בפני | כב' השופט מרדכי לוי | ||
המאשימה: | מדינת ישראל ע"י עו"ד רותם יוחנני | ||
נגד | |||
הנאשמים: | 1. סאמי אבו עייש, ת.ז. 029157518 ע"י עו"ד צבי אבנון 2. ג'מעה נסאסרה, ת.ז. 053707931 ע"י עו"ד אלון ג'וליאן | ||
נימוקי הכרעת הדין |
3. גדר המחלוקת והעובדות שאינן שנויות במחלוקת 6
3. הראיות שהובאו לפני בית המשפט 7
1.1 הרשות שניתנה לחברה בקרקע 8
1.3 הודעות רמי דמארי, פקיד הסדר של משרד המשפטים במחוז דרום 9
1.5 טענתו של נאשם 1 בדבר זכויות בקרקע 10
2. האיומים הנטענים על הקבלן סלמאן אבו קוש 11
2.1.1 עדותו של אבו קוש אודות דרישת הנאשמים להפסיק את העבודה במחצבה 11
2.1.2 עדותו של אבו קוש אודות הפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר 12
2.1.3 עדותו של אבו קוש אודות המפגש בערד ובקשת המאשימה להכריז עליו כעד עוין 13
2.1.4 עדותו של אבו קוש אודות המפגש עם בני משפחת אבו עייש בשיג בלקייה 14
2.1.5 עדותו של אבו קוש על שיחת הטלפון שקיבל במפגש עם משפחת אבו עייש בשיג 14
2.1.6 עדותו של אבו קוש אודות איומי הנאשמים בעניין הכלים 15
2.1.7 עדותו של אבו קוש אודות הפסקת העבודה במחצבה 18
2.2 עדותו של חומרי אודות דרישת הנאשמים מאבו קוש להפסיק את העבודה במחצבה 19
2.3 עדותו של בלומנפלד אודות דרישת הנאשמים מאבו קוש להפסיק את העבודה 20
2.4 גרסתו של נאשם 1 אודות הדרישה מאבו קוש להפסיק את העבודה במחצבה והפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר 20
2.4.1 אמרתו הראשונה של נאשם 1 מיום 24/1/10 (ת/8) 20
2.4.2 אמרתו השנייה של נאשם 1 מיום 21/4/10 (ת/9) 22
2.4.3 עדותו של נאשם 1 בבית המשפט 22
2.5 גרסתו של נאשם 2 אודות הדרישה מאבו קוש להפסיק את העבודה במחצבה והפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר 24
2.5.1 אמרתו של נאשם 2 (ת/10) 24
2.5.2 עדותו של נאשם 2 בבית המשפט 24
2.6 עדויות נוספות לעניין הפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר 25
2.6.3 עדותו של עד ההגנה אבו ערר עטווה אודות הפסקת עבודתו של הבאגר 26
2.7 עדות עד ההגנה מוסא אבו עייש אודות המפגש בשיג של בני משפחת אבו עייש 27
2.8 גרסתו של נאשם 1 לגבי האינטרס של אבו קוש להפסיק את העבודה במחצבה 28
3. האיומים הנטענים במסגרת הפגישות השונות 28
3.1 הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה 29
3.1.1 עדותו של חומרי לגבי הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה 29
3.1.2 עדותו של אבו קוש לגבי הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה 30
3.1.3 עדותו של נאשם 1 לגבי הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה 30
3.1.4 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה 30
3.2 הפגישה מיום 1/2/10 במשרדה של מרים גבריאלי 31
3.2.1 עדותו של חומרי לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי 31
3.2.2 עדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי 32
3.2.3 עדותו של אמיר ביידא לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי 34
3.2.4 הודעתה של מרים גבריאלי לגבי הפגישה במשרדה 35
3.2.5 גרסתו של נאשם 1 לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי 35
3.2.6 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי 36
3.3 הפגישה מיום 3/2/10 בערד 36
3.3.1 עדותו של חומרי לגבי הפגישה בערד 36
3.3.2 עדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה בערד 36
3.3.3 עדותו של מירל לגבי הפגישה בערד 39
3.3.4 עדותו של יריב שלם לגבי הפגישה בערד 40
3.3.5 עדותו של אבו קוש לגבי הפגישה בערד 41
3.3.6 גרסתו של נאשם 1 לגבי הפגישה בערד 42
3.3.7 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה בערד 43
3.4 הפגישה מיום 13/2/10 אצל עו"ד אמיר ביידא 45
3.4.1 עדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה אצל עו"ד ביידא 45
3.4.2 עדותו של עו"ד ביידא לגבי הפגישה במשרדו 46
3.4.3 עדותו של נאשם 1 לגבי הפגישה במשרדו של עו"ד ביידא 47
3.4.4 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה במשרדו של עו"ד ביידא 47
3.5 הפגישה מיום 18/2/10 ברמלה 48
3.5.1 גרסתו של חומרי לגבי הפגישה ברמלה 48
3.5.2 עדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה ברמלה 48
3.5.3 עדותו של מירל לגבי הפגישה ברמלה 49
3.5.4 עדותו של שלם לגבי הפגישה ברמלה 51
3.5.5 עדותו של אבו קוש לגבי הפגישה ברמלה 51
3.5.6 גרסתו של נאשם 1 לגבי הפגישה ברמלה 51
3.5.7 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה ברמלה 52
3.6 גרסתם הכללית של הנאשמים לגבי הפגישות 54
4. ראיות לגבי הטענה להתנהגות מפלילה מצד נאשם 2 56
4.3 דוח פעולה של רס"ר איליה מישייב בדבר הניסיון לאיתור נאשם 2 57
4.4 גרסתו של נאשם 2 בדבר אי התייצבותו במשטרה 57
4.4.1 אמרת נאשם 2 מיום 8/6/10 57
ג. עיקרי הסיכומים של הצדדים 59
1.2. טענות המאשימה לגבי האיומים על הקבלן אבו קוש 60
1.2.1 טענות המאשימה לגבי הפגישה עם הקבלן במחצבה והפסקת עבודתו של הבאגר 60
1.2.2 טענות המאשימה לגבי המפגש עם בני משפחת אבו עייש בשיג בלקייה 61
1.2.3 טענות המאשימה לגבי עדותו של אבו קוש אודות איומי הנאשמים כלפי הכלים 62
1.3 טענות המאשימה לגבי האיומים בפגישות השונות 63
1.3.1 טענות המאשימה לגבי האיומים בפגישות השונות באופן כללי 63
1.3.2 טענות המאשימה לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי 65
1.3.3 טענות המאשימה לגבי הפגישה בערד 66
1.3.4 טענות המאשימה לגבי הפגישה במשרדו של עו"ד ביידא 66
1.3.5 טענות המאשימה לגבי הפגישה ברמלה 66
1.4 אי התייצבותו של נאשם 2 לחקירה כהתנהגות מפלילה המחזקת את ראיות התביעה 67
1.1 היסוד העובדתי בעבירת הסחיטה באיומים 73
1.1.3 מטרתה של הסחיטה באיומים הושגה 75
1.2 היסוד הנפשי בעבירת הסחיטה באיומים 75
2. העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע 76
3. ניתוח הראיות – בחינת מהימנות העדים 76
4. האיומים הנטענים על אבו קוש – דיון והכרעה 81
4.1 המפגש בין אבו קוש לבין הנאשמים במחצבה והפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר – דיון והכרעה 81
4.2 עדותו של אבו קוש אודות איומי הנאשמים כלפיו או כלפי הכלים – דיון והכרעה 87
5. האיומים הנטענים בפגישות השונות – דיון והכרעה 90
6. העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע – דיון והכרעה 96
ביום 17/12/12, לאחר שמיעת סיכומי הצדדים, הוריתי על זיכוי הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום (המתוקן). להלן יובאו הנימוקים לכך.
1. כתב האישום המתוקן (והמאוחד, נגד שני הנאשמים) מייחס לנאשמים עבירות רבות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); ועבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.
2. על פי הנטען בחלק הכללי של כתב האישום, חברת "מ.פ מחצבים" (להלן: "החברה") זכתה במכרז להפעלת המכרה בתא שטח 100094/1 (להלן: "הקרקע" או "השטח") הנמצא באזור ערד (להלן: "המכרה" או "המחצבה"), וקיבלה את כל האישורים הדרושים כחוק ממינהל מקרקעי ישראל (להלן גם: "המינהל"). מאוקטובר 2009 ביצעה החברה את עבודות הכרייה ופינוי החומר במכרה, כולל הפעלת קבלני עבודה ושימוש בציוד מכני כבד.
הנאשמים טוענים לבעלות בקרקע שעליה נמצא המכרה, מתנגדים לביצוע עבודה כלשהי במקום ולחלופין דורשים מהמשתמשים בקרקע תשלום דמי שימוש; הנאשם 1 הוא עורך דין במקצועו, אך המעשים המיוחסים לו בכתב האישום אינם קשורים לתפקודו בתור עורך דין.
על פי הנטען בפרק העובדות בכתב האישום, בתאריך בלתי ידוע לתביעה, אך בחודש אוקטובר 2009 או בסמוך לכך, קשרו הנאשמים קשר לבצע פשע, דהיינו להניע באיומים ובהטלת אימה על המשתמשים במכרה להפסיק לבצע עבודות כרייה כלשהן במקום. במסגרת הקשר הנ"ל ולשם קידומו ביצעו הנאשמים את המעשים כדלקמן:
א. הנאשמים הגיעו פעמים מספר למר סלמאן אבו קוש, קבלן משנה במחצבה (להלן גם: "הקבלן", "סלמאן" או "אבו קוש"), ואיימו עליו שאם לא יפסיק לעבוד במקום, הם יפגעו בציוד מכני השייך לו.
ב. במהלך החודשים ינואר-פברואר 2010 הגיעו הנאשמים למכרה ודרשו ממר אבנר חומרי (להלן גם: "אבנר" או "חומרי"), "מנהל המכרה" [צ"ל: מנהל החברה], להפסיק את העבודה במקום.
ג. הנאשמים ניגשו למפעיל ה"באגר" העובד במקום, הורו למפעיל להפסיק מיד את העבודה, ועצרו את עבודתו בנוכחותו של מר סלמאן אבו קוש.
ד. במהלך חודש פברואר 2010 השתתפו הנאשמים בפגישות אחדות שהתקיימו במקומות שונים בינם לבין עובדי החברה ועובדי מינהל מקרקעי ישראל (להלן גם: "הפגישות השונות" או "הפגישות הנדונות"). הנאשמים הודיעו לעובדי החברה שהם אינם מסכימים שיתבצעו עבודות על הקרקע ושהם יפסיקו את העבודות. הנאשמים איימו על הנוכחים בכך שדרשו את הפסקת העבודה, ואמרו שאם העבודה לא תופסק או שלא יקבלו תמורה כספית לשביעות רצונם – הם לא לבד, הם שבט גדול מאוד, ובשבט יש הרבה אנשים.
ה. במהלך המפגשים האמורים איימו הנאשמים על עו"ד חגי שבתאי (להלן גם: "עו"ד שבתאי", יועץ משפטי לחברה, ועל אחרים, בכך שהודיעו להם כי יפסיקו את עבודות החברה, וכי היה ולא ייעשה כן, יפגעו אנשי השבט בציוד שבמקום.
ו. במפגש אחר שבו השתתף מר מירל בלומנפלד (להלן גם: "מירל" או "בלומנפלד"), יושב ראש החברה, איימו עליו הנאשמים ואחרים, בכך שאמרו לו כי בלא הסדר כספי, הם לא ירשו לקבלן להיכנס לעבוד במכרה, וכי היה ויכנס לעבוד, הם יפגעו בקבלן.
ז. בתאריך שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך פברואר 2010 או במועד הסמוך לכך, הגיעו הנאשמים למחצבה ואיימו על מר אבו קוש, בכך שדרשו ממנו להפסיק את העבודה מיד, ושאם לא יעשה כן ולא ירד מהאדמה מיד, הם יפגעו בכלים שלו המשמשים לעבודה במחצבה, יגרמו לו נזקים וישרפו לו את הטרקטור. כמו כן אמרו לו הנאשמים כי הם מסכימים שהוא יעבוד במקום, בתנאי שישלם להם.
כתוצאה מהאיומים המפורטים לעיל והטלת האימה מצד הנאשמים, הן בעל פה והן בהתנהגות, על מנהלי החברה, על עובדי מינהל מקרקעי ישראל ועל הקבלן, הופסקה העבודה במכרה, והוצא כל הציוד המכאני הכבד מהמקום. עקב מעשיהם של הנאשמים נגרם נזק כלכלי כבד לחברה.
3. במהלך סיכומיה בעל פה הודיעה ב"כ המאשימה, כי המאשימה לא תעמוד על הוכחת עובדה ב' בפרק העובדות בכתב האישום, היינו כי "במהלך החודשים ינואר-פברואר 2010 הגיעו הנאשמים למכרה ודרשו ממר א.ח., מנהל המכרה, להפסיק את העבודה במקום".
4. שני הנאשמים כפרו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. הנאשמים אישרו כי נכחו במפגשים המתוארים בכתב האישום, אך כפרו בכל עבירה פלילית. נאשם 2 הוסיף וטען כי הוא מעולם לא טען שהוא הבעלים של הקרקע וכי לא דרש כל תשלום שהוא.
3. גדר המחלוקת והעובדות שאינן שנויות במחלוקת
5. המחלוקת בתיק היא, אפוא, בשאלות הבאות: האם הנאשמים קשרו קשר לאיים או לסחוט באיומים והאם סחטו הנאשמים באיומים את הקבלן, את נציגי החברה או את נציגי מינהל מקרקעי ישראל; וכן האם בעקבות איומי הנאשמים הופסקה העבודה במחצבה.
6. עם זאת, אין מחלוקת שהתקיימו פגישות שונות שבמרביתן השתתפו הנאשמים, בקשר לזכויות בקרקע שלהן טען נאשם 1 ובקשר לעבודות הקבלן במחצבה, וזאת כדלהלן (לפירוט של המשתתפים בפגישות האמורות, ראו להלן בפסקה 35):
7. כמו כן, במהלך סיכומי התביעה בעל פה הוסכם בין ב"כ הצדדים כי לאחר הפגישה ברמלה מיום 18/2/10 נכח אבו קוש במפגש בשיג של שבט אבו עייש, שלא בנוכחות הנאשמים, בסמוך ל-10 במרץ 2010, שהוא, כמוסכם, מועד הגשת התלונה הראשונה מטעם אבו קוש בתחנת המשטרה (בערד).
3. הראיות שהובאו לפני בית המשפט
8. במסגרת פרשת התביעה העידו מטעם המאשימה עדים שנכחו בפגישות השונות: סלמאן אבו קוש, קבלן עבודות העפר ששימש קבלן משנה של החברה, מר אבנר חומרי, מנכ"ל החברה, עו"ד חגי שבתאי, יועץ משפטי של החברה, מר מירל בלומנפלד, יושב ראש החברה, מר יריב שלם, מנהל המחצבה (להלן גם: "יריב" או "שלם"), ועו"ד אמיר ביידא. כמו כן העידו חוקרי המשטרה שטיפלו בתיק.
נוסף על כך הוגשו מטעם התביעה, בהסכמה, בין היתר, הודעתו של מר חומרי (ת/3), אמרותיהם של הנאשמים בחקירתם במשטרה (ת/8-ת/10) וכן הודעותיהם של מר רמי דמארי, פקיד הסדר (ת/18), ושל גב' מרים גבריאלי, האחראית על נושא המחצבות במינהל מקרקעי ישראל מחוז דרום (ת/12); ומסמכים נלווים להודעות אלו.
9. במסגרת פרשת ההגנה העידו נאשם 1 (להלן גם: "סאמי") ונאשם 2 (להלן גם: "ג'ומעה"). כמו כן העידו מטעם נאשם 1 שני עדי הגנה: מר מוסא אבו עייש, לגבי המפגש הנזכר בסעיף 7 לעיל שהתקיים בשיג של משפחת אבו עייש בין הקבלן לבין בני משפחת אבו עייש, ומר עטווה אבו עראר, מפעיל "באגר" שעבד במחצבה ופגש שם את הנאשמים.
כן הוגשו מטעם ההגנה מסמכים אחדים, לרבות שני מכתבים שנשלחו על ידי נאשם 1 (נ/4), שניהם מיום 2/2/10, האחד לעו"ד ביידא, שאליו צורף, בין היתר, תזכיר תביעה ללשכת הסדר המקרקעין (נספח א'), והאחר מכתב לעו"ד שבתאי; תמונות שצילם נאשם 1 במחצבה (נ/3); ומסמכים בעניין חופשה שנתית של נאשם 2 (נ/5).
10. בדין אין מחלוקת בין הצדדים כי גם אם למי מבין הנאשמים זכויות כדין בקרקע, והוא סבור שהחברה או מינהל מקרקעי ישראל משתמשים בקרקע שלא ברשות או שלא בזכות, אין הוא רשאי לאיים או לסחוט באיומים. ואכן כך נקבע באופן מפורש בפסיקה לעניין העבירות של איומים או של סחיטה באיומים (ראו להלן, בפסקה 89).
לפיכך השאלה האם יש לנאשם 1 זכויות בקרקע אינה שאלה שעל בית המשפט, בהליך הנוכחי, להכריע בה.
לפני בית המשפט הוצגו אמנם ראיות שונות בסוגיית הזכויות בקרקע, אולם הרלוונטיות שלהן היא אך לצורך הבנת הרקע או הקשר הדברים והנסיבות הכוללות של הפרשה, ולהלן הן יוצגו בקצרה.
11. אין מחלוקת כי, כאמור בכתב האישום, החברה חתמה עם מינהל מקרקעי ישראל על חוזה הרשאה לכרייה בקרקע (ת/1 (א+ב), ת/2, ת/16, ת/17).
12. על פי הודעתה במשטרה מיום 18/4/10 של גב' גבריאלי, הודעה אשר הוגשה כאמור בהסכמה (ת/12), ועל פי מסמך הכנה לעדות של גב' גבריאלי מיום 27/3/11, אשר הוגש גם כן בהסכמה (ת/13) – דוח הפיקוח שהוגש לעדה הראה שהקרקע לא הייתה מוחזקת (החברה נמצאת במקום משנת 1988). לדברי גב' גבריאלי, אם יש ולו אוהל בשטח, אזי השטח נחשב "מוחזק", והמינהל אינו נוהג להקצות את השטח ולאשרו לכרייה. בהקשר זה הוגש בהסכמה גם דוח פיקוח (ת/14), שלפיו, נכון לחודש אוקטובר 2006, חלקות 6-10 בקרקע היו ריקות, פנויות ולא מעובדות, ולא התגוררו בהן בדואים.
כמו כן נאמר במסמך ההכנה לעדות האמור, כי מבדיקה שערכה גב' גבריאלי עולה כי על חלק מהקרקע יש תביעת בעלות.
1.3 הודעות רמי דמארי, פקיד הסדר של משרד המשפטים במחוז דרום
13. שתי הודעות של העד הוגשו, כאמור, בהסכמה וכן שתי מפות (ת/18 (א+ב).
בהודעה הראשונה מיום 18/4/10 צוין כי המחצבה נכללת בתחום גוש מוסדר שנרשם בשם מדינת ישראל בשלמות.
על פי ההודעה מיום 21/4/10, הובהר כי הייתה טעות בזיהוי המחצבה, וכי לאחר תיקון נמצא שיש תביעות סותרות על החלקה שבה המחצבה: אחת מטעם עבדל רחמן סאלח סולימאן אזברגה וסלימאן חסן סלאח אזברגה, והתביעה השנייה מטעם יורשי סלאמה חסן אמטיר אבו עייש; שניהם בחזקת תובעי בעלות, והתביעות לא הועברו לבירור בבית המשפט, משום שהמדינה טרם הגישה תביעת בעלות נוגדת.
14. על פי עדותו של החוקר סבן, ביום 25/4/10 נסע החוקר סבן עם החוקר רס"ל חאמד אבו עשיבה למחצבה. המקום היה שומם, לא היו בו תנועת כלי רכב או תנועת אדם. החוקרים ראו במקום 15 פחונים לפחות. לא ניתן היה לדעת מיהו אותו אדם שעליו דיבר נאשם 1 בעדותו (האדם הזקן שמתגורר במחצבה וקיבל את האישור של אביו לעבד את האדמות), כיוון שכל השטח מסביב למחצבה מלא בפחונים שבהם מתגוררים אנשים רבים.
כמו כן הוגשו בהסכמה תמונות שצילם רס"ל אבו עשיבה במחצבה ביום 25/4/10 (ת/11). אין בתמונות תיעוד לכלים או לעבודה בשטח.
1.5 טענתו של נאשם 1 בדבר זכויות בקרקע
15. נאשם 1 העיד כי הוא ואחיו קיבלו את הקרקע בירושה. נאשם 1 אישר שמשפחתו אינה עושה שימוש בקרקע מזה שנים, אך היא מבקרת שם מדי פעם. מכל מקום, לטענת נאשם 1, נמצא בקרקע אדם שמורשה "מטעמנו", והוא משתמש בה ברשות. אביו של נאשם 1 נתן לו רשות לעבוד באדמה. אותו אדם אינו משלם תמורה בעבור השימוש בקרקע. מדובר באדם זקן המכונה "אבו עפנן" שיש לו 16 צריפים במקום. הוא ובניו גרים כ-150 מטר ליד המחצבה, אבל הוא מתנייד כל הזמן עם הגמלים שלו.
ב"כ המאשימה הציגה לנאשם 1 פסק-דין בעניין תביעה שהגיש הנאשם נגד מדינת ישראל. בפסק הדין נאמר שאביו של נאשם 1 הגיע להסדר עם המדינה בשנת 1978 וויתר על כל זכות לגבי מקרקעין בנגב תמורת פיצוי. לטענת נאשם 1, הוויתור לא היה על כל הזכויות. נאשם 1 לא זכר את פרטי ההסדר, אבל זכר שהאב פוצה רק חלק אחד מהמקרקעין. לטענת נאשם 1, העניין אינו קשור כלל לקרקע הנוכחית. ההסדר עם האב מתייחס לחלקה שגובלת מהצד הדרומי לחלקה שבה נמצאת המחצבה. על הקרקע (הנדונה) אף אחד ממשפחתו לא הגיש תביעת בעלות. זו קרקע שלא נכללה בהסכם שעליו חתם אביו עם המדינה, ולכן הוא עדיין יכול לדרוש את הקרקע.
נאשם 1 אישר בחקירתו הנגדית כי הוא הגיש תביעת בעלות על הקרקע של המחצבה שמתבררת לפני פקיד ההסדר, וכי אין לו זכות פורמאלית ורשומה בקרקע. עם זאת, לטענתו, עצם הגשת התביעה לפקיד ההסדר וההחזקה באדמה נותנים לו את הזכות להיות תובע "ובסוגריים בעלים" עד לבירור התביעה; לטענת נאשם 1, הזכות שלו היא שימוש על פי חוק בקרקע עד לבירור התביעה. כל עוד שאין תובעים אחרים, הזכות שלו אינה במחלוקת. במקרה זה חלק מהתביעה הוא במחלוקת שכן יש בעיה בגבול של הקרקע עם תובע אחר, וקיימות למעשה תביעות בעלות סותרות על חלק מהחלקה.
נאשם 1 הטעים כי לאחר הפגישה אצל השייח' בכסייפה, הוא שלח מכתבים ליועץ המשפטי של המינהל במחוז דרום עו"ד ביידא וליועץ המשפטי של החברה עו"ד שבתאי, בצירוף מסמכים של תביעת ההסדר (נ/4) וביקש במסגרתם הסבר כיצד ניתנו האישורים לחברה. באותה הזדמנות ביקש להפסיק כל עבודה על מנת שלא לפגוע בכל זכות עתידית שלו עד לבירור תביעתו.
לטענת נאשם 1, הוא לא ראה אישורים שלפיהם המחצבה פועלת כדין בקרקע, רק טענו בפניו בעל פה אודות כך. עמדתו היא שהמינהל אינו יכול לתת אישור לחברה לחצוב בקרקע, ועל כן המחצבה אינה עובדת כדין. נאשם 1 נשאל מדוע לא פנה לערכאות בעניין והשיב שבמכתביו ביקש להמציא לו את כל האישורים לפני פנייה לערכאות המשפטיות. הוא ביקש לברר את העובדות הבסיסיות בטרם יפתח בהליכים המשפטיים, מה גם שמדובר בחומר רב שצריך להכינו. כל "הסיפור" הזה נמשך מספר ימים שבמהלכם התקיימו כמה פגישות.
2. האיומים הנטענים על הקבלן סלמאן אבו קוש
2.1.1 עדותו של אבו קוש אודות דרישת הנאשמים להפסיק את העבודה במחצבה
16. בחקירה הראשית העיד אבו קוש כי נאשם 1 "בא אלי, אמר שזה האדמה שלי, אל תעבוד בשטח" (עמ' 159, ש' 18) [שגיאות הכתיב בציטוט זה ובציטוטים בהמשך הן במקור].
ב"כ המאשימה ביקשה מאבו קוש לפרט יותר, והוא מסר שנאשם 1 בא אליו למחצבה יחד עם נאשם 2, כשנאשם 1 נוהג ברכב. לדבריו, במחצבה עבדו אנשים רבים: 5, 6, 10 נהגים. עם זאת, הנאשמים הגיעו לעד ולא לאף אחד אחר, והם דיברו איתו בלבד. לאחר שרוענן זכרונו, הוא אישר שיחד עמו נכח גם המפעיל של ה"באגר". במעמד זה אמרו הנאשמים לעד: "שזה האדמות שלנו, אל תעבוד באדמות שלנו" (160, ש' 24).
אבו קוש ביקש מהנאשמים להמשיך לעבוד עד שיסיים את העבודה עם החומר שכבר נחצב, אך הנאשמים סרבו. העד הניח בצד את הכלים (במהלך עדותו הסביר כי הכוונה ל"משאיות, באגרים, שופלים...") והלך לביתו, תוך שהוא חושש לגורל הכלים (182-183).
בעקבות זאת העד קרא ל"מנהל של המחצבה", אבנר חומרי, וסיפר לו "שעצרו אותי ככה וככה" (161, ש' 27). החברה ביקשה שהעד יגיש תלונה במשטרה, שאם לא כן החברה לא תשלם לו את כספו. העד הגיש תלונה בתחנת המשטרה בערד. לאחר מכן התקיימה פגישה אצל השייח' ולאחריה פגישות נוספות (165-166) [על הפגישות ראו להלן].
בהמשך החקירה הראשית ביקש העד לספר את הסיפור מתחילתו: חודש לאחר שהתחיל לעבוד במחצבה של החברה, בא אליו נאשם 1 ואמר לו שזו "אדמה שלי, אומר אל תיגע" (167, ש' 25). העד הסביר לו שהוא עובד במקום באופן חוקי, שיש לו אישורים ממינהל מקרקעי ישראל, ושאם יש לנאשם 1 בעיה, אז שיפנה לחברה שעמה הוא עובד. נאשם 1 אמר לו: "תעשה לי טובה, אל תעבוד זה אדמה שלי". העד השיב לו: "בסדר". הוא עצר את העבודה, והתקשר לאבנר וסיפר לו מדוע הוא אינו יכול לעבוד. העד אמר לאבנר: "בוא נדבר איתם", ועל כן נקבעה הפגישה אצל השייח' אבו חאמד בכסייפה (167-178).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 2 סיפר העד שתחילה נאשם 1 בא אליו הביתה ואמר לו "תשמע זה שטח שלי פה, מה קורה". לא היו איומים. העד אמר לנאשם 1 שיש לו אישורי עבודה. בשלב זה העד לא עצר את העבודה ולא הוציא את הכלים. העד דיווח לאבנר חומרי על הגעתו של נאשם 1. לאחר מכן באו אליו שני הנאשמים למחצבה ועצרו את העבודה "שאמר, לא לעבוד באדמה שלנו, אז לקחנו את הבאגר ויצאנו, ואחר כך נסענו לשיג" (208, ש' 12-13). "אמרו לי תעצור את הכלים, אל תעבדו פה, זה אדמה שלנו. אחרי זה הלכנו לשיג" (209, ש' 4-5).
