פתח דבר

1. לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בימ"ש לתעבורה") אשר ניתנה ביום 20/12/12 על ידי השופט ש. בנג'ו בתיק תת"ע -2654-06-10.

2. בימ"ש לתעבורה דחה את בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן ביום 12/07/10 בהעדרו ומכאן הערעור שבפני.

ההליך בבימ"ש לתעבורה

3. המערער הובא לדין בגין כך שביום 08/03/10 נהג ברכבו כשרישיון הנהיגה פקע ביום 04/06/05 ועברו למעלה מששה חודשים מפקיעתו ובכך עבר עבירה בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961.

כמו כן יוחסה לו עבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970.

4. המערער קיבל לידו הזמנה לדין וכתב אישום וזומן לדיון בבימ"ש לתעבורה ליום 12/07/12. אך המערער לא התייצב לישיבה זו ובימ"ש לתעבורה הרשיעו בהעדרו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו את העונשים הבאים:

קנס כספי בסך 1,500 ₪; פסילה בפועל של 5 חודשים מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה ופסילה של 3 חודשים על תנאי ולמשך 3 שנים.

5. ביום 17/12/12 פנה המערער לבית משפט לתעבורה וביקש ביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, תוך שהוא טוען כי נעדר מהדיון בשל סיבות רפואיות סבוכות.

6. בימ"ש לתעבורה דחה את בקשת המערער תוך קביעה כי:

"באשר לאי התייצבות, הנאשם קיבל את ההזמנה לדין בדו"ח שנמסר לידיו, והוא אף חתום עליה. באשר לשאלת עיוות הדין, מדובר בכתב אישום שייחס לנאשם עבירה של נהיגה כשרשיון הנהיגה שלו פקע ביום 04/09/05 ולעבירה זו התלוותה עבירה של נהיגה ללא ביטוח. הגנת הנאשם היא פשוטה. היה עליו לצרף רשיון נהיגה תקף במועד העבירה, אך עיון בבקשה מלמד כי מעבר לעובדה בדבר העדר מהדיון ומחלת הנאשם, לא נטען דבר וחצי דבר בדבר הגנתו. בשים לב לטיב העבירה ולטיב ההגנה העומדת לנאשם, הרי ברור שלא הוכח חשש לעיוות דין... מדובר בפסק דין שניתן לפני כשנתיים וחצי, הוא פסול לנהיגה ולמרות הוראות החוק הוא טרם ביצע הפקדה של רישון הנהיגה ועדיין מחזיק בו".

7. על החלטה זו מופנה הערעור שבפני.

טענות הצדדים:

8. לטענת המערער, טעה בימ"ש לתעבורה שלא קיים דיון במעמד הצדדים בנוגע לבקשה נשוא הערעור.

עוד טען כי הוא נעדר מהדיון בשל סיבות רפואיות סבוכות. ציין כי עבר צנתור ואושפז בבית חולים רמב"ם בין התאריכים 29/06/10 עד ליום 05/07/10 ולאחר מכן שהה בביתו במנוחה, דבר שמנע ממנו להגיע לדיון בשל העובדה שנטל תרופות רבות שגרמו לגופו עייפות מתמדת.

עוד ציין כי רעייתו סובלת מאנמיה והיא מטופלת בעירויים ותרופות, הופנתה ביום 29/06/10 לטיפולים וביום 19/12/12 עברה גרידה לאחר הריונה השביעי, בשל סיבוך רפואי. לטענתו אי התייצבותו נבעה מטעות בתום לב.

המערער הוסיף וטען כי אי שמיעת טיעוניו לקולא במסגרת הטיעונים לעונש מהווה עיוות דין. ציין כי רשיונו נחוץ לו לצורך פרנסתו והסעת אשתו לטיפולים.

אשר על כן, ביקש המערער לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר ולהתיר לו למצות את יומו בבימ"ש.

בטיעוניו בפני, צמצם המערער את הערעור לעניין העונש בלבד וטען כי בימ"ש מוסמך להתערב בחומרת העונש ולתת החלטה שונה בהתאם לסעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). לטענתו העונש שהוטל עליו חמור ואינו מידתי.

7. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. לטענתה המדובר בשיהוי של שנתיים וחצי לאחר מתן גזר הדין ומאז עד להגשת הבקשה נשוא הערעור המערער לא עשה דבר ואף לא הפקיד את רשיונו בהתאם לגזר הדין.

ציינה כי המערער מצא דרך לערער על חומרת העונש באמצעות הגשת בקשה לביטול פסק דין, דבר שנתקלים בו הרבה לאחרונה. לטענת המשיבה, פרקטיקה זו מרוקנת מתוכן את משמעותו של גזר דין שהופך לחלוט בעבור 45 יום, לכן אין לתת יד לפרקטיקה זו.

