זוהי תביעת התובעת, אילנה כהן, כנגד הנתבע -בעלה לשעבר וכנגד הנתבעת -בת זוגו לאחר גרושיהם, להצהיר כי החלק בדירה שברחוב נגבה 81 ברמת גן אשר עליו רשומה הערת אזהרה לטובת הנתבע – שייך לתובעת.

ולחילופין, תביעה כספית בסך של 335,691 ש"ח בשל החובות הנטענים של הנתבע כלפי התובעת.

רקע עובדתי

1. התובעת והנתבע גרושים מיום 28.7.98. ביום 10.3.98 נחתם ביניהם הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.
2. בשנת 1983 רכשו התובעת והנתבע דירה ברחוב נגבה 81 ברמת גן, גוש 6186 חלקה 623 תת חלקה 4 (להלן: "הדירה"). זכות הבעלות בדירה לא נרשמה על שמם בלשכת רישום המקרקעין, ועל זכותם בדירה רשומה עד היום הערת אזהרה בלבד.
3. במסגרת הסכם הגירושין (ס' 12), הוסכם כי הדירה תימכר בתוך שנתיים מיום אישור הסכם הגירושין על ידי בית המשפט, וכי במידה ולא תימכר, יהא כל צד רשאי לבקש למנות כונס נכסים למכירתה. עוד הוסכם כי בעת מכירת הדירה תקבל התובעת סך של 150,000 דולר ארה"ב או סכום השווה ל- 50% מתמורת הדירה, לפי הגבוה.
4. הדירה לא נמכרה לאחר שחלפו שנתיים מיום אישור ההסכם, וביום 28.3.00 הגיש הנתבע לבית המשפט לענייני משפחה בר"ג בקשה למינוי כונסי נכסים למכירתה. בית המשפט נעתר לבקשתו וככונסי נכסים מונו באי כוח הצדדים באותה עת: עו"ד שלום טובי, ב"כ התובעת ועו"ד ישראל קליין, ב"כ הנתבע. בסופו של יום הליך כינוס הנכסים נזנח.

הצדדים חלוקים באשר לנסיבות זניחת הליך הכינוס, כפי שיפורט להלן.

1. הנתבעת הייתה בת זוגו של הנתבע לאחר הגירושין, במשך חמש שנים וחצי, עד ליום 31.12.04. אין מחלוקת כי במהלך התקופה בה היו בני זוג, הלוותה הנתבעת כספים לנתבע.
2. לאחר פרידתם, משלא השיב הנתבע את חובו הכספי לנתבעת, הגישה נגדו הנתבעת תביעה כספית בבית המשפט השלום בתל אביב בת"א 38114/05. תביעתה התקבלה בחלקה וביום 17.6.08 ניתן פסק דין נגד הנתבע.
3. במסגרת ההליך המשפטי שניהלה הנתבעת כנגד הנתבע, רשמה הנתבעת ביום 20.7.05 עיקול על זכותו של הנתבע בדירה. כמו כן, במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתחה הנתבעת לאחר מתן פסק הדין, רשמה הנתבעת עיקול נוסף על זכויות הנתבע בדירה ביום 25.11.08.
4. אין מחלוקת כי בידי התובעת מסמך בחתימת הנתבע, לפיו ויתר הנתבע על מלוא זכויותיו בדירה לטובת התובעת. ברם, הצדדים חלוקים באשר לתאריך המסמך וכן באשר לתוקפו, הכל כפי שיפורט להלן.

ההליך

1. תובענה זו הוגשה בתחילה בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (תמ"ש 20702/98), כנגד הנתבע והנתבעת וכן כנגד שלושה צדדים נוספים (שהיו בעבר בעלי עיקולים על זכויות הנתבע בדירה), ואשר נמחקו בהסכמה זמן קצר לאחר הגשת התביעה.
2. הנתבע לא הגיש כתב הגנה ואף לא התייצב לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה. לפיכך, בהחלטת כבוד השופטת עליסה מילר מיום 25.5.10, נקבע כי הסכסוך הוא בין התובעת לבין צדדים שאינם בני משפחה, והתיק הועבר לבית משפט זה.
3. אף לאחר שהועבר התיק לבית משפט זה, לא הגיש הנתבע כתב הגנה ולא התייצב לדיונים המקדמיים. רק ביום 16.2.12 הגיש הנתבע, בהסכמת הצדדים, תצהיר עדות ראשית אשר הוסכם כי ישמש אף ככתב הגנה.
4. מטעם התובעת הגישו תצהירי עדות ראשית התובעת עצמה וכן מר אריה אדרי, אשר נחקרו על תצהירים. כמו כן העידו מטעם התובעת עו"ד שלום טובי; בן כהן, בנם של התובעת והנתבע; והגב' ליאת שושן, קרובת משפחה של התובעת.
5. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו בלבד ונחקר על תצהירו. כן העידה מטעם הנתבע בת זוגו הנוכחית, הגב' אורלי ויטמן.
6. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת אשר נחקרה על תצהירה. כמו כן העידו מטעם הנתבעת עו"ד משה רביזדה ועו"ד ישראל קליין.

טענות התובעת

1. בהסכם הגירושין, התחייב הנתבע בהתחייבויות שונות כלפי התובעת וילדיהם הקטינים. כך, התחייב הנתבע בתשלום מזונות לילדים הקטינים בסך של 6,600 ₪ לחודש, ומיום הגיע הקטינים לגיל בגרות ועד שהתובעת תינשא לגבר אחר או תחיה כידועה בציבור עם גבר אחר תחת קורת גג אחת, התחייב הנתבע בתשלום מזונות אישה לתובעת בסך של 2,000 ₪ לחודש.
2. כמו כן על פי הסכם הגירושין, היה על הנתבע לשאת בחובות שנוצרו עד ליום 31.12.97, וכן לסלק את החובות הרשומים על שמו.
3. הנתבע הפר את הסכם הגירושין, לא שילם את תשלומי המזונות וכן לא שילם את החובות, ולכן פעלו נושיו נגד התובעת. כתוצאה מכך, נאלצה התובעת לשאת בחובות כלפי בנק דיסקונט, בסך כולל של 126,500 ₪ (לרבות סכום הרכב והמיטלטלין של התובעת שמומשו על ידי הבנק).

התובעת נשאה אף בחובות כלפי בנק טפחות למשכנתאות, בסך של 10,000 ₪, וחובות נוספים בגין תיקי הוצאה לפועל שונים, בסך כולל של 14,117 ₪.

1. כן נשאה התובעת בתשלום סך של 35,000 ₪ עבור תיקון גג הדירה, כאשר היה על הנתבע לשאת במחצית תשלום זה.
2. הנתבע ביצע פעולות להברחת נכסיו באמצעות הנתבעת על מנת להתחמק מנושיו. הנתבע העביר את פעילות המוסך שהיה על שמו לבעלות חברה בע"מ, וכן נפתחו חשבונות בנק של הנתבע - על שם הנתבעת.
3. התובעת פנתה ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לגבות מהנתבע את חוב המזונות שהצטבר ממאי 1999 ועד מאי 2000, בגין הפרש בין דמי המזונות שנקבעו בהסכם לדמי המזונות שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי. בתצהיר עדותה הראשית (ס' 27) טענה כי הצליחה לגבות חלק מהחוב מצד שלישי.
4. במרץ 2000 הגיש התובע תביעה להקטנת מזונות הילדים ולמכירת הדירה באמצעות כונסי נכסים, בטענה כי הוא מצוי בחובות כבדים, על אף שחי באותה עת ברמת חיים גבוהה במימונה של הנתבעת.

תביעת התובע להקטנת המזונות נדחתה, אך בקשתו למינוי כונס נכסים למכירת הדירה נעתרה ובהסכמת הצדדים מונו באי כוחם דאז ככונסי נכסים.

1. במסגרת הליך כינוס הנכסים התנהלו בין הצדדים מגעים למינוי שמאי. הצדדים הסכימו כי בהתאם להערכת השמאי, ימכור הנתבע את חלקו בדירה לתובעת, בניכוי התחייבויותיו על פי הסכם הגירושין וקיזוז חובותיו לתובעת.
2. השמאית שמונתה העריכה את שווי הדירה בסך של 230,000 דולר על בסיס ההנחות הבאות: כי יינתן היתר בניה לחלק מן הדירה שנבנה ללא היתר, כי הסכם החכירה עם המינהל יוארך וכי שטח הגג יוצמד לדירה בלשכת רישום המקרקעין. אולם, הנחות אלו לא התקיימו ולפיכך שווי הדירה בפועל היה נמוך משמעותית מהערכת השמאית.
3. לאחר קבלת חוו"ד השמאית, בחודשים ינואר - פברואר 2001 ערכו הצדדים התחשבנות והסתבר כי לאחר קיום הוראות הסכם גירושין וקיזוז חובות הנתבע לתובעת, לא תיוותר בידי הנתבע 1 יתרה מתמורת הדירה.
4. אשר על כן, ויתר הנתבע על זכויותיו בדירה והעבירן לתובעת, והליך כינוס הנכסים נזנח. בתצהיר עדותה הראשית (ס' 37) טענה התובעת כי בטרם עיגנו באי כוח הצדדים את ההסכם בינה לבין הנתבע בכתב, הודיע לה בא כוחה כי בשל נסיבות אישיות הוא אינו יכול לטפל בתיק, ובמועד זה לא היה ביכולתה לממן עו"ד נוסף אשר יטפל בנושא, וכך לא הועלתה ההסכמה על הכתב.
5. במשך השנים נהגו הצדדים בהתאם להסכמה הנ"ל. התובעת ויתרה על חובות הנתבע עד לאותו מועד והנתבע ויתר על זכויותיו בדירה. כמו כן, על בסיס הסכמה זו השקיעה התובעת כספים רבים בשיפוץ והרחבת הדירה בשנת 2005 בסך של 40,000 ₪, ותרמה להשבחתה והעלאת ערכה של הדירה.
6. ביולי 2001 לאחר שהצדדים הגיעו להסדר כאמור, החל הנתבע, בסיוע הנתבעת, לשלם את דמי המזונות בהתאם להסכם הגירושין. בתצהיר עדותה הראשית (ס' 41) ציינה התובעת כי החוב עבור דמי המזונות החל ממועד ויתור הנתבע על הדירה ועד יולי 2001 שולם לה על ידי עו"ד רביזדה מטעם הנתבעים.
7. בהתאם להסכם הגירושין, באוגוסט 2002 חדל הנתבע משלם את מזונות הקטינים והחל לשלם את מזונות התובעת בסך של 2,000 ₪ לחודש.
8. בסוף שנת 2004 נפרדו הנתבעים, ובמקביל חדל הנתבע לשלם את מזונות התובעת. התובעת פנתה לנתבע כי יקיים את התחייבויותיו, אך הוא טען כי לאור פרידתו מהנתבעת ותביעותיה נגדו הוא מצוי בקשיים כלכליים. הנתבע ביקש כי לאור ויתורו על הדירה ולאור קשייו תוותר התובעת על התשלומים שחב לה.
9. התובעת דרשה מהנתבע אישור בכתב כי הוא חייב לה כספים רבים וכי ויתר על זכויותיו בדירה, והנתבע חתם על אישור כאמור ביום 1.3.05 (להלן: "מסמך הוויתור").
10. במסגרת תביעת הנתבעת נגד הנתבע, הטילה הנתבעת עיקולים על זכויות הנתבע בדירה, וכן הגישה בקשה למינוי כונס נכסים על זכויות הנתבע בדירה בחוסר תום לב וניצול לרעה של הליכי משפט, שכן ידעה היטב כי לנתבע אין זכויות בדירה בהתאם להסדר בין הנתבע לתובעת.
11. חובות הנתבע כלפי הנתבעת התגבשו זמן רב לאחר שהנתבע העביר את זכויותיו בדירה לתובעת.
12. לאור האמור, מבקשת התובעת כי בית המשפט יצהיר כי זכויות הנתבע 1 בדירה הועברו לתובעת במסגרת הסכם הגירושין, ולחילופין במסגרת ההסכם בע"פ בין הצדדים בפברואר 2001, ולכל המאוחר ביום 1.3.05, ובהתאם להורות על מחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובת הנתבע על הדירה וכן על כל העיקולים על הערה זו.
13. לחילופין להורות לנתבע לשלם לתובעת סך של 335,691 ש"ח עבור כלל חובותיו כלפיה.