2.1.2 עדותו של אבו קוש אודות הפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר
17. העד הסביר בחקירה הראשית כיצד הנאשמים עצרו את העבודה של הבאגר: הם "עמדו על יד המחצבה ועל הפה של המחצבה ואמרו לו אל תיקח ... עמדו על הדלת, אמרו אל תעבדו שם. אז אמרנו בסדר, הוצאנו את הכלים..." (189-190). העד אישר שהנאשמים ניגשו לבאגר ואמרו לו להפסיק מיד את העבודה. הנאשמים "היו עומדים על הכניסה של המחצבה ... הבאגר עמד בתוך המחצבה ... הם חסמו את הדרך ... הם עמדו על הדרך, והבאגר עמד, גם רצה לעשות איתם בעיה, הבן אדם של הבאגר, אמרתי אל תדבר איתם בכלל, עצור את הבאגר בוא נוציא אותו, והוצאנו אותו ולהתראות" (190, ש' 14-23). ובהמשך: "חסמו, הם עמדו על הדלת, אני אמרתי שהם רוצים לקחת את הבאגר, הם חסמו את זה על הדרך, ועמדו על הדרך ..."עמדו על הדלת, אמרו אני לא יעבוד .. הבאגר אמרתי לו תוציא אותו דחוף, לא רוצה בעיות עם אף אחד" (190-191).
בחקירה הנגדית אישר העד שמסר במשטרה שהנאשמים "ניגשו למפעיל הבאגר, אמרו לו להפסיק מיד את העבודה והוא עצר את הכלי. אני ניגשתי אליהם לשאול מה הם רוצים, והם אמרו שזה השטח שלהם ושאני לא יעבוד שמה והם עזבו את המקום". אבו קוש אישר שהאירוע עם הבאגר היה האירוע היחיד שבו פגש את הנאשמים בשטח המחצבה, ושהנאשמים לא איימו לשרוף לו את הכלים באותו מעמד (194).
2.1.3 עדותו של אבו קוש אודות המפגש בערד ובקשת המאשימה להכריז עליו כעד עוין
18. ב"כ המאשימה הוסיפה וחקרה את אבו קוש בחקירה הראשית אודות הפגישה בתחנת הדלק בערד [על פגישה זו ראו בהרחבה בהמשך].
ב"כ המאשימה ביקשה להכריז על העד כעד עוין, מכיוון שהעד טען שהוא אינו זוכר את הפרטים, והיא התבקשה על ידי בית המשפט להזכיר לעד את הדברים שאמר בחקירתו במשטרה (172-173).
הסנגורים הסכימו שהמשפט שאמר העד בשורה 65 בהודעתו במשטרה יירשם בפרוטוקול: "אני נזכר שהייתה עוד פגישה בתחנת הדלק ערד בתוך מסעדה ביני לבין סאמי, ג'ומעה ואבנר. בשיחה הזו הם אמרו, שיש להם תביעת בעלות על השטח, והם ביקשו כסף, לא יודע כמה בדיוק. בשיחה הזו סוכם שנבוא לפגישה של המינהל. השיחה הזאת הייתה אחרי השיחה עם השייח', לפני הפגישה ברמלה. מה ג'ומעה באמת רוצים, מה הייתה הדרישה שלהם, ביקשו על כל טון של חול שיוצא כסף" (175).
לאור הסכמת הסנגורים לציין לפרוטוקול דברים שמסר העד בחקירתו במשטרה, כמצוטט לעיל וכן כמצוטט להלן, לא עמדה ב"כ המאשימה על בקשתה להכריז על העד כעד עוין, במהלך החקירה הראשית.
2.1.4 עדותו של אבו קוש אודות המפגש עם בני משפחת אבו עייש בשיג בלקייה
19. על פי עדותו של אבו קוש בחקירה הראשית, לאחר שנאמר לו שלא הצליחו להגיע להסכמה עם הנאשמים, ומכיוון שבשטח נשארו חומר שכבר חצב והכלים שלו, והוא היה מעוניין לקחת אותם חזרה – הוא הלך, יחד עם אנשים מכובדים מהמשפחה שלו, אל משפחת אבו עייש אשר בלקייה. הפגישה התקיימה בשיג, ולא נכחו בה הנאשמים אלא בני משפחה אחרים ממשפחת אבו עייש. בני משפחת אבו עייש סרבו לאפשר לאבו קוש לקחת את החומר שלו.
בחקירה הנגדית אישר העד כי נכח במפגש בשיג, בין היתר, מחמד אבו עייש שהוא מנהל בית ספר. אבו קוש אישר גם כי כשנשאל בהודעתו במשטרה מיום 10/3/10 האם איימו עליו בשיג, הוא השיב לשוטר: "מחמד אמר, שאם אנחנו לא נעזוב את השטח, הם שש מאות איש ויהיה בלגן בשטח" (195-196).
העד אישר עוד שהפעם הראשונה שבה חש איום, כלומר שיכול לקרות "בלאגן" בשטח, שיבואו ויפגעו לו בבאגר, הייתה כשמחמד אבו עייש אמר לו בשיג שיהיה בלאגן (193).
אבו קוש אישר גם כי את האיומים לגבי פגיעה בבאגר הוא לא קיבל מהנאשמים, משום שהם כלל לא נכחו במפגש בשיג (194).
כנזכר לעיל, במהלך סיכומי התביעה הוסכם בין ב"כ הצדדים כי המפגש בשיג התקיים, בהעדר הנאשמים, בסמוך ל-10 במרץ 2010, הוא מועד הגשת התלונה הראשונה מטעם אבו קוש בתחנת המשטרה בערד, כשלושה שבועות לאחר הפגישה ברמלה (518-519).
2.1.5 עדותו של אבו קוש על שיחת הטלפון שקיבל במפגש עם משפחת אבו עייש בשיג
20. העד הוסיף ומסר בחקירה הראשית כי במהלך המפגש בשיג של שבט אבו עייש בלקייה הוא קיבל שיחת טלפון: "היה לי טלפון, היה לי מספר 500, ממי אני לא יודע" (170, ש' 15). בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה מה מסר במשטרה לגבי זהות המתקשר, השיב אבו קוש: "אמרתי יכול להיות שג'ומעה, יכול להיות שזה מישהו אחר, אני באמת לא זוכר ... אני אמרתי במשטרה, לא יודע מה רשמה המשטרה, אמרתי אולי זה ג'ומעה אולי זה מישהו אחר. יש במספר הזה חמש מאות, עכשיו זה מצוין אצלך בחקירה. של מי המספר הזה, אני לא יודע ... זה היה בתוך המספר 500, כאילו שלוש ספרות 500, זה מצוין בחקירה, אבל אני לא יודע אם זה ג'ומעה לא ג'ומעה, אני לא יודע" (170). אבו קוש העיד כי האיש שהתקשר אמר לו: "אל תיגע באדמה, זה אדמה שלנו, אל תיקח אפילו גרגיר אחד מהאדמה שלנו". ב"כ המאשימה המשיכה ושאלה את העד מה המתקשר אמר לגבי הכלים, ואבו קוש השיב שהוא אינו זוכר, ולבסוף השיב: "אמר לי אם אתה לא עוזב את השטח, יקרה משהו לכלים, משהו לא טוב לכלים שלך" (171, ש' 25-26).
העד הוסיף גם שהוא לא חשד שמדובר בנאשמים ולא קישר בין הטלפון שספרותיו האחרונות הן 500 לבין הנאשמים (203-204).
עם זאת, הסנגורים הסכימו שאבו קוש אמר בחקירתו במשטרה, שנאשם 2 התקשר אליו במהלך המפגש אצל השייח' ואיים עליו שאם לא יוציא את הכלים משטח המחצבה הוא לא יהיה אחראי למה שיקרה להם (181-182).
יש לציין, כי בסיכומים עלתה טענה מצד המאשימה שלפיה הוסכם שאבו קוש אמר בחקירתו במשטרה שהוא זיהה את נאשם 2 על פי קולו, אולם נתון זה אינו כלול בהסכמת הסנגורים הנ"ל.
2.1.6 עדותו של אבו קוש אודות איומי הנאשמים בעניין הכלים
21. ב"כ המאשימה שאלה את העד, בחקירה הראשית, מה הנאשמים אמרו לו לגבי הכלים, והפנתה אותו לרשום בשורה 53 להודעתו במשטרה. העד השיב: "אני לא זוכר אם אני אמרתי לא אמרתי ... אני לא זוכר, יכול להיות שאמרתי, יכול להיות שלא אמרתי. אני לא זוכר לפני שנה וחצי מה היה ... אני חתמתי, אני לא מכחיש מה שאני עושה ... יכול להיות שהשוטר הבין אותי אחרת, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא ... " (177). ב"כ המאשימה שאלה את אבו קוש האם הוא אמר את הדברים שרשם השוטר, והוא השיב: "אני לא אמרתי" (177, ש' 15).
אבו קוש נשאל שוב על-ידי בית המשפט האם אמר את הדברים הללו במשטרה והשיב: "אני לא זוכר ... אני רק דיברתי רק כל הזמן דיברתי אמת ואני רק מדבר את האמת ... היא אמרה שזה כתוב, אני לא זוכר אם אני אמרתי או לא אמרתי ... באמת לא זוכר" (179).
בשלב זה של החקירה הראשית עתרה ב"כ המאשימה להגיש את הודעותיו של העד, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), בכפוף להוכחת מתן האמרה על-ידי גובי ההודעות. נטען כי "העד מתחמק, הוא לא מוסר פרטים מדויקים. לגבי פרט מאוד, מאוד מהותי, של איום של שני הנאשמים, שהם ישרפו לו את הכלים, הוא אומר שהוא לא זוכר, למרות שרעננו את זיכרונו מספר פעמים, כך גם לגבי מספר פרטים מהותיים בעדויות האחרות שהוא מוסר באופן כללי ומסרב להיכנס באופן ספציפי, מי יזם ומי התקשר ... כך גם לעניין זהות הנאשם 2, לעניין האדם שהתקשר אליו במפגש עם השייח' ואיים עליו ... שאם הוא לא יוציא את הכלים משטח המחצבה הוא לא יהיה אחראי למה שיקרה להם, וזה הוא אמר בשתי עדויות, שמי שהתקשר אליו זה ג'ומעה ופה הוא אמר הוא לא זוכר, אולי ג'ומעה אולי לא, הוא לא אמר" (180).
הסנגורים הסכימו שבשורה 53 להודעה מיום 7 באפריל 2010 נאמר מפיו של אבו קוש ש"שניהם איימו שאם לא נצא מהאתר, הם ישרפו לנו את הכלים" (179-182). אין מחלוקת לגבי הסכמה זו שהמילה "שניהם" מתייחסת לשני הנאשמים (191, 202); יצוין כי הסנגורים הסכימו לציטוט שורה 53 להודעה הנ"ל רק על מנת להראות שהעד אכן אמר את הדברים במשטרה אך לא לאמיתות תוכן הדברים (196-197).
נוכח הסכמתם של הסנגורים, כי אבו קוש אמר בחקירתו במשטרה ששני הנאשמים איימו שאם לא ייצא מהאתר הם ישרפו לו את הכלים; וכמו כן אמר בחקירתו במשטרה שנאשם 2 התקשר אליו במהלך המפגש אצל השייח' ואיים עליו שאם לא יוציא את הכלים משטח המחצבה הוא לא יהיה אחראי למה שיקרה להם – לא עמדה עוד ב"כ המאשימה על הגשת הודעותיו של העד במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, במהלך החקירה הראשית (181-182).
בחקירה הנגדית התבקש העד להתייחס להודעתו במשטרה מיום 10/3/10 – שבמסגרתה סיפר הן על האירוע שבו הגיעו הנאשמים למחצבה וביקשו ממנו להפסיק לעבוד והן על האירוע בשיג של בני משפחת אבו עייש; וכמו כן בהודעה זו נשאל "האם מלבד זה היו עוד מקרים שדרשו ממך להפסיק לעבוד, או איימו עליך" והשיב: "לא, יש כל הזמן מקרים קטנים, אבל פתרנו הכול וכרגע זאת הבעיה".
אבו קוש הסביר בחקירה הנגדית ש"הבעיה" הנוכחית היא שלא נותנים להמשיך לעבוד (199-200).
אבו קוש העיד שהוא לא מסר בהודעה מיום 10/3/10 שמישהו איים עליו שישרוף לו את הכלים, כי לא אמרו לו דברים כאלו (200).
בהמשך החקירה הנגדית התבקש אבו קוש להתייחס להודעתו השנייה מיום 7/4/10, שבה נרשם שהוא אמר: "שניהם איימו שאם לא נצא מהאתר, הם ישרפו לנו את הכלים", והעיד שלא הנאשמים אמרו לו שישרפו לו את הכלים (200).
אבו קוש מסר כי האיום הנוגע לשריפת הכלים, שאודותיו מסר בהודעתו השנייה, נאמר לו רק בשיג ולא בהזדמנות אחרת (201, 203). האיומים היו בטלפון ובשיג, שבו הנאשמים לא היו נוכחים.
אבו קוש נשאל על-ידי בית המשפט מדוע אם כך העיד במשטרה שהנאשמים הם אלו שאיימו עליו, והשיב שהוא אינו זוכר שאמר דבר כזה (201). אבו קוש נשאל על-ידי בית המשפט מדוע אמר בהודעתו השנייה שהנאשמים איימו עליו, אף שהאיומים היו בשיג והנאשמים לא נכחו בשיג, והשיב שהוא אינו זוכר (203). לדברי אבו קוש, הנאשמים "לא איימו, הם רק דיברו ואמרו שזה האדמה שלנו, תצא מהאדמה שלנו, אל תעבוד" (203).
בחקירה הנגדית הוסיף אבו קוש שהאירוע עם הבאגר במחצבה היה האירוע היחיד שבו פגש את הנאשמים בשטח. באירוע זה הנאשמים לא איימו לשרוף לו את הכלים. הם רק דיברו ואמרו שזו אדמה שלהם, שייצא ממנה ושלא יעבוד. באף מפגש עם הנאשמים, הן במחצבה, הן בערד והן ברמלה, הנאשמים לא אמרו לו שהם ישרפו לו את הכלים או שהשבט יפגע לו בכלים (205-206).
בחקירה החוזרת העד התבקש להתייחס לכך שבחקירתו הנגדית העיד שהנאשמים לא איימו לשרוף לו את הכלים, ואילו בהודעתו במשטרה אמר אחרת, והשיב: "אני לא זוכר אם אני אמרתי במשטרה או לא אמרתי במשטרה" (219, ש' 8). העד גם התבקש להתייחס לכך שבחקירתו הנגדית אמר שהנאשמים לא איימו עליו, אלא רק אמרו לו שזו האדמה שלהם ושייצא מפה; ואילו במשטרה אמר שהם איימו שהם ישרפו את הכלים, ושנאשם 2 אמר לו בטלפון שאם לא יוציא את הכלים משהו לא טוב יקרה להם, והשיב: "אני קיבלתי את זה בטלפון ... מה שקרה לי סיפרתי בזה נגמר. זה מה שהיה אצלי, זה מה שאני סיפרתי וזה האמת..." (219-220), ובהמשך בהקשר זה: "אני אמרתי אני לא זוכר, אני לא אמרתי שזה אחר ... אני אמרתי לא זוכר בפירוש" (221).
בשלב זה של החקירה החוזרת ביקשה ב"כ המאשימה להכריז על העד כעד עוין, והסנגורים התנגדו לבקשה (220 ואילך). הבקשה נדחתה, תוך שקבעתי בנימוקי ההחלטה, בין היתר, כי "העד גם בחקירה הראשית וגם בחקירה הנגדית, מסר באופן עקבי למדי, כי אינו זוכר אם אמר את הדברים, שרשומים באמרות במשטרה, אך שני הסנגורים הסכימו לכך, שאכן הדברים נאמרו מפיו של העד, ולמשקל הדברים יתייחסו הצדדים בסיכומים, בשלב המתאים. אין מקום בנסיבות מקרה זה, להכריז על העד כעד עוין, בשלב זה של החקירה החוזרת" (224). על כך ראו גם בהמשך, בפסקה 93 להלן.
2.1.7 עדותו של אבו קוש אודות הפסקת העבודה במחצבה
22. אבו קוש העיד, בחקירה הראשית, כי היו לו 7-6 כלים, וכל יום עבודה של משאית או של "שופל" שווה 1,500 ש"ח, בעוד שיום עבודה של באגר שווה 3,000 ש"ח. העד מסר כי לא עבד במשך שלושה שבועות, אבל הוא אינו יודע אם זה בגלל הנאשמים או בגין משהו אחר. בהמשך ציין לגבי הפסקת העבודה כי "זה היה כמה קטעים, זה לא היה קטע אחד" (184, ש' 22), וכי במצטבר לא עבד חודש. הוא הפסיד הרבה כסף וגם החברה הייתה חייבת לו כסף ולא רצתה לשלם. לדברי העד, הוא הפסיק את העבודה באתר בגלל שהנאשמים אמרו לו לא לעבוד (184-185).
אבו קוש הוסיף כי לאחר שלושה שבועות, מישהו מהכפר שלו דיבר עם אנשי אבו עייש, ואז הם התירו לו לקחת את החומר שנחצב. העד בא עם הכלים לקחת את החומר שנחצב, ומאז הפסיק את העבודה משום שלא רצה לעבוד במקום יותר. מישהו אחר עבד במקומו.
בחקירה הנגדית אישר אבו קוש שהציוד שלו לא נפגע, ולאחר זמן התקשר אליו נאשם 2 ואמר לו לקחת את החומר שנשאר בשטח, ואבו קוש עשה זאת.
העד אישר לב"כ נאשם 2 שבעקבות הדברים ששמע בשיג של משפחת אבו עייש הוא אמר שהוא אינו מוכן להמשיך לעבוד; הוא לא רצה לסבך את המשפחה והעדיף לא לעבוד. הוא התקשר לאבנר (חומרי) ואמר לו שהוא אינו רוצה יותר לעבוד. אבנר לקח את אבו קוש למשטרה כדי להגיש תלונה.
עם זאת, העד הבהיר שהוא לא עצר את העבודה, ובהמשך הסביר שהם עבדו לסירוגין בהתאם להסכמות.
2.2 עדותו של חומרי אודות דרישת הנאשמים מאבו קוש להפסיק את העבודה במחצבה
23. על פי הודעתו של מנכ"ל החברה אבנר חומרי מיום 7/4/10, אשר הוגשה בהסכמה (ת/3א), החברה החלה לעבוד בערך באמצע אוקטובר 2009. ביום 17/1/10 התקשר אליו אבו קוש וסיפר לו "שבא אליו מישהו בשם סמי אבו עייש ואמר לו שהקרקע שייכת לו והוא מבקש שיפסיק לאלתר את עבודות החציבה. בשלב הזה לא היו איומים" (ש' 14-15). למחרת הגיע חומרי אל השטח, נפגש עם אבו קוש, ואבו קוש אמר לו שבני אבו עייש רוצים שיגיעו לשייח' בכסיפה (ש' 17-19). חומרי סיפר בהודעתו על הפגישה בכסייפה ולאחריה הפגישות בערד, במינהל מקרקעי ישראל וברמלה (ש' 19-47). לאחר מכן הוא הוסיף: "אנחנו המשכנו לעבוד רגיל ואחרי מספר ימים סלימאן אבו קוש הודיע לי שקיבל איומים מסמי וג'ומעה שבאו אליו לשטח והודיעו לו שאם הוא לא יורד מהאדמה ומפסיק לעבוד מיידית הם יפגעו לו בכלים ויגרמו לו נזקים וישרפו לו את הטרקטורים ואמרו לו שהם מוכנים שהוא יעבוד בתנאי שבו ישלם להם. אבל אני מדגיש שזו עדות שמועה, סלימאן סיפר לי, אבל אני לא שמעתי את זה באוזניים שלי. אנחנו פנינו מיידית למשטרה לתחנת ערד סיפרנו להם את הסיפור והם הנחו אותנו לעדכן אותם במידה ויהיה עוד מפגש. אני הנחיתי את סלימאן אבו קוש להמשיך לעבוד רגיל ולעדכן אותי מיידית על כל התפתחות באזור אבל סלימאן מסרב לעבוד שם כי הוא פוחד שיפגעו לו בכלים. מאז אותו יום אין עבודת כרייה ופינוי תוצרת באתר" (ש' 48-54) [ההדגשות בציטוט הוספו ואינן במקור].
בעדותו בבית המשפט הוסיף חומרי כי העבודה במחצבה הופסקה לראשונה ב-17, 18-19 בינואר 2010, ליומיים שלושה (76). בין ינואר למרץ 2010 העבודה התנהלה עם הפסקות קצרות "כי כל פעם הם איימו וכל פעם היינו צריכים להתחנן ... איימו עליו שישרפו את המועדון". ההפסקה הכי ארוכה הייתה ממרץ ועד מאי (77-78).
חומרי הסביר כי הוא פנה אל אבו קוש וביקש ממנו לעבוד, והקבלן טען שהוא "לא עובד ... כי לא נותנים לי לעבוד, ישרפו לי את הכלים, זה מה שהוא אומר לי..." (79). חומרי נשאל במי מדובר והשיב: "הוא יודע מי. החברה האלה. ... איך ידעתי? כי ישבתי שמה בתוך, ישבתי יחד איתם אצל השייח' שלהם גם כן. עם מי הם דיברו? עם מי אני דיברתי? ... היה שם שייח' שמה בערעור [צ"ל: בערוער] ... השייח'ים הם מתווכים ... הם ישבו והוא אומר לו תעבוד, הוא אומר אני לא יכול לעבוד למה? ישרפו את המועדון, ישרפו את הכלים ..." (79).
לדעת העד, בעקבות מעצר הנאשמים התחדשה העבודה, אולם הוא הוסיף כי הוא אמר לקבלן שהוא לא ישלם לו כסף ולחץ עליו שהוא יעבוד. העבודה הסתיימה בתחילת יוני. במהלך כל התקופה הכלים נשארו בשטח, ואיש לא נגע בהם (80). הייתה עליהם שמירה (93).
2.3 עדותו של בלומנפלד אודות דרישת הנאשמים מאבו קוש להפסיק את העבודה
24. על פי עדותו של יו"ר החברה מירל בלומנפלד בבית המשפט, הוא הגיע למשטרה בעקבות דיווח של מנכ"ל החברה חומרי שלפיו מפריעים לקבלן סלמאן אבו קוש לבצע את החציבה: מאיימים עליו שלא יתנו לו להיכנס לשטח, ושיפריעו לו (106).
מירל העיד שהוא לא ייחס לכך חשיבות מרובה באותו הרגע. לאחר כמה ימים דיווח אבו קוש ששוב מאיימים עליו ושהוא רוצה לקיים פגישה עם המפריעים. על רקע זה התקיימה פגישה בתחנת הדלק בערד (106).
יצוין כי ההגנה התנגדה לעדות שמועה, והתביעה הסכימה להתנגדות בכפוף לדיני הראיות.
2.4 גרסתו של נאשם 1 אודות הדרישה מאבו קוש להפסיק את העבודה במחצבה והפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר
2.4.1 אמרתו הראשונה של נאשם 1 מיום 24/1/10 (ת/8)
25. נאשם 1 נשאל במשטרה האם ביקר בשטח ופגש אנשים במחצבה, והשיב: "אני כול הזמן מבקר שם אבל אני לא זוכר אם פגשתי אנשים. זאת אומרת אף פעם לא פגשתי מישהו מהקבלנים או מעורכי הדין".
נאשם 1 נשאל האם פגש את הקבלן בעניין העבודה במחצבה והשיב: "בטח פגשתי אותו לא במחצבה עצמה אף פעם לא ראיתי אותו. דיברנו היה מנסה להגיע איתנו להבנה במינהל".
נאשם 1 נשאל האם איים על אחד העובדים במחצבה והשיב בשלילה. הוא שב ונשאל האם אי פעם הוא איים על הקבלן שמבצע עבודות במחצבה והשיב: "בחיים לא. דיברתי עם הקבלן והסברתי לו שלא יעבוד שם דיברתי איתו בשפה שיבין שפת עורכי דין ואנשים קבלנים שעובדים שם ולא פוגעים באף אחד, אני אף פעם לא הלכתי לשם עם נשק או חרב אני אף פעם לא העלבתי אף אחד מהם איך הם מסברים לי שה איום...".
נאשם 1 נשאל האם ניסה אי פעם להגיע למחצבה ולמנוע מהכלים לעבוד שם, והשיב: "לא. אני ביקשתי מהקבלנים ומהאחראים ...".
נאשם 1 נשאל האם אי פעם הוא, יחד עם נאשם 2, הגיעו למחצבה ומנעו מהכלים לעבוד במקום, והשיב: "לא. ביקשנו מהמנהלים וממנכ"ל החברה ביקשנו בקשה ואני עדיין מבקש יש הבדל".
הוטח בנאשם 1 שהעבודה במחצבה הופסקה כי הוא איים לפגוע בכלים, והוא השיב: "לא נכון. הכלים עדיין עובדים שם ואף אחד לא פגע בהם זה לא נכון".
נאשם 1 הוסיף והכחיש כי פנה לאבו קוש, איים עליו או על עובדיו שלא יעבוד בשטח ושאם לא יפסיק הוא לא יהיה אחראי לנזקים שייגרמו לכלים או שמנע מהכלים (כמו הבאגר) לעבוד במקום. לטענת נאשם 1: "לא, אני אמרתי לא לקבלן אפילו למנהלים של הקבלן ... שאם המנהל נתן לכם אישור כחברה מסחרית לכל דבר אין לי בעיה עם זה אבל יש לי בעיה שאתם משתמשים באדמה ופוגעים בזכויות שלי ... אני ביקשתי מכולם ואמרתי להם אנחנו היה לנו סיכום ... אני בחיים לא ראיתי את סולימאן בתוך המחצבה ובחיים לא איימתי עליו אם יגיע יום אחד ויגיד לי שאני איימתי עליו אני אומר לך שזה לא נכון ולא היה בחיים ... אני אומר לך שלא פגשתי את סולימאן במחצבה אז איך אני אאיים עליו במחצבה אני בחיים לא פגשתי אותו במחצבה זה שדיברנו בטלפון ובבתי קפה אבל אף פעם לא היה במחצבה ... בחיים לא פגשתי את סולימאן, וגומעה לא איים על אף אחד ולא אני כמובן אני אומר לך שרמת ההתקשרות והשיחות בנינו היו הרבה מעל לא היו לנו שום איומים ועובדה כל התקופה הזו הם עבדו..." [ההדגשות הוספו].
2.4.2 אמרתו השנייה של נאשם 1 מיום 21/4/10 (ת/9)
26. נאשם 1 מסר באמרתו השנייה במשטרה: "אני במחצבה בחיים לא ראיתי לא את אבנר ולא את סלימאן. אני מבקר שם".