עוד טענה המשיבה כי על פי החוק ניתן לערער על פסק דין תוך 45 יום ומשחלפו, פסק הדין הפך לחלוט.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בהחלטת בימ"ש לתעבורה, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור, וזאת מהנימוקים הבאים:

כאמור, די בקיומה של עילה אחת משתי עילות כדי לבסס בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, האחת מתן הסבר סביר לאי התייצבות לדיון והשניה להראות קיומו של חשש ממשי לעיוות דין - ראו סעיף 130(ח) לחסד"פ, רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ 5146/09 שרעב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03), רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03), רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10).

9. בענייננו, לא מתקיים התנאי הראשון שכן המערער קיבל לידו את ההזמנה לדין וכתב האישום ואף חתם עליה.

טענתו של המערער כי נעדר מהדיון בשל סיבות רפואיות סבוכות, אינה מצדיקה אי התייצבותו שכן כעולה מהמסכים שצירף המערער; הוא עבר צנתור ביום 29.6.10 ואושפז בבית חולים עד ליום 5.07.10 ואילו הדיון היה קבוע ליום 12.7.12, כך שהמערער יוכל היה להתייצב, גם אם הוא נוטל תרופות.

המערער לא צירף כל אישור רפואי המעיד על כך שבמועד הדיון הספציפי, מצבו הרפואי לא אפשר לו להתייצב לדיון. מה גם, לא הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון.

אומנם מצבם הבריאותי של המערער ושל אשתו אינו קל, אך עדיין אין בו, כדי לבסס את העילה של הצדק סביר להיעדרות מהדיון.

טענתו של המערער כי אי התייצבותו נבעה מטעות בתום לב, גם היא, דינה להידחות - ראו בעניין זה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.2003) שם קובע בית המשפט העליון, כי "שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון".

10. באשר לתנאי השני, הרי שהמערער לא נימק הכיצד עלול להיגרם לו עיוות דין ולא הראה ולו ראשית ראיה לכך, והסתפק באמירה כללית וסתמית שאי שמיעת טיעוניו במסגרת הטיעונים לעונש, יש בכך משום עיוות דין אף לעניין רמת הענישה.

בית המשפט לא יבטל פסק דין שניתן בהיעדר, מהטעם של חשש לגרימת עיוות דין, על יסוד טענה בעלמא, שכן גישה כזו תרוקן מתוכן את מטרת ותכלית ההליך שבו הוסמך בימ"ש לתעבורה לדון מי שזומן כדין ולא התייצב בהעדרו ותהפכו לאות מתה.

לעניין זכותו של המערער ליומו בבית משפט אפנה לרע"פ 9175/09 יעקב בן יששכר נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 26.4.10), שם נאמר כי:

"לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים לתת פסק דין בהיעדר הנאשם משקף את "האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי" (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהיעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסם עומדים שיקולים מהותיים ביותר. הם נועדו למנוע "מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו..."

11. יתרה מזו, ראוי לציין כי המערער הגיש את בקשתו באיחור ניכר, והיה די בכך כדי לדחות את בקשתו וכן את הערעור.

בענייננו, הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הוגשה בשיהוי משמעותי, שאין בצידו סיבה מוצדקת או הסבר משכנע ומתקבל על הדעת לאיחור כה ארוך, וזאת על אף מצבו הבריאותי הלא קל של המערער ושל אשתו.

עסקינן בשיהוי של כשנתיים וחצי ונראה כי מדובר באיחור בלתי סביר בנסיבות העניין.

סעיף 130(ח) לחסד"פ קובע שיש להגיש בקשה לביטול פסק דין: "...תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין...."

בענייננו המערער לא פעל תוך הזמן הקבוע בדין להגשת בקשתו, לכן היה ניתן לדחות את בקשתו מהטעם הזה בלבד, קרי עקב הגשת הבקשה באיחור כה ניכר, של כשנתיים וחצי, ולא במועד הקבוע בחוק.

ניתן להביא בהקשר זה את הדברים שנאמרו ביחס לסעיף 229 לחסד"פ שקבע מועדים לעניין הסבת דו"ח, שם קבע ביהמ"ש העליון את הדברים הבאים ביחס לסטייה מהמועדים הקבועים בחוק:

"8. על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה." - ראו רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל, (2007).

כאמור המערער לא מעלה טענה שלא ידע על כך שהוא נידון ובעצם תולה את יהבו במצבו הבריאותי.

סוף דבר :

12. לאור האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערעור.

ניתן היום, א' בניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.