טענות הנתבעת

1. במסגרת יחסיה עם הנתבע, ובמטרה לאפשר לו לשקם את חייו ממשבר הגירושין, הלוותה הנתבעת לנתבע כספים רבים במועדים שונים.
2. הנתבע עשה שימוש בהלוואות הנתבעת לכיסוי חובותיו בגין המזונות וכן לשיקום המוסך שבבעלותו. ביולי 2001 שילם הנתבע לתובעת את כל החובות שהיו לו כלפיה בגין המזונות, והחל מתקופה זו שילם את תשלומי מזונות בנותיו כסדרם. הנתבע אף שילם את תשלומי המשכנתא על הדירה.
3. לאחר שהנתבע לא השיב את כספי ההלוואה לנתבעת, נאלצה הנתבעת להגיש נגדו תביעה כספית במסגרתה הטילה עיקול על נכסי הנתבע, לרבות על זכויותיו בדירה. העיקול הראשון נרשם ביום 20.7.05.
4. ביום 17.6.08 ניתן פסק דין המחייב את הנתבע לשלם לנתבעת סך כולל של 1,000,000 ₪.
5. הנתבע לא שילם את חובו לנתבעת אף לאחר שניתן פסק הדין לטובתה, והנתבעת נאלצה לפתוח נגדו בהליכי הוצאה לפועל אשר גם במסגרתם הוטל עיקול על זכויות הנתבע בדירה.
6. בעת הטלת העיקולים הנתבעת לא ידעה על העברת זכויות הנתבע בדירה לתובעת, ומכל מקום לטענת הנתבעת לא נעשתה כל העברה כזאת, או לחילופין נעשתה מתוך מרמה.
7. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הגישה הנתבעת בקשה למינוי בא כוחה ככונס נכסים לשם פירוק השיתוף בדירה ומכירתה. על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל, פנתה הנתבעת למרבית בעלי העיקולים הנוספים על זכויות הנתבע בדירה וקיבלה את הסכמתם להסרת העיקולים הרשומים לטובתם.

הנתבעת פנתה גם לתובעת כבעלת חצי מן הזכויות בדירה, אך לא נענתה.

1. מאחר שראש ההוצאה לפועל הורה לנתבעת להגיש שמאות עדכנית של הדירה, פנתה הנתבעת לתובעת על מנת לתאם ביקור שמאי בדירה, אך גם פניה זו נותרה ללא מענה.

גם לאחר שהנתבעת קיבלה צו שיפוטי מראש ההוצאה לפועל המורה לתובעת לשתף עמה פעולה, לא קיימה התובעת את הוראות הצו. לאור זאת, ניתן לנתבעת צו המורה למשטרה לסייע לנתבעת להיכנס לדירה.

ביום 6.7.09 הגיע ב"כ הנתבעת בליווי המשטרה לדירת התובעת אולם איש לא פתח את הדלת, והושארה הודעה לתובעת כי בפעם הבאה יאלצו לפרוץ לדירה בכוח.

1. רק לאחר ביקור המשטרה, פנה ב"כ התובעת דאז לב"כ הנתבעת וביקש כי הביקור בדירה יידחה. לבסוף ביקר שמאי בדירה ביום 16.7.09.
2. ב"כ התובעת אף פנה לב"כ הנתבעת בבקשה להארכת המועד להגשת תגובה לבקשה למינוי כונס נכסים על הדירה, כשבעה חודשים לאחר הגשת הבקשה.

בסופו של יום הוגשה תגובת התובעת, בד בבד עם כתב התביעה דנן.

1. הנתבע חתם על הסכם הגירושין עם התובעת מתוך לחץ שהופעל עליו על ידי בנו.
2. הסכם הגירושין בין הנתבע לתובעת קבע כי היה על הצדדים לפעול למכירת הדירה, אולם יחד עם זאת נקבע בהסכם כי כל עוד המכירה לא תצא אל הפועל, התובעת תהיה זכאית לגור בדירה ללא הגבלת זמן ומבלי לשלם שכר דירה כלשהו לנתבע, כך שמאז הגירושין התובעת נהנית מהדירה מבלי לשלם תמורה כלשהי בגין מחצית הזכויות אשר אינן בבעלותה.

לפיכך, ברור כי מאז חתימת הסכם הגירושין עושה התובעת הכל כדי למנוע את מכירת הדירה.

1. המסמך מיום 1.3.05 שנחתם על ידי הנתבע, נחתם כתוצאה מקנוניה בינו לבין התובעת, מתוך אחת משלוש סיבות אפשריות: האחת, אם התובעת תצליח בתביעתה, ילדיו יירשו את הדירה; השנייה, קיימת סבירות גבוהה כי גם הפעם מופעלים לחצים על הנתבע; השלישית, הנתבע אדיש לתוצאות התביעה. בפועל לא הייתה כל הסכמה כאמור במסמך.
2. בכל השנים מאז חתימת הסכם הגירושין, לא עשתה התובעת דבר כדי להבטיח את תשלום חובות הנתבע (הנטענים) כלפיה. היה ביכולתה להחתים את הנתבע על מסמך ויתור במועד מוקדם הרבה יותר מן המועד הנטען בו נחתם מסמך הוויתור בשנת 2005. התובעת גם נמנעה מפעולה כאשר הוטלו עיקולים על זכויות הנתבע בדירה על ידי הנתבעת.
3. הנתבע עצמו הצהיר בהזדמנויות שונות, גם לאחר שנת 2005, כי הוא בעל זכויות בדירה, בין היתר במסגרת ההוצאה לפועל.
4. טענת התובעת כי לנתבע חובות כלפיה שקרית, ולחילופין, גובה חובות הנתבע לתובעת נמוך משווי מחצית הדירה בהתאם לשמאות עדכנית מיום 21.7.09, אשר העריכה את הדירה בשווי מיליון ₪, ודי בכך כדי לדחות את התביעה.

טענות הנתבע

1. הנתבע טוען כי מעולם לא ויתר על חלקו בדירה, וכן כי שילם לתובעת את מלוא הכספים אשר הגיעו לה מכוח הסכם הגירושין, ולא נותר לו כל חוב כלפיה.
2. הסיבה בגינה חתם הנתבע על מסמך הוויתור היא לחץ שהופעל עליו מצד בנו, בהשפעת התובעת. הנתבע חשש מבנו אשר שהה בכלא באותה עת, ושלח אליו למוסך את אחד מחבריו שדרש כי יחתום על המסמך.
3. הנתבע טוען כי חתם על המסמך רק בשנת 2011.
4. התובעת מעולם לא נקטה בהליכים משפטיים כנגד הנתבע, מכיוון שאף אם איחר מדי פעם בתשלומים השוטפים, בסופו של יום קיבלה התובעת את מלוא הכספים אותם התחייב לשלם. החובות בגין מזונות הילדים שולמו באמצעות כספים של הנתבע וכן כספים שקיבל מהנתבעת, והחל מיולי 2001 תשלומי המזונות שולמו כסדרם עד לתום התקופה בה היה הנתבע מחויב בתשלום המזונות.
5. הסכם הגירושין קובע כי התובעת הייתה רשאית להתגורר בדירה רק עם הילדים הקטינים, אך לא הוסכם כי הינה רשאית להתגורר בדירה ללא תשלום אף לאחר מכן.

מאחר שהתובעת לא פינתה את הדירה ונותרה לגור בה מבלי לשלם עבור חלקו של הנתבע, הפסיק הנתבע לשלם לתובעת את מזונות האישה בסך 2,000 ₪ לחודש.

1. התובעת מעולם לא ביצעה כל פעולה לרישום מלוא הזכויות על שמה, על אף שבמועד בו לכאורה נחתם מסמך הוויתור לא היו עיקולים על הדירה ולא הייתה מניעה משפטית להשלים את רישום הזכויות. אף המשכנתא שהייתה רשומה על הדירה סולקה במלואה על ידי הנתבע.
2. הנתבע שיפץ את הדירה לפני עזיבתו, ולשם כך לווה סך של 50,000 ₪ מחברו.
3. התובעת מעולם לא עבדה, ולא היה ביכולתה לשלם את החוב לבנק דיסקונט או את יתר החובות הנטענים. את החוב לבנק דיסקונט שילם בנם בן כהן, במזומן, והנתבע השיב לו את סכום ההלוואה באמצעות ביצוע עבודות במוסך למכריו ללא תשלום.
4. במסגרת הליך כינוס הנכסים עשתה התובעת כל אשר ביכולתה על מנת למנוע את מכירת הדירה, והבריחה כל רוכש פוטנציאלי. הנתבע נדרש לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לצורך ביצוע כל פעולה אותה ביקש לנקוט בדירה, לרבות ביקור שמאי וביקור רוכשים פוטנציאלים.