לגבי תלונתו של אבו קוש בדבר האיום עליו ועל מפעיל הבאגר מסר נאשם 1: "הרבה פעמים אני מבקר בשטח תמיד אני מבקר בשטח ואף פעם לא איימתי על אף אחד ולא על סלימאן ולא על אבנר ובחיים לא פגשתי אותם בשטח אז איך אוכל לאיים עליהם ומה שאמרו לו בטלפון או בשיג אני לא יודע אני בחיי לא איימתי על סלימאן ולא על אף אחד אני בסך הכול ביקשתי בלשון טובה ... אני לא איימתי על סלימאן אף פעם ... אני עכשיו מבין שסלימאן יש לו אינטרס עליון להביא את כול ההאשמות עליי כי הוא לא עובד מסיבות שלו ... אני בחיים לא עצרתי אותו לא אני ולא גומעה וזה לא נכון" [ההדגשה הוספה].
2.4.3 עדותו של נאשם 1 בבית המשפט
27. נאשם 1 מסר בעדותו כי יום אחד ראה שיש בקרקע מחצבה. נאשם 1 ניסה לאתר את הקבלן, אך לא מצא אותו בשטח. לאחר מכן הוא הלך למשטרת העיירות וטען שמתבצעת עבודה באדמה שלו, הגם שהיא עדיין בהליכי הסדר. במשטרת העיירות הפנו אותו לתחנת ערד, ובתחנת ערד אמרו לו שאם למי שפועל יש אישורים והוא עובד על פי החוק, אי אפשר לעשות נגדו כלום. נאשם 1 התחיל לחפש את הקבלן כדי שיציג לפניו אישורים.
נאשם 1 העיד על שארע ביום שהגיע למחצבה ופגש את אבו קוש: נאשם 1 הגיע למחצבה, יחד עם נאשם 2. כשהגיע הוא ראה משאיות רבות חונות בצד, ואדם עובד בתוך המחצבה. נאשם 1 מסר שהגיע עם רכב המאזדה שלו עד לתחילת המחצבה "איפה הגבול שאפשר להיכנס לשם". הבאגר נמצא בתוך המחצבה. לטענתו, הוא לא חסם את הבאגר, כי כלל לא הגיע אליו פיזית. לדבריו, קשה לרכב להיכנס פנימה יותר כי "זה שביל שבתוך חפירות. אנחנו עשינו את הסיבוב, עשינו מלמעלה, ראיתי אותם, צילמתי אותם ירדתי, החניתי את המאזדה בדיוק בכניסה כפי שרואים אותה בכניסה". לטענת נאשם 1, אין לו כל יכולת לחסום כלי כמו הבאגר, מה גם שבאותו יום הבאגר היה מקולקל וממילא עמד. ליד הבאגר ניצבו שני כלי רכב אחרים של שני אנשים שעבדו במקום. העובדים תיקנו את השיניים של הבאגר. נאשם 1 צילם תמונות (נ/3א-ט), כי רצה שתהיה לו הוכחה שעובדים בחלקה שלו. בין היתר הוא צילם בחור שתיקן את הבאגר ועובד נוסף שהיה לידו. סלמאן אבו קוש לא היה בסיטואציה זו. נאשם 1 עמד על כך שמעולם לא פגש את אבו קוש בתוך המחצבה. נאשם 1 שאל את מפעיל הבאגר היכן הבוס שלו. מפעיל הבאגר השיב שהוא לא נמצא.
לדברי נאשם 1, אבו קוש רק "ביציאה שלנו פגש אותנו אחרי המחצבה בקצת במהלך הנסיעה". נאשם 1 פגש אותו ביציאה, מחוץ למחצבה, רחוק מהמחצבה "לא רק מהמכתש, מכל ההר הזה כשלוש מאות ארבע מאות מטר ביציאה, בשביל המוציא החוצה". לדבריו, "זה לא בפגישה מתוכננת אלא אקראית, הוא כל מי שהיה בסביבה, או שהוא ראה אותנו או שהתקשרו אליו".
נאשם 1 הסביר כי במשטרה הוא נשאל לגבי מקרה, שבו, לטענת אבו קוש, הוא חסם את הבאגר, ועל כן נאשם 1 טען במשטרה שמעולם לא פגש את אבו קוש במחצבה. לטענתו, לא שאלו אותו במשטרה באופן כללי האם הוא פגש את אבו קוש במחצבה. ב"כ המאשימה הפנתה לאמרתו הראשונה במשטרה, ת/8 ש' 84-87 , שם מסר "אני בחיים לא פגשתי אותו במחצבה, זה שדיברנו בטלפון ובבתי קפה אבל אף פעם לא היה במחצבה". נאשם 1 הסביר כי "הם לא שאלו אותי על זה, הם שאלו אותי האם בתוך המחצבה" ... "לא פגשתי אותו, עדיין אני אומר ... זה חצי קילומטר פגשתי אותו מחוץ למחצבה". "לא אמרתי את המילה שטח, אמרתי בתוך המחצבה ... בחיים לא פגשתי את סולימאן". "גם באותו רגע יש כוונה לכך שאני אמרתי לא במחצבה, כי הם אומרים פגשתם ואיימתם במחצבה, אז הוא לא, אם הוא לא היה במחצבה, איך אני אאיים עליו במחצבה?" [ההדגשות הוספו].
נאשם 1 שב ונשאל מדוע לא סיפר במשטרה שפגש את הקבלן מחוץ למחצבה, והשיב כי הוא ענה רק על מה שנשאל. באותו רגע זה מה שהיה לו בראש.
נאשם 1 הכחיש כי איים כלל. לדברי נאשם 1, אבו קוש אמר לו שהוא עובד באישור החברה, ושלחברה יש אישורים, ושיפנה אליה. נאשם 1 ביקש שיעבירו לו את הפרטים של החברה.
לטענת נאשם 1, למחרת אירוע זה, אבו קוש רצה לדעת של מי הקרקע, ולכן הוא הלך לשייח' אבו חמד על מנת לברר את הדברים מול מנהל החברה אבנר חומרי ומול הנאשמים. נאשם 1 טען שלא הוא יזם את הפגישה.
2.5 גרסתו של נאשם 2 אודות הדרישה מאבו קוש להפסיק את העבודה במחצבה והפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר
28. נאשם 2 מסר שהוא היה בקרקע פעם אחת עם נאשם 1. היה שם מכונאי שטיפל בטרקטור תקוע. לטענתו, הוא לא פגש את אבו קוש במחצבה, אלא פגש אותו לראשונה רק במפגש אצל השייח' (עמ' 3-2).
לגבי טענת אבו קוש שאיימו עליו, אמר נאשם 2: "אני מבקש עימות עם סלימאן אבו קוש פנים מול פנים ושסלימאן אבו קוש ואני רוצה להוכיח שאני זה שאפשרתי לסלימאן שימשיך לעבוד במקום ואני אפילו לא איימתי עליו אני מבקש עימות עם אבו קוש". ... אני אומר שוב שאת שאבו קוש לא פגשתי אף פעם ולא פעם אחת בשטח בכלל ואני מבקש עימות עם אבו קוש ופעם אחת שאני ראיתי שם את הטרקטור עובד שם אפילו היה תקוע שם ולא עובד ... וזו הפעם היחידה שהייתי בשטח" (עמ' 4-5) [ההדגשה הוספה].
נאשם 2 הכחיש גם שאיים בטלפון על אבו קוש: "דבר כזה אולי ילד בן 16 יעשה כך אני בחיים לא עושה דבר כזה אני בן 55 ואב ל-19 ילדים אני לא אעשה דבר כזה ולא יכול להיות שאדם מכובד כמוני יתבטא בדבר כזה ואבו קוש לא חייב לי כלום ואני לא חייב לו והוא לא הכתובת בכלל. אני במערכת ציבורית שעובד כבר 20 שנה אני חושב שאני מכובד ומבוגר מספיק שלא אעשה דבר כזה" (עמ' 5).
2.5.2 עדותו של נאשם 2 בבית המשפט
29. נאשם 2 העיד שהגיע באקראי עם נאשם 1 למחצבה. נאשם 1 הזמין אותו להתלוות אליו לחלקה, על מנת להכיר את הגבולות של החלקה, ובמקרה הם עצרו מעל למחצבה. נאשם 1 הסתכל על המחצבה וצילם את הציוד ואת העובדים. לטענת נאשם 2, הוא לא ראה את אבו קוש ולא פגש אותו במחצבה. הנאשמים ירדו למחצבה ועשו סיור על מנת לראות מה עושים שם. הם לא איימו על אף אחד ולא דיברו עם אף אחד. היה שם טרקטור תקוע, והיו שם מפעיל ועוד עובד שתיקנו את הטרקטור. הנאשמים נופפו לשלום לעובדים ולא דיברו עם אף אחד. אבו קוש לא היה במחצבה.
כמה מאות מטרים מהמחצבה עצר נאשם 1 את הרכב ונפגש עם רכב שבו היה אבו קוש שנסע מולם. שניהם ברכו האחד את משנהו בשלום, ונאשם 1 שאל אותו על אישורים מסוימים שהוא כנראה היה אמור להביא לו. פגישה זו הייתה מחוץ לשביל המחצבה בכמה מאות מטרים. נאשם 2 לא סיפר על כך במשטרה, כי במשטרה שאלו אותו רק על המחצבה. בעת הנסיעה ברכב של נאשם 1 היה נאשם 2 שקוע בקריאת ספר, וכשנאשם 1 עצר את הרכב ליד אבו קוש, נאשם 2 לא שם לב, רק אחר כך שאל את נאשם 1 מי זה האיש? נאשם 1 השיב לו: "מה אתה לא איתי? זה אבו כוש". נאשם 2 זוכר שנאשם 1 שאל אותו על שני "ניירות" שהיו לו "וזה הכול".
נאשם 2 שלל שהתקשר אל אבו קוש, כאשר אבו קוש היה במפגש בשיג של משפחת אבו עייש. לדבריו: "מי אני כג'ומעה כשאני לא שם שאני אגיד לו תשמע הפלגים, הרי הוא מול הפלגים, הוא יושב מול השופט, מול עורך דין מול כולם, הוא יושב כי הפלגים מתוארים ככה, ראשי משפחות".
נאשם 2 שלל גם ששוחח עם אבו קוש בטלפון, בוודאי לא איים עליו ולא היה לו אינטרס לאיים עליו, כי הקרקע אינה שייכת לו. לדבריו, לא היה ברשותו מספר הטלפון של אבו קוש, ולו עצמו לא היה טלפון המסתיים בספרות 500.
2.6 עדויות נוספות לעניין הפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר
30. הוגשו בהסכמה 4 מזכרים שערך החוקר אייל זייתון (ת/4-ת/7), בדבר הניסיונות לקבל מסלמאן (אבו קוש) את מספר הטלפון של נהג הטרקטור שאותו חסמו הנאשמים בזמן העבודה במחצבה, ג'מיל מחמד אבו עראר. על פי מזכרים אלו, לאחר ניסיונות רבים לקבל את מספר הטלפון, מסר סלמאן אבו קוש את מספר הטלפון. ג'מיל אמר שהוא אינו מוכן להגיע לחקירה. נעשו גם ניסיונות להשיג טלפונית את נהג הטרקטור עטווה מחמד אבו עראר (054-5632654), שאמר שהוא יכול להגיע לחקירה רק בסיום יום העבודה שלו.
31. החוקר אייל סבן העיד כי נהג הטרקטור ג'מיל סירב למסור עדות במשטרה (104, ש' 15).
2.6.3 עדותו של עד ההגנה אבו ערר עטווה אודות הפסקת עבודתו של הבאגר
32. עד זה צולם בתמונות שצילם נאשם 1 במחצבה (נ/3), עם חולצה אפורה, עם גבו לתמונה, כשהוא מחזק את הברגים של הבאגר. לדבריו, העבודה על הבאגר נדרשה, משום שלפני כן הבאגר היה מושבת מעבודה מזה כמה שעות כי נשברו לו הברגים של הפטיש. העד מסר כי שני הנאשמים באו אליו ברגל, ורכבם היה מחוץ לשטח. הנאשמים אמרו שלום, והעד ומי שעמו השיבו בשלום. הנאשמים סיירו בשטח ויצאו.
על פי עדותו של העד, הנאשמים עשו ביקורת בשטח ויצאו. הנאשמים לא איימו עליהם ולא הפריעו להם בעבודה. הם לא חסמו את הבאגר. אף לא אחד התקרב לבאגר. העד שלל שהנאשמים איימו עליו או עצרו את הבאגר בגופם.
העד אינו יודע האם אבו קוש הגיע באותו יום למחצבה לאחר שהבאגר התקלקל.
לטענת העד, הוא לא הגיע לחקירה במשטרה, משום שמבחינתו, לא אירע דבר כדי שיגיע לחקירה, והוא לא רצה להיות מעורב בעניין. הוא שלל שפחד להזכיר מי מעורב. העד אישר שכשהוא זומן לחקירה, הוא אמר לשוטר שיגיע רק לאחר יום העבודה. לטענת העד, הוא הגיע, פגש את השוטר בדימונה, על יד המשרד של "חופרי ערוער". כמו כן הגיע אליו שוטר לביתו. החוקר ביקש ממנו לספר מה היה, והעד אמר שלא היה כלום. החוקר הוא בדווי בשם אבו עשיבה והיה גם שוטר יהודי מדימונה שאת שמו אינו זוכר.
העד מסר כי הגיע להעיד בבית המשפט על מנת שלא יהיו סכסוכים בין שתי החמולות.
העד הוסיף כי מספר הטלפון שלו הוא 054-5632654.
ב"כ הצדדים הסכימו כי אכן יש בתיק החקירה מזכר שבו מתואר מפגש של העד עם השוטר אייל סבן ביום 25/4/10 (351-353).
2.7 עדות עד ההגנה מוסא אבו עייש אודות המפגש בשיג של בני משפחת אבו עייש
33. העד סיפר על מפגש שהתקיים בשיג בביתו, בית משפחת אבו עייש. אבו קוש הגיע ביום 10/3/10 יחד עם עוד שניים מבני משפחתו. הנאשמים לא נכחו בשיג. בשיג נכחו כל הצעירים (בני 14, 15, 17 שנים) ממשפחת אבו עייש, כ- 50-60 אנשים ישבו בתוך השיג, 30 מתוכם הם הצעירים. גודלו של השיג מעל 300 מ"ר. המכובדים ובני משפחת אבו קוש ישבו בחדר אחד בשיג, ואילו הצעירים ישבו בחדר השני. אבו קוש סיפר שבאו אליו לשטח והורו לו לעצור את העבודה ושיפסיק לעבוד. אבו קוש ביקש שיתנו לו כמה ימים להסתדר עם הקבלן בשביל לקבל את הכסף שלו, ואז לדברי העד מוסא אבו עייש "התחילו הצעירים צעקות שמה, אל תיכנס, אנחנו נשרוף לך את הציוד, אל תכנס". לדברי העד, הוא הרגיע את הרוחות, יחד עם אבו קוש, עם מחמד אבו עייש ועם עוד כמה אנשים. הם "אמרו לצעירים כולם תלכו הביתה, אף לא אחד יישאר כאן, אמרו לסלימן אנחנו נבדוק את הדברים אנחנו לא יודעים מי [לא] איים עליך בשטח, מי עצר אותך, אנחנו נבדוק מה קורה. סלימן לקח את הזקנים, אמר כמה ימים אני אוציא אני סוגר עם הקבלן שאני עובד איתו ואני יוצא מהשטח".
בחקירה הנגדית מסר העד שאבו קוש בא וסיפר שמישהו איים עליו בשטח, אבל לא הזכיר שמות. מיד לאחר מכן סייג העד את דבריו ואמר שהאיום לא היה בפני אבו קוש פיזית, אלא מישהו התקשר אליו טלפונית לאחר שלא מצאו אותו בשטח. בני משפחת אבו עייש אמרו שיבדקו האם המתקשר הוא מהמשפחה. בני המשפחה אכן ביררו, ונאמר להם שאף אחד לא התקשר ואף אחד לא איים עליו. העד עצמו בדק אישית מול בעל הקרקע, נאשם 1, שהכחיש שאיים או שהתקשר, אבל התקיים בירור גם בקרב יתר בני המשפחה.
לטענת העד, מחמד אבו עייש, מנהל בית הספר, לא איים על אבו קוש. הצעירים בשבט הם שאיימו על אבו קוש. גם בין הצעירים בשבט יש אחדים ששמם הפרטי הוא מחמד.
2.8 גרסתו של נאשם 1 לגבי האינטרס של אבו קוש להפסיק את העבודה במחצבה
34. נאשם 1 טען עוד בחקירתו במשטרה כי הוא יודע שאבו קוש נמצא במצוקה כלכלית, לא עמד בלוח הזמנים של המחצבה ולא סיפק את החומר שהיה אמור לספק. לדעתו, "יש פה ניסיון להלביש עליי את הפרת החוזה שלהם" (ת/11, ש' 145-147). לדברי נאשם 1, הן בחקירתו משטרה (ת/11) והן בעדותו בבית המשפט, אבו קוש סיפר לו שהעבודה במחצבה לא כל כך משתלמת לו, ושנמאס לו ממנה, וכי יש לו מקום עבודה אחר ושם הוא עובד עם כלים אחרים, כך שמבחינתו משתלם לו להעמיד את הכלים במחצבה ולקבל כסף מאשר לעבוד. על כן אולי הוא יפסיק את העבודה וינצל את התירוץ של הוויכוח הקיים.
3. האיומים הנטענים במסגרת הפגישות השונות
35. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם התקיימותן של הפגישות שלהלן:
סמוך לאחר הפגישה יצאו הנוכחים בפגישה, למעט עובדי המינהל, ממשרדה של מרים גבריאלי וישבו יחד בבית הקפה שמתחת למשרדי המינהל במחוז דרום. הצטרף אליהם אבו קוש שהמתין עוד קודם לכן למטה.
נאשם 2 הכחיש כי כלל נכח בפגישות במינהל מקרקעי ישראל.
השתתפו בפגישה: עו"ד ביידא, עו"ד שבתאי ונאשם 1.
בחקירה הנגדית נזכר עו"ד שבתאי שנכחה גם עורכת דין מהפרקליטות (47).
עו"ד ביידא העיד כי בפגישה נכחו גם נציגי המחצבה וגם אדם בדואי נוסף מלבד נאשם 1.
כאמור, נאשם 2 הכחיש כי נכח בפגישות במינהל מקרקעי ישראל.
השתתפו בפגישה: חומרי, מירל, יריב שלם, עו"ד שבתאי, הנאשמים והשייח'.
3.1 הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה
36. יצוין כי המאשימה אינה טוענת כי בפגישה זו הושמעו איומים מצד הנאשמים.
3.1.1 עדותו של חומרי לגבי הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה
37. על פי האמור בהודעתו של חומרי (ת/3), אשר כאמור הוגשה בהסכמה במסגרת חקירתו הראשית, באמצע ינואר (2010) התקשר אבו קוש אל חומרי וסיפר לחומרי שנאשם 1 הגיע אליו, אמר לו שהקרקע שייכת לו, וביקש שיפסיק לאלתר את עבודות החציבה. בשלב הזה לא היו איומים. על רקע זה התקיימה הפגישה. חומרי הציג את החוזה שברשותו והסביר שהחברה פועלת לפי היתר של המדינה ועל פי חוק. נאשם 1 טען שהאדמה היא שלו, והתחיל ויכוח בין נאשם 1 לבין השייח' האם לאשר לחברה לעבוד או לא, משום שגם השייח' הבין שהחברה צודקת. בסופו של דבר לא יצא דבר מפגישה זו חוץ מהחלפת מספרי טלפונים וקביעה שהצדדים ישוחחו (ש' 14-25).
בעדותו בבית המשפט הוסיף חומרי כי העבודה במחצבה הופסקה ביום 17 או 18 בינואר 2010 למשך יומיים שלושה. בפגישה אצל השייח' התנהל דין ודברים בין הנאשמים לבין אבו קוש וחומרי, כדי שיתנו לחברה לעבוד ובמקביל יבררו למי שייכת הקרקע, משום שאם הקרקע שייכת לנאשמים, הם צריכים לקבל כסף ולא המינהל. "הם די בהתחלה הסכימו לתת לנו לעבוד ואחר כך הם סירבו אבל הם אמרו לא, אנחנו רוצים פגישה מהירה במינהל" (76).
3.1.2 עדותו של אבו קוש לגבי הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה
38. אבו קוש מסר שבעקבות המפגש בינו לבין הנאשמים במחצבה והגשת התלונה במשטרה הוא הציע לחומרי להיפגש עם הנאשמים. התקיימה פגישה בכסייפה אצל השייח' בהשתתפות אבו קוש, נאשם 2, אבנר (חומרי) וגדעון (פינטו). בפגישה זו סוכם שיקיימו עוד פגישה בערד.
3.1.3 עדותו של נאשם 1 לגבי הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה
39. באמרתו השנייה מיום 21/4/10 מסר נאשם 1 כי "אני פגשתי אותם (את אבנר ואת סלימאן) אצל השייח'. ג'ומעה לא היה שם".
בעדותו בבית המשפט מסר נאשם 1 כי הפגישה אצל השייח' הייתה בתחילת שנת 2010. נאשם 1 שאל בפגישה באיזו רשות החברה עובדת וכורה, והשיבו לו שהחברה פועלת על פי חוק ובאישור המינהל. נאשם 1 ביקש שישלחו לו את האישורים, כדי שיבדוק זאת מול המינהל, כי יש לו תביעת בעלות על הקרקע.
3.1.4 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה אצל השייח' אבו חמד בכסייפה
40. באמרתו במשטרה מסר נאשם 2 כי את אבו קוש הוא פגש לראשונה לאחר שנאשם 1 פנה לשייח' והודיע לו שסלמאן אבו קוש עובד בקרקעות שלו; וכדי להבהיר לסלמאן את רוח הדברים, השייח' זימן את נאשם 1 ואת סלמאן, ונאשם 1 לקח את נאשם 2 איתו. היה שם גם בעל המחצבה. "אנחנו הבהרנו להם שהקרקעות שייכות למשפחה שלנו ואנו לא מעוניינים שיעבדו שם. בפגישה לא סוכם כלום הקבלן המשיך לעבוד בקרקעות אבל הוא אמר שהוא יגיד למנהלים שלו שהקרקעות שייכות לנו והם יבדקו את הנושא". לא היו איומים בפגישה. נאשם 2 נשאל על ידי אבו קוש האם הם מתנגדים לעבודה שלו במקום, ונאשם 2 אמר שהם לא מתנגדים, ושאין להם סמכות להתנגד לעבודה. כשיתנגדו לעבודה, הם יפנו לבית המשפט ויקבלו צו מניעה. נאשם 2 הסביר שהוא ונאשם 1 רצו שהקבלן ידע שהוא עובד בחלקה שהיא לא מוסדרת. נאשם 2 שלל שהם השתמשו בקבלן בתור גורם מתווך כדי להגיע לחברה או למינהל. לדבריו, אבו קוש לא היה הכתובת כי הוא פעל תחת החברה. נאשם 2 אמר לנאשם 1, אף לאחר הפגישה אצל השייח', שאין לדבר עם אבו קוש או עם החברה כי מי שאחראי על הסדרי הקרקעות הם המינהלת ומינהל מקרקעי ישראל.
נאשם 2 הוסיף עוד שמטרת הפגישה הושגה, והיא שאבו קוש ידע שהוא עובד על קרקע שבתביעת בעלות של אבו עייש ויעביר את המסר לחברה. אבו קוש העביר לחברה את המסר, והחברה זימנה אותם לפגישה בערד.
נאשם 2 העיד כי מי שניהל את הישיבה היה השייח', משום שהשייח' הכיר את העובדות לגבי החלקה. בפגישה הבהיר השייח' שהקרקע שייכת למשפחה של נאשם 1, ושאין עליה הסדר. השייח' עצמו העביר את המסר יותר מאשר הנאשמים. האחרים אמרו שיעבירו את המידע לחברה.
3.2 הפגישה מיום 1/2/10 במשרדה של מרים גבריאלי
3.2.1 עדותו של חומרי לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי
41. בהודעתו שהוגשה בהסכמה (ת/3א) מסר חומרי כי בפגישה שהתקיימה במינהל התברר לחומרי שבני אבו עייש כלל לא הגישו תביעה לבעלות על האדמה אלא מתעתדים להגיש.
לאחר שיצאו מהמינהל הם ישבו בחוץ בבית קפה, וחומרי שאל את הנאשמים איך מתקדמים, כי אין להם שום זכות על האדמה מבחינת רשויות המדינה. נאשם 1 אמר שיש בארץ מחצבות שהטוענים לבעלות בהן הגיעו להסדר עם המינהל ומתחלקים עם המינהל בסכומי הכסף המתקבלים מהמחצבה. חומרי אמר שהוא משלם למינהל על פי חוק, ואם המינהל יחליט שהוא רוצה לשלם להם, אז אין לו בעיה לקזז מהתשלומים שלו למינהל. הצדדים נפרדו וקבעו שבינתיים החברה יכולה להמשיך לעבוד, ו"הם" לא יפריעו (ש' 30-39).
בעדותו בבית המשפט מסר חומרי כי נאשם 1 אמר באותה פגישה שהוא מתכוון להגיש תביעה שכנגד על הקרקע והצהיר שהם לא ישקטו, ושמאחוריו יש שש מאות איש שיפריעו לעבודה (83). חומרי הסביר כי "המשמעות שמאחוריו נמצאים שש מאות איש, שהוא כאילו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר שלא נותן להם להתפרץ ולעלות למחצבה, זה בערך זה המשמעות" (87, ש' 5-7). על כן, עו"ד שבתאי אמר לנאשם 1 שיתחיל להתנהג כמו עו"ד ושיפסיק לאיים (83).
חומרי הוסיף והעיד כי לאחר הישיבה הם ירדו למטה והנאשמים הציגו תיזה שישנן מחצבות שמתחלקות עם המינהל בכספים (84), ובלשונו: "הם באו פיתחו תזה שאני משלם למינהל דמי שכירות בעבור הקרקע ובנוסף משלם תמלוגים אז הם אומרים שישנם מחצבות אחרות שהם רוצים להיכנס לאותו הסדר, שישנם מחצבות אחרות שמינהל המחצבה או בעל המחצבה מעביר את הכסף חלקו למינהל וחלקו לזה וצריך להגיע להסכמה והסדר עם המינהל" (85, ש' 6-10). לדברי העד, "מה שהבנתי זה שהם רוצים כסף...הבנתי שהם לא ייתנו לי לתפעל את המחצבה אם לא נשלם להם כסף" (86, ש' 8, 10). חומרי אמר שלא אכפת לו אם המינהל יחליט שהוא רוצה לשלם להם. משתתפי הפגישה נפרדו וקבעו להמשיך לדבר. עו"ד שבתאי המשיך בקשר עם הנאשמים ועם המינהל.
3.2.2 עדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי
42. עו"ד שבתאי העיד כי בעקבות הטענה של נאשם 1, שלפיה הוא הבעלים בקרקע ושלחברה אין זכויות, ועל מנת שהנאשם יוכיח את טענתו לזכויות בקרקע, הוא קבע פגישה במשרדה של מרים גבריאלי, האחראית במחוז דרום על נושא המחצבות.
