים ולבסוף נותרה נתבעת 1 בלבד – כלל חברה לביטוח בע"מ.

התביעה הינה בגין נזקי ת.ד. כאשר רכב התובע נפגע על ידי רכב אחר שפגע בו ואין חולק שהאחריות לתאונה היא על נהג הרכב הפוגע.

באותה תאונת דרכים פגע הרכב הפוגע ברכבים נוספים וגרם לנזק כללי לכלל הרכבים הניזוקים, בסך של כ – 600,000 ₪, ככל הנראה (הסכום נטען על ידי הנתבעת אולם לא הייתה כל התייחסות של התובע לכך ולא הונחו בפניי מסמכים כלשהם בנוגע לסכום הנטען).

2. הרכב הפוגע מבוטח אצל הנתבעת בביטוח צד ג' שגובה חבותו 353,000 ₪.

הנתבעת שילמה פיצויים לרכב אחר שניזוק בתאונת הדרכים ולא נותרו כספים בפוליסה צד ג' של הרכב הפוגע. לאור האמור, המצב הוא של "ריבוי נושים" כאמור בסעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

3. התובע טוען שהנתבעת העדיפה לפצות מתוך כספי הפוליסה את הרכב הניזוק האחר מכוון שהוא מבוטח שלה ובכך נהגה בחוסר תום לב. טענה זו איננה מקובלת עליי מכוון שהנתבעת פעלה בשקיפות וחשפה את כל המידע בפני התובע.

4. השאלה המשפטית הינה מה הדין כאשר מספר כלי רכב נפגעו בתאונת הדרכים וסכום הנזק גדול מגובה החבות בפוליסת הרכב הפוגע, האם על חברת הביטוח לפצות את הניזוקים השונים לפי סדר תביעתם, כלומר, מי שתובע ראשון יפוצה ראשון?

במקרה הנדון מי שפנה ראשון לנתבעת ופוצה על ידה, עוד טרם פניית התובע אליה, הוא הרכב האחר, שפוצה על ידי הנתבעת 23 ימים לאחר פנייתו אליה. דוד מ. ששון בסיפרו דיני ביטוח, הוצאת שוקן, עמ' 90, סבור כי שעה שהמבוטח שילם לצד ג' סכום השווה או עולה על סכום החבות על פי הפוליסה, המבטח משוחרר מחבותו לפצות את הניזוק האחר.

5. אפשרות אחרת היא לפצות את כל הניזוקים או לפחות את כל התובעים לפי היחס הישיר בין נזקו של כל אחד מהם ביחס לכלל הנזקים (פרי פסו, פרו רטה).

לפי שיטה זו, התובע יקבל סכום כלשהו, אמנם סכום נמוך בהרבה מסכום נזקו, אולם לפי השיטה האחרת של ראשון תובע ראשון מקבל, לא יקבל התובע כאן מאומה.

המלומד שחר ולר מתייחס בספרו לשתי האפשרויות ולדעתו יש להשאיר את ההחלטה בסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן במקרה (שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, כרך שני, סעיף 577 עמ' 401).

ב"כ הנתבעת הציע לילך לפי שיטת הפיצוי היחסי, מבלי להודות שכך צריך להיות הדין, אולם התובע סירב לכך.

6. הצדדים העלו טענות רבות נוספות, כגון שהתובע לא הביא לעדות את נהג הרכב, שהמסמכים שהובאו להוכחת אובדן הכנסות בגין ימי עמידה של רכב התובע מתייחסים לחברה בע"מ ולא לתובע ועוד טענות רבות שבחרתי לא להתייחס אליהן, זאת הואיל ואף אחת מהטענות האחרות אין בה כדי להכריע גורלה של תביעה זו, גם לא כל הטענות במצטבר.

7. סופו של עניין גורלה של תביעה זו נגזר מהעובדה שלרכב הפוגע ביטוח צד ג' שאין בו די לכיסוי הנזק ולפיכך התובע אינו זכאי לפיצוי מהנתבעת.

8. כאמור, בשל העובדה שאחד הרכבים האחרים שניזוק (רוב הנזק באירוע זה) מבוטח בביטוח מקיף אצל הנתבעת, סברתי שיהיה זה הוגן לפצות את התובע על דרך הפרי – פסו וב"כ הנתבעת הסכים לכך באופן עקרוני אולם התובע סירב לכך והצדדים לא פירטו בפניי את כל הנתונים הדרושים כדי שאוכל לפסוק בדרך זו.

לטעמי, טוב היה עושה התובע לו ניהל עם הנתבעת משא ומתן באשר לסכומים שיש לכוללם ב"נזק הכללי" שנגרם לכלל כלי הרכב בתאונה ולסכומים שיש להחשיבם כנזקיו של התובע, על אף שעסקו הינו חברה בע"מ, אולם התובע סירב לדרך זו ובחר לנהל הוכחות.

9. שעה שהרכב האחר שניזוק הינו מבוטח אצל הנתבעת בביטוח מקיף, ברור שיש לנתבעת אינטרס לפצות אותו קודם פיצוי התובע, אולם קיומו של אינטרס זה אינו אומר שעל הנתבעת להעדיף דווקא את התובע ולפצותו קודם לפיצוי הניזוק האחר. לפיכך הפתרון שהוצע על ידי ב"כ הנתבעת הינו פתרון הוגן לדעתי, אולם כאמור התובע לא הסכים לכך ואין בפני הנתונים הדרושים להכרעה בדרך זו.

10. משעשה כן התובע, אין מנוס אלא לדחות תביעתו, לאור העובדה הפשוטה שכאשר הוא פנה לנתבעת בדרישה לפיצוי, זה היה כבר אחרי שהנתבעת פיצתה ניזוק אחר בסכום העולה על חבותה על פי פוליסת ביטוח צד ג' שהייתה לרכב הפוגע.

11. לאור האמור התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ד, 22 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.