דיון והכרעה

1. בבסיס התביעה דנן עומדת טענת התובעת כי הנתבע ויתר על זכויותיו בדירה לטובתה, כנגד ויתור התובעת על חובות הנתבע כלפיה.

הנתבע, וכן הנתבעת, טוענים כי על אף שהנתבע חתם על מסמך הוויתור - מעולם לא הייתה הסכמה כאמור, כי המסמך חסר תוקף משום שהנתבע חתם עליו מתוך לחץ וכפייה, וכן כי המסמך לא נחתם במועד המצוין בו.

1. להלן נבחן את טענות הצדדים בעניין זה כסדרן.

שנת 2001

1. התובעת טוענת כי הנתבע ויתר על זכותו כבר בשנת 2001, במהלך משא ומתן בין הצדדים שהתנהל במסגרת הליך כינוס הנכסים למכירת הדירה, אולם הסכמה זו נעשתה בעל פה בלבד ולא הועלתה על הכתב. בשנת 2005, נטען, העלו הצדדים למעשה את ההסכמה על הכתב.
2. מאחר ששאלת המועד בו נעשה הוויתור (ככל שנעשה, כפי שיפורט להלן) הכרחית להמשך בחינת המחלוקת המשפטית, יש לבחון ראשית לכל האם הוכיחה התובעת כי בפברואר 2001 ויתר הנתבע על חלקו בדירה.
3. לטענת התובעת, במהלך הליך כינוס הנכסים למכירת הדירה, אותו יזם הנתבע, סוכם בין הצדדים כי ימונה שמאי להערכת הדירה וכי בהתאם להערכתו, תרכוש התובעת את חלקו של הנתבע בדירה, בניכוי ההתחייבויות על פי הסכם הגירושין ותוך קיזוז חובות הנתבע לתובעת. לאחר ההתחשבנות, הסתבר כי לא נותר לתובעת לשלם דבר בתמורה לדירה, ובהתאם לכך ויתר הנתבע על זכויותיו בדירה – אולם ויתור זה נעשה בעל פה בלבד.
4. התובעת טוענת כי הסכמה זו באה לידי ביטוי בתכתובות בין ב"כ הצדדים (אשר מונו ככונסי הנכסים) במסגרת הליך הכינוס, נספחים 17-18 לתצהירה.
5. במכתבו של עו"ד טובי, ב"כ התובעת דאז, מיום 25.8.00 נכתב כדלקמן:

"אל תתמהמה כי מרשתי עומדת לנקוט בהליכי הוצל"פ לגביית החוב ואולי נוכל להגיע להסדר שזה ינוכה מחלקו בדירה (באם יוותר לטובתו סכום כל שהוא)".

1. במכתבו של עו"ד קליין, ב"כ הנתבע דאז, מיום 7.11.00, בסעיף 3 נכתב כדלקמן:

"ברצוננו לדעת האם מרשתך מעוניינת לרכוש את הדירה כי אז תעריך את הדירה השמאית, יסגרו סופית החובות ויבדק כמה נותר למרשתך לשלם".

1. אמנם, מן המכתבים הנ"ל עולה כי עלתה האפשרות שהתובעת תרכוש את הדירה ותיערך התחשבנות בין הצדדים, אולם, לא ניתן ללמוד מהם על תוצאות ההתחשבנות כאמור, או על ויתור כלשהו מצד הנתבע על חלקו בדירה.
2. עו"ד טובי, ב"כ התובעת דאז העיד אמנם כי הייתה הסכמה על קיזוז החובות כנגד מחיר הדירה:

"מה שאני זוכר למיטב זכרוני, שהוסכם על קיזוזים ביניהם כנגד חובות כנגד מחיר הדירה. ברור שמקס היה חייב לאילנה. אני זוכר שהיה סכום גבוה מאוד". (עמ' 16 לפרוטוקול)

אולם הוסיף והעיד כי אינו זוכר אם הייתה הסכמה בדבר ויתור של הנתבע על חלקו בדירה:

"ש. האם הלקוחה שלך אמרה לך שיש הסכמה בינה לבין מקסים כהן על כך שהדירה עוברת לבעלותה הבלעדית?

ת. אני לא זוכר. מה שזכרתי זה מה שכתוב כאן, והמסמכים האלה כבר הועברו אלי לפני חודשיים. ברור לחלוטין שכל מה שאני יכול להיזכר ולרענן את זכרוני זה מהניירות שמראים לי." (עמ' 17 לפרוטוקול)

1. אף עו"ד קליין, ב"כ הנתבע דאז העיד כי הייתה כוונה לערוך התחשבנות:

"והייתה הצעה למעשה כתוצאה מכך כדי לנסות לזרז את העניין שהיא עצמה אם היא רוצה לרכוש את הדירה, יהיה שמאי שיעריך במה מדובר ויתקזזו בחובות ויסיימו את העניין" (עמ' 70 לפרוטוקול)

אך יחד עם זאת, העיד כי לא זכור לו מה היה החוב של הנתבע לתובעת, אם בכלל:

"... האם זכור לך כמה חובות היה למקסים כלפי אילנה?

ת. ממש לא. אני לא בטוח של מי היה חובות. כי כתוב כמה נותר למרשתך לשלם. אבל ממש אין לי זיכרון מי חייב וכמה" (שם)

וכן:

"ש. אני אומר לך שהסיבה שהליכי הכינוס הופסקו היא שבסופו של דבר התברר שאחרי קיזוז החובות לא נותר לגברת כהן, לשלם דבר למקסים כהן, האם נכון?

ת. ממש לא. באשר למה ששאלת קודם, העניין ננטש, ולקשור את זה עם העניין הזה לא הגיע בכלל למצב שאתה מדבר עליו, זה נמצא בשלבים הרבה יותר מוקדמים בסיכול שלה. זה לא הגיע למצב המתקדם שאתה מדבר עליו והלוואי אפשר היה להתקדם. לא עשינו התחשבנות בשום צורה שהיא" (עמ' 72 לפרוטוקול).

1. לא ניתן ללמוד אפוא מעדויות ב"כ הצדדים דאז אשר שימשו ככונסי נכסים על הדירה כי נערכה התחשבנות סופית, בה התברר כי חובות הנתבע כלפי התובעת, עולים על ערך חלקו בדירה, או כי הייתה הסכמה מפורשת של הנתבע לוותר על חלקו.
2. התובעת טוענת כי התנהגות הצדדים לאחר הליך כינוס הנכסים מוכיחה כי הנתבע ויתר על הדירה בשנת 2001. לשיטתה, הנתבע נטש את הליך כינוס הנכסים ופעל לאורך השנים כמי שאין לו זכויות בדירה, לא השתתף בהוצאות הקשורות לדירה, לא פעל למכירתה ולא דרש דמי שכירות בגין חלקו בדירה. הנתבע אף נהג באדישות כלפי התביעה הנוכחית ובמשך שנתיים וחצי לא הגיש כתבי טענות ולא התייצב לדיונים.
3. דין הטענה להידחות. העובדה שהליך כינוס הנכסים לא יצא לבסוף אל הפועל, אינה מעידה בהכרח על ויתור הנתבע על הדירה, אלא על ויתור על מכירתה.

הנתבע ועו"ד קליין העידו כי הליך כינוס הנכסים נזנח לאור חוסר שיתוף הפעולה מצד התובעת במכירת הדירה:

"ש. טען מקסים בעדות שלו שהנושא של פירוק שיתוף נזנח, כי לא היה שיתוף פעולה מהצד השני, זכור לך דבר כזה?

ת. זה בדיוק מה שאני זוכר, מה שניסינו כתוצאה מהעובדה שלו היה את האינטרס לזרז את כל העניין, ראינו שהכל נתקע, עד שזה התמסמס לחלוטין". (עמ' 70 לפרוטוקול)

ובהמשך:

"אני רוצה שתבין שאין לי עניין בשום דבר. בשלב מסויים אנשים נשברים. אני הרגשתי שאני לא מצליח. במובן שאתה שאלת תמיד היתה תקווה שבאיזה שהוא שלב הדברים הסתייעו. זה לא קרה והעניין התמסמס". (עמ' 71 לפרוטוקול)

1. בניגוד לטענת התובעת כי העדות הנ"ל סותרת את האמור בסעיף 40 לתצהיר הנתבעת, הרי שהנתבעת בתצהירה דווקא מאשרת עדות זו: "ידוע לי כי מקסים ניסה למכור את הדירה פעמים מספר, אולם לא זכה לשיתוף פעולה מצד התובעת, שסירבה לתת לקונים פוטנציאליים להיכנס לדירה. המצב לא השתפר גם לאחר מינוי כונסי הנכסים עד שלבסוף, מיוזמתו ובהיעדר אמצעים כספיים להמשיך במאבק, התייאש מקסים וזנח את התהליך".
2. לעניין התנהגות הנתבע לאחר הוויתור הנטען בשנת 2001, הרי שהפסיקה קובעת כדלקמן:

"גישת היסוד הראויה היא "שכדי להסיק ויתור מהתנהגותו של אדם, חייבת התנהגות זו להיות ברורה, החלטית ושאינה משתמעת לשתי פנים" (ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן [19], בעמ' 570 וכן ע"א 265/84 מזרחי נ' מדינת ישראל [20], בעמ' 167)". (דנ"א 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ' סימנטוב נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 593).

1. איני סבורה כי ניתן לקבוע שהתנהגות הנתבע לאחר זניחת הליך הכינוס היא ברורה, חד משמעית ואינה משתמעת לשתי פנים כך שהיא מעידה על כך שוויתר בשנת 2001 על חלקו בדירה.
2. לאור האמור, אין די בעדותם של התובעת ובנה, אשר אינן נתמכות בראיות חיצוניות, כדי להסיק על ויתור הנתבע. לפיכך נקבע כי הטענה לא הוכחה.