בפגישה שוחחו על הזכויות בקרקע, הן של נאשם 1 והן של החברה. נאשם 1 טען שהגיש תביעת בעלות על הקרקע להסדר מקרקעין. "נאמר שהקרקע היא אמנם של סאמי, או יותר נכון הייתה של סבו אבל למעשה כל השבט מרגיש שהקרקע היא שלו והם באים, שאלתי כאילו למה שלושה אנשים שכל אחד לכאורה לא קשור, למה אנחנו לא מדברים רק עם סאמי? אז נאמר שהם מייצגים את כל השבט. בהמשך נאמר גם שהתחושה של השבט היא שלא כל השבט, נדמה לי נשארו 800-600 איש, והם כאילו שולטים בשבט אבל הם לא שולטים בכל האנשים בשבט ולכן הם רוצים שנגיע להסדר כדי שלא יהיו כאלה שפורעים". לדברי עו"ד שבתאי, מי שאמרו את הדברים היו הנאשמים וקבלן ההובלות שעמם (18-19). השלושה (הנאשמים והאדם הנוסף שעמם) ביקשו מעו"ד ביידא "שהעבודה תופסק לאלתר כדי שהעניינים לא יצאו מכלל שליטה ובשלב כלשהו הם גם אמרו שהם מוכנים להסדר שכל התשלומים שאנחנו משלמים, הם רצו כסף בקיצור ... הם אמרו שהם רוצים כסף. הם נתנו דוגמה של מחצבה אחרת ... שיש שם מצב שאנשים שטענו לבעלות מקבלים כסף, הם גם דרשו סכומים מאוד גבוהים של עשרה שקלים לטון שיוצא משם ..." (19). "הם רצו כסף עכשיו אחרת אי אפשר יהיה לעבוד" (20).
לאחר מכן, אנשי החברה, הנאשמים והאדם השלישי שעמם ירדו למטה, ונמשכה שיחה באותה המתכונת.
בחקירה הנגדית הציג ב"כ נאשם 1 לעד את הודעתו במשטרה מאפריל 2010. העד אישר שאמר ש"הם טענו שהם שבט גדול מאוד, הקרקע למרות שהיא כביכול שייכת לסאמי אבו עייש, היא שייכת לכל השבט וכל השבט רוצה שלא נעבוד ולא על כל האנשים שבשבט אפשר להשתלט אלא אם כן ההסדר יהיה מקובל עליהם. הפגישה הסתיימה תוך ויכוח בין נציגי המינהל לבין סאמי, במיוחד אמיר ביידא כשסאמי הודיע שהוא יפסיק את העבודה ... אמיר אמר שאם זה יקרה הם יזמינו משטרה" (37). עו"ד שבתאי אישר שהדברים הנ"ל נאמרו בבית הקפה למטה (38).
עו"ד שבתאי אישר גם כי הוא אמר במשטרה שהנאשמים אמרו שמכוח הזכויות במקרקעין מגיעה להם מחצית מהכספים בגין תמלוגים ודמי שימוש בקרקע ושהם דרשו את התשלום מהמינהל. עם זאת, כשהתייחס לכך בחקירתו הנגדית, ציין עו"ד שבתאי כי מה שהם רצו זה לא מחצית, מה שהם רצו זה את הכול, כי הם טענו שהקרקע שלהם (35-36).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 2 אמר עו"ד שבתאי שקבלן ההובלות (לא אבו קוש) דיבר באופן התקיף ביותר (51).
בחקירה הנגדית הוטח בעו"ד שבתאי שגב' גבריאלי וחומרי לא תיארו ויכוח או אמירה קשה מצד מי מהנוכחים, וכי דיברו על הנושא הכספי במפגש בבית הקפה למטה ולא במשרד של גבריאלי. העד השיב שהוא זוכר שנושא המחצבה הנוספת שנאמר לגביה שיש הסדר עלה כבר בישיבה במשרדה של גבריאלי. העד זכר שהיה ויכוח בין אמיר ביידא לבין נאשם 1. העד זכר גם שאת העניין של פשרה כספית הוא בדק מול עטייה, מפקח של המינהל, עוד בפגישה במשרד, למעלה (52-53). העד עמד על דברים שמסר בהודעתו במשטרה שלפיהם היה ויכוח בין עו"ד ביידא לבין עו"ד סאמי (53-55).
3.2.3 עדותו של אמיר ביידא לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי
43. עו"ד ביידא מסר בעדותו כי הפגישה במשרדה של גבריאלי הייתה בלתי מתוכננת מבחינתו. הוא עבר במסדרון, וגב' גבריאלי ביקשה ממנו להיכנס לפגישה.
עו"ד ביידא העיד כי בפגישה נכחו שניים: אחד מהם נאשם 1, ואת האדם השני הוא אינו זוכר (ולא זיהה אותו במשטרה כנאשם 2, הגם שאמר שנאשם 2 בתמונתו מזכיר את האדם שנלווה לנאשם 1); שטענו שיש להם זכויות בשטח או בחלק מהשטח, ושנמצא שם מישהו מטעמם, ולכן לא ניתן לאפשר לחברה לעבוד שם בלי ההסכמה שלהם ובלי להגיע להסדר.
עו"ד ביידא ביקש שיעבירו למינהל מסמכים ושיקיימו פגישה נוספת, רגועה ועניינית, כדי שניתן יהיה לשמוע את הטענות שלהם.
לדבריו, לא דובר אז על מהות ההסדר ועל פרטיו. באופן כללי, כנראה דובר על הסדר כספי כלשהו, כי הם הסכימו לאפשר לחברה לעבוד אם יגיעו להסדר עמם. השניים טענו שהם לא יאפשרו את המשך הפעולות בשטח, אם החברה לא תגיע אתם להסדר.
בחקירה הנגדית, לאחר שעומת עם נוסח דבריו במשטרה, אמר עו"ד ביידא ש"רוח הדברים, כפי שאני הבנתי אותה, זה שהם מתנגדים נחרצות להמשך הפעילות של המחצבה באתר הזה, עד שלא יגיעו אתם להסדר". העד הבהיר כי אינו זוכר את המילה המדויקת, האם נאמר "לא יסכימו" או "לא יאפשרו".
3.2.4 הודעתה של מרים גבריאלי לגבי הפגישה במשרדה
44. לדברי העדה בהודעתה שהוגשה בהסכמה (ת/12), "לפני מס' חודשים היו פה מס' אנשים ביניהם עו"ד שאמר שיש לו תביעה והיו עוד מספר אנשים, הם אמרו איך ייתכן שמינהל מקרקעי ישראל מקצה שטח לכרייה והשטח בכלל הוא לא שלהם. הם ביקשו שנוציא את מ.פ. מחצבים מהשטח. אני ביקשתי ממנו מסמכים נוגעים, הם אמרו שאין להם מסמך כזה, הפניתי אותם לבימ"ש או לפקיד ההסדר".
3.2.5 גרסתו של נאשם 1 לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי
45. בחקירתו במשטרה התייחס נאשם 1 להודעתו של עו"ד שבתאי: "קודם כול העו"ד שבתאי לא יצא עצבני אלא יצא מהמינהל ברוח טובה ואפילו ישבנו בבית קפה ודיברנו על כול מיני דברים מחוץ למחצבה ויותר מכך אני אמרתי לו שאם הוא לא היה בפגישות אני לא הייתי מדבר עם אף אחד ובסך הכול היה ויכוח בתוך משרד המינהל בעניין האישורים ואמר אתה לא יודע עם מי נפלת אתה לא יכול לעצור אותנו אפילו אם יהיה צורך הוא יפנה למשטרה או לשב"כ או למוסד ... היה שם ויכוח על עניין הזכויות ולא היה כול דבר ממה שנאמר שאני אביא אנשים או אעשה ... היורש של אבא שלי זה אני והאחים שלי הם בחיים לא הגיעו למחצבה ולא איימו על אבנר ולא על אף אחד ולא על שבתאי ..." (ת/11, ש' 225-232). "אני ביקשתי מהם לא לעבוד והוא לא הסכים לבקשה שלי והיה ויכוח שם אבל לא היו איומים" (ת/11, ש' 237).
נאשם 1 אישר שהוא היה בפגישה אצל גב' גבריאלי יחד עם נאשם 2 והוא אינו זוכר מי עוד היה איתו. הוא זוכר שהמפקח של המינהל עטייה הגיע ואמר "יש להם תביעת בעלות וזהו אדמה שלהם".
נאשם 1 שלל את דברי עו"ד שבתאי, שלפיהם הנאשמים אמרו שהם מייצגים את כל השבט אבל הם אינם שולטים בכל האנשים ולכן כדאי להגיע עמם להסדר על מנת שלא תהיינה פעולות אלימות. לטענתו, הוא ואחיו הם היורשים והם התובעים. יתר בני אבו עייש אינם מעורבים ב"סיפור" הזה.
לטענת נאשם 1, הפגישה אצל גב' גבריאלי התקיימה על מנת שיוצגו לפניו האישורים שגב' גבריאלי נתנה לחברה, אך גב' גבריאלי אמרה שאין לה את התיק, ורק הסבירה על ענייני המכרות. מעולם לא נאמר בפגישה שהוא רוצה כסף.
נאשם 1 אף הכחיש כי נתן דוגמה לגבי מחצבות אחרות שבהן הטוענים לבעלות קיבלו כסף.
נאשם 1 העיד כי לא שמע את הדברים לגבי השבט או לגבי דרישת הכסף גם מפיו של נוכח אחר בפגישה.
3.2.6 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי
46. לטענת נאשם 2, הוא לא נכח בפגישות במינהל מקרקעי ישראל.
3.3.1 עדותו של חומרי לגבי הפגישה בערד
47. על פי הודעתו של חומרי שהוגשה בהסכמה (ש' 26-29 לת/3(א)) ועדותו בבית המשפט (80-82), לאחר יומיים-שלושה מאז הפגישה אצל השייח' בכסייפה, התקיימה פגישה בבית קפה שליד תחנת הדלק בכניסה לערד.
הפגישה התנהלה ברוח טובה, וסוכם שהצדדים ילכו יחד למינהל מקרקעי ישראל כדי לפתור את הבעיה, משום שנאשם 1 טען שיש תביעה בעניין.
בפגישה זו אפשרו לחברה להמשיך לעבוד כדי להוציא חומר מהקרקע.
3.3.2 עדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה בערד
48. לדברי עו"ד שבתאי, פגישה נוספת התקיימה יומיים לאחר הפגישה במינהל מקרקעי ישראל, בפברואר 2010, במסעדה שבסמוך לתחנת הדלק בערד. נציגי החברה אמרו שקיימת תביעת בעלות נוספת על הקרקע, והנאשמים השיבו "שכל מה שנדבר איתם יהיה מקובל גם על הטוענים האחרים לבעלות בקרקע" (22). חזרה הטענה שכדאי לחברה להגיע להסדר, גם כי החברה עומדת מול שבט שלם ולא רק מול נציגי השבט, ואם לא נגיע להסדר כספי "יש אנשים בשבט שהם לא בדיוק שאפשר לשלוט עליהם והם ייפגעו וזה אדמה ... מה שיקרה זה כמובן העניינים יצאו מכלל שליטה ואנחנו לא נוכל לעבוד" (22). לדברי עו"ד שבתאי, "אני בישיבה הראשונה במינהל הדברים בוא נגיד מאוד לא מצאו חן בעיני ... אבל אמרתי יכול להיות שזה באמת ככה, לא הייתי בשטח, לא יודע, יכול להיות שאני חוצב באמצע השבט, בתוך האוהלים ואנשים, לא יודע, זועמים. הפעם הבנתי שמאיימים עלי, זאת אומרת מאיימים עלי שאם אני לא אגיע להסדר אז תהיה פה אלימות" (23, ש' 4-8). "המלים היו, עוד פעם, שהם אין להם שליטה ואם אנחנו לא נתפשר ולא נשלם אז יהיו כאלה שאין להם שליטה ואז זה ברור מה יקרה ... מה שאני זוכר כרגע זה קודם כל את התחושה שכרגע מאיימים עלי. דבר שני, האיום היה בדרך של אתה חייב להסתדר איתנו כספית אחרת אתה לא תעבוד וכשאתה לא תעבוד זה כי אנחנו נבוא ולא ניתן לך לעבוד. מה שהם אמרו זה שאנחנו לא יכולים לשלוט בכל אנשי השבט ואם אתה לא תסתדר איתנו אז יהיו כאלה מאנשי השבט שאתה לא תדע איך להתמודד איתם..." (23).
עו"ד שבתאי תיאר כי הוא הגיב בחריפות, והבהיר לנאשמים שאם הם טוענים שהם ישתמשו בכוח, החברה אינה מפחדת, היא לא תוותר ותעמוד על זכויותיה, ואם יהיה צורך תפנה למשטרה, לשב"כ ולמוסד (23).
בהמשך עדותו מסר עו"ד שבתאי כי השיחה הובילה "איזה קו של לנסות כן להידבר", ושבתאי הציע לקבוע פגישה במינהל מקרקעי ישראל על מנת למצוא פתרון (24).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 1 הבהיר עו"ד שבתאי כי "בנסיבות וברקע היה ברור שהם לא יעשו שם מנגל לכבודנו" (40, ש' 31), אם כי הוא אישר ש"לא נאמר לי מעולם על-ידי סאמי שהוא יבוא להרוג מישהו או משהו כזה. אישית הוא לא יבוא להרוג אף אחד, זה בטוח" (41, ש' 12-13). העד הוסיף והסביר שבהרגשה הכללית החברה הרגישה מאוימת, הם הרגישו שמישהו אומר להם שאם הם לא ישלמו כסף, אזי ייגרם נזק פיזי לעובדים שלהם ולקבלנים שלהם (41). כשהעד אמר בהודעתו ש"אם מישהו יכה מצידם", דהיינו מצד הנאשמים, הכוונה היא שהם יכו פיזית ולא משפטית בבית המשפט (44).
העד הוסיף כי "התחושה שלי הייתה באותה עת לגבי סאמי שהוא לא יודע איפה הוא, זאת אומרת הוא לא יודע אם הוא בקטע הזה או בקטע הזה" (44, 28-29) ... אני בתחושה שלי כלפיו בפעם הראשונה שראיתי אותו, מאוד סימפטי, זאת אומרת מאוד תחושה של סימפטיה. התחושה שלי כלפיו הייתה רגע, מה קורה פה? יש תביעה, הגיש תביעה אז למה? למה? זאת אומרת הכיוון היה כמה שיותר לתת אמון וכן להגיד רגע, יש פה אולי ניסיון חוקי לנסות ולסדר את הדברים בצורה חוקית ולכן גם מאוד התאמצתי בהקשר הזה" (46, ש' 4-9).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 2 אמר עו"ד שבתאי שמי שדרש כסף אחרת הם יאלצו להפסיק את העבודה, היו שני הנאשמים וקבלן ההובלות. השייח' לא אמר זאת (56).
העד נשאל לגבי משמעות הביטוי "להפסיק את העבודות" והשיב: "אני אומר לך שאם היו הולכים ואומרים רגע יש פה עבודות בשטח ואנחנו הולכים לבית משפט, והולכים לבית משפט, הוא לא היה צריך לפגוש אותו אפילו לצורך העניין... אבל אם הוא בא ואומר שהשבט ככה והשבט ככה ויש עוד פגישות לפני זה עם הלקוחות שלי אז באווירה הכללית שנוצרה ובתחושות לא הייתה תחושה נוחה ממה שקורה. אני אומר את זה בלשון המעטה" (58). סנגורו של נאשם 2 הוסיף והציג לפני העד את האפשרות, שכאשר סאמי אמר בפגישה שאם הם לא יקבלו כסף, הם ייאלצו להפסיק את העבודה, הכוונה הייתה שהם יאלצו להפסיק את העבודה מבחינה משפטית, והעד השיב: "זה בפירוש לא מה שהובן והובהר ובוודאי זאת לא הייתה כוונתם באמירה הזאת, לכן גם התגובה שלי הייתה כל כך גסה שעניתי להם", כלומר, לכן השיב להם שאם יכו אותם הם יכו אותם בחזרה באמצעות המשטרה (59-61).
עו"ד שבתאי הבהיר כי נאשם 1 אמר שהקרקע הייתה שייכת לסבא שלו, שנאשם 2 שייך לאותו השבט, ושלכאורה הקרקע שייכת לשבט, וכל השבט בא לתבוע; והם שולטים בחלק מהשבט ובחלק האחר הם אינם שולטים.
עו"ד שבתאי הוסיף, כי כבר בפגישה בערד נציגי החברה ידעו שיש אדם נוסף שטוען לבעלות על הקרקע, והנאשמים אמרו שהם מדברים בשם כולם, כלומר בשם התובעים הנוספים, ושכל הסדר יהיה מקובל גם על התובעים הנוספים, אולם בהמשך הוברר שהדבר אינו מדויק, כשמר שחאדה (אזברגה) אמר שהנאשמים אינם מייצגים אותו ואף לחץ על עו"ד שבתאי לפנות בתלונה למשטרה לגבי מה שקרה (61).
3.3.3 עדותו של מירל לגבי הפגישה בערד
49. מירל בלומנפלד העיד בבית המשפט כי בפגישה בערד ניסו לברר את המחלוקת ולבדוק למה מפריעים לקבלן אבו קוש לבצע את העבודה. הנאשמים באו וטענו שהבעלות על הקרקע היא שלהם, או לפחות קיימת מחלוקת לגבי הקרקע בינם לבין המינהל, וכי הקרקע היא כביכול שלהם או שיש להם זכויות בקרקע. הוסבר להם שלא החברה יכולה לקבוע האם יש להם זכויות והוצע להם לעזור בבירור המחלוקת מול המינהל ומול פקיד ההסדר. נאשם 2 הציע שבמקום לשלם למינהל, החברה תשלם לנאשמים, כי לנאשמים מגיע הכול ולא למינהל. עוד הם אמרו: "תראה זה לא אנחנו. מאחורינו יש אנשים, הרבה מאוד אנשים. אנחנו לא נוכל להשתלט על 600-700 אנשים. יש הרבה אנשים מאחורינו. דווקא סמי עזר לו ותאר את זה שהם חיים בתנאים קשים ומצפים לפיצוי כלשהו" (107, ש' 10-12). "לגבי הקבלן הם אמרו שלא יתנו לו להכנס ולא יוכלו להשתלט על אותם מאות אנשים... אמרו שלא יתנו לו להכנס לשטח בלי שהדבר יוסדר ואנחנו נשלם כסף" (107, ש' 19-14). כמו כן, מירל אישר כי במשטרה אמר: "עלול להישפך דם, אני חושב. זה היה הריח. כתוב לא כתוב לפרוטוקול, זו הייתה רוח השיחה ...הם אמרו שהם יפגעו בו אם הוא יכנס לשטח. הכוונה הייתה לקבלן. מי שדיבר אלה שני הנאשמים" (107, ש' 22-27).
עם זאת, מירל העיד כי "השיחה הייתה מאוד נעימה למרות שהדברים נאמרו בטונים מאוד ברורים. הדברים שאנחנו אמרנו והדברים שהם אמרו. השיחה הייתה יחסית תרבותית" (107, ש' 16-17) [ההדגשות הוספו].
במהלך פגישה זו מירל נוכח לדעת שיש מחלוקת, ובעקבותיה החברה קיימה את שהבטיחה: ללכת לפקיד ההסדר ולמינהל כדי לברר את הזכויות (107, ש' 29-30).
3.3.4 עדותו של יריב שלם לגבי הפגישה בערד
50. מר שלם העיד בבית המשפט כי הפגישה בערד נקבעה לאחר שנאמר לקבלן שעובד במחצבה שאסור לו לעבוד ושהוא צריך לצאת מהקרקע, ונקבעה פגישה כדי לאפשר את העבודה באתר. במהלך הפגישה הציגו הנאשמים את הטענות שהקרקע שלהם עברה מאב לבן, שהם הבעלים של הקרקע ושאם רוצים אישור לעבוד צריך לקבל את אישורם, ללא קשר למינהל מקרקעי ישראל. לדברי שלם, הנאשמים ביקשו תמלוגים על כל טון שיצא מהאתר. נאשם 2 אמר זאת, ונאשם 1 אישר את הדברים. "היה ברור, לפחות ג'ומעה הבהיר את זה בצורה ברורה שאם לא יגיעו אתם להסדרים הם ישרפו את הכלים ולא יהיה אפשר לעבוד. הוא עצמו יכול להעיד על עצמו שאולי הוא לא יעשה את זה אבל אין לו את הכוח ואת היכולת לעצור חמולה של משוגעים אצלם. הוא מציע לדבר על הכסף ולראות איך פותרים את העניין" (116, ש' 27-31).
שלם העיד על הרגשתו במהלך הפגישה: "שאין חוק, זאת אומרת החוק הוא החוק של הנאשמים, אין קשר בין חתימה על חוזה עם מדינת ישראל ... לכך שאנחנו משלמים תמלוגים כחוק למדינת ישראל במינהל מקרקעי ישראל, ויש עוד חוק אחד וזה חוק של כוח" (117, ש' 2-5).
שלם העיד עוד כי הפגישה הסתיימה בכך, ועו"ד שבתאי הציע לעזור מניסיונו בלא תשלום לפתור את הסוגיה במינהל ולהגיע לידי הבנות עם המינהל. הוסכם שייתנו לחברה להמשיך לעבוד עוד מספר ימים ובמקביל לבדוק את האפשרות לפתור את הבעיות במינהל. עד אז נמשכה העבודה בשטח באיטיות.
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 1 הבהיר שלם כי לפני שהחברה הציעה לעזור בלא תשלום מול מינהל מקרקעי ישראל "היה איום מאוד מאוד ברור שבמידה ולא ייסגרו העניינים הוא איננו אחראי לכך אם יישרפו כלים, הוא עצמו אולי לא ישרוף אבל אם לא יהיה תשלום ולא יקבלו כסף הוא לא אחראי למשוגעים האחרים ... אם לא יקבל תמלוגים ולא יהיה כסף הוא לא אחראי לכך שיישרפו הכלים או שתהיה חבלה, אין לו את היכולת, הוא יכול לשמור על עצמו, על ג'ומעה עצמו, הוא לא יכול לשמור על חמולה של משוגעים" (120).
לדברי שלם, האנשים ישבו סביב שולחן מלבני. מימין ליריב שלם ישב שבתאי. ממולו, מעט שמאלה, ישב נאשם 1, לידו או משמאלו נאשם 2, לשמאלו של נאשם 2 ישב אותו אלמוני שלא דיבר, בקצה ישב הקבלן, ומימין לעו"ד שבתאי ישבו מירל וחומרי (נ/1).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 2 העיד שלם כי הפסקת העבודה הייתה לפני הפגישה בערד. הוא אינו זוכר לכמה זמן. לאחר הפגישה בערד ביקשו מהנאשמים שלא יופעל כל מהלך אגרסיבי, כלומר שלא ייגרם נזק לציוד או לקבלן ויאפשרו לעבוד, ושתתקיים פגישה במינהל. העבודות התחדשו מיד אחרי הפגישה בערד והופסקו לאחר מכן שוב, בגלל שלא הגיעו להבנות (125-127).
3.3.5 עדותו של אבו קוש לגבי הפגישה בערד
51. לדברי אבו קוש, בפגישה זו סוכם שיקיימו עוד פגישה ברמלה. בפגישה בערד העד אכל ושתה בצד. לדבריו, הוא רק הפגיש בין הצדדים. הם "ביקשו כסף, ואמרו רוצים ככה, כה לפי המחצבות ... אמרו שלפי המחצבות ישלמו להם, זה אדמות שלנו לפי המינהל, מה שיקבע המינהל. ועשו פגישה גם אם אני זוכר במינהל, באו למינהל שתיהם לא יודע מה עשו, אני לא הייתי עוקב אחרי כל הדברים. אני יש לי דברים אחרים הייתי עושה" (172, ש' 18, 25-26).
כמצוין בפסקה 18 לעיל, ב"כ המאשימה ביקשה להכריז על העד כעד עוין, כשטען שאינו זוכר את הפרטים, והתבקשה להזכיר לעד את הדברים שאמר במשטרה (172-173). בתשובה לשאלות ב"כ המאשימה השיב העד כי בתחנת הדלק נכחו שני הנאשמים ושלושה אנשים מהחברה. העד אמר שהוא אינו זוכר על מה דיברו, הוא אכל בצד, וש"זה היה ביניהם, העסק לא שלי" (174, ש' 1-2). לאחר שאישר לב"כ המאשימה כי מה שאמר במשטרה הוא נכון, הוסיף העד כי בפגישה בערד דיברו "על סכומים של כסף, אני לא יודע מה זה ... סמי וג'ומעה היו מדברים על כסף, כמה ... לפי המחצבות ... הם היו צריכים לסכם לפי טונה" (174, ש' 10,12, 18). העד אישר שהם דיברו יחד על סכום כסף לפי משקל של המחצבים, ואחר כך אבנר סיפר לעד שהם ביקשו "ככה וככה".
כזכור, הסנגורים הסכימו שהמשפט שאמר העד אבו קוש בשורה 65 מתוך חקירתו במשטרה יירשם בפרוטוקול: "אני נזכר שהייתה עוד פגישה בתחנת הדלק ערד בתוך מסעדה ביני לבין סאמי, ג'ומעה ואבנר. בשיחה הזו הם אמרו, שיש להם תביעת בעלות על השטח, והם ביקשו כסף, לא יודע כמה בדיוק. בשיחה הזו סוכם שנבוא לפגישה של המינהל. השיחה הזאת הייתה אחרי השיחה עם השייח', לפני הפגישה ברמלה. מה ג'ומעה באמת רוצים, מה הייתה הדרישה שלהם, ביקשו על כל טון של חול שיוצא כסף".
לאחר הסכמה זו, לא עמדה ב"כ המאשימה על הכרזתו של אבו קוש כעד עוין, בחקירה הראשית.
העד הוסיף בהקשר זה כי כשהם דיברו ביניהם על כסף, הוא לא ידע מה הסכום על כל טון.
לטענת העד, מה שהוא אמר במשטרה לגבי תוכן הפגישה בערד הם דברים שאבנר סיפר לו.
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 1 העיד אבו קוש כי במפגש בערד הנאשמים לא איימו שהם יציתו לו, לאבו קוש, את הכלים (205-206).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 2 העד אישר שכאשר נשאל בהודעתו מיום 7/4/10 בשורה 62, האם בתחנת הדלק בערד הנאשמים אמרו שאם יעבדו באתר, הנאשמים ישרפו את הכלים, והוא השיב בשלילה: "בכלל לא, מה פתאום, הם רצו הסדר כמו כל המחצבות". אבו קוש הוסיף כי זה מה שסיפר לו אבנר (214).
3.3.6 גרסתו של נאשם 1 לגבי הפגישה בערד
52. נאשם 1 אישר בעדותו כי יו"ר החברה בלומנפלד אמר שהוא רוצה לעזור ולברר את הזכויות של הנאשם מול המינהל ופקיד ההסדר, זה היה הסיכום שלו עם השייח'.
נאשם 1 הכחיש שהוא או נאשם 2 אמרו לנציגי החברה בפגישה בערד להפסיק לעבוד בקרקע באופן מיידי. לטענתו, הוא אמר: "אני המחזיק ויש לי תביעת בעלות וכל עוד שהחזקה בידי, אין למינהל זכות לתת היתר, משפטית". נאשם 1 אישר שביקש מהחברה לא לעבוד, בדיוק כפי שביקש זאת במכתבים ששלח. הוא אינו זוכר האם באותו מעמד ביקש זאת גם כן, אבל הוא דאג להבהיר לנוכחים את הנקודות הרלוונטיות.
נאשם 1 הכחיש שהוא אמר, גם בפגישה בערד, שהמחצבה תעמוד מול שבט שלם, שיש אנשים שאי אפשר לשלוט עליהם ושלא ייתנו לקבלן לעבוד בלי שהדבר יוסדר ושהמחצבה תשלם כסף, ושאם הקבלן ייכנס למחצבה יישפך דם. הוא אף הכחיש שאמר שאנשים בשבט חיים בתנאים מאוד קשים והם מצפים לקבל פיצוי מהמחצבה. לדברי נאשם 1, כל משפחת אבו עייש הם "מיליונרים ... כולם כאחד יש להם רכוש רב ויש להם הרבה כסף אז אני לא אוכל להגיד את זה, גם עובדתית זה לא נכון".