שנת 2005

1. התובעת טוענת, כי ביום 1.3.05 חתם הנתבע על מסמך הוויתור, בו הוא מוותר באופן חד משמעי על חלקו בדירה לטובת התובעת. מסמך הוויתור צורף כנספח 19 לכתב התביעה.
2. הנתבע אינו מכחיש את חתימתו על המסמך, אולם לנתבע מספר טענות עיקריות כנגד תוקפו של מסמך זה. האחת, כי חתם עליו מתוך לחץ וכפייה; השנייה, כי המועד בו חתם על המסמך אינו המועד הכתוב על גביו; והשלישית, כי יסוד התמורה נעדר מן המסמך ועל כן אין הוא עומד בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
3. ראשית יש לבחון את טענת הלחץ והכפייה.
4. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלקמן:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

1. הפסיקה קבעה כלל מסגרת הקובע איזה לחץ יעלה לכדי כפייה:

"ומהן אותן נסיבות שיעלו כדי כפייה-מקנה-זכות? נטיית בתי המשפט הייתה לקבוע כי תקום ותהיה כפייה-מקנה-זכות במקום בו נשללת בררת אמת מן הצד התם לחוזה, במקום בו "נאלץ" צד להתקשר בחוזה עקב "כורח מיידי ולוחץ" (urgent and pressing need) אשר נלווה לקיפוח (או לאיום בקיפוח) זכות חוקית הקנויה למאולץ" (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד, פ"ד מח(5) 705, 719). (ההדגשה שלי, ה.פ.)

כן ראו דברי כבוד השופטת חיות בע"א 5806/02 ארביב נ' קרני (22.4.04, פורסם בנבו), פסקה 6 לפסק הדין:

"בהקשר זה מקובל לומר ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה, אינו מקים את העילה (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 236 (להלן: שלו, דיני חוזים); ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג) 898 (להלן: פרידמן וכהן, חוזים)). יחד עם זאת כלל זה כפוף לסייגים (שם, 945), וההכרעה בשאלה האם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה תלויה, בסופו של דבר, במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

1. הנטל להוכיח את קיומה של הכפייה (ככל יתר הפגמים ברצון), חל על הטוען להם (ר' ע"א 146/81 נאשף ואח' נ' נאשף פ"ד לח(3) 309, 312).
2. כך העיד הנתבע לגבי הלחץ שהופעל עליו:

"ש. האם בן כהן שוחח איתך ישירות על המסמך הזה?

ת. לא.

ש. מי פנה אליך?

ת. אנשי חוב שלו. אריאל יד ימינו.

ש. אותו בן אדם שפנה אליך הוא החתים אותך על המסמך הזה?

ת. כן.

ש. מה הוא אמר לך?

ת. הוא ביקש שאחתום לו על המסמך, והוא נתן לי, ואמרתי מדוע, והוא אמר זה מה שהוא ביקש. שאלתי מה יקרה אם לא, הוא אמר לא יודע, וחתמתי.

ש. .... איפה לחץ ואיום שהופעלו עליך?

ת. אם הייתי מקבל כדור הייתי מדבר איתך מהקבר. זה מספיק לחץ שהוא ביקש, זה הלחץ הכי גדול.

.....

ש. עצם פנייה בשמו של הבן שלך, לדעתך מהווה איום?

ת. כן. התקשרתי לבן שלו וביקשתי ממנו לבוא שנדון בזה, והוא לא הסכים" (עמ' 59-60 לפרוטוקול)

ובהמשך העיד:

"ש. שמעתי את החקירה שלך בנושא האיומים, ואתה שאלת מה יקרה אם אני לא אחתום ואמרו לך לא יודע, גם אני התרשמתי שאין איום, מה האיום כאן, איפה הפחד?

ת. לא הבן שלי איים עליי, צד ג' איים עליי, אם הוא אמר לא יודע יכול להיות הוא יודע מה יהיה. אני לא יכול להיכנס להם לראש אני לא עבריין, זה לא בן אדם רגיל שבא אליי" (עמ' 62 לפרוטוקול)

כלומר, הנתבע העיד כי עצם הפנייה בשמו של בנו היא גורם הלחץ, ולאחר מכן העיד כי לא הבן איים עליו, אלא צד ג', וכי הוא לא יכול היה לדעת מה פשר האיום.

1. יצוין כי בד בבד העיד הנתבע כי למעשה הוא אינו מפחד מהאיום:

"ש. אחרי שחתמת על המסמך אתה פנית לאותו אריה וביקשת ממנו שיגיד לבן שאם הוא לא נותן לך 400 אלף ₪ אתה מתכחש למסמך.

ת. נכון, אני לא מפחד מהאיום שלו.

ש. האם התלוננת במשטרה על איום?

ת. לא".

ולשאלת בית המשפט, ממתי הפסיק הנתבע לפחד מבנו, השיב הנתבע:

"ש. ממתי אתה לא מוטרד מהבן שלך?

ת. אני מוטרד, אבל עכשיו הפסקתי לפחד, מצידי שיהרוג אותי. עד היום לא עשיתי עם העניין הזה שום דבר, עתה אני רוצה לסיים עם זה, הוא היה בבית סוהר ואז שלח לי את אריאל שאני אחתום לו, ואני חתמתי, ועכשיו החלטתי לא לוותר, מבלי לראות ניירות מבלי כלום, בא לי עם ניירות ואמרתי אם אני לא אחתום מה יקרה?" (עמ' 55 לפרוטוקול)

1. מעדות הנתבע עולה במפורש, כי לא בנו ולא האדם שהחתים אותו על המסמך נקטו באיום כלשהו או באמצעי כופה כלשהו שהוא בלתי חוקי על מנת שיחתום על המסמך. בעת בה חתם הנתבע על המסמך לא היו כל איום או הפעלת לחץ עליו בפועל, לא מצד בנו ולא מצד האדם שהחתים אותו על המסמך.

הנתבע אף מודה בכך בסיכומיו במפורש (ס' 36) וטוען כי בנסיבות העניין, מאחר ובנו הוא עבריין אשר ריצה שתי תקופות מאסר ואשר שלח אליו את חברו, אין צורך באיום מפורש מצד בנו, על מנת שהנתבע יעשה את מבוקשו. בד בבד, העיד הנתבע כי כבר אינו מפחד מבנו – ללא הסבר מה השתנה.

עולה אפוא, כי חששו של הנתבע מבנו, ככל שאכן היה קיים - אינו נובע מאיום שהופעל עליו בעת החתימה על החוזה, ולכל היותר נובע מרחשי ליבו של הנתבע.

העולה מהמקובץ- טענת הכפייה לא הוכחה, והיא נדחית.

1. יצוין כי הנתבע בסיכומיו מעלה טענה שלא נטענה בתצהירו או בעדותו, והיא כי הסכים לחתום על המסמך משום שהבין כי לחתימתו אין משמעות, שכן אין זה האופן בו מבצעים העברת זכויות קנייניות במקרקעין. טענה זו כאמור נטענה לראשונה בסיכומים, הנתבע לא נחקר בעניין זה, אין עליה כל ראיה ודינה להידחות.
2. משלא הוכחה טענת הכפייה, יש לבחון את הטענה בדבר מועד חתימת מסמך הוויתור.

מסמך הוויתור

1. למען הנוחות, יובא להלן נוסח מסמך הוויתור כלשונו:

"לכבוד

אילנה כהן, ת.ז. 54261862

מרח' הנגבה 81

רמת גן

הנדון: כתב התחייבות בלתי חוזר

אני הח"מ, מקסים כהן ת.ז. 61092375, מתחייב בזה כלפייך באופן בלתי חוזר:

1. הואיל והתגרשנו בשנת 1998 והואיל וע"פ הסכם הגירושין היה עליי לשלם לך מזונות ולפרוע חובות שונים המוטלים עליי והואיל ולא עמדתי בתנאי ההסכם ולא שילמתי לך דבר, הנני מוותר בזאת לטובתך, על מלוא זכויותיי בדירה המשותפת הרשומה על שמנו, ברח' נגבה 81, ברמת גן.

2. במקרה של מכירת הדירה, אין ולא אהיה זכאי לקבל תמורה כלשהי ממכירת הדירה או מימך וכל התמורה תשולם לך בלבד".

מועד חתימת מסמך הוויתור

1. מועד חתימת מסמך הוויתור הינו משמעותי ומשליך על ההכרעה בתובענה דנן, לעניין זכותה של התובעת – ככל שקיימת – למול הנתבעת אשר הטילה עיקול על זכויות הנתבע. אשר על כן, ראשית יש לבחון האם הוכיחה התובעת במאזן ההסתברויות הנדרש כי המסמך אכן נחתם ביום 1.3.05, כנטען על ידה.
2. התובעת טוענת כי התאריך הרשום על גבי מסמך הוויתור, 1.3.05, הוא התאריך בו חתם הנתבע על המסמך.

על פי תצהירה, מאחר ועובר למועד בו נפרד מהנתבעת, חדל הנתבע מלשלם לה את מזונות האישה בסך 2,000 ₪ לחודש – פנתה אליו התובעת בתחילת שנת 2005 בדרישה כי ישלם את המזונות. בתגובה, ביקש הנתבע כי בשל קשייו הכלכליים ולאור ויתורו על הדירה בעבר - תוותר התובעת על תשלומי המזונות. התובעת דרשה את העלאת ההסכמה על הכתב, ומר אריה אדרי, חבר המשפחה, החתים אותו על מסמך הוויתור.

התובעת מבהירה כי עם קבלת מסמך הוויתור לאחר חתימת הנתבע, הבחינה כי הנתבע לא השלים את התאריך על גבי המסמך, והוסיפה אותו בכתב ידה באותו מועד.

1. ארי אדרי, אשר החתים את הנתבע על מסמך הוויתור, תמך בגרסתה של התובעת והעיד כי המסמך נחתם בשנת 2005. מר אדרי לא זכר את החודש בו נחתם המסמך:

"ש. אתה לא זוכר באיזה חודש החתמת אותו כיוון שעברו הרבה שנים מאז?

ת. נכון.

ש. אמרת לנו שהאירועים היו בשנת 2005 התבססת על מה שכתוב בנייר?

ת. אני זוכר שזה היה בשנת 2005. אני לא מופתע שאני רואה אותו. ראיתי אותו גם אחרי כמה שנים.

ש. כששאלו אותך על החבר שלך בן, אמרת שאתה לא זוכר?

ת. אני זוכר את התאריכים שהוא ישב.

ש. מתי הוא ישב, בערך?

ת. ב 2000 הוא נכנס, אם אני לא טועה, ב 2005, הוא ישב חמש וחצי שנים. לגבי התאריכים, גם בחוץ מקסים שאל אותי על המסמך הזה שכביכול הוא, בן, שלח אותי להחתים אותו. לא באתי מבן להחתים אותו על המסמך.