נאשם 1 נשאל האם בפגישה בערד אמר שכל הסדר שיגיעו אליו איתו יהיה מקובל גם על תובעים נוספים, והשיב שאין תובעים נוספים, ושהוא אף פעם לא דיבר עם שחאדה ואינו מדבר בשם שחאדה אלא רק בשמו ובשם אחיו היורשים, אף לא בשם השבט.
3.3.7 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה בערד
53. באמרתו במשטרה מסר נאשם 2 כי בפגישה בערד העביר השייח' את רוח הדברים שהקרקעות שייכות להם. נציגי החברה הסכימו למה שאמר השייח' והבטיחו לבדוק את הנושא. אפילו המנכ"ל הציע שעורך הדין של החברה יעזור להם לקדם את העניין מול המינהל, ללכת לבית המשפט ולעשות כל מה שצריך. לטענת נאשם 2, הם לא דרשו מהחברה שיפסיקו את העבודות במקום. המטרה שלהם הייתה להגיע להסדר עם המינהל.
לגבי הדברים שמסר עו"ד שבתאי טען נאשם 2: "אני חושב שיש פה סילוף דברים קשה מאוד או חוסר הבנת הדברים שמופנים לצד השני. מה שהיה שסאמי דיבר ולא התלהט ולא היה שום מריבות ולא היה דבר כזה בכלל... מה שהיה הכול ברוח טובה מאוד ... להבהיר את העניין שהאדמה שייכת לנו וזהו לא היו איומים בכלל"... "היו שם הרבה אנשים ואני לא שמעתי דברים כאלה ולא זוכר שמישהו אמר דבר כזה ותשאלו את האנשים שהיו שם".
נאשם 2 טען שלא שמע כל דרישה לקבל מחצית מהכספים באופן מיידי.
נאשם 2 טען גם שלא הייתה דרישה לקבל כסף בעבור כל טון אדמה שיוצאת מהקרקע.
נאשם 2 הכחיש את הטענות של יריב שלם בדבר האיום שהם לא אחראים על חמולה של משוגעים ושאם לא יקבלו כסף בעבור כל טון הם ישרפו את הכלים ולא יתנו לעבוד במקום.
בעדותו בבית המשפט מסר נאשם 2 כי הוא התלווה לנאשם 1 לפגישה בערד, לבקשת נאשם 1. נאשם 1 הסביר לו שיש פגישה בערד מטעם החברה שמעסיקה את אבו קוש, ואבו קוש, או אולי מישהו אחר, הודיע לנאשם 1 על הפגישה.
לדברי נאשם 2, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הם הכירו את האנשים מהחברה. בפגישה ערכו היכרות, הייתה פגישה חברית עם אנשים מכובדים, דיברו על הקרקע, על ההיסטוריה ועיקר הדברים היה בין שני עורכי הדין: זה של החברה ונאשם 1. בפגישה דיברו בעיקר השייח' ונאשם 1.
נאשם 2 הכחיש שסחט מישהו, איים על מישהו או התכוון לעשות כן.
הוסכם בפגישה בערד שייפגשו במינהל ויעזרו לנאשם 1 להגיע להסדר עם המינהל. מנכ"ל החברה לקח על עצמו שהוא יעזור להגיע להסדר על הקרקע.
נאשם 2 ישב בצד השולחן, קרוב למירל. נאשם 1 ישב קרוב יותר לעורך הדין של החברה. המרחק בין נאשם 1 לנאשם 2 היה בסביבות מטר וחצי. נאשם 2 סבור שהדברים שנאשם 1 אמר נשמעו באוזני כולם. נאשם 1 אמנם שוחח בעיקר עם עו"ד שבתאי, אך נאשם 2 שמע את הדברים, אלא שפשוט זה לא עניין אותו. שני עורכי הדין דיברו על הצד המשפטי, ואילו נאשם 2 ומירל התבדחו.
נאשם 2 אישר שמירל הציע לעזור לנאשמים לברר את זכויותיהם מול מינהל מקרקעי ישראל ומול פקיד ההסדר.
נאשם 2 הכחיש את דברי עו"ד שבתאי, שלפיהם הנאשמים אמרו לנציגי החברה להפסיק לעבוד במקום: "אני לא אמרתי לאף אחד לא לעבוד או כן לעבוד או להפסיק לעבוד". נאשם 1 דיבר עם עו"ד שבתאי, ונאשם 2 יודע שהיו ביניהם הבנות טובות וסיכום שייפגשו במינהל, ושהחברה תעזור לנאשם 1 לפתור את העניין במינהל. נאשם 2 הכחיש שהנאשמים אמרו בישיבה זו שמאחוריהם עומדים 700-600 אנשים שלא ניתן להשתלט עליהם. נאשם 2 הכחיש שהוא אמר שאם לא יגיעו עמם להסדר, הכלים יישרפו ואי אפשר יהיה לעבוד. לדברי נאשם 2: "לא יעלה על הדעת שכולם אומרים שיישרפו הכלים והכלים עבדו עד שלא יודע מתי, עד מתי, לא הפסיקו הכלים וכשהפסיקו הכלים, כשהאדון דיבר בכמה מקומות, הקבלן עצמו ורצה ללחוץ את החברה שלא משתלם לו לעבוד שם או לחפור שם ועשה את ההפסקות שלו על גבם של משפחת אבו עייש של סמי וג'ומעה והם איימו עלי והוא רוצה להוציא מהם יותר כסף לטונאג'...".
לטענת נאשם 2, הוא לא ביקש כסף ולא רצה "פרוטקשן".
נאשם 2 הכחיש את דברי מירל, שלפיהם נאשם 2 אמר שאם הקבלן ייכנס לשטח הם יפגעו בו ויישפך דם.
נאשם 2 לא זכר אם עו"ד שבתאי אמר שאם הנאשמים מאיימים באלימות אזי הוא יביא את השב"כ ואת המוסד.
נאשם 2 שלל שבפגישה זו הנאשמים אמרו שכל הסדר שיעשו עמם יהיה מקובל גם על תובעים נוספים.
3.4 הפגישה מיום 13/2/10 אצל עו"ד אמיר ביידא
3.4.1 עדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה אצל עו"ד ביידא
54. לדברי עו"ד שבתאי, נאשם 1 רצה לקבל כסף מייד. עו"ד ביידא הציע לנאשם 1 הסדר שבמסגרתו הוא יסייע ככל הניתן על מנת לפתור את סוגיית הבעלות, ואם מגיע להם פיצוי כספי, הם יקבלו את שמגיע להם לפי חוק.
לדברי עו"ד שבתאי, נאשם 1 חשש ש"אם עכשיו הוא לא עומד על שלו ומגרש אותנו בכוח ונוקט בכוח כלפינו אז ייפגעו הזכויות שלו". עם זאת, עו"ד שבתאי הוסיף והסביר: "אני לא אומר את זה בקטע שהוא בא לאמיר ביידא ואמר אני הולך, אם לא תשלמו לי אני אהרוג אתכם או משהו כזה, דווקא לא, אני הבנתי שכאילו הוא שומר על הזכויות שלו כאילו מישהו תפס חזקה בקרקע והוא רוצה לגרש אותו, בכיוון הזה. זה מה שהבנתי" (25-26) [ההדגשה הוספה]. עו"ד שבתאי העיד כי על כן הוצע שיוצא מכתב מטעם המינהל, שלפיו גם אם החברה תמשיך לעבוד לא תהיה פגיעה בזכויות השבט, ושאם מגיעים לשבט כספים שהחברה שילמה למינהל, אזי המינהל יעביר להם כספים אלו. נאשם 1 לא הסכים לכך בפגישה. למחרת הפגישה נאשם 1 אמר לעד טלפונית שהוא אינו מקבל את ההצעה (26-27).
בחקירה הנגדית עו"ד שבתאי אמר שנאשם 1 סירב לקבל את ההצעה כבר בסוף הפגישה.
בתשובה לשאלת סנגורו של נאשם 1 נזכר העד שבפגישה נכחה גם עורכת דין מהפרקליטות.
כמו כן, העד לא שלל את הזכויות שיש לנאשם 1 במקרקעין, ושהנושא הוא במחלוקת.
3.4.2 עדותו של עו"ד ביידא לגבי הפגישה במשרדו
55. לדברי עו"ד ביידא, הפגישה במשרדו התקיימה בנוכחותו ובנוכחות נאשם 1 ואדם נוסף שבא עמו, שאת שמו עו"ד ביידא לא זכר. נאשם 1 הביא מסמכים המראים שהגיש תביעת בעלות. במסמכים אלו לא היה חידוש גדול מבחינת המינהל, כי המינהל הבהיר שהעסקה עם החברה היא עסקה כדין: "בעיקר האדם השני דיבר ... אמר שהם לא יאפשרו בשום אופן לעבוד על הקרקע שלהם בלי שהם יסכימו לכך... ולא ייתכן שגוזלים להם את האדמות ... ועו"ד אבו עייש, היה הרבה יותר רגוע, הרבה יותר מתון. מה שהוא אמר. הוא אמר שהוא לא יכול להיות אחראי לפעולות שיעשו, אם לא יגיעו איתם להבנה" (140-141). מי שינקוט את הפעולות הללו הם "האנשים שתובעים את הבעלות בשטח, אלו שנמצאים בשטח או אלו שתובעים את הבעלות בשטח... אף לא אחד אמר האדם הזה והזה יעשה את הפעולה ... מה שדובר זה היה בצורה מאוד כללית כזאת, שלא לא נאפשר לעבוד שם ולא נאפשר להגיע בלי הסכמה" (141, ש' 18-22). עו"ד ביידא אישר כי מסר בחקירתו במשטרה שנאשם 1 אמר שהוא לא יכול לשלוט על המהומות ועל פעולות אלימות של אנשי השבט אם לא יגיעו איתם להסדר כספי (141-142).
לדברי עו"ד ביידא, ההרגשה הייתה לא נעימה. בסך הכול נאשם 1 דיבר בנימוס, ועו"ד ביידא התרשם ממנו כאדם נחמד, אבל הרושם שנוצר באותה פגישה, בעיקר לאור הדברים של האדם השני ומכך שנאשם 1 אמר שהוא אינו אחראי לפעולות שלהם, היה רושם של מעין איום, מרומז, שאם החברה לא תגיע להסדר אזי יהיה לא טוב, ותהיינה פעולות אלימות (142).
עו"ד ביידא העיד כי אמר בתגובה שאם תהיינה פעולות אלימות, יהיה צורך לערב את המשטרה. הדיון במינהל מקרקעי ישראל היה על המישור האזרחי של העסקה עם החברה, ומבחינת המינהל העסקה היא תקפה (142).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 1 אישר עו"ד ביידא כי הוא אינו זוכר את המילים המדויקות שנאמרו בשתי הפגישות שבהן השתתף. אולם רוח הדברים, כפי שעו"ד ביידא הבין אותה, הייתה שהם מתנגדים נחרצות להמשך הפעילות של המחצבה באתר עד שלא יגיעו איתם להסדר (145).
עו"ד ביידא אישר כי נאשם 1 אמר שהוא אינו לוקח אחריות למה שיעשו בני השבט אם הבעיה לא תיפתר (147).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 2 הבהיר עו"ד ביידא כי נאשם 1 תמיד אמר "הם" (במרכאות) ולא דיבר על עצמו אלא על יתר בני השבט (149).
עו"ד ביידא גם אישר שנאשם 1 שלח אליו מכתב ביום 2/2/10, שבו ביקש להפסיק את העבודה בשטח וצירף תצלומים של תביעת בעלות (151).
3.4.3 עדותו של נאשם 1 לגבי הפגישה במשרדו של עו"ד ביידא
56. נאשם 1 העיד כי עוה"ד ביידא ושבתאי הזמינו אותו לפגישה לאחר ששלח להם מכתב בדרישה להציג לפניו אישורים. אלא שלא הוצגו לפניו האישורים הרלוונטיים לתיק שלו. בפגישה נכחה גם פרקליטה בשם נילי אשר סברה תחילה שהתיק מתנהל בבית המשפט, והיא אמרה: "זה לא שייך לחלקה הזו, זה לא קשור אליי". לטענת נאשם 1, הוא תיקן את עורך דין ביידא ואת עורך דין שבתאי לגבי מיקומה של המחצבה, והפרקליטה נילי יצאה מהפגישה "ואז אמרו לי תשמע, אנחנו נבדוק ... ואז הוויכוח הזה שאמרתי לעורך דין שבתאי, תשמע המחצבה זה אני אומר לך שהיא בשטח שלנו ואנחנו מבקשים שלא תעבדו, אז הוא אומר אחרי כביכול שאנחנו עובדים שם כל כך הרבה זמן, מה אתה תמנע ממני? אמרתי אני לא אמנע ממך- ..." (262).
נאשם 1 הכחיש בעדותו כי אמר לעורכי הדין ביידא ושבתאי שלא ייתן לחברה לעבוד בלי הסכמה ובלי הסדר כספי. נאשם 1 גם לא זכר שאמר שלא יהיה אחראי לפעולות קיצוניות אלימות של אנשי השבט אם לא יגיעו איתו להבנה ולהסדר כספי.
3.4.4 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה במשרדו של עו"ד ביידא
57. לטענת נאשם 2, הוא לא נכח בפגישה במינהל שנקבעה לאחר הפגישה בערד.
3.5.1 גרסתו של חומרי לגבי הפגישה ברמלה
58. על פי הודעתו של חומרי (ת/3), ביום 15/2/10 התקשר אל העד אדם בשם שחדה שטען שהוא הבעלים היחיד של הקרקע. בעקבות זאת נקבעה ביום 18/2/10 פגישה ברמלה. בפגישה אמר השייח' שהאדמה אינה שייכת לנאשם 1 אלא לשחאדה, כי בשנת 1978 אבו עייש מכרו את האדמה למינהל, ולשחאדה יש חלק באדמה שלא נמכר למינהל. שוב התגלע ויכוח בין השייח' לבין הנאשמים, ובסיום הפגישה הם עזבו בכעס. החברה המשיכה לעבוד כרגיל (ש' 40-48).
חומרי העיד עוד כי ההפסקה הארוכה ביותר בעבודות הייתה ממרץ עד מאי 2010. לפני כן היו הפסקות קצרות (77).
3.5.2 עדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה ברמלה
59. לדברי העד, מטרת הפגישה, מבחינת החברה, הייתה להבהיר לשייח' שבינתיים פנה אליהם אדם בשם שחאדה שטען שהקרקע שלו. מירל פנה לשייח' ואמר שגם לשחאדה תביעת בעלות על הקרקע וביקש מהשייח' שיגיד להם עם מי לדבר. "ואז הם אמרו לא, אתם צריכים לדבר איתנו ... אמרתי להם תראו מה הקשר? איך משפטית? תסבירו לי למה אני צריך לדבר איתכם ולא עם מישהו אחר שגם הגיש תביעת בעלות, ואז מר ג'ומעה ככה אמר לי, לא יודע אם זו הייתה פליטת פה, הוא אמר את זה, אבל הוא אמר והאדם השני יכול לתת לך חסות? ... הוא שאל אותי. ... אני בשלב הזה הבנתי על מה מדובר ולמעשה ניתקתי מגע מהנושא הזה... הבנתי על מה אני יושב, זה ככה סגר לי את כל המעגל. הבנתי למה לא קיבלו הצעות הסדר, מה זה אנשים התפרעו, מה פתאום אנשים מתפרעים או לא מתפרעים, כן יפגעו, לא יפגעו, הקבלן כל הזמן אמר שהוא מפחד, הבנתי שרוצים מאיתנו כסף בלי קשר אם יש זכויות או אין זכויות. לא נעשה פה מאמץ אמיתי לברר את הזכויות אלא נעשה מאמץ לקבל כסף עכשיו ומזומן". (28-29) (גם כאן ההדגשות הוספו ואינן במקור).
העד לא הגיב לאמירה זו של נאשם 2. למעשה, לאחר פגישה זו, למעט שיחה טלפונית שהתקיימה למחרת בינו לבין נאשם 1, הסתיים הטיפול שלו מול הנאשמים.
לדברי עו"ד שבתאי, החברה אמרה לו שהפסיקו לעבוד, משום שיש איומים על הקבלן, ונאמר לו להפסיק לעבוד.
שבתאי מסר כי לשמאלו ישב נאשם 2, ויתכן שיריב ישב ביניהם. השייח' ישב ממול. מירל אולי התרחק כי הוא עישן. בשיחה כולם דיברו. לא היה שלב שאדם אחד דיבר וכולם הקשיבו. שבתאי אישר שיכול להיות שלא כולם שמעו את השאלה של נאשם 2.
בחקירה הנגדית אישר עו"ד שבתאי שהחברה ביקשה להבהיר לנאשמים שבינתיים צץ אדם נוסף הטוען לבעלות (שחאדה אזברגה), ועל כן למעשה אין לחברה על מה לדבר עם הנאשמים דווקא, ואז נאשם 2 אמר: "ואותו אדם יכול לתת לכם חסות?" (62).
עו"ד שבתאי אישר שאמר במשטרה שאפשר שמי שהיו יכולים לשמוע את הדברים היו מירל ויריב (49).
3.5.3 עדותו של מירל לגבי הפגישה ברמלה
60. לפני הפגישה ברמלה שמע מירל שיש טענה לבעלות בקרקע מצד אדם בשם שחאדה. לדבריו, האווירה בפגישה הייתה טובה. בפגישה אמר נאשם 1 שהוא היה יחד עם שבתאי במינהל, שהתשובה שקיבלו מפקיד ההסדר אינה מספקת, וכי הם רואים עצמם כבעלי הזכויות בקרקע. לדברי מירל, "הבנתי שזה לא יוביל לשום כיוון. ברגע שנפרדנו, אמרתי שאני מבין שלשחאדה לפחות את אותם זכויות כמוכם. אז מה שקרה, שמעתי ברקע, אני חושב שזה היה ג'ומעה, אני חושב שהוא אמר 'מי יגן עליכם? הוא יגן עליכם?" (108, ש' 8-11). לאחר שעיין בהודעתו במשטרה, אמר מירל שהוא נזכר שאכן נאשם 2 אמר 'ששחאדה לא יכול לתת לנו חסות' (108, ש' 13) [ההדגשה הוספה].
לדברי מירל, "אני חושב שזה היה כמה רגעים לפני שנפרדנו. אני חושב שעמדנו. אני חושב שזה היה עם חגי. אני הייתי בצד ושמעתי את זה. הבנתי שזה לא יהיה, שלא נצא מזה. לא יהיה פתרון מניח את הדעת כפי שאנו רוצים. אפילו בשלב מסוים אמרתי שאם בסופו של דבר, אתם בעלי הקרקע, תקבלו את הכסף שאני משלם למ.מ.י מהמינהל. יש דרך לפתור. התשובה הייתה החלטית, שלא, שלא ניכנס לשטח לפני שנסדיר את הנושא הכספי מולם. חזרתי ואמרתי שאין לנו מחלוקת כספית אתם ואם יש מחלוקת היא מול המינהל" (108, 15-20).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 1 אישר מירל כי "לא אוימתי אישית. הם אמרו שיפגעו בקבלן, זה איום שכן מופיע ואמרתי אותו ונזכרתי בו עכשיו. נכון שהם אמרו שהם יתנגדו בכוח לכניסת הקבלן" (108, ש' 27-28).
מירל אישר כי נשאל במשטרה האם בפגישה ברמלה מי מהנאשמים אמר את המילה חסות בהקשר כלשהו, וכי הוא השיב: "אני זוכר שג'ומעה אמר ששחאדה לא יכול לתת לנו חסות על המשך העבודה באתר" (109) [ההדגשה הוספה].
מירל העיד כי השייח' לא איים עליהם, וכי הוא אישית לא חש מאוים: "אתה יושב במקום ציבורי, עם אנשים מכובדים שמתנהגים בסה"כ נורמטיבית, עם עורכי דין כמוך וכמו עו"ד שבתאי ... וראה פלא לאחר שלא נכנענו ללחצים והגשתי את התלונה במשטרה, הקבלן כן חזר לעבוד ולא הגיעו 700 איש ולא התנגדו" (110, ש' 21-25) [ההדגשות הוספו].
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 2 התייחס העד לגרסתו של אבנר חומרי: "הנאשם לא דפק על השולחן ולא הרים את הקול. ההסכמות היו שכן נלך למינהל אבל אנחנו צריכים לשלם כסף. כנראה שהנאשמים ידעו שאין להם זכויות מול המינהל. ... השייח' ניסה למצוא את מקומו ולתווך ולהגיע לפשרה. זה שהתפתח ויכוח, זה לא שינה את הפער בין העמדות. היה ברור מה הם רוצים ומה אנחנו מוכנים" (111).
3.5.4 עדותו של שלם לגבי הפגישה ברמלה
61. יריב שלם העיד בבית המשפט כי במהלך הפגישה נציגי החברה ביקשו להבהיר לנאשמים שהחברה עובדת ומשלמת רק לפי החוק. בשלב מסוים הבהיר השייח' שלחברה אין בעצם על מה לדבר עם שני הנאשמים, משום שיש אדם אחר שהקרקע היא בעצם שלו. בשלב הזה היה כעס מאוד גדול, ובין השייח' לבין הנאשמים התנהלה שיחה בערבית שעל פניה נשמעה מתוחה. הפגישה הסתיימה בכך שכל אחד הלך לדרכו לחשוב מה הוא עושה. במהלך הפגישה הזו הובהר פעם נוספת שצריכים לסגור את העסקה של קבלת תשלום בעבור כל טון של חומר גלם שיוצא מהמכרה מול הנאשמים, ושלא צריך את אישורו של האדם האחר. ואם לא – "הם לא אחראים למה שיקרה בשטח... האיומים חזרו על הנושא של שריפת הכלים וגרימת חבלה" (118, ש' 19, 21).
בחקירה הנגדית לב"כ נאשם 1 ציין העד שלא שמע את המילה חסות מפי הנאשמים (124).
3.5.5 עדותו של אבו קוש לגבי הפגישה ברמלה
62. אבו קוש העיד כי במפגש ברמלה הנאשמים לא איימו שהם יציתו לו את הכלים (205-206).
3.5.6 גרסתו של נאשם 1 לגבי הפגישה ברמלה
63. נאשם 1 לא זכר ליד מי ישב. באמרתו השנייה מיום 21/4/10 מסר כי יכול להיות שישב ליד נאשם 2.
באמרתו השנייה הוסיף נאשם 1 כי הוא אינו זוכר שהיו איומים וכי הוא לא שמע את נאשם 2 מאיים.
נאשם 1 הכחיש שהם עזבו בכעס את הפגישה. לדבריו, הם עזבו כדי לבדוק ולברר, והשייח' מעולם לא אמר שהאדמה היא של שחאדה.
בפגישה היו דיבורים רבים והועלו רעיונות, אבל ההצעות לא הועלו על ידיו, ולא הייתה דרישה לכסף מצדו. נאשם 1 הכחיש שהוא ונאשם 2 דיברו על כסף בעבור כל טון חומר שיוצא מהקרקע, שהם טענו שהם לא יהיו אחראים למה שקורה בשטח או שאיימו לשרוף את הכלים. הוא אינו זוכר שדרש שישלמו לו כסף.
נאשם 1 הכחיש את דברי מירל שהנאשמים העלו הצעה שהמחצבה תשלם חצי מהתמלוגים למינהל וחצי מהתמלוגים לנאשם 1. לדבריו, מירל לא דיבר עם הנאשמים, הוא דיבר יותר עם השייח'.
נאשם 1 העיד שמעולם לא שמע את המילה "חסות", והוא אינו סבור שנאשם 2 או אחר אמרו זאת. נאשם 1 אמר שנאשם 2 לא דיבר הרבה, הוא אינו זוכר שנאשם 2 דיבר כלל, אלא אם כן דיבר בלחש. הוא לא שמע את נאשם 2 מדבר.
3.5.7 גרסתו של נאשם 2 לגבי הפגישה ברמלה
64. נאשם 1 ביקש מנאשם 2 שיתלווה אליו לפגישה ברמלה. נאשם 1 ונאשם 2 ישבו זה לצד זה.
נאשם 2 אינו זוכר דברים חריגים, הוא הבין שהם לא הגיעו להסדר במינהל, ולא זכר בדיוק את הדברים. מישיבה זו לא יצא דבר.
נאשם 2 שלל שהוא או נאשם 1 אמרו לנציגי החברה שהתשובה של פקיד ההסדר אינה מספקת אותם, ושלא הייתה התקדמות במינהל.
נאשם 2 שלל גם שהוא אמר לנציגי המחצבה שהם לא יוכלו להיכנס לשטח לפני שיסדירו את הנושא הכספי. הוא גם לא שמע את נאשם 1 אומר זאת.
נאשם 2 שלל עוד שאמר שבמקום לשלם למינהל, החברה תשלם לנאשמים ושמגיע להם הכול. לטענת נאשם 2, לא הועלתה הצעה של "חצי-חצי" וכלל לא היו דרישות לכסף. לא היה איום לשרוף את הכלים ולגרום לחבלות.
נאשם 2 שלל שאמר את המילה "חסות", וטען שאף אחד לא אמר את המילה "חסות". לטענתו, הוא לא שאל האם שחאדה יוכל לתת לחברה חסות. הוא אף לא התכוון למשמעות אחר כי כלל לא אמר "חסות". "אם עלו דברים כאלה שחאדה הקרקע שלו שוכנת בזה והוא יכול לקחת את החברה שתעבוד אצלו גם בקרקע שלו, אם עלו בכלל ... אני לא זה שנותן חסות ולא זה שלוקח חסות".
נאשם 2 אמר שהוא לא התכוון שהוא נותן חסות ושלא התכוון לאיים.
רק בתום חקירתו החוזרת של נאשם 2 הוא ביקש להוסיף: "אני נזכרתי בנושא של חסות, הרי החברה עבדו כל הזמן ואמרו שהם בחסות, עובדים בחסות מדינת ישראל, נדמה לי ששם ברמלה הם אמרו שאנחנו בחלקה הזאת עובדים בחסות שחאדה ואני שם אמרתי מה, אתם עוברים מחסות המדינה לחסות שחאדה? איזה מן דבר זה? זה מה שאני זוכר בקטע הזה של חסות. הם כל הזמן אמרו שאנחנו עובדים בחסות מדינת ישראל, משרד הממשלה... התכוונתי ככה שכל הזמן מ.פ מחצבים והחברה אמרו שהם עובדים בחסות מדינת ישראל" ... "לזה התכוונתי וכשהגיעו לרמלה אמרו שאנחנו בחלקה הזאת, זה בחסות שחאדה, אמרתי מה אתם תחליטו, אתם בחסות שחאדה או בחסות מדינת ישראל".
ב"כ המאשימה הטיחה לפני נאשם 2 שהוא חזר וטען לאורך כל חקירתו שהוא כלל לא אמר "חסות", ונאשם 2 השיב: "אני לא אמרתי את זה כי אחרים אמרו את זה ... אחרים אמרו שהם עובדים בחסות מדינת ישראל... ואז ברמלה פתאום קשרו את שחאדה לחסות .. . אמרו שהחלקה הזאת אנחנו נעבוד בחסות, שמעתי אותם אומרים נעבוד בחסות שחאדה. אמרתי אתם עובדים בחסות המדינה או בחסות שחאדה? אני לא מבין. זה הקטע של המילה חסות". לטענת נאשם 2, הוא לא זכר דברים אלו לפני כן במהלך עדותו, ורק כשיצא אל מחוץ לאולם, ביוזמת ב"כ המאשימה כאשר ב"כ נאשם 2 נימק מדוע הוא מבקש לשאול אותו שאלה מדריכה בעניין זה – בקשה שנדחתה על-ידי בית המשפט – הוא נזכר בכך, בלי ששמע דבר מהדברים שנאמרו באולם בית המשפט בהיותו מחוץ לאולם.