ש. בן היה בכלא שבאת למוסך?

ת. אני לא זוכר". (עמ' 21-22 לפרוטוקול)

וכן העיד: 

ש. איך בטוח שבמרץ היית במוסך של מקסים, אם אתה לא זוכר את השחרור של החבר הטוב שלך?

ת. בתחילת 2005 הייתי אצל מקסים, תאריך שחרור של בן אני לא זוכר" (שם)

1. התובעת טוענת כי במסמך הוויתור וויתר הנתבע על חלקו הדירה ואילו היא מצידה ויתרה על חובות העבר וכן על תשלום מזונותיה בסך של 2,000 ₪ לחודש, וכך העידה:

"ש. תאשרי לבית המשפט שמ 2001 למעשה עד למועד הגשת התביעה הזו באוקטובר 2009, לא ביצעת שום פעולה, כדי לרשום את הזכויות על שמך?

ת. כן, ביצעתי, חתם לי ב 2005 על מסמך שהוא מוותר.

ש. למה דווקא ב 2005?

ת. הוא הפסיק לשלם לי מזונות ב 2004. הוא טען שהוא נפרד ממנה ויש לו חובות וכל מיני צרות, שהוא ביקש שאני אוותר לקחת את המזונות, וויתרתי אם במידה והוא חותם לי, אז ויתרתי" (עמ' 27 לפרוטוקול)

וכן:

"ש. ... את אומרת שכתב הויתור נעשה כנגד המחילה שלך כנגד החובות של מקסים?

ת. לא, זה לא מה שאמרתי.

ש. מקסים היה חייב לך כסף?

ת. נכון.

ש. כנגד החוב הוא ויתר על הבית?

ת. ב 2005 החתמתי אותו כי הוא הפסיק לשלם לי את המזונות. ב 2001, הוא כבר ויתר לי אחרת היה מממש את הבית.

ש. מה גובה החוב שויתרת עליו למקסים כנגד כתב ההתחייבות הזאת?

ת. זה מצוין, כל החובות ששילמתי לו בעבר, פלוס המזונות שאני לא קיבלתי, הפרשים מזונות,

ש. מאות אלפי שקלים ויתרת לו כנגד החלק שלו?

ת. נכון, וגם אני לא מקבלת במשך תשע שנים מזונות אישה" (עמ' 31-32 לפרוטוקול)

1. יודגש, כי מסמך הוויתור עצמו אינו מתייחס מפורשות לוויתור התובעת על זכותה למזונות אישה על פי ההסכם. אולם, הנתבע עצמו קשר את הוויתור על הדירה לוויתור על הסכום של 2,000 ₪ לחודש בגין מזונות האישה בתמליל השיחות המוקלטות בינו לבין הנתבעת (נ/3). (יובהר כי התמליל הוגש ללא התנגדות מי מבעלי הדין [פרוטוקול הדיון מיום 18.7.11 וכן עמ' 62 לפרוטוקול מיום 29.4.12], ועל כן הוא מהווה ראיה כשרה לכל דבר ועניין - ר' קדמי, על הראיות, חלק ד', תש"ע-2009, עמ' 1818).

כך אומר הנתבע בשיחה עם הנתבעת:

"מקסים: אמרתי לה, את לא מוותרת על זה, אני מאיים עלייך, אני מודיע למשטרה שאת והבן שלך איימתם עלי לחתום על הדירה, אז היא חתמה לי על זה, אחרת לא, היא לא רוצה לחתום, אחרת אני צריך להגיש תביעה ושהיא תוותר על זה. .... אז שלחתי לה בפקס והיא חתמה כמו שהעורך דין שלי ביקש והיא חתמה שהיא מוותרת על המזונות של ה-2,000 ₪ לחודש, את זוכרת?

...

מקסים: את ה-2,000 האלה תביעה משפטית בשביל לוותר על זה שהיא, זה כאילו שאני לא יכול לשלם, אז אני, השופט.. לוותר על זה, נכון?

איריס: כן.

מקסים: אז הנה, אז כאילו ויתרתי לה על הבית, אז כאילו אמרתי לה, אם אני מוותר לך על הבית אז תבטלי על הדבר הזה, תשלחי לי מכתב שאת מבטלת" (עמ' 3 לתמליל)

1. לנוכח האמור לעיל, ומאחר שהנתבע חדל משלם לתובעת מזונות אישה כאשר נפרד מהנתבעת, הרי שעדותה של התובעת מתיישבת עם נסיבות העניין. הן על פי מסמכי חשבון הבנק שצורפו לתצהיר התובעת והן מהטבלה שצירפה הנתבעת לתצהיר – עולה כי התשלומים האחרונים של מזונות האישה היו סמוכים לפרידתם ולמועד המצוין במסמך הוויתור.

רוצה לומר, מועד חתימת מסמך הוויתור כנטען על ידי התובעת עולה בקנה אחד עם עדותה לפיה בתחילת שנת 2005 פנתה לנתבע בעניין מזונותיה, וכי ההסדר נחתם בהמשך לפנייתה בשנת 2005. כן תומכת בכך העובדה שהתובעת לא תבעה לאחר מכן את המשך תשלומי מזונותיה בסך של 2,000 ₪ לחודש (אשר שולמו עד אז כסדרם על ידי הנתבע באמצעות הנתבעת).

1. בתצהיר עדותו הראשית, טען הנתבע כי חתם על המסמך בשנת 2011. דא עקא, המסמך בחתימת הנתבע צורף כנספח 19 לכתב התביעה דנן שהוגש כבר בנובמבר 2009. ברי כי עצם הגשת המסמך כנספח לתביעה בשנת 2009 מרוקנת מתוכן את טענת הנתבע כי חתם על המסמך רק בשנת 2011.

בחקירתו הנגדית עומת הנתבע עם עובדה זו:

"ש. כשאנחנו הגשנו את התביעה בבית משפט לענייני משפחה, ביום 03.11.03 וצירפנו את המסמך הזה לכתב התביעה, כנספח 19, איך אתה מסביר את הסתירה בין התאריכים?

ת. אתה יכול להראות לי את זה. שהגשת את זה בשנת 09' חתום. אני רוצה לראות. גם אם טעיתי זה לא שנת 05'. הוא נכנס בשנת 2010 ויצא בשנת 2011 באמצע בשנת 2011 חתמתי אין מצב שזה היה בשנת 09'. אני יכול להביא לך את האשה שאני חיי איתה היום, כעדה. אני חי איתה כבר 5 שנים, משנת 2007". (עמ' 58-59 לפרוטוקול)

1. הנתבע לא ידע כיצד להתמודד עם הסתירה, אלא חזר וטען כי חתם באמצע שנת 2011. יצוין כי בהמשך הפרוטוקול, חזר על כך כי לא יכול להיות שחתם בשנת 2009 על המסמך:

"לא יכולתי לחתום בשנת 09' על המסמך, הוא היה בבית הסוהר בשנת 09'. הוא היה שנתיים בבית הסוהר, בשנת 2010-2011 הוא נכנס, אולי בסוף 2009. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו בבית הסוהר, בשנת 2000 הוא היה חמש שנים, וגם כשהוא היה ילד הוא קיבל גירוש". (עמ' 62 לפרוטוקול)

1. לתמיכה בטענתו בדבר מועד חתימת המסמך, הביא הנתבע לעדות את בת זוגו הנוכחית, הגב' אורלי ויטמן, אשר העידה כי המסמך נחתם בשנת 2009:

"ש. תספרי לבית המשפט מה את יודעת וזוכרת על האירוע?

ת. לפי האירועים, אני זוכרת את התאריכים לפי אירועים באותה תקופה, באותה תקופה לא הייתי עובדת, התחלתי לעבוד ב 2009. הייתי עובדת. התחלתי לעבוד, אני זוכרת חזרתי הביתה ואז מקסים אמר לי שהבן שלו שלח אנשים שיחתימו אותו על איזה שהוא טופס לוותר משהו על הבית. לא התעמקתי בזה לא נכנסתי לזה. שאלתי אותו חתמת על זה? אז הוא אמר לי כן. חתמתי. אני גם שאלתי אם הוא פחד, מה הסיבה שחתמת וויתרת בצורה כזו על הבית, אמר חתמתי הוא לא פירט לי". (עמ' 74 לפרוטוקול)

וכן נחקרה האם הנתבע דיבר עמה על התיק לקראת הדיון:

"ש. לקראת הדיון הזה שאת באה להעיד האם מקסים דיבר איתך על התיק הוא אמר לך מה יהיה בדיון?

ת. לאיזה תיק אתה מדבר? היה לו איזה שהוא דיון יום אחד והוא חזר הביתה והוא אמר לי זכור לך את אותה תקופה שאני סיפרתי לך שבא אלי איזה שהוא בחור והחתים אותי על הבית. אמרתי לו כן, זה היה בדיוק שהתחלתי לעבוד. אז הוא אמר לי את זוכרת את השנה במדויק, אמרתי לו כן, 2009.

ש. בזה הסתיימה השיחה?

ת. כן, הוא אמר לי שהוא חזר מאיזה שהוא דיון והוא צריך לדעת תאריך מדויק. הוא רצה להיות בטוח בעצמו, הוא שאל אותי ואני עניתי לו".

1. יודגש כי הגב' ויטמן העידה כי אינה זוכרת את החודש בו נחתם המסמך, והנתבעים לא הציגו כל גרסה ביחס לחודש בשנת 2009 בו נחתם המסמך לשיטתם.
2. התרשמתי כי עדותה של הגב' ויטמן היא מלאכותית. נראה היה כי היא הוכנה לעדות זו, ומהימנותה אינה גבוהה. עדותה אף לא התיישבה עם עדותו של הנתבע עצמו, אשר העיד כי לא ייתכן שחתם על המסמך ב-2009.
3. מנגד, הגב' ליאת שושן, קרובת משפחה של התובעת אשר סייעה לתובעת בעריכת המסמך (ר' עמ' 43 לפרוטוקול) העידה כי המסמך נחתם לפני 3.6.05:

"ש. האם זכור לך מתי המסמך הזה נערך?

ת. לא בשנים האחרונות, זה קרה כשאני הייתי בתל אביב, משהו כמו 2004-2005. בשנים האלה. לפני שהאחיינית שלי נולדה, האחיינית שלי נולדה ב 3.6.2005.

ש. זה קרה לפני זה?

ת. כן, כי אני זוכרת שמיכל היתה בהיריון" (עמ' 43-44 לפרוטוקול)

1. ממשיכים הנתבעים וטוענים כי התובעת הציגה את מסמך הוויתור לראשונה בתביעתה בשנת 2009, על אף שהוטלו עיקולים על זכות הנתבע בדירה כבר בשנת 2005, והדבר פוגע בגרסתה לגבי מועד חתימת המסמך.

בעניין זה העידה התובעת כדלקמן:

"מתי ידעת בפעם הראשונה, שאיריס ראובן שמה עיקול על הבית?

ת. אני חושבת שבאותו זמן שלקחתי את העו"ד שלי, או מספר חודשים לפני כן לקחתי עו"ד שהתברר לי שהיא שמה עיקול ובאו לעשות הערכה.

ש. תאשרי למעשה שאת קיבלת מכתב מעו"ד של איריס ראובן שמודיעים לך שהם מודיעים על עיקול על הנכס לפני התביעה בינואר 2009, כמעט שנה לפני?

ת. אני לא זוכרת תאריך. אני מאשרת שקיבלתי בכתב אבל אני לא זוכרת תאריך.

ש. בתחילת 2009 עו"ד של איריס ראובן כותבים לך מכתב ומודיעים לך שהטילו עיקול על הבית אבל את לא עונה, פעם ראשונה שאת עונה זה רק ביוני 2009, אחרי שבאים עם משטרה?

ת. לא באו אלי לפני כן, לא היה צורך במשטרה.

ש. למה בינואר 2009 את לא כותבת מכתב תשובה לעו"ד של איריס ראובן ואומרת שהבית שלך?

ת. לא היה לי עו"ד שייצג אותי". (עמ' 27 לפרוטוקול)

1. עדותה של התובעת באשר למועד ידיעתה על העיקול לא נסתרה.

כמו כן, מהחקירה עולה כי המכתב הראשון ששלח עורך דינה של הנתבעת לתובעת בדבר העיקול נשלח לפני הגשת התביעה ב-2009, ולא בשנת 2005. (כנספח ב' לכתב ההגנה צורף מכתב של ב"כ הנתבעת לתובעת בעניין זה מיום 1.3.09).

בחקירתה הנגדית, טענה הנתבעת כי התובעת ידעה על העיקול שהטילה בתחילת התביעה, אולם לא הייתה לה אסמכתא לכך:

"ש. בואי תספרי לי איך לטענתך היא ידעה על העיקולים?

ת. זה צריך לשאול את עורכי הדין שלי מהפרוצדורה". (עמ' 81 לפרוטוקול)

1. עוד יצוין כי העיקול שהטילה הנתבעת בשנת 2005 לא היה העיקול היחיד שהוטל על זכויות הנתבע בנכס. אין מחלוקת שעל זכויות הנתבע בנכס היו מוטלים עוד קודם לכן עיקולים רבים על ידי נושים שונים, שמרביתם הוסרו רק לאחר הגשת התובענה דנן (אשר במקור הוגשה אף כנגד אותם בעלי עיקולים). הנתבעת עצמה טענה כי לאחר שקיבלה את פסק הדין כנגד הנתבע ופתחה בהליכי הוצאה לפועל, פנתה היא עצמה למרבית בעלי העיקולים הנוספים על מנת שיוסרו.
2. אכן, קיימת בעייתיות בהתנהלות התובעת בכך שמשנת 2005 ועד הגשת התביעה לא עשתה דבר לרישום זכויותיה על פי מסמך הוויתור. יחד עם זאת, יש ממש בגרסתה לפיה על זכויות הנתבע בנכס היו מוטלים עיקולים רבים אשר מנעו את רישום חלקו של הנתבע בדירה על שמה, ולמעשה רק כאשר הנתבעת פתחה בהליכי הוצאה לפועל ופעלה לפירוק השיתוף בדירה ומכירתה, נוצר תמריץ לתובעת לפעול בענייניה ולהגיש התובענה דנן. כך העידה התובעת:

"ש. ב 2005 כשמקסים חותם לך על מסמך, לטענתך, מה את עושה אחר כך, מיד אחר כך, יש לך עכשיו מסמך חתום ביד ממר מקסים כהן, תסבירי לי מה את עושה ב 2005.

ת. לא יכולתי לעשות כלום, היה לו עיקולים על הנכס, הוצאתי נסח, כל פעם הוצאתי מחדש.

ש. הלכת למס הכנסה?

ת. למה אני צריכה ללכת למס הכנסה, לא נותנים תשובות על מישהו אחר.

ש. הלכת לעו"ד לרשום את הזכויות על שמך?

ת. אף עו"ד לא ירשום לי זכויות שעדיין יש עיקולים.

ש. פנית אליו בכתב להסיר עיקולים?

ת. למקסים, לא בכתב, וגם אמרתי אם יש עיקולים תסיר אותם. הוא ידע, לא היה צריך להגיד לו.

ש. תסבירי לי, בגלל שאיריס ראובן הטילה עיקול על הבית, מצאת את הדרך פתאום למשרדי עו"ד, לקבלת יעוץ משפטי, וידעת מה לעשות, תבעת את רשויות המס, ואת הגורמים הרלבנטיים, בהנחה והתביעה הזו לא היתה מוגשת, את אומרת כאן לבית המשפט שלמעשה, לא היית עושה שום דבר כדי לרשום את הזכויות על שמך?

ת. אני מטופלת בחמישה ילדים, בעיות לא היו חסרות, כשהיה לי את המסמך הייתי יותר רגועה" (עמ' 28 לפרוטוקול)

1. בהמשך לטענותיהם כנגד גרסת התובעת בדבר מועד חתימת מסמך הוויתור, מתבססים הנתבעים על שני מסמכים, שסומנו נ/2 ו-נ/3, אשר תומכים, לשיטתם, בגרסתם ומפריכים את גרסת התובעת.

מסמך נ/2

1. מסמך נ/2 הוא מכתבו של עו"ד רועי רוזן ממשרד מטרי-מאירי מיום 8.7.09, שנשלח בשם התובעת לב"כ הנתבעת ביחס לביקור השמאי בדירה במסגרת הליכי ההוצל"פ שפתחה הנתבעת. המסמך לא מציין דבר באשר לקיומו של מסמך הוויתור, ונטען כי היעדר התייחסות מצד ב"כ התובעת למסמך הוויתור במכתב זה, מעידה על כך שמסמך הוויתור טרם נחתם באותה עת.
2. כותרת המכתב היא "ביקור שמאי בדירה בדרך נגבה 81 רמת גן", אשר נשלח בתגובה לצו ראש ההוצל"פ על ביקור שמאי בדירה, ולאחר שהמשטרה אף היא עורבה בתהליך. כל סעיפי המכתב מתייחסים לביקור השמאי ותיאום המועד בהתאם לצו ראש ההוצל"פ, למעט סעיף 2 בו נכתב: "בימים אלה אנו לומדים את פרטי תיק ההוצל"פ שמספרו 26-10522/08-4. עמדתנו המפורטת בנוגע לבקשתך תימסר בימים הקרובים".

כלומר, לא נטענה במכתב אף טענה לגופו של תיק ההוצל"פ עצמו. עניינו של המכתב הוא מועד ביקור השמאי בלבד, וכל יתר טענות התובעת, כפי שעולה מסעיף 2 למכתב, אמורות היו להימסר לאחר לימוד פרטי התיק.

1. בעניין זה העידה התובעת:

"העו"ד שלך משיב תשובה והוא אומר בדיוק מה שאת אומרת כרגע. אני אומר לך מה מוזר בעיני, אם אני מחזיק ביד שלי מסמך חתום, שכל הזכויות בדירה שייכות לי, ואני יודעת, שכבר משנת 2001, הדירה כולה שלי, ומקסים ויתר עליה, מדוע את מסכימה שיבוא שמאי להעריך אותה?

ת. אמרו לי שאני לא יכולה להתנגד רק אם אני מגישה תביעה. עובדה שהוא הגיע עם שוטר.

ש. את לא עשית רושם של אישה שלא יודעת לשאול שאלות ולפנות לעזרה, עובדה שפנית בעבר לעו"ד ולמר מטרי, למה לא אמרת לו הדירה שלי?

ת. בוודאי שאמרתי.

ש. אז מה הוא אמר לך?

ת. אמרתי לו הדירה היא שלי, הוא אמר לי, את זה צריך להוכיח בתביעה, את יכולה להגיש התנגדות. הוא היה צריך להגיש הודעה, הוא לקח עו"ד". (עמ' 30-31 לפרוטוקול)

1. אי ציון דבר קיומו של מסמך הוויתור במכתב, אכן מעורר תמיהה. אולם יחד עם זאת, אין זה בלתי סביר שכאשר נושא ביקור השמאי מגיע למצב בו ראש ההוצל"פ מוציא צו המאפשר למשטרה לפרוץ לדירה, הרי שאף אם מסמך הוויתור מצוי בידי התובעת – היא תאפשר ראשית לכל את ביקור השמאי ובדירה ולאחר מכן תגיש כתב טענות המפרט את כל טענותיה באשר לעצם נקיטת הליך ההוצל"פ על הדירה.
2. עוד יש לציין, כי המכתב הינו מיולי 2009. הנתבעים עצמם גורסים כי מסמך הוויתור נחתם בשנת 2009, אולם אינם מציינים מועד מדויק בו נחתם המסמך או לכל הפחות את החודש בו נחתם. כך, ייתכן כי אף לגרסת הנתבעים עצמם במועד שליחת המכתב מסמך הוויתור כבר נחתם – ומכל מקום, לא ניתן להניח אחרת שעה שהנתבעים עצמם לא הציגו כל גרסה ביחס לחודש בו נחתם המסמך.
3. זאת ועוד. לאחר שנשלח מכתב זה ביחס לביקור השמאי, שכרה התובעת כעו"ד את משרד כפרי אוזן ושות', אשר באוקטובר 2009 הגישו בקשה להארכת מועד להגשת תגובה לבקשה למינוי כונס נכסים על הדירה בתיק ההוצל"פ (צורף כנספח ח' לכתב ההגנה של הנתבעת). בבקשה זו כבר נכתב במפורש כי לתובעת ישנה זכות בעלות בכל הדירה וכן כי בידה מסמכים המוכיחים זאת.
4. לנוכח המפורט לעיל, אני סבורה כי לא ניתן להסיק ממכתב זה באופן פוזיטיבי כי באותה עת לא היה מסמך הוויתור בידי התובעת.