נאשם 2 העיד כי הפרשנות שלו למושג חסות "זה בעלות ... אישור שמישהו יפעל בשטח שלך... המובן אצלי חסות זה אישור".
3.6 גרסתם הכללית של הנאשמים לגבי הפגישות
65. גרסתם הכללית של הנאשמים הייתה שהשיחות בפגישות התנהלו ברוח טובה, על מנת להורות לחברה להפסיק את העבודות במחצבה, בלא כל איומים.
66. נאשם 1 מסר כי במחצבה החלו עבודות בלא רשות. תחילה הוא פנה למשטרה וביקש להגיש תלונה על השגת גבול, אך במשטרה אמרו לו שאם יש אישור של המינהל, המשטרה אינה יכולה לעשות דבר. מכאן פנה נאשם 1 לכתוב מכתב למינהל וליועץ המשפטי של החברה וביקש שלא יעבדו במקום. "אני לא חושב שיש איזה סחיטה פה ואני עדיין אומר את זה" (ת/8, ש' 6-10).
לדבריו, בעדותו בבית המשפט, במכתבים אלו הוא ביקש לדעת כיצד ניתנו האישורים, ומה צריך לעשות בטרם יפנה לבית המשפט. זו הייתה רוח הדברים גם בפגישה אצל השייח' וגם בישיבות שלאחר מכן (246).
נאשם 2 שהוא קרוב משפחתו, בן דוד הנמנה אף הוא על משפחת אבו עייש, הגם שאיננו בין היורשים של הקרקע, התלווה לנאשם 1 לביקור במחצבה באקראי. כשהשייח' סולימן אבו חמד הזמין את נאשם 1 לפגישה עם הקבלן, הוזמן גם נאשם 2 בגלל שהוא היה עם נאשם 1 מלכתחילה. נאשם 2 המשיך להתלוות לנאשם 1 ביתר הפגישות.
לגבי תלונתו של אבו קוש טען נאשם 1: "מה שנאמר פה זה שקר וכזב. אני לא איימתי על סלימאן אף פעם אני לא יזמתי פגישה אצל השייח' אלא הם יזמו את הפגישה לאחר שאני התחלתי לברר במינהל, ומטרת הפגישה אצל השייח' היא להראות לי אישורים ובפגישה עצמה לא היה להם כלום. אני נתתי להם את כרטיס הביקור שלי וביקשתי מהם לשלוח לי את האישורים בפקס אני הרגשתי שהם מתחמקים מזה והלכתי לתחנת המשטרה בערד וזה הכול אני אף פעם לא איימתי על סלימאן בחיים. אני עכשיו מבין שסלימאן יש לו אינטרס עליון להביא את כול ההאשמות עליי כי הוא לא עובד מסיבות שלו ... אני בחיים לא עצרתי אותו לא אני ולא גומעה וזה לא נכון" (ת/11, ש' 177-179).
נאשם 1 נועד עם נציגי החברה ועם נציגי מינהל מקרקעי ישראל וביקש "שלא יעבדו עד שנסדיר את עניין הקרקע כי כל עוד שהם עובדים וחופרים פוגעים בזכויות שלי ... כבעלים באדמה את זה אני אומר לכולם ואני עדיין אומר את זה וביקשתי שלא יכנסו ואם יש להם בעיות יכולים ללכת לבימ"ש".
לטענת נאשם 1, "הפגישות התקיימו ברוח טובה, אנשים שבאו לקחת את הדברים בפרופורציה של עבודה ואני עדיין אומר את זה שכול עבודה שם היא פוגעת בזכותי ואני לא איימתי על אף אחד" (ת/10, ש' 28-29).
נאשם 1 הכחיש כי אי פעם איים בכך שאם לא ייכנעו לו ולא יפסיקו את העבודה, יבוא מישהו מהשבט ויכעס או יצית: "זאת טענה לא נכונה, אף פעם בחיים שלי לא אמרתי דבר כזה, לא דיברתי בשם השבט ואני לא מנהל איזה שבט של ... אני החלקת מקרקעין היא שלי וכשישבתי ישבתי עם עורכי דין, ישבתי עם אנשים שבמילים עדינות, מה שנקרא משכמם ומעלה ... אני לא אמרתי את זה". .. "אני לא זוכר באף ישיבה שדיברתי או אמרתי דברים מהסוג הזה. בחיים אני לא אמרתי ולא התכוונתי". נאשם 1 אף טען שלא שמע מישהו לידו אומר זאת: "אף אחד מכל הנוכחים, והיו הרבה, בכל הפגישות שלנו, הייתה שיחה כמו שיחות עכשיו, היה ויכוח של איך ומה, וכיצד לעזור, אבל לא היה את מה שטענו ומה שאמר העורך דין עכשיו".
נאשם 1 מסר כי בפגישות השונות התנהלו שיחות על מנת להסדיר את עניין הבעלות. בפגישות עלתה ההצעה שאם החברה תרצה לעבוד בקרקע, השטח יושכר להם ויגיעו להסדר בדבר פיצוי כספי. לדבריו, עלו הצעות רבות, בין היתר, לקבל מהחברה כסף. נאשם 1 לא הסכים. בתגובה להצעה של אבו קוש להגיע להבנות, נאשם 1 אמר שהוא לא מחפש כסף, ואם מדובר בקרקע שלו, הוא רוצה שיכירו בזכויות שלו.
לטענת נאשם 1, לא הייתה לו בעיה עם המשך העבודה, ובלבד שלא ישנו עובדות בשטח, באופן שעלול לפגוע בו, לרבות שינוי פני הקרקע או מתן חזקה לאחרים בקרקע.
נאשם 1 דרש אישור, שלפיו המחצבה נמצאת בתוך החלקה הנתבעת, ושהעבודה נעשית בתיאום עמו, ושאין בכך כדי לפגוע בעתיד בזכויות שלו. נאשם 1 לא קיבל מהחברה או מהמינהל אישורים לחברה לעבוד במחצבה.
נאשם 1 חזר וטען שנציגי החברה הם שהזמינו אותו לפגישות, ושלא הוא יזם אותן.
לטענת נאשם 1, בתקופה שבה התקיימו פגישות, כל הזמן עבדו במחצבה.
נאשם 1 נשאל עוד בחקירתו במשטרה מדוע החברה הפסיקה לעבוד במקום והשיב: "כי אנחנו דיברנו איתם אני לא יודע למה הם הפסיקו אני יודע שהם פתחו מחצבה אחרת והם עובדים שם. אני אגיד לך יש להם בעיית אספקה לחומר ואמרו שיש להם צורך לחומר והתחילו לעבוד במקום אחר באותו אזור ואת המחצבה הזו הם ישמרו לשנה הבאה" (ת/10, ש' 56-58).
נאשם 1 הוסיף בעדותו בבית המשפט כי "הם הפסיקו את העבודה בגלל שפתחו מחצבה אחרת במקום ליד ומשתלם להם ליד כי זה יותר קרוב". לטענת נאשם 1, הוא דיבר עם אנשי המחצבה, והם הסבירו שהם עובדים במחצבה אחרת, כדאית יותר מבחינת עלויות וקרובה יותר, ובמחצבה זו יעבדו בשנה הבאה. נאשם 1 טען שהמעבר למחצבה אחרת מצד החברה לא נעשה "בגלל כל הברדק" במחצבה הראשונה.
67. נאשם 2 העיד שלא היה כל איום מצדו או מצד נאשם 1 בפגישות השונות, גם לא בצורה יפה. היו פגישות מכובדות עם אנשים מכובדים. לא היה שום קונפליקט בפגישות. משתתפי הפגישות הבינו שיש תביעת בעלות של נאשם 1 והם לקחו על עצמם לסייע לו.
לשאלת בית המשפט השיב נאשם 2 שיש לו בעיות שמיעה, מאז שקיבל מכה באוזן בילדותו. הוא שומע "בסדר" אבל לא "הכי טוב". לשאלת בית המשפט הוסיף נאשם 2 שהוא רגיל לדבר בשקט.
4. ראיות לגבי הטענה להתנהגות מפלילה מצד נאשם 2
68. אין מחלוקת כי נאשם 1 נעצר בגין החקירה נושא תיק זה ביום 21/4/10 ושוחרר ממעצרו ביום 23/5/10.
נגד נאשם 2 הוצא צו מעצר ביום 22/4/10. נאשם 2 התייצב בתחנת המשטרה רק ביום 8/6/10 (ת/19ב).
69. סבן ערך שני זכ"דים לגבי ניסיונות איתור של נאשם 2, וציין שטלפון אחד של הנאשם כבוי, והשני מנותק. כמו כן הוא ערך מזכר נוסף על כך שלפנות בוקר ביום 25/4/10 הוא הגיע עם מספר שוטרים לביתו של נאשם 2 על מנת לעצור אותו, ונאשם 2 לא היה בבית. בעקבות זאת נאשם 2 הוכרז "דרוש לחקירה" במסוף המשטרתי. השוטרים הגיעו גם למשרד של נאשם 2 במועצה שבה עבד.
4.3 דוח פעולה של רס"ר איליה מישייב בדבר הניסיון לאיתור נאשם 2
70. ביום 21/4/10 הגיע רס"ר מישייב למשרדו של נאשם 2 במועצת לקייה. הפקידה התקשרה אל נאשם 2 ואמרה לו ששוטרים מחפשים אותו. לאחר שסיימה לדבר אתו אמרה המזכירה לשוטרים שנאשם 2 אמר לה שתיקח מהשוטרים הזמנה לסור למשטרה. השוטר אייל סבן התקשר כמה פעמים לטלפון של נאשם 2 שלא היה זמין. השוטרים ניגשו לביתו של נאשם 2 והניחו את ההזמנה לסור למשטרה בתוך החצר. גם לפקידה נמסרה הזמנה.
4.4 גרסתו של נאשם 2 בדבר אי התייצבותו במשטרה
71. לטענת נאשם 2, הוא שהה בחופשה שנתית בצפון ובדרום הארץ עד ליום 31/5/10. ביום 1/6/10 הייתה שביתת רשויות, הוא חזר לעבודה ביום 2/6/10 והבין שהוא דרוש חקירה. הטלפון הנייד שלו לא היה איתו אלא בבית. במהלך החופשה הוא שוחח עם משפחתו רק פעם בשבוע או בשבועיים. נאשם 2 הבין שחיפשו אותו, אבל לא ידע "איזו משטרה", כי לפעמים באה אליו משטרה ומחפשת אותו כדי להעביר קנסות לאנשים מהמשפחה (בשעות העבודה). לא סיפרו לו שהמשטרה הגיעה בשעות הלילה המאוחרות או לפנות בוקר. מאז שחזר לעבודה היו לו סידורים והתחייבויות שצריך לסגור, ולכן הוא בא למשטרה רק לאחר 8 ימים. מזכירתו אמנם התקשרה אליו, אך היא רק אמרה לו שיש הודעה ושאלה האם לקבל אותה, ונאשם 2 אישר לה לקבלה. הוא הסביר שהבין מהמזכירה שהשוטרים הביאו לו הוראת תשלום של הוצאה לפועל. נאשם 2 הכחיש שברח וכי היה לו עניין לברוח.
72. לטענת נאשם 2, הוא היה בחופשה, במסגרת ימי החופשה השנתית שלו, ולא ידע על צו מעצר נגדו. הוא אישר שהייתה לו שיחת טלפון עם מזכירתו שהודיעה לו שהגיעה המשטרה ושביקשו להשאיר לו הודעה. נאשם 2 הסביר כי הוא רגיל לכך שהמשטרה מוסרת באמצעותו דברים למשפחה, כמו קנסות, הודעות או זימונים לחקירה, והוא מעביר אותם למשפחה. נאשם 2 סבר שזה עוד דבר כבשגרה והמשיך את החופשה שלו.
נאשם 2 התחיל את החופשה בדרום ים המלח, ליום אחד, ואחר כך בגליל. הוא ישן במשהד, ליד נצרת, מעל לשבועיים. לאחר מכן חזר לעבודה. נאשם 2 אינו זוכר כמה זמן נמשכה החופשה, והוא אינו זוכר מתי חזר לעבודה. לדבריו, הוא ניצל את ימי החופשה השנתית שלו, שהם בסביבות חודש, ובנוסף הוא הושעה מעבודתו למשך שבועיים, לכן פרק הזמן הכולל שבו לא היה בעבודה התקרב לתקופה של למעלה מחודש.
נאשם 2 לא ידע תחילה שנאשם 1 נעצר, אלא רק אחרי תקופה. הוא אינו זוכר בדיוק מתי.
לטענת נאשם 2, הוא היה נשוי לשלוש נשים והתגרש משתיים. הוא טען שהשוטרים הגיעו לבית שאין לו קשר איתו, שהוא לא ישן שם. מדובר בבית 12 בשכונה 1 בלקייה, בית של גרושה שלו, ואילו נאשם 2 התגורר באותה תקופה בשבט נסאסרה בפזורה עם אשתו גב' הגר אבו חאמד. לטענת נאשם 2, הוא רק מבקר בבית 12 בלקייה, אך לא ישן שם.
במהלך החופשה לא היה עמו טלפון נייד, הוא היה יוצר קשר עם הבית של אשתו (גב' הגר אבו חאמד) באמצעות טלפון אחר.
מיד כשידע שהוא דרוש חקירה, היה לו סידור או שניים לעשות במשך כיום-יומיים, אבל לאחר מכן התייצב במשטרה. מבחינתו, הוא הגיע ישר למשטרה גם אם זה לקח יום-יומיים.
מטעם נאשם 2 הוגשו לעניין זה המסמכים שלהלן:
נ/5א – בקשה לחופשה/הודעה על היעדרות המתייחסת לימים 21/4/10-15/5/10, חתומה בידי "זהאנה" ביום 26/4/10, עם אישור הממונה מיום 28/4/10.
נ/5ב – בקשה לחופשה/הודעה על היעדרות המתייחסת לימים 16/5/10-31/5/10, חתומה בידי "זהאנה" ביום 16/5/10, עם אישור הממונה מאותו היום.
על פי עדותו של נאשם 2, על האישורים חתומים הממונה סלימאן אל בדור שהוא מזכיר המועצה. זהאנה היא מזכירתו של נאשם 2 והיא חתמה בשמו.
73. באופן כללי טוענת המאשימה, כי ממכלול הראיות עולה כי הנאשמים איימו על אבו קוש, על מנת שיפסיק את עבודתו ויערב את החברה, כפי שאכן קרה; השניים גם איימו על נציגי החברה והמינהל במהלך הפגישות השונות ביניהם, סחטו אותם באיומים ודרשו לקבל כסף בעבור השימוש במחצבה, בלא קשר לשאלת זכותם בשטח המחצבה. בשל כך הופסקה העבודה במחצבה וחודשה לסירוגין. החברה והקבלן ניזוקו כספית.
לטענת המאשימה, איומי הנאשמים והסחיטה באיומים הוכחו הן בראיות ישירות: עדויות אבו קוש ואנשי החברה; והן בראיות נסיבתיות, קרי התנהגותו של הקבלן אבו קוש, אשר הפסיק את העבודה לאלתר, פנה לממונים עליו בחברה, פנה לבני משפחתו על מנת להיפגש עם מכובדי משפחת הנאשמים כדי ליישב את ההדורים, והפסיד כסף רב מהשבתת הכלים. לטעמה של המאשימה, אבו קוש לא היה מתנהג כך אלמלא אוים על-ידי הנאשמים.
1.2. טענות המאשימה לגבי האיומים על הקבלן אבו קוש
1.2.1 טענות המאשימה לגבי הפגישה עם הקבלן במחצבה והפסקת עבודתו של הבאגר
74. לטענת המאשימה, כעולה מעדותו של אבו קוש, הנאשמים הגיעו למחצבה, חסמו את מפעיל הבאגר עד שעצר וירד מהכלי, ואיימו על אבו קוש שאם לא יפסיק את העבודה, הם יפגעו בו וישרפו את כליו. בשל כך הופסקה העבודה במחצבה.
לגישת המאשימה, גרסת הנאשמים שלפיה במועד שבו הגיעו הנאשמים למחצבה, הבאגר היה תקוע, אינה עולה בקנה אחד עם עדות אבו קוש, שלפיה הוא הורה למפעיל הבאגר להפסיק לעבוד ומנע ממנו לריב עם הנאשמים. המאשימה הטעימה כי יתכן שהבאגר היה מקולקל ביום שבו צילם נאשם 1 את התמונות בשטח המחצבה, אך מדובר במועד אחר. המאשימה הדגישה כי הטענה שלפיה הבאגר היה מקולקל, הגיעה לעולם לאחר ביקור אחר של הנאשמים שנערך במקום, ועל מנת לסתור את טענת אבו קוש והמאשימה, שלפיה העבודה במקום הופסקה בשל איומי הנאשמים.
לטעמה של המאשימה, במסגרת האמרות במשטרה טענו הנאשמים כי כלל לא פגשו את אבו קוש במחצבה, וזאת בניסיון להרחיק עצמם כמה שיותר מהמחצבה עצמה, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת לעדותו של אבו קוש לגבי האיומים במחצבה והפסקת העבודה כתוצאה מכך. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען נאשם 1 כי למעשה פגש את אבו קוש מחוץ למחצבה, בכביש הגישה אליה, שם נפגשו רכב מול רכב, והוא לא מסר זאת במשטרה. נאשם 2 טען אף הוא בבית המשפט כי פגש את אבו קוש כ-300 מ' ליד המחצבה ולא מסר זאת במשטרה משום שלא נשאל על כך. לטענת המאשימה, מדובר בגרסה כבושה של הנאשמים, אשר ההסבר שניתן לכבישתה – לטענתם, משום שלא נשאלו על כך במפורש – אינו סביר, ולכן אין לייחס לה כל משקל ראייתי. לגישת המאשימה, שינוי הגרסאות של הנאשמים בא לעולם לאחר שקראו את חומר החקירה בתיק ושמעו את עדויותיהם של עדי התביעה והבינו שלא יעלה בידיהם להוכיח שמעולם לא פגשו את אבו קוש במחצבה או בשטח.
המאשימה הוסיפה והתייחסה לעדותו של עד ההגנה, מפעיל הבאגר, עטווה אבו עראר. לטענת המאשימה, מדובר בעד שעשה כל שביכולתו כדי לא לשתף פעולה עם המשטרה, ואמר שאין לו מה להגיד למשטרה. אף על פי כן הוא התייצב כעד הגנה על מנת לתמוך בגרסת הנאשמים. גרסתו כבושה ומלמדת על אינטרס מובהק לסייע לנאשמים. גרסתו של עד ההגנה אבו עראר אף אינה מתיישבת עם גרסתו של אבו קוש. גם אם הסיטואציה העובדתית שהעד תיאר היא נכונה, הדבר יכול להצביע על כך שהנאשמים הגיעו לשטח בשתי הזדמנויות שונות, מה גם שהעד לא טען שראה את הנאשמים במחצבה רק פעם אחת.
לטענת המאשימה, פנייתם של הנאשמים לאבו קוש נבעה, בין היתר, מהרצון לייצר לחץ על החברה עצמה באמצעות הפסקת העבודה של אבו קוש, על מנת שאנשי המחצבה יסכימו לבוא עמם בדברים.
ב"כ המאשימה הטעימה שהסחיטה באה לידי מימוש בכך שאבו קוש הותיר את כליו באתר המחצבה ועזב. חומרי מחזק את אבו קוש בנקודה זו, בכך שהעיד שהלך להיפגש עם השייח' בכסייפה לבקשת אבו קוש, לאחר שהלה הפסיק לעבוד, והכלים עמדו מושבתים. אבו קוש אישר בעדותו שהוא פחד על הכלים שלו. לטענת המאשימה, אבו קוש לא היה סתם עוזב את המקום, מסכים להפסיד כל כך הרבה כסף ליום עבודה ומפחד על הכלים, אם רק היו אומרים לו לצאת. מדובר בהתנהגות בלתי סבירה, ורב הנסתר על הגלוי. אבו קוש אישר שהוא פחד על הכלים שלו ושכלל לא רצה לעבוד בשטח, גם אם ישלמו לו סכום רב – דבר המעיד על הלחץ והאיומים שבהם היה נתון, ועל אמונתו של אבו קוש שהנאשמים בהחלט יכולים לממש את האיום של פגיעה בו ובכלי העבודה שלו.
המאשימה הוסיפה כי טענת ההגנה, שלפיה אבו קוש הוא נוכל ורמאי, לא הוכחה, ואבו קוש אף לא נחקר בעניין זה.
1.2.2 טענות המאשימה לגבי המפגש עם בני משפחת אבו עייש בשיג בלקייה
75. המאשימה טענה, כי לא היו איומים על הקבלן בשיג של משפחת אבו עייש. מדובר בגרסה מאוחרת של אבו קוש, על מנת להראות שלא הנאשמים הם אלו שאיימו. בהקשר זה טענה המאשימה, כי אין לייחס משקל ראייתי כלשהו לעדותו של עד ההגנה מוסא אבו עייש. מדובר בעד עם אינטרס מובהק, קרוב משפחה של נאשם 1. מדובר גם בעדות כבושה. העד לא הגיע למשטרה על מנת להסביר מה קרה, אף על פי שהנאשמים היו נתונים במעצר.
1.2.3 טענות המאשימה לגבי עדותו של אבו קוש אודות איומי הנאשמים כלפי הכלים
76. לטענת המאשימה, לגבי שתי סוגיות עיקריות יש שינוי מהותי בגרסתו של אבו קוש, בין חקירתו הראשית לבין חקירתו הנגדית. בשתי סוגיות אלו הדברים גם לא נאמרו מפיו של אבו קוש בחקירתו הראשית, אלא הסנגורים הסכימו שאמר אותם במשטרה, ולכן הם אומצו לעדותו של העד בחקירה הראשית:
1. נאשם 2 הוא שהתקשר לאבו קוש ואמר לו שלא ייגע באדמה, ושמשהו לא טוב יקרה לכלים שלו.
2. הנאשמים איימו ש"אם לא נצא מהאתר הם ישרפו לנו את הכלים".
בחקירתו הנגדית אמר העד שהוא אינו יודע האם נאשם 2 הוא שהתקשר אליו וכן הכחיש שהנאשמים איימו עליו בשריפת הכלים אם לא ייצא מהאתר. העד לא הצליח להסביר במסגרת חקירתו הנגדית מדוע יש הבדל כה מהותי בין אמרותיו במשטרה ועדותו בחקירה הראשית בסוגיות אלו לבין תוכן חקירתו הנגדית.
המאשימה ביקשה להעדיף את הדברים של אבו קוש בחקירה הראשית, לרבות הציטוטים שהוסכם שנאמרו בחקירתו במשטרה, על פני תוכן הדברים בחקירה הנגדית, בשל הטעמים שלהלן:
המאשימה ביקשה שבית המשפט יקבל את דברי חומרי בהודעתו שהוגשה בהסכמה (ת/3), לגבי האיומים שהנאשמים איימו על אבו קוש, כראיה לאמיתות תכנם, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, על פי סעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות – ולא רק לעניין עצם אמירת הדברים. המאשימה טענה בהקשר זה כי קיימת סמיכות זמנים בין המועד שבו אבו קוש קיבל איומים מהנאשמים לבין המועד שבו הוא דיווח על האיומים לחומרי. עם זאת, ב"כ המאשימה אישרה במהלך השלמת סיכומיה בעל פה, כי היא אינה יכולה לנקוב במועד שבו הושמעו האיומים (עמ' 457, ש' 19).
המאשימה מייחסת את האמירה של אבו קוש במשטרה כי "שניהם איימו שאם לא נצא מהאתר, הם ישרפו לנו את הכלים" לפגישה בערד, כי הדבר תואם את דבריהם של עדי תביעה נוספים לגבי הפגישה בערד. כמו כן, נטען כי בחקירתו במשטרה אבו קוש התייחס לדברים בהקשר של הפגישה בערד.
1.3 טענות המאשימה לגבי האיומים בפגישות השונות
1.3.1 טענות המאשימה לגבי האיומים בפגישות השונות באופן כללי
77. לטענת המאשימה, יש להעדיף את העדויות שנשמעו מפי עדי התביעה – שהם כולם נורמטיביים ובכירים בתפקידם בחברה או במינהל מקרקעי ישראל, ונעדרי היכרות קודמת עם הנאשמים או אינטרס להפלילם – על פני עדויותיהם של הנאשמים אשר הכחישו את דברי האיום שיוחסו להם במהלך הפגישות. לטענת המאשימה, מעדויות התביעה עולה שהנאשמים איימו על נציגי המחצבה שלא יבצעו עבודות בשטח, שאם לא כן יבולע להם ולעובדיהם: הם אינם שולטים בחמולה של מאות אנשים שיכולה לעשות "בלגאן", הכלים יישרפו, וייגרמו מהומות ומעשי אלימות. העדים אף הבהירו שהנאשמים ביקשו שישולמו להם דמי שימוש במנותק משאלת הוכחת הבעלות על הקרקע. לטענת המאשימה, מדובר בקשירת קשר ובעבירה של סחיטה באיומים הואיל ואין לנאשמים זכויות בקרקע, והכוונה של הנאשמים הייתה שאם הם לא יקבלו כסף, אזי מאות אנשים בשבט יפגעו בכלי העבודה אשר בקרקע.
המאשימה הדגישה ששני הנאשמים נטלו חלק פעיל ביותר באיומים במהלך הפגישות. במקרים מסוימים, נאשם 2 היה תקיף ומפורש ביותר בדבריו (לדוגמה, בעניין החסות). עם זאת, נאשם 1 מעולם לא הסתייג מדבריו של נאשם 2 ואף חיזק אותם, אם בדבריו, ואם בנוכחותו כעורך דין, ובכך הוא שותף לכל אמירותיו ואיומיו של נאשם 2, בין מכוח דיני השותפות ובין בשל היותם מבצעים בצוותא, בשל נוכחותם בצוותא בפגישות המתוארות והיותם גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית.
ב"כ המאשימה אישרה כי הנאשמים אכן לא איימו באופן אישי וישיר על המשתתפים בפגישות, אך מהדברים המפורשים שאמרו לא ניתן להתרשם באופן אחר. כל טיעון אחר כדוגמת עצה או אזהרה גרידא, הוא מיתמם ואינו עולה בקנה אחד עם המציאות, עם התמונה הברורה והמאיימת שהציגו הנאשמים ועם התחושות וההבנות של המשתתפים בפגישות נוכח האיומים. מבחינה סובייקטיבית, נציגי החברה האמינו שבכוחם של הנאשמים להביא לידי הגשמה את האיום, שכן הנאשמים הציגו עצמם ככאלו. בשל כך המשיכו נציגי החברה להיפגש עם הנאשמים. הנאשמים אף אמרו דברים מפורשים: יישפך דם, יישרפו הכלים, לא שולטים על חמולה של משוגעים; כך שגם מבחינת מהותם של הדברים מדובר באיום.
לטענת המאשימה, נציגי החברה הרגישו מאוימים לאורך כל הדרך. אף על פי כן, נציגי החברה הבליגו ונפגשו עם הנאשמים כדי לסייע להם לקדם את הטיפול בעניינם, והיו מעוניינים להגיע לפתרון בדרכי שלום, במקום לפנות למשטרה, כדי לבדוק האם יש אמת בטענות הנאשמים ולעזור להם. עו"ד שבתאי העיד כי בפגישה האחרונה ברמלה, שבה נאמרה המילה המפורשת "חסות", נציגי החברה הבינו שהאיומים לא יופסקו גם אם יקדמו את העניינים של הנאשמים במינהל, אלא רק אם יהיה תשלום של דמי חסות. רק בשלב זה הפסיקו נציגי החברה את ניסיונות ההידברות, כי הבינו שכבר לא יוכלו לקדם דבר באמצעים חוקיים.