מסמך נ/3

1. ביום 28.1.09 מילא הנתבע תצהיר שאלון לפי סעיף 7א(א)(1) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (במסגרת בקשה לתשלום החוב בתשלומים ובשיעורים) בו ציין כי יש לו זכות בעלות במחצית הדירה.
2. לטענת הנתבעים, מאחר שחייב אינו ממהר לחשוף את רכושו, ניתן להסיק כי ברור שבאותו מועד האמין הנתבע כי הוא מחזיק בזכויות בדירה.
3. אכן, התובעת לא התמודדה עם הקושי העולה ממסמך זה . לפיכך, מסמך זה ישוקלל עם יתר הראיות, על מנת להכריע במאזן הסתברויות מהו מועד חתימת המסמך.

סיכום הסוגיה

1. ראשית, גרסתו של הנתבע במסגרת תצהיר עדותו הראשית כי המסמך נחתם בשנת 2011 הופרכה מעצם הגשת המסמך כנספח לכתב התביעה כבר בשנת 2009. הנתבע אפוא שינה גרסתו לכך שחתם על המסמך בשנת 2009. אולם, בטרם שינה גרסתו העיד, כמפורט לעיל, כי כלל לא ייתכן שחתם על המסמך בשנת 2009. רוצה לומר, הנתבע היה בלתי מהימן לחלוטין ביחס למועד חתימת מסמך הוויתור.

שנית, כאמור, התרשמתי כי עדותה של הגב' ויטמן מלאכותית ומגמתית.

1. מעבר לאמור לעיל, אף התעלמותו של הנתבע מההליך דנן מעל לשנתיים, תומכת בטענת התובעת כי הנתבע ידע שהדירה ממילא אינה שלו. הנתבע נחקר בעניין זה והעיד כי ההליך לא עניין אותו:

"ש. תיק זה התחיל בנובמבר 2009, מדוע לא באת לבית המשפט ללא עורך דין ואמרת מעולם לא ויתרתי על הזכויות שלי בדירה?

ת. לא מצאתי עניין בזה.

...

לא רציתי להפעיל עורך דין ולא רציתי להגיע לבית משפט, אמרתי שישברו את הראש ביניהם.

...

לא היה למה להגיע..." (עמ' 49-51 לפרוטוקול)

ולאחר מכן העיד מדוע בכל זאת בחר להגיש תצהיר בסופו של דבר:

"ש. תסביר לי, מה קרה שנזכרת להגיש תצהיר בתיק?

ת. ראיתי שאני הולך להפסיד גם את המוסך וגם את הבית, החלטתי שלא מתאים לי" (עמ' 51 לפרוטוקול)

1. מעדות זו עולה כי כאשר הבין הנתבע הוא עלול להפסיד אף את המוסך, החליט לפתע להגיש תצהיר עדות ראשית בתיק וטען כי לא וויתר על הבית. ברי כי הימנעותו מההליך זמן כה רב מאז החל, ותשובתו לעיל כי החליט בכל זאת להתערב בהליך כאשר חשש מהפסד הן של המוסך והן של הבית, מטה את מאזן ההסתברויות לטובת התובעת שכן אין זה מן ההיגיון שהאדם הסביר הטוען כי נכפתה עליו חתימה על מסמך בו הוא מוותר על זכויותיו בדירתו – יהיה אדיש להליך זמן כה רב, ועניין זה מחזק את חוסר אמינותו של הנתבע.
2. חוסר אמינות הנתבע וגרסתו עולה אף מדבריו בתמליל (ת/2), בו אמר באופן מפורש כי בכוונתו להגיד את מה שעורך הדין יגיד לו להגיד:

"איריס: ומה, מה תעשה כשיקראו לך לעדות בביהמ"ש?

מקסים: אני אבוא לעדות.

איריס: ומה תגיד?

מקסים: אני אגיד מה שהעורך דין שלה יגיד...

איריס: אה, אז אתה תגיד מה הוא יגיד לך?

מקסים: מה שהוא יגיד, ואיך הוא הכין את המשפט והוא יכין אותי ואת זה אני אגיד. מה שהוא יגיד אני אגיד. מה שהוא יגיד לי אני אגיד". (עמ' 4 לתמליל)

1. אכן, מסמך נ/3 אינו עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת, ואף מסמך נ/2 מעורר תהייה. אולם יחד עם זאת, לנוכח מכלול העדויות והראיות כמפורט לעיל, לרבות חוסר מהימנותו של הנתבע, ובשקלולם - אני סבורה כי עלה בידי התובעת להוכיח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי - במאזן הסתברויות - כי המועד בו נחתם המסמך הוא כפי הנטען על ידה, ביום 1.3.05.

דרישת הכתב בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין

1. לטענת הנתבעת בסיכומיה, מסמך הוויתור אינו עומד בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, אשר לפיה "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".

נטען, כי על פי הפסיקה על מנת שמסמך יעמוד בדרישת הכתב עליו להיות מסוים דיו, ולכלול את כל האלמנטים המעידים על גמירות דעתם של הצדדים לעסקה. לטענת הנתבעים מסמך הוויתור פגום וחסר ולא ניתן להשלימו גם לפי הגישה המקלה בפסיקה.

1. בסיכומיה טענה הנתבעת כי במסמך הוויתור אין זכר לתמורה שקיבל הנתבע בגין ויתורו על זכויותיו בדירה, וכי שיעור התמורה אינו ברור עד היום; כן טענה הנתבעת כי היא פרעה את חובות הנתבע לתובעת והתובעת קיבלה את הכספים כסדרם, ולכן החובות כנגדם ויתר הנתבע כביכול על זכויותיו, סולקו; לבסוף נטען כי כתוצאה מהאמור לעיל, לכל היותר מדובר בעסקת מתנה אשר אין לה תוקף לאור קיומו של העיקול.

הנתבע בסיכומיו הצטרף לטענות הנתבעת בסיכומיה, וחזר עליהן.

1. בע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (פורסם בנבו, 21.3.2011) סוקרת כבוד השופטת חיות את התפתחות דרישת הכתב בפסיקה ו"ריכוכה" עם השנים:

""תיבת הפתרונות המרככים" החלה אכן להתמלא אט אט. הגישה הנוקשה המיישמת את דרישת הכתב כדרישה מהותית שאין אחריה ולא כלום... פינתה בהדרגה את מקומה לכלל גמיש שיש בו איזון בין פורמליזם לשיקול דעת שיפוטי (כהן, צורת החוזה, 452) או "בין הערך המייחס משקל לעניין הצורני לבין דרישת המהות שעיקרה - הבאה לתוצאה צודקת תוך מתן משקל לכוונת הצדדים".... כך, קבעה הפסיקה כי לצורך קיום דרישת הכתב די במסמך שיכיל את הפרטים המעטים והבסיסיים - "מסגרת העסקה ותחומיה"... עוד נפסק כי העדרה של חתימה על המסמך הכתוב אינה גורעת מתוקפו (ראו למשל ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 69-70 (1989)). צעד "מרכך" נוסף פסע בית המשפט בקובעו כי ניתן להכיר בתוקפה של התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין גם אם המסמך הכתוב נעדר פרטים "גרעיניים" שאינם ניתנים להשלמה מכוח הדין או הנוהג, כאשר קיימות ראיות חיצוניות למסמך הכתוב המעידות בבירור על התגבשותה של העסקה ועל גמירות דעתם של הצדדים... ריכוך לדרישת הכתב ניתן למצוא גם בנוסחו של סעיף 598 לתזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006, הקובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, וכן המחאה של זכות לקבלת זכות במקרקעין והתחייבות להמחאה כאמור, טעונות כתב המשקף את גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה" (פסקה 19 פסק הדין).

1. לטענת הנתבעים, מסמך הוויתור חסר את סכום התמורה שקיבל הנתבע כנגד ויתורו על זכויותיו.

וזו לשונו של מסמך הוויתור בעניין זה:

"1. הואיל והתגרשנו בשנת 1998 והואיל וע"פ הסכם הגירושין היה עליי לשלם לך מזונות ולפרוע חובות שונים המוטלים עליי והואיל ולא עמדתי בתנאי ההסכם ולא שילמתי לך דבר, הנני מוותר בזאת לטובתך, על מלוא זכויותיי בדירה המשותפת הרשומה על שמנו, ברח' נגבה 81, ברמת גן".

1. ממסמך הוויתור עולה כי ויתורו של הנתבע על הדירה הוא כנגד פירעון חובותיו לתובעת בהתאם להסכם הגירושין.
2. ישנם שני קשיים אפוא בנוסחו של מסמך הוויתור לעניין התמורה. אחד מהם נדון לעיל, והוא העובדה כי לא נכתב בשום מקום במסגרת מסמך הוויתור כי הוויתור נעשה אף כנגד חוב מזונות האישה לתובעת בסך של 2,000 ₪ בחודש כנטען על ידי התובעת.

כפי שנאמר לעיל במסגרת הדיון בנושא מועד חתימת המסמך, הרי שעל אף שעניין זה לא נכתב, ניתן להסיקו הן מהעובדה לפיה סמוך למועד חתימת המסמך חדל הנתבע משלם את מזונות האישה, כאשר נפרד מהנתבעת, הן מדברי הנתבע בתמליל ת/2 שצוטטו לעיל, והן מעצם העובדה שלאחר שהנתבע חדל משלם לתובעת את מזונותיה היא לא הגישה כל תביעה נגדו להמשך התשלומים.

כלומר, יש בראיות חיצוניות למסמך כדי להעיד על כוונת הצדדים כי הוויתור על הדירה נעשה אף כנגד ויתור על תשלומי מזונות האישה בסך של 2,000 ₪ בחודש, אשר על פי סעיף 8ג להסכם הגירושין היה על הנתבע לשלם לתובעת עד שתינשא או תחיה עם גבר אחר כידועה בציבור תחת קורת גג אחת.

1. הטענה לפיה רק בסעיף 48 לתצהיר הוסיפה התובעת את הגרסה לפיה הוויתור נעשה כנגד חובות נוספים אינה נכונה – שכן הגרסה מופיעה כבר בכתב התביעה (ס' 48-51).
2. יצוין כי הנתבע טען שהפסיק לשלם לתובעת את מזונות האישה בסך של 2,000 ₪ לחודש מאחר שהתובעת לא פינתה את הדירה ונותרה לגור בה מבלי לשלם עבור חלקו בדירה. אולם, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שאין עליה מחלוקת, והיא כי הנתבע שילם לתובעת את מזונות האישה בין השנים 2002-2004. אם אכן היה הנתבע סבור כי לא מגיע לתובעת מזונות אישה מאחר ואינה משלמת דמי שימוש, מדוע אפוא שילם לה בשנים 2002-2004? עולה אם כן, כי טענת התובעת שלפיה הנתבע חדל משלם את מזונותיה משום שנפרד מהנתבעת שהיא זו ששילמה עבורו את המזונות מהימנה יותר.
3. קושי נוסף בנוסחו של מסמך הוויתור הינו המשפט: "והואיל ולא עמדתי בתנאי ההסכם ולא שילמתי לך דבר". הקושי נובע מכך שלמעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי היו תקופות בהן שילם הנתבע את מזונות הקטינים ומזונות האישה על פי ההסכם. כמו כן, התובעת גבתה מצד שלישי (חברת קשר רנט א קאר בע"מ) סך כולל של 47,887 ₪ עבור חוב מזונות של הנתבע בגינו פתחה תיק בהוצל"פ. על כן, לא ניתן לומר כי הנתבע לא שילם "דבר".

התובעת נחקרה בעניין זה, וכך העידה:

"ש. הוא לא שילם לך דבר על פי הסכם הגירושין?

ת. רוב הזמן ניהלתי איתו מלחמות על המזונות ועל החובות, רוב הזמן היו לי מלחמות איתו.

ש. הוא שילם לך או לא שילם?

ת. שתבעתי הוא שילם, אבל לגבי החובות לא שילם לי דבר. מהחובות שפה מצוינים בתצהיר שלי, בנק דיסקונט עיקולים לא שילם לי דבר.

...

ש. החובות שפרעת זה חלק מהסכם הגירושין?

ת. בטח.

ש. מזונות הוא שילם?

ת. הוא שילם חלק מהזמן. תבעתי מביטוח לאומי. בתוקף זה שהיה הוצאה לפועל הוא שילם.

ש. את למעשה בסעיף 46 לתצהיר שלך, מודה, שכל עוד מקסים ואיריס היו ביחד, המזונות שולמו לך כסדרם, עד סוף נובמבר 2004?

ת. כן, נכון". (עמ' 32-33 לפרוטוקול)

1. כלומר, לגרסתה של התובעת המשמעות של המשפט "לא שילמתי לך דבר", מתייחסת לחובות שהיה על הנתבע לשלם בהתאם להסכם הגירושין (שאינם חובות בגין המזונות).

כאשר נשאלה, לאור עדותה, מדוע אפוא המסמך נוסח כפי שנוסח, העידה:

"בעתיד הייתי אמורה לקבל מזונות אישה שגם עליהם לא הייתי תובעת אותו. שולמו לי חלק מהמזונות, תבעתי ושולם לי". (שם)

1. סעיף 14 להסכם הגירושין הסדיר את תשלומי החובות בין התובעת לנתבע. על הנתבע היה לשלם את כל החובות שנרשמו על שמו וכן כל חוב שנוצר עד ליום 31.12.97. התובעת הוכיחה באמצעות קבלות כי שילמה על חשבון החוב לבנק דיסקונט סך של 45,000 ₪.

כמו כן, בסעיף 13ב להסכם הגירושין נקבע כי רכב השברולט יישאר ברשות התובעת, אך התובעת הוכיחה כי הרכב עוקל ונמכר בסך של 38,000 ₪ בגין החוב לבנק דיסקונט, וכי שילמה עבור אחסונו סך של 3,500 ₪.

(ר' נספחים 7-11 לתצהיר העדות הראשית של התובעת).

1. יובהר כי הנתבע לא סתר את עצם קיומו של החוב לבנק דיסקונט, אולם טען בתצהירו כי החוב שולם במזומן על ידי בנו, וכי השיב את הסכום לבנו באמצעות ביצוע עבודות במוסך למכריו ללא תשלום (סעיף 16 לתצהיר). טענותיו לא נתמכו באסמכתאות, והן אינן עולות בקנה אחד עם האסמכתאות שצירפה התובעת מהן עולה כי היא שילמה את החוב לבנק דיסקונט. כמו כן, בנו של הנתבע הכחיש זאת בעדותו (ר' עמ' 38 לפרוטוקול).
2. אם כן אל מול המשפט "לא שילמתי לך דבר" במסמך הוויתור, קיימים אכן חובות אשר על פי הסכם הגירושין היה על הנתבע לשלם והוא לא עשה כן, וכמו כן, החוב המצטבר של הנתבע לתובעת בגין תשלומי מזונות האישה שהתחייב לשלם עד אשר תגור תחת קורת גג עם גבר אחר, וחדל מלשלמם לאחר פרידתו מהנתבעת.
3. בבע"מ 8461/10 פלוני נ' פלוני, (פורסם בנבו, 31.3.11) אישר כבוד השופט הנדל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי ייתכן מצב בו התמורה אינה מופיעה בחוזה בשל התחשבנות בין הצדדים, וכי מצב כזה אינו דומה למקרה בו לא הייתה הסכמה בדבר התמורה:

"נראה כי יש להבחין בין שני מצבים בהם התמורה אינה מופיעה בחוזה. מצב אחד הוא כאשר אין מחלוקת ששיעור התמורה עומד בליבת החוזה. או אז, העדר הסכמה על פרט מהותי זה עשוי ללמד על כך שהחוזה לא השתכלל. מצב אחר הוא כאשר עניינו של החוזה הוא העברת נכס מאחד לשני ב"העדר תמורה". למשל, במקרה של התחשבנות. מקרה זה, כך עולה, נכנס בגדרו של המצב האחרון". (פסקה 3 לפסק הדין).

1. אני סבורה כי כך אף בענייננו, תמורת הוויתור היא ההתחשבנות בין הצדדים.

אמנם, אין ספק כי מסמך הוויתור אינו חף מקשיים כפי שפורט לעיל. יחד עם זאת, אני סבורה כי ניתן להסיק ממכלול הראיות כי התמורה עבור הוויתור על הדירה היא חובות שהיה על הנתבע לשלם מכוח הסכם הגירושין (שאינם חובות בגין המזונות), וכן חוב הנתבע בגין מזונות האישה וויתורה של התובעת על המשך תשלומי מזונות האישה בסך של 2,000 ₪ לחודש בעתיד.

כן אני סבורה כי מהראיות עולה שתמורת הוויתור הייתה ברורה לצדדים בעת חתימת המסמך (ר' ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151).

1. טוענים הנתבעים, כי הנתבעת פרעה את חובותיו של הנתבע לתובעת ולכן החובות שכנגדם ויתר הנתבע כביכול על זכויותיו כבר סולקו. אולם כפי שהובהר לעיל, על אף שאין מחלוקת כי התובעת קיבלה כספים עבור חובות המזונות הן מצד ג' לאחר שפתחה תיק הוצל"פ כנגד הנתבע, והן מהנתבעת אשר שילמה תשלומי מזונות וכן חובות של הנתבע בגין המזונות - עדיין נותרו חובות של הנתבע לתובעת שאינם קשורים למזונות הקטינים.
2. לא נעלם מעיניי כי על פניו אין הלימה בין העובדה כי חלק מהחובות נפרעו לבין טענת התובעת לפיה מסמך הוויתור העלה על הכתב את ההסכמה משנת 2001, שכן חלק מהחובות שהיו באותה עת עבור מזונות הקטינים כבר סולקו בשנת 2005. יחד עם זאת, ולנוכח כל המפורט לעיל, אני מאמצת את גרסתה של התובעת.
3. אשר על כן אני קובעת כי הוויתור על הדירה נעשה בתמורה, וכי העסקה בין הצדדים אינה מהווה עסקת מתנה – ועומדת בתנאי דרישת הכתב של סעיף 8 לחוק המקרקעין.

התחייבות לעשות עסקה במקרקעין ביחס ל עיקול

1. בסוגיה זו עסק פסק הדין בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 243, שם נקבע כדלקמן:

"על רקע זה נוכל לקצר בלשוננו ולומר, כי אם לקונה זכות שביושר בנכס, הרי בידו זכות הפועלת מעבר למוכר כלפי צדדים שלישיים (למעט רוכש בשוק הפתוח, או מי שקנה וקיבל הנכס בתמורה ובתום-לב – ובמקרקעין, ברישום הנכס בעודם בתום-לב). על-כן, נושה "רגיל" של החייב-המוכר – כלומר, נושה מכוח חיוב שאינו קשור לנכס כלל – אינו יכול להתגבר על הזכות שביושר של הקונה. ככל הנוגע לנושה, בעלותו של המוכר-החייב כפופה לזכות שביושר של הקונה. זכות שביושר זו פועלת, על-פי טבעה, לא רק כלפי המוכר-החייב, אלא גם כלפי הנושה. נמצא, כי אם לקונה זכות שביושר בנכס, הנושה של המוכר-החייב אינו יכול "לרדת" אל הנכס, וממילא גם אינו יכול לעקל אותו".

1. משמעות הדברים הללו, היא כי קונה שיש לו זכות מעין קניינית בנכס, זכותו גוברת על זכותו של נושה לעקל את הנכס.
2. משקבענו לעיל כי מסמך הוויתור עומד בדרישת הכתב, הרי שזכותה של התובעת בחלקו של הנתבע בדירה - ואשר טרם נרשמה - מהווה זכות מעין קניינית, וגוברת על זכותה של הנתבעת לעקל את הנכס מכוח חובותיו של הנתבע כלפיה.
3. מאחר שהעיקול הוטל ביום 20.7.05, לאחר המועד בו נחתם מסמך הוויתור, הרי שזכותה של התובעת בחלקו של הנתבע בדירה גוברת על זכות העיקול של הנתבעת.

סוף דבר

1. התביעה לסעד הצהרתי מתקבלת כדלקמן:
2. נקבע כי זכויות הנתבע בדירה ברחוב נגבה 81 ברמת גן, גוש 6186 חלקה 623 תת חלקה 4 הועברו לתובעת במסגרת מסמך הוויתור, ועל כן זכות התובעת מכוח מסמך הוויתור גוברת על זכות העיקול של הנתבעת.
3. אני מורה על ביטול העיקולים שנרשמו לטובת הנתבעת על זכויות הנתבע בדירה.
4. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך של 30,000 ₪.

המזכירות תמסור העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג חשון תשע"ד, 27 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.