ב"כ המאשימה הדגישה כי הנאשמים הכחישו את האמירות שמיוחסות להם בפגישות, ובכך לא נתנו הסבר חלופי המאפשר פרשנות אלטרנטיבית של האמירות שהשמיעו.
עוד נטען כי הנאשמים לא התנהגו כמי שטוענים לבעלות בקרקע, בייחוד כשעסקינן בנאשם 1 שהוא עורך דין, ולא ביקשו צו מניעה, תביעה לסילוק יד, תקיפת המכרז שבו זכתה החברה וכיו"ב. אף דרישת תשלום חודשי קבוע בתמורה להוצאת טון חומר מהקרקע או ניסיון להגיע להסדר עם החברה ולא עם המינהל אינם מעשים סבירים, שכן מצופה ממי שטוען לבעלות בקרקע שידרוש את הקרקע כולה ויפעל מול המינהל ישירות.
עוד נטען כי ההגנה לא זימנה את השייח' שנכח ברוב הפגישות לעדות מטעמה, ויש לראות בכך חיזוק לראיות התביעה.
1.3.2 טענות המאשימה לגבי הפגישה במשרדה של מרים גבריאלי
78. לטענת המאשימה, זו הפגישה שבה החלו האיומים. המאשימה הפנתה לעדויותיהם של חומרי ושל עו"ד שבתאי, שלפיהן הנאשמים הסבירו שהם מייצגים את השבט, שולטים בשבט אך לא בכולו, ולכן כדאי להפסיק את העבודה ולהגיע עמם להסדר כדי שלא תהיינה פעולות אלימות. כמו כן מהעדויות עולה שנאשם 1 הצהיר שיש שש מאות איש מאחוריו שיפריעו לעבודה, וחומרי העיד שהוא הבין שנאשם 1 הוא זה שעוצר אותם, בינתיים, ואינו נותן להם להתפרץ למחצבה. גם מעדותו של עו"ד ביידא שנכח בפגישה זו עולה שהנאשמים אמרו שהם לא יתנו לכרות בשטח אם לא יגיעו איתם להסדר כספי, ומדובר באיום.
בפגישה זו גם עלתה הדרישה לקבלת תשלום כספי בלא קשר להוכחת הבעלות.
לטענת המאשימה, הכחשתו של נאשם 2 כי נכח בפגישה אצל גב' גבריאלי סותרת את עדויותיהם של עדי התביעה: עו"ד שבתאי וחומרי וכן את עדותו של נאשם 1. ניתן ללמוד מכך שנאשם 2 מנסה להתחמק מנוכחותו בפגישה ומשקר בעניין זה.
1.3.3 טענות המאשימה לגבי הפגישה בערד
79. לטענת המאשימה, בפגישה זו דרשו הנאשמים תשלום כספי בעבור כל טון אדמה שיוצא מהקרקע, שאם לא כן הם יאלצו להפסיק את העבודה בקרקע. הנאשמים אמרו שהמחצבה עומדת מול שבט שלם ולא רק מול נציגי השבט, וכי יש אנשים שאי אפשר לשלוט עליהם, והעניינים ייצאו מכלל שליטה, והם לא יוכלו לעבוד. המאשימה הפנתה עוד לעדותו של יריב שלם, שלפיה נאשם 2 אמר שאם לא יגיעו עם הנאשמים להסדר כספי, הם ישרפו את הכלים ולא יהיה ניתן לעבוד. הוא עצמו אולי לא יעשה את זה, אבל אין לו את הכוח ואת היכולת לעצור חמולה של משוגעים. כמו כן, גם על פי עדותו של מירל, הנאשמים אמרו שיפגעו בקבלן אם הוא ייכנס לשטח.
כאמור לעיל, המאשימה מייחסת את האמירה של העד אבו קוש במשטרה "שניהם איימו שאם לא נצא מהאתר, הם ישרפו לנו את הכלים" לפגישה בערד, כי הדבר תואם את העדויות של עדי תביעה נוספים לגבי הפגישה בערד. כמו כן נטען כי במשטרה אבו קוש התייחס לדברים בהקשר של הפגישה בערד.
1.3.4 טענות המאשימה לגבי הפגישה במשרדו של עו"ד ביידא
80. המאשימה הפנתה לעדותו של עו"ד ביידא, שלפיה האדם השני שנכח בפגישה אמר שהם לא יאפשרו לעבוד בקרקע, ושלפיה נאשם 1 אמר שלא ישלוט על פעולות קיצוניות ואלימות מצד אנשי השבט. עו"ד ביידא העיד שהוא חש מאוים מהדברים ששמע.
1.3.5 טענות המאשימה לגבי הפגישה ברמלה
81. המאשימה הפנתה שוב לעדותו של יריב שלם, שלפיה הנאשמים איימו שישרפו את הכלים, וייגרמו חבלות; ולעדותם של עו"ד שבתאי ושל מירל בדבר שאלתו של נאשם 2 האם שחאדה יכול לתת למחצבה חסות.
לטענת המאשימה, בהשמעת המילה "חסות" הכוונה היא לדמי חסות. למעשה, כך מסרו העדים: הנאשמים ביקשו כסף בעבור כל טון אדמה בלי קשר להוכחת בעלות. הם ביקשו כסף שלא מגיע להם, ולא – אנשים וכלים ייפגעו. זו המשמעות של דמי חסות.
ב"כ המאשימה הסכימה כי לכאורה מי שצריך לתת דמי חסות הוא החברה ולא שחאדה או הנאשמים. עם זאת, לטענתה, נאשם 2 ניסח את הדברים לא באופן משפטי, אבל זו הייתה הכוונה שלו, וכך הדברים הובנו על-ידי מירל ועל ידי עו"ד שבתאי.
ב"כ המאשימה הסבירה כיצד הדבר קשור לשאלה "האם אותו שחאדה יוכל לתת חסות?"; לטעמה, שחאדה הוא תובע בעלות נוגד, ושחאדה אמר לעדי התביעה שלא יעשו עם הנאשמים שום עסקים, ובתגובה לכך אמר נאשם 2 את המשפט בעניין החסות.
המאשימה הדגישה כי נאשם 2 הכחיש באופן גורף, לאורך כל עדותו, לרבות בחקירה החוזרת, שאמר "חסות". לטענתה, שינוי החזית לעניין זה בסוף החקירה החוזרת, מהווה סתירה חזיתית לגרסת נאשם 2 בחקירתו הנגדית בעניין זה. ההסבר שלו אינו עולה בקנה אחד עם עדויות העדים ואף אינו הגיוני. על כן, המאשימה מבקשת לדחות הסבר מאוחר ובלתי הגיוני זה.
הודגש כי אף אחד מהעדים לא אמר ששחאדה הציע חסות. המחצבה עובדת ברשות המינהל, והיא אינה צריכה חסות.
גרסתו של נאשם 2, שבסופו של דבר הודה שאמר את המילה "חסות", סותרת את גרסתו של נאשם 1, שלפיה אינו זוכר שנאשם 2 דיבר כלל, ושהוא לא שמע את המילה "חסות".
לטענת המאשימה, נאשם 1 שותף לאמירתו של נאשם 2, שכן השניים הגיעו יחדיו לפגישות במטרה ברורה להפעיל לחץ ולאיים על נציגי החברה. כמו כן, השניים ישבו האחד ליד משנהו (נ/1), ולכן אין זה סביר שנאשם 1 לא שמע את הדברים של נאשם 2. לטענת המאשימה, נאשם 1 לא בחל בעצמו, עוד בפגישות הקודמות, לדבר על הסדר כספי: כסף בעבור כל טון שיוצא בלי קשר להוכחת הבעלות. לטענתה, למעשה גם נאשם 1 ביקש "חסות", אך זאת במילים אחרות, בכך שדרש כסף בעבור כל טון של אדמה בלא קשר להוכחת בעלותו בה.
1.4 אי התייצבותו של נאשם 2 לחקירה כהתנהגות מפלילה המחזקת את ראיות התביעה
82. לטענת המאשימה, מהראיות שהובאו לפני בית המשפט, נאשם 2 ידע שהמשטרה מחפשת אותו עוד ביום 21/4/10, שכן המזכירה דיברה איתו ברמקול (ת/19א), אלא שנאשם 2 ניתק את הטלפון ולא היה זמין. מאישורי החופשה שהוצגו עולה כי ביום 26/4/10 נאשם 2 היה במועצה וחתם על בקשת החופשה. אין זה סביר שנאשם 2 בקושי יצר קשר עם משפחתו, ולא סביר שהמשפחה לא מסרה לו שהמשטרה הגיעה לביתו לפנות בוקר על מנת לאתרו, שכן מדובר באירוע חריג. כאשר החוקר אייל סבן ניסה לאתר את נאשם 2 בביתו, בני משפחתו לא ציינו כי נאשם 2 נמצא אצל אשתו השנייה, וכי יש לו בית נוסף שבו הוא מתגורר.
נטען שמדובר בגרסאות כבושות, הן לגבי מועדי החופשה והן לגבי העובדה שהוא מתגורר בבית אישה אחרת.
האישורים נחתמו לכאורה עובר לחקירתו של נאשם 2 במשטרה, ואף על פי כן הוא לא הציגם במשטרה. בכל מקרה, גם האישורים אינם עומדים בסתירה לכך שניסה לברוח, בייחוד כשאחד מהם הוגש לאישור הממונה רק בדיעבד, לאחר היציאה לחופשה.
גם לפי גרסתו של נאשם 2, הוא ידע ביום 2/6/10, לכל הפחות, שהוא דרוש לחקירה, וגם אז, במשך 6 ימים, לא התייצב, בלא כל הסבר.
זאת ועוד, נאשם 2 אישר שביום 21/4/10 הוא ידע שהמשטרה שוחחה עם מזכירתו, ולכן הדבר מחזק את הטענה שלא התייצב ביודעין במשטרה.
לטענת המאשימה, ניכר אפוא שנאשם 2 הסגיר עצמו רק לאחר שידע שנאשם 1 שוחרר ממעצר בתנאים מגבילים.
83. ב"כ נאשם 1 הדגיש כי אבו קוש העיד שהנאשמים לא איימו עליו. אף לא ניתן לקבל את טענת המאשימה ולהסתמך על הודעתו של אבנר חומרי (ת/3) כחריג לכלל הפוסל "עדות שמיעה", שכן קיים חסר ראייתי לגבי פרק הזמן שבין 18/2/10, מועד הפגישה ברמלה, שעל פי המפורט בהודעתו של חומרי עד למועד זה לא היו איומים, לבין יום 10/3/10, המועד שבו הוגשה התלונה במשטרה – ולא ניתן לדעת מתי השמיעו הנאשמים איומים כלפי אבו קוש בשטח המחצבה, כטענת אבו קוש באוזני חומרי.
ב"כ נאשם 1 הדגיש כי נאשם 1 עשה כל אשר באפשרותו על מנת להגן על זכויותיו בקרקע, שלמיטב הבנתו וידיעתו שייכת לו, ושגם על פי פקיד ההסדר, יש לו זיקה לקרקע. הוא פנה במכתבים והשתתף בפגישות, לרבות פגישות עם עורכי דין אחרים ועם נציגי המינהל, על מנת להעביר את המסר שמדובר בקרקע השייכת לו, שלחברה אין זכות לעבוד על הקרקע, ושאם היא עובדת בה, אזי מגיע לו תשלום בעבור טובת ההנאה שהיא מפיקה מקרקע שאינה שלה, כי אם שלו.
ב"כ נאשם 1 טען כי האמירות המיוחסות לנאשמים הושמעו במסגרת ישיבות פתוחות בנוכחות עובדי המינהל, קבלנים ועורכי דין. עוד נטען שהנאשמים לא יזמו אף לא פגישה משותפת אחת, אלא הם הוזמנו לכל הפגישות הללו.
הנוכחים בפגישות לא הרגישו מאוימים, והראיה היא שלא הוגשה תלונה על איומים או על סחיטה באיומים מיד או סמוך לאחר אותן פגישות, אלא רק לאחר מכן בשלב שבו הופסקה העבודה. התלונה למשטרה ומסירת ההודעות נעשו לאחר שנציגי החברה שוחחו ביניהם ואפשר שהושפעו האחד מהשני.
ב"כ נאשם 1 הוסיף וטען שלכל אחד מעדי התביעה היה אינטרס, שכן כולם רצו להמשיך ולעבוד בקרקע בלי לשלם לאחרים הטוענים לזכות בקרקע.
נטען גם כי אין כל עדות לכך שהנאשמים אמרו שאם לא תתקבל דרישתם, אזי הם יגרמו למישהו מהשבט לבצע פעולות אלימות.
הנאשמים הכחישו שאיימו, ואינם צריכים לתת הסבר חלופי לאמירות שייחסו להם עדי התביעה. דברי הנאשמים אינם מנוגדים לעדויות של עדי התביעה.
ב"כ נאשם 1 הוסיף כי גם אם בית המשפט יקבע שהדברים ששמעו עדי התביעה אכן נאמרו, אין מדובר באיומים או בסחיטה באיומים ולא הייתה כוונה לעשות כן. הדברים התפרשו בצורה לא נכונה על-ידי השומעים. הנאשמים התכוונו לתאר מצב עובדתי, שלפיו יש אנשים נוספים בשבט שעלולים להתרגז ולפעול באלימות. בהקשר זה הזכיר ב"כ נאשם 1 כי אבו קוש העיד שהושמעו בפניו איומים מצד אחרים מבני השבט.
84. ב"כ נאשם 2 טען כי לא הוכח הנטען בכתב האישום, שלפיו הנאשמים הגיעו פעמים מספר לשטח המחצבה, שאיימו על אבו קוש שיפסיק לעבוד, שדרשו תשלום מאבו קוש או שעצרו את מפעיל הבאגר; וכי עדויותיהם של עד התביעה אבו קוש ושל עד ההגנה מפעיל הבאגר מלמדות אחרת.
גם ב"כ נאשם 2 טען כי קיים חסר ראייתי לגבי מועד השמעת האיומים כלפי אבו קוש, איומים הנזכרים בהודעתו של חומרי (ת/3), שעליה מבקשת המאשימה להסתמך, כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה.
עוד נטען כי אין כל קשר בין נאשם 2 לבין מספר טלפון המסתיים בספרות 500 והנזכר באמרתו של אבו קוש במשטרה, והמשטרה לא ביצעה כל פעולה על מנת לבדוק אם כלל בוצעה שיחה לטלפון של אבו קוש, והאם לנאשם 2 יש זיקה אליה. אבו קוש אף לא נשאל בחקירתו כיצד הוא זיהה את נאשם 2 כמי שהתקשר אליו. לכל אלו מתוספת העובדה שאבו קוש חזר בו מהטענה בחקירתו הנגדית, ואמר שהוא אינו יודע האם נאשם 2 הוא זה שהתקשר אליו.
לטענת ב"כ נאשם 2, העד אבו קוש הוא בעל אינטרסים זרים. ברקע האירועים עמד רצונו של אבו קוש להשתחרר ממחויבותו כלפי החברה, ולכן כשהבין שקיימת מחלוקת לגבי הקרקע, הוא השתמש בה כתירוץ וטען לפני מנהלי החברה שמאיימים עליו ומשום כך הוא אינו רוצה להמשיך לעבוד. מאחר שחומרי דרש ממנו להתלונן במשטרה, לא הייתה לאבו קוש ברירה אלא להתלונן על הנאשמים במשטרה. ב"כ נאשם 2 ביקש להעדיף את עדותו של אבו קוש בבית המשפט, שלפיה הנאשמים לא איימו עליו, על פני האמירות שהוסכם שהוא אמר בחקירתו במשטרה. נטען כי אבו קוש הסביר בעדותו בבית המשפט מדוע מסר את אשר אמר במשטרה, ויש לקבל את הסבריו.
לגבי האמירות המיוחסות לנאשמים בפגישות השונות, הודגש כי אין מחלוקת שהייתה לנאשמים זיקה לקרקע. בנסיבות אלו יש לבחון את משמעות האמירות המיוחסות לנאשמים בזהירות רבה, בייחוד משמדובר באנשים נורמטיביים ומכובדים: עורך דין שבמקביל התנהל בכתב מול המינהל; ואדם מבוגר, בעל משפחה, ראש מחלקת מים ויושב ראש ועד העובדים במועצה המקומית שבה הוא עובד.
נטען שככל שהמאשימה טוענת שמדובר באמירות מתוחכמות, כך למעשה הספק גדל, שכן אם מדובר באמירות שאינן ישירות אפשר לפרש את האמירות בכמה אופנים, וכלל ידוע הוא שבהליכים פלילים הספק מתפרש לטובתו של הנאשם ולא לחובתו.
ב"כ נאשם 2 הטעים כי אף אם הנאשמים השמיעו אמירות שלפיהן יש שבט גדול ועלולות להיות בעיות, אין הכוונה שהנאשמים יגרמו לכך שאנשי השבט יעשו בעיות. מדובר בתיאור מצב עובדתי קיים, שלפיו הנאשמים סבורים שהחברה פלשה לקרקע ומשתמשת במשאביה, ועד שלא יתבררו הזכויות בקרקע, כדאי שהחברה תפסיק את העבודות כי יש מאחוריהם שבט גדול שחושב שהחברה גנבה להם את האדמה. לתיאור זה יש עיגון במציאות, והראיה שאבו קוש ועד הגנה העידו על האיומים שהושמעו בשיג של בני שבט אבו עייש שלא בנוכחות הנאשמים. ב"כ נאשם 2 הוסיף כי האמירות לגבי אנשי שבט אחרים שעלולים להגיב אחרת הן הגיוניות גם כחלק מהדינאמיקה של המשא ומתן שהתנהל.
עוד הודגש כי הנוכחים בפגישות לא ראו בזמן אמת את דברי הנאשמים כאיומים, שכן לא נעשתה פנייה למשטרה בתקופה שבה התקיימו הפגישות אלא רק אחרי האיומים שהושמעו כלפי אבו קוש בשיג, סמוך ליום 10/3/10, שלושה שבועות לאחר הפגישה האחרונה של הנאשמים ברמלה, שבה הושמעה המילה "חסות".
ב"כ נאשם 2 אף הפנה לעדותו של מירל שלפיה הוא לא הרגיש מאוים בפגישות אלו.
באשר להתייחסותו של נאשם 2 לעניין ה"חסות", נטען שנאשם 2 מסר הסבר חלופי לעניין ה"חסות", בכך שהסביר שאנשי החברה אמרו כל הזמן לנאשמים שהם פועלים בחסות של מדינת ישראל, דהיינו ברשותה, ופתאום בפגישה במסעדה ברמלה, אמרו אנשי החברה שיש אדם נוסף הטוען לבעלות, ואותו אדם אמר לחברה שהוא מתיר לה לעבוד בקרקע, ולכן החברה עובדת ברשותו; על כן, נאשם 2 תהה: "אז אתם עובדים כי שחאדה נותן לכם חסות? אני לא מבין, מי אבא שלכם? ... אתם נכנסתם לשטח שלנו ברשות מדינת ישראל או ברשות שחאדה?".
ב"כ נאשם 2 הדגיש כי נאשם 2 לא נשאל על עניין החסות בחקירתו במשטרה, חרף החשיבות הרבה שמייחסת המאשימה לסוגיה זו. הסנגור תהה מדוע לא שאלו את נאשם 2 על המילה "חסות" בחקירה, וטען שאי העלאת העניין בחקירה במשטרה יכולה להסביר את העובדה שהנאשם 2 לא זכר את העניין אלא רק בתום חקירתו בבית המשפט (שנתיים לאחר האירוע).
ב"כ נאשם 2 הוסיף והתייחס לטענת המאשימה בדבר התנהגות מפלילה של נאשם 2. נטען כי נאשם 2 הסביר היכן שהה במועד שבו היה דרוש לחקירה והציג אישורים מתאימים. הודגש שנאשם 2 לא הואשם בניסיון לשיבוש מהלכי משפט. עוד נטען שאין חובה על אדם להתנדב ולרוץ מהר למשטרה ולהודיע על קיומו, בשעה שהוא אינו יודע שמחפשים אחריו.
85. עבירת הסחיטה באיומים מוגדרת בסעיף 428 לחוק העונשין, אשר זו לשונו:
המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - ...; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - .... [ההדגשות הוספו]
עבירת הסחיטה באיומים מכוונת לאלץ אדם "לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו", להבדיל מ"איומים" לפי סעיף 192 לחוק העונשין, המכוונים אך "להפחיד אדם או להקניטו". את פליליותם של האיומים לפי כל אחת מן העבירות יש לבדוק על פי הכוונה או המטרה של המאיים (ע"פ 286/84 מדינת ישראל נ' גוזלן, בפסקה 7).
מדובר בעבירת מטרה, מטרה להניע את האדם המאוים לעשות את המעשה נושא האיום, או להימנע מעשייתו של מעשה כזה, כאשר הוא רשאי לעשותו.
לשם קיום יסודות העבירה של סחיטה באיומים יש להוכיח הן את היסוד העובדתי של העבירה והן את היסוד הנפשי, כמפורט להלן.
1.1 היסוד העובדתי בעבירת הסחיטה באיומים
86. רכיב אחד של היסוד העובדתי הוא האיום עצמו. זו התנהגות, בכל דרך שהיא, העלולה לנטוע בלבו של אדם פחד מפני רעה צפויה שיש בה כדי לפגוע בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם (ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 408 (להלן: "עניין חמדני"), בפסקה 6).
את התקיימותו של האיום יש לבחון לפי אמת מידה אובייקטיבית, דהיינו, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן הישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 (להלן: "עניין ליכטמן"), בפסקה 7 לפסק דינו של השופט א' גולדברג ובפסקה 2 לפסק דינו של השופט א' ברק; עניין חמדני, בפסקה 6).
87. לעניין זה יש להבחין בין איום לבין מתן אזהרה או עצה.
בעניין ליכטמן הוצגו על ידי השופטים ברק וגולדברג שני מבחנים לשרטוט קו הגבול בין איום לבין אזהרה – מבחן המהות ומבחן השליטה:
המבחן המכריע לרכיב "האיום" הוא מבחן "המהות". דהיינו, מה מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו" (השופט גולדברג, שם, בעמ' 379)
...
קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק. דומה כי ניתן להיעזר במבחן העזר הבא: האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע. אם התשובה היא בחיוב – הדובר שולט על התממשות האזהרה – יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר" (השופט ברק, שם, בעמ' 384)
בע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין זקן"), בפסקה 7, התייחס השופט נ' הנדל להבחנה שבין איום לבין אזהרה או עצה והוסיף:
כדי לחדד את הנקודה הייתי מוסיף כלי עזר לסיווג עבירה כעבירת איום בדוגמא האמורה: יש לשאול האם ראובן באמרו – "אם לא תשלם כסף תקבל מכות" – מעוניין ברישא או שמא חרד מהסיפא של הדברים. לאמור, האם ראובן משמיע את הדברים כדי להביא את שמעון למסור את הכסף. תשובה חיובית לשאלה תצביע על כך שראובן ביצע עבירת איום. זאת, אפילו אם ראובן אינו המרביץ ואף אינו נהנה מקבלת הכסף. לעומת זאת, אם מטרתו היחידה של ראובן היא להביא לכך ששמעון לא יוכה ואין לראובן כל קשר לאפשרות ששמעון יוכה או ישלם את הכסף – כי אז ראובן בגדר מזהיר או מייעץ.
88. לצד מבחן השליטה ומבחן המהות שהובאו לעיל הוצע בעניין זקן מבחן נוסף – מבחן ההקשר:
על פי מבחן ההקשר, יש לשאול שלוש שאלות: האחת, מה אמר? השנייה, מי אמר? השלישית, מדוע אמר? מבחן ה'מה' מתמקד בשאלת מעשה העבירה. כמובן, ניתן לבצע פעולת איום גם ללא מילים אלא באמצעות סימנים או התנהגות אחרת. ברם, פשיטא, ללא מעשה – אין עבירה. מבחן ה'מי' נועד לבדוק את הקשר בין הנאשם לבין מעשה האיום. בדרך זו ניתן ללמוד על אופיו של מעשה האיום. מבחן ה'מדוע' מטרתו לבחון את הכוונה העומדת מאחורי המעשה כנדרש בפלילים. יש לשקלל את שלושת המבחנים – מה, מי ומדוע – על מנת להגיע להכרעה האם בוצעה עבירת איום. במובן זה, המבחנים הינם משולבים. מבחן זה נחוץ במיוחד במקרים בהם הסוחט באיומים מדבר בטון רך ובמתק שפתיים. לעתים, גם שפה המשוחה בדבש טומנת בחובה עוקץ ואף איום בארס קטלני. אין לבדוק את קיומה או אי קיומה של עבירת סחיטה באיומים על פי מבחנים טכניים, כאילו מדובר בדרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין. לא ניתן לצפות כי הסוחט באיומים יכריז בפני המאוים על כוונתו לעבור עבירה זו. המבחן נותר בעיקרו אובייקטיבי וכללי המשפט הפלילי עומדים לצדו של הנאשם. עם זאת, ההקשר של המעשה עשוי ללמד על כך שהאמרה המרומזת מהווה באופן ברור סחיטה באיומים.
במובן הרחב יותר, מבחן ההקשר נחוץ על מנת לבחון את כל הפרמטרים של עבירת סחיטה באיומים. העובר עבירה זו עלול לטעון כי לא איים, שכוונתו הייתה אך להזהיר או לייעץ וכי אינו הגורם אשר אמור להפעיל כוח. כמובן, בחינת ביצוע העבירה אינה נעשית אך ורק על פי עמדת הנאשם. מכאן הצורך לבחון את הקשר הדברים. נדמה כי דווקא בתיקים בהם ראובן סוחט באיומים את שמעון באמצעות פנייה ללוי או לארגון פשיעה שלוי עומד בראשו – ראוי להתייחס למהות המעשה ולשליטה של ראובן בנעשה באופן הנאמן יותר למציאות.
[ההדגשות אינן במקור והן הוספו על-ידי]
89. רכיב אחר של היסוד העובדתי הוא שה"פגיעה" תהיה "שלא כדין". על פי הגישה המצמצמת, נדרש שההתנהגות האמורה תהיה אסורה בנורמה נפרדת, פלילית או אזרחית. על פי הגישה המרחיבה, די שההתנהגות האמורה אינה מותרת או שאין הצדק שבדין לאותה התנהגות (עניין חמדני, בפסקה 7).
יודגש כי אמת המידה שלפיה נקבעת החוקיות או העדר החוקיות היא הפגיעה ולא זיקתו של המאיים לכסף או לחפץ. על כן, גם תביעת זכות שבדין אין בה משום היתר למעשי סחיטה ואיומים (ראו למשל: ע"פ 504/76 טוז נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 393, 399; ע"פ 286/84 מדינת ישראל נ' גוזלן, בפסקה 13).
1.1.3 מטרתה של הסחיטה באיומים הושגה
90. כדי להרשיע בחלופה המחמירה יש להוכיח קיומו של רכיב נוסף - כי המעשה אכן נעשה בפועל מפני האיום או הטלת האימה (ע"פ 8591/10 נחום נ' מדינת ישראל, בפסקה טז).
1.2 היסוד הנפשי בעבירת הסחיטה באיומים
91. מדובר בעבירה שנדרשת בה מחשבה פלילית, של מודעות של עושה העבירה להתקיימותם של רכיבי היסוד העובדתי במעשיו, כשהוא פועל במטרה לגרום לכך שהקורבן יבצע מעשה או יימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו.
2. העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע
92. קיומו של קשר לביצוע פשע ניתן להוכחה גם בראיות נסיבתיות, ולא רק בראיות ישירות, לרבות בדרך של הסקת מסקנות מהתרחשויות מאוחרות אשר אירעו לאחר היווצרותו של הקשר (ראו, למשל: ע"פ 1300/98 סיריצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 481, 490; ע"פ 5927/11 הררי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23/8/12), בפסקה 25 ואילך). עם זאת, כידוע, מקום שהראיות הן נסיבתיות, על הראיות להצביע על כך שמדובר באפשרות הסבירה היחידה (ראו, למשל: ע"פ 5793/02 דוד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27/10/03), בפסקה 6; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227-228; ע"פ 10771/08 בוחניק נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15/12/09), בפסקאות 5 ו-9).
3. ניתוח הראיות – בחינת מהימנות העדים
93. למעשה, לא יכולה להיות מחלוקת כי העד אבו קוש הינו עד תביעה עיקרי, בכל הנוגע לאישומים בעניין האיומים כלפיו ובעניין העילה להפסקת העבודות במחצבה, לרבות האישום בדבר הפסקת עבודת הבאגר במחצבה.
כזכור, עוד במהלך החקירה הראשית ביקשה ב"כ המאשימה להכריז על העד כעד עוין וכן להגיש את אמרותיו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, אך חזרה בה למעשה מהבקשה, לאחר שבאי כוח הנאשמים הסכימו כי יוצהר לפרוטוקול שהעד מסר באמרותיו דברים שצוטטו לפרוטוקול. לאחר חקירתו הנגדית של העד, חזרה ב"כ המאשימה וביקשה במהלך החקירה החוזרת להכריז על העד כעד עוין; ב"כ הנאשמים התנגדו לבקשה; ובהחלטתי (בעמ' 224 לפרוטוקול) דחיתי את הבקשה, מהנימוקים שצוינו באותה החלטה וכן בשים לב להתרשמותי מהעד ומעדותו במהלך החקירה הראשית והחקירה הנגדית, שהיו ממושכות, וזאת כפי שיובהר להלן.
בסיכומיה ביקשה ב"כ המאשימה להעדיף את דבריו של העד אבו קוש בחקירתו הראשית על פני הדברים שמסר בחקירתו הנגדית.
כמו כן, מאחר שב"כ הנאשמים הסכימו, עוד במהלך החקירה הראשית, כי יצוטטו לפרוטוקול דברים שמסר העד באמרותיו במשטרה, אמרות שלא הוגשו בעקבות הסכמה זו, שקלתי האם יש מקום להעדיף את הדברים שצוטטו בהסכמה מתוך האמרות, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, על פני דברי העד בעדותו בבית המשפט, גם בלא הגשת האמרות (ובלבד שלשם הרשעה על סמך דברים אלו יש צורך ב"דבר לחיזוק", כאמור בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות).
במילים אחרות, יש לראות את הדברים שצוטטו בהסכמה על ידי ב"כ הנאשמים לתוך הפרוטוקול, במקום הגשת אמרות העד כולן, כאמרה לצורך סעיף 10א לפקודת הראיות.
ב"כ המאשימה סבורה, למעשה, כי יש להעדיף את הדברים שצוטטו לפרוטוקול ושמוסכם שאבו קוש מסר באמרותיו, על פני הדברים שמסר בעדותו בבית המשפט, וכאמור, כי יש להעדיף את הדברים שמסר בחקירתו הראשית – לרבות הדברים שצוטטו לפרוטוקול מתוך אמרותיו במשטרה – על פני הדברים שמסר בחקירתו הנגדית.
מנגד, אף שב"כ הנאשמים הסכימו כאמור לכך שהעד מסר דברים שצוטטו לפרוטוקול המפלילים את הנאשמים, אין ב"כ הנאשמים מסכימים לתוכן הדברים המפלילים שבאמרות, והם מבקשים להעדיף את דברי העד בעדותו בבית המשפט, בעיקר בחקירתו הנגדית, על פני הדברים שמסר באמרותיו (ובחקירתו הראשית). לטענת ב"כ הנאשמים, העד אבו קוש העליל על הנאשמים באמרותיו, ואין להעדיף את דבריו המפלילים באמרותיו על פני הדברים שמסר בחקירתו הנגדית בעדותו בבית המשפט.
העד אבו קוש הותיר בעיניי רושם שלילי ובלתי מהימן. עדותו הייתה מבולבלת ובלתי כנה. העד הרבה לטעון כי אינו זוכר את הפרטים, ונדרש רבות לרענן את זיכרונו. עדותו של העד הייתה מבולבלת לא רק לגבי הסדר הכרונולוגי של האירועים אלא גם לגופם של דברים. חלק מהדברים שמסר בעדותו אינם תואמים את הראיות האחרות. כך, למשל, העד מסר בעדותו כי הגיש תלונה במשטרת ערד ולאחר מכן התקיימה פגישה אצל השייח' ולאחריה פגישות נוספות (165-166), בעוד שכאמור, מוסכם בין ב"כ הצדדים כי התלונה הראשונה במשטרה הוגשה כשלושה שבועות לאחר הפגישה האחרונה שהתקיימה במסעדה ברמלה. זאת ועוד, העד הותיר רושם בלתי מהימן גם בכך שלא היה יכול להסביר מדוע מסר במשטרה גרסה אחת, ואילו בבית המשפט הוא מסר גרסה אחרת, אף על פי שחזר וטען שכל אשר אמר במשטרה הוא אמת.
ההתרשמות מהעד, במהלך עדותו הארוכה בפניי, הייתה כי כלל לא ניתן לסמוך על דברי העד, לא בעדותו בבית המשפט ולא בחקירתו במשטרה, וכי אין להוציא מכלל אפשרות כי העליל על הנאשמים באמרותיו במשטרה או בדברים שסיפר לנציגי החברה (מירל וחומרי) אודות הנאשמים, מתוך מניע פסול, כגון המניע שעליו הצביעו נאשם 1, עוד בחקירתו במשטרה, וכן באי כוח הנאשמים: להשתחרר מהתחייבות לביצוע עבודה שהתברר לו שאינה כדאית לו, בקרקע הנדונה.
לאור ההתרשמות כאמור מהעדות של העד ולאור מכלול הראיות, הגעתי אפוא למסקנה כי בנסיבות המקרה דנא אין להעדיף את אמרותיו המפלילות של העד במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. על כך אפרט גם בהמשך, להלן.
כללו של דבר, לא ניתן לסמוך על דברי העד – לא בחקירתו במשטרה, לא בחקירתו הראשית, לא בחקירתו הנגדית ולא בחקירתו החוזרת, כפי שיבואר גם להלן.
94. מלבד העד אבו קוש – שכאמור, עדותו בבית המשפט הותירה רושם שלילי ובלתי מהימן – ככלל, העדויות של יתר עדי התביעה – מנכ"ל החברה אבנר חומרי, יו"ר החברה מירל בלומנפלד, עו"ד חגי שבתאי, מנהל המחצבה יריב שלם ועו"ד אמיר ביידא – הותירו רושם חיובי, אם כי אין אני מוציא מכלל האפשרויות הסבירות כי חלקם טעו במסקנותיהם ובהתרשמותם מדברים שמסרו הנאשמים במפגשים עמם, לאור דברים דו-משמעיים ששמעו מהנאשמים או מאחד מהם, אשר אכן יכולים להתפרש כאיומים, אך לא בהכרח הייתה לנאשמים כוונה לאיים באומרם את הדברים; ואפשר שקל היה לטעות בעניין זה גם בשל הרושם שקיבלו מאבו קוש אודות הנאשמים. על כך אפרט בהמשך.
לאור הרושם החיובי שהותירו כאמור יתר עדי התביעה בעדויותיהם, החלטתי לצאת מתוך ההנחה העובדתית – הנוחה כמובן למאשימה – כי הנאשמים (או מי מהם) אמרו לעדי התביעה האחרים הנ"ל את הדברים שהם מייחסים לנאשמים, או דברים בעלי משמעות דומה, שלפיהם אם לא יגיעו להסדר עם הנאשמים, או אם לא ישלמו להם פיצוי כספי בעבור החומר שהחברה כורה במחצבה, אזי תהיינה או שעלולות להיות מהומות ופעולות אלימות מצד אנשי שבט אבו עייש ולא יהיה ניתן לשלוט עליהם. זאת, הגם שהנאשמים הכחישו את הדברים או טענו שאינם זוכרים אותם.
אף על פי כן, והגם שהדברים אכן יכולים כאמור להתפרש כאיומים ולהוות סחיטה באיומים, אין הדבר כך בהכרח, והדבר תלוי בכוונה של הנאשמים באומרם את הדברים. לצורך כך, אתייחס להלן גם לשאלת המהימנות של הנאשמים.
95. ככלל, עדויותיהם של הנאשמים ובעיקר עדותו של נאשם 1, הותירו רושם חיובי והיו מהימנות בעיניי בעיקרן.
אכן, עדויות הנאשמים ובעיקר עדותו של נאשם 2 אינה חפה מקשיים; כך, למשל, אי התייצבותו של נאשם 2 לחקירה במשך שבועות, מעוררת את השאלה האם מדובר בהתנהגות מפלילה המעידה על תחושת אשם מצדו, כטענת ב"כ המאשימה. כמו כן, חלק מעדי התביעה מייחסים בעיקר לנאשם 2 אמירות מאיימות, כגון אמירה בעניין "חסות" בפגישה שהתקיימה במסעדה ברמלה, ולכך אתייחס בנפרד להלן.
כאמור, הגם שהנאשמים הכחישו או טענו כי אינם זוכרים כי אמרו לעדי התביעה הנ"ל שאם לא יגיעו להסדר עם הנאשמים, אזי לא יהיה ניתן לשלוט על המהומות ועל הפעולות האלימות מצד אנשי שבט אבו עייש; או כי דרשו סכום כספי בעבור כל טון אדמה הנכרית במחצבה – לאור הרושם החיובי שהותירו עדי התביעה האמורים (מלבד אבו קוש), החלטתי לצאת מתוך ההנחה העובדתית כי הדברים אכן נאמרו על ידי הנאשמים לעדי התביעה האמורים.
אף על פי כן, אקדים ואציין כבר כאן, כי כפי שעוד יובהר להלן, לאור מכלול הנסיבות והקשר הדברים ולאור הרושם החיובי שהותירו הנאשמים בעדויותיהם, הגעתי למסקנה כי קיים לפחות ספק סביר אם הנאשמים התכוונו באותם דברים לאיים או לסחוט באיומים, או שמא הדברים נאמרו בתום לב, תוך תיאור מצב עובדתי, ללא כוונה לאיים או לסחוט, בשים לב לאמונה של הנאשמים בזכויותיו של נאשם 1 בקרקע, גם אם בפועל אין לו זכויות בקרקע.
למסקנה זו הגעתי חרף הכחשותיהם של הנאשמים כי אמרו את האמירות הנ"ל.
אמנם, כידוע, שקרי נאשם יכולים לחזק את ראיות התביעה, ולהוות התנהגות מפלילה (ראו למשל: ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל, פדאור 03(1) 10, 11; ע"פ 2468/03 אלבויראת נ' מדינת ישראל, דינים עליון סו 624, בפסקה 9; זאת ועוד, שקרי נאשם יכולים אף להגיע כדי ראיית סיוע, מקום שנדרש סיוע, אם הם עומדים בתנאים אחדים שנקבעו בפסיקה: השקרים הם בעניינים מהותיים; השקרים הם ברורים וחד-משמעיים; השקרים מוכחים מתוך עדויות אחרות; השקרים נעשו בזדון ועל מנת להעלים את האמת מבית המשפט; ומקורם בתחושת אשם והם אינם נובעים מעילה שאינה רלוונטית לצורך בחינת האשמה (ראו ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203, 221-219; ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1) 113, 141-140; דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא (1) 736, 802; ע"פ 7752/03 חלאילה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 259, 265)).
אולם, יש לנקוט משנה זהירות קודם שמייחסים משמעות ראייתית לשקרים של נאשם. זאת, שכן לעתים שקרי נאשם נובעים ממתח נפשי או ממצוקה שבהם הוא נתון, או שמטרתם להרחיקו מעבירה שלא ביצע או למנוע הסתבכותו בה; על כן, אף כאשר קיימים שקרים מוכחים של נאשם, אין בכך בהכרח כדי להעיד על אשמתו (ראו למשל והשוו: ע"פ 235/60 מנצור נ' היועמ"ש, פ"ד טז(1) 645, 647; ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 569; ע"פ 3514/91 אבו רקייק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 126, בפסקה 5; ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142; ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 134 לחוות דעתו של השופט י' עמית (ניתן ביום 18/10/10); והשוו: ע"פ 632/83 הרוש נ' מדינת ישראל ע"פ 632/83, פ"ד לט(1), 253 , 268-269; ע"פ 3751/11 אבו טראש נ' מדינת ישראל, בפסקה 65)).
בנסיבות המקרה שלפניי, אף אם שיקרו הנאשמים בכך שהכחישו אמירת הדברים הנזכרים לעיל לעדי התביעה האמורים או בכך שטענו שאינם זוכרים את הדברים, אין להוציא מכלל אפשרות כי מטרתם של שקרי הנאשמים הייתה להרחיקם מעבירות שלא ביצעו או למנוע הסתבכותם בהן.
96. גם העדויות של שני עדי ההגנה הנוספים, ובמיוחד עדותו של מוסא אבו עייש, הותירו רושם חיובי ומהימן בעיקרן, על אף היותי מודע, בין היתר, לכך שמוסא אבו עייש הינו בן השבט וקרוב משפחתם של הנאשמים וכן לכך שעטווה אבו עראר מסר בעדותו שהגיע ליתן עדות משום שלא רצה שיהיה סכסוך בין החמולות.
4. האיומים הנטענים על אבו קוש – דיון והכרעה
4.1 המפגש בין אבו קוש לבין הנאשמים במחצבה והפסקת עבודתו של מפעיל הבאגר – דיון והכרעה
97. כאמור לעיל, בכתב האישום נטען ש"הנאשמים הגיעו פעמים מספר למר ס.א.ק [סלמאן אבו קוש] במחצבה, ואיימו עליו שאם לא יפסיק לעבוד במקום, הם יפגעו בציוד מכני השייך לו".
עוד נטען כי "במהלך פברואר 2010 או במועד הסמוך לכך, הגיעו הנאשמים למחצבה ואיימו על מר ס.א.ק, בכך שדרשו ממנו להפסיק את העבודה מיד, ושאם לא יעשה כן ולא ירד מהאדמה מיד, הם יפגעו בכלים שלו המשמשים לעבודה במחצבה, יגרמו לו נזקים וישרפו לו את הטרקטור. כמו כן אמרו לו הנאשמים כי הם מסכימים שהוא יעבוד במקום, בתנאי שישלם להם".
כמו כן, על פי כתב האישום, "הנאשמים ניגשו למפעיל הבאגר העובד במקום בנוכחותו של מר ס.א.ק, הורו למפעיל להפסיק מיד את העבודה ועצרו את עבודתו".
המאשימה ביססה את הנטען בכתב האישום על עדותו של אבו קוש.
98. כנזכר לעיל, בפסקה 93, לא ניתן לסמוך על דברי העד אבו קוש , וזאת כפי שיובהר גם מהמפורט להלן.
למעלה מן הצורך, עיון בראיות הרלוונטיות וניתוחן מוביל למסקנה כי אף אם הייתי מקבל את הגרסה העובדתית שנמסרה מפיו של אבו קוש בחקירתו הראשית, לרבות בחקירתו במשטרה (כאמור בציטוטים מתוך אמרותיו), ושעליה מסתמכת המאשימה, לא הוכח שהנאשמים איימו במחצבה על אבו קוש, שאם לא יפסיק לעבוד במקום הם יפגעו בכליו – בוודאי לא פעמים מספר, ואף לא התנו את הסכמתם לעבודה במחצבה בתשלום, כפי שנטען בכתב האישום – וכי גם את הפסקת העבודה במקום, לרבות הפסקת עבודתו של הבאגר, אין לראות בהכרח כפועל יוצא של איומים נטענים מצד הנאשמים דווקא. להלן אפרט את הנימוקים לכך.
99. מעדותו של אבו קוש עולה כי נאשם 1 הגיע תחילה לבדו לביתו של אבו קוש, וטען שאבו קוש עובד באדמה השייכת לו. אבו קוש לא טען כי נאשם 1 איים עליו בשלב זה. אבו קוש אף לא הפסיק את העבודה בשלב זה.
בהמשך הגיעו שני הנאשמים אל המחצבה. לגבי אירוע זה קיים פער ניכר בין גרסאותיהם של אבו קוש ושל הנאשמים, ואפשר שכל אחד מהצדדים מתייחס לאירוע שונה. המאשימה מסתמכת על עדותו של אבו קוש, שטען כי הוא ומפעיל הבאגר היו יחד בתוך המחצבה ושבאותה עת שבה הגיעו הנאשמים אל המחצבה, עבדו במחצבה 6-10 נהגים, והבאגר עבד, עד שהנאשמים חסמו את דרכו והורו לו לעצור; מנגד, טענו הנאשמים כי במחצבה נכח רק המפעיל של הבאגר, והבאגר היה מקולקל – כפי שנראה בתמונות שצילם נאשם 1 וכפי שעולה מעדותו של עד ההגנה אבו עראר, מפעיל הבאגר – וממילא לא היה ניתן לעצור את עבודתו. עוד טענו הנאשמים כי המפגש עם אבו קוש לא היה במחצבה עצמה אלא במפגש של שני כלי רכב – רכבו של נאשם 1 ורכבו של אבו קוש – מחוץ למחצבה.
אמנם, אין להתעלם מקשיים בגרסת הנאשמים, כפי שעלו גם מטיעוני המאשימה: ראשית, אין תאריך על התמונות שצילם נאשם 1 ושבהן נראה הבאגר מקולקל (אף שהתמונות צולמו לשם שימוש בהן בהליך משפטי אזרחי), ועל כן טענה המאשימה כי התמונות צולמו במועד אחר. שנית, נאשם 1 לא מסר בעת חקירתו במשטרה שיש ברשותו תמונות שצילם במחצבה, לרבות תמונות המתעדות את הבאגר ואת מפעילו, אף שנחקר ספציפית בנושא זה שמנע ממפעיל הבאגר לעבוד; שלישית, גרסתם של הנאשמים כי פגשו את אבו קוש רק מחוץ למחצבה היא גרסה כבושה. באמרתו הראשונה במשטרה, ת/8 ש' 84-87 , מסר נאשם 1 כי "בחיים לא פגשתי אותו במחצבה, זה שדיברנו בטלפון ובבתי קפה אבל אף פעם לא היה במחצבה". אף שנאשם 1 מסר במשטרה מיוזמתו על פגישות עם אבו קוש בבתי קפה ועל שיחות טלפון עמו, הוא לא הזכיר באותו שלב את הפגישה מחוץ למחצבה. גם נאשם 2 מסר במשטרה (ת/10) על הפעם היחידה שבה ביקר בקרקע עם נאשם 1, וסיפר רק על כך שבמקום היה מכונאי שטיפל בטרקטור תקוע. לטענתו, הוא לא פגש את אבו קוש במחצבה ובשטח בכלל, אלא פגש אותו לראשונה רק במפגש אצל השייח' (ת/10, עמ' 3-2). רק מאוחר יותר בעדותו, הזכיר נאשם 2 את המפגש בין כלי הרכב של נאשם 1 ושל הקבלן, וטען כי היה עסוק במשהו אחר (קריאת ספר) ולא נתן דעתו למפגש עם הקבלן; רביעית, יש להתייחס לעדותו של מפעיל הבאגר בזהירות, שכן מדובר בעד הגנה, אשר, לדבריו, הגיע ליתן עדות בבית המשפט, משום שלא רצה שיהיה סכסוך בין החמולות.
חרף הקשיים המתוארים לעיל בגרסת הנאשמים, נראה שיש להעדיף בעניין זה דווקא את גרסתם של הנאשמים, גם בהיותה נתמכת בעדותו של מפעיל הבאגר, שהעיד שביום שפגש את הנאשמים במחצבה, הבאגר אכן היה מקולקל; ששלל שהנאשמים חסמו את הבאגר או איימו עליו; ואף מסר, עוד בעת שנפגש עם חוקרי המשטרה, כי "לא היה כלום"; ומשום שמול גרסה זו ניצבת לבדה גרסתו של אבו קוש, שקיים לפחות קושי רב לאמצה בשל הרושם השלילי והבלתי מהימן שהותיר, כפי שפורט לעיל.
100. עם זאת, ולמעלה מן הדרוש, אף לו היה מקום להעדיף את העדות של אבו קוש, לא היה בכך כדי להוביל למסקנה המפלילה את הנאשמים, כפי שיפורט.
על פי עדותו של אבו קוש, ושלא כנטען בכתב האישום, הנאשמים הגיעו פעם אחת לשטח המחצבה. הנאשמים ביקשו לעצור את הבאגר ואמרו לו שלא יעבוד באדמה שלהם. אבו קוש מתאר כי נענה לדרישתם של הנאשמים, הורה למפעיל הבאגר לעצור, השאיר את כליו בשטח והלך. הוא דיווח לחומרי על המקרה. אבו קוש לא טען כי הנאשמים איימו עליו. בחקירה הנגדית הוא אף עמד על כך שהיה זה הדבר היחיד שהתרחש באירוע זה במחצבה, וכי הנאשמים לא איימו לשרוף לו את הכלים או שהשבט יפגע לו בכלים (194, 203, 205-206). עולה אפוא כי אין כל עדות ישירה ופוזיטיבית של אבו קוש, בבית המשפט, שלפיה הנאשמים איימו עליו במחצבה.
101. המאשימה ביקשה להסתמך גם על תוכן הודעתו בכתב של חומרי במשטרה (אשר הוגשה בהסכמה במהלך פרשת התביעה, בכפוף להתנגדות הסנגורים ל"עדות שמיעה"), אודות הדברים שמסר לו אבו קוש בדבר האיומים של הנאשמים כלפי אבו קוש, המהווה, לדידה, הן חיזוק לעדותו של אבו קוש והן ראיה עצמאית שהיא, לטענת המאשימה, חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. המאשימה כיוונה לשורות 48-54 בהודעתו של חומרי (ת/3), שלפיה לאחר הפגישה ברמלה אבו קוש סיפר לחומרי שהוא קיבל איומים מהנאשמים שבאו אליו לשטח ואמרו לו שאם הוא לא יורד מהאדמה הם יפגעו לו בכלים: "אנחנו המשכנו לעבוד רגיל ואחרי מספר ימים סלימאן אבו קוש הודיע לי שקיבל איומים מסמי וג'ומעה שבאו אליו לשטח והודיעו לו שאם הוא לא יורד מהאדמה ומפסיק לעבוד מיידית הם יפגעו לו בכלים ויגרמו לו נזקים וישרפו לו את הטרקטורים ואמרו לו שהם מוכנים שהוא יעבוד בתנאי שבו ישלם להם. אבל אני מדגיש שזו עדות שמועה, סלימאן סיפר לי, אבל אני לא שמעתי את זה באוזניים שלי. אנחנו פנינו מיידית למשטרה לתחנת ערד סיפרנו להם את הסיפור והם הנחו אותנו לעדכן אותם במידה ויהיה עוד מפגש. אני הנחיתי את סלימאן אבו קוש להמשיך לעבוד רגיל ולעדכן אותי מיידית על כל התפתחות באזור אבל סלימאן מסרב לעבוד שם כי הוא פוחד שיפגעו לו בכלים. מאז אותו יום אין עבודת כרייה ופינוי תוצרת באתר" [ההדגשות הוספו].
102. דא עקא שבחינה מדוקדקת של הודעתו של חומרי (ת/3) מובילה למסקנה כי לא ניתן לאמץ את דבריו של חומרי בהודעתו כראיה המהווה חריג לכלל הפוסל "עדות שמיעה", כפי שיובהר להלן.
חומרי מציין שלאחר הפגישה ברמלה (מיום 18/2/10) אבו קוש דיווח לו שהוא קיבל איומים מהנאשמים, ועל כן חומרי ואבו קוש פנו מיידית לתחנת המשטרה בערד. כאמור, אין מחלוקת שהתלונה הראשונה במשטרה הוגשה במשטרת ערד רק ביום 10 במרץ 2010. מכאן ניתן להניח שאבו קוש דיווח לחומרי על האיומים שקיבל מהנאשמים ביום 10/3/10 או סמוך מאוד לפני כן.
אלא שלא ניתן לקבוע מהו המועד שבו הופנו כלפי אבו קוש האיומים שעליהם הוא דיווח לחומרי. חומרי אינו מפרט באשר לכך, וכפי שאציין להלן, עדותו של אבו קוש אינה מלמדת שהנאשמים הגיעו אל המחצבה בסמוך ליום 10/3/10. למעשה, אין כל ראיה שאבו קוש אוים על-ידי הנאשמים בסמוך ליום 10/3/10, בעוד שהפגישות השונות בנוכחות הנאשמים התקיימו, כזכור, עד ליום 18/2/10.
מאחר שלשם התקיימותו של אחד החריגים על פי סעיפים 9 או 10 לפקודת הראיות, נדרש יסוד של סמיכות זמנים קרובה בין האמירה לבין מעשה העבירה (ראו, למשל: ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל, בפסקה 12 ואילך), דבריו של חומרי אינם יכולים להתקבל כחריג לכלל הפוסל "עדות שמיעה".
103. בהקשר זה אזכיר כי אבו קוש טען כי האירוע בנוכחות הנאשמים במחצבה, במהלך חודש ינואר 2010, היה המפגש היחיד שהתקיים בינו לבין הנאשמים במחצבה, וכי במפגש זה לא היו איומים. לאחר שהגיעו אליו הנאשמים למחצבה, מעמד שבו לא היו איומים, כאמור, הוא דיווח על האירוע לחומרי, ולאחר מכן התקיימה פגישה אצל השייח' בכסיפה.
בתחילת הודעתו מתאר חומרי כי ביום 17/1/10 התקשר אליו אבו קוש וסיפר לו שנאשם 1 בא אליו ואמר לו שהקרקע שייכת לו והוא מבקש להפסיק את העבודות. חומרי מציין מפורשות בהודעתו כי בשלב זה לא היו איומים. חומרי מוסיף ומציין כי למחרת הוא עצמו הגיע אל השטח, נפגש עם אבו קוש, ואבו קוש ביקש לקיים פגישה עם השייח' בכסייפה. עדויותיהם של אבו קוש ושל חומרי כמתואר לעיל עולות בקנה אחד זו עם זו. הדגש הוא שחומרי אינו טוען כי היו איומים בשלב זה.
חלקה הראשון של הודעתו של חומרי אינו מגלה אפוא כל יסוד לטענת המאשימה כי הנאשמים איימו על אבו קוש בעת המפגש במחצבה.
האמור בהמשך הודעתו של חומרי מתייחס לסיטואציה מאוחרת יותר, לאחר הפגישה ברמלה, ולא בעת האירוע של המפגש במחצבה שעליו העיד אבו קוש, קרי בשלב מאוחר יותר לאירוע במחצבה. לא ניתן לקבל, אפוא, ראיה זו לגבי התרחשות שארעה חודש-חודשיים קודם לכן, משום שאינה יכולה להוות חריג לכלל הפוסל "עדות שמיעה", לפי סעיפים 9 או 10 לפקודת הראיות, הדורשים כאמור יסוד של סמיכות זמנים קרובה למעשה העבירה.
מן האמור עד כה עולה אפוא כי אין למצוא תימוכין קבילים בהודעתו של חומרי לכך שהנאשמים איימו על אבו קוש.
104. בהקשר זה אוסיף ואתייחס לעדותו של חומרי בבית המשפט, שלפיה בין ינואר 2010 למרץ 2010 העבודה במחצבה התנהלה עם הפסקות קצרות "כי כל פעם הם איימו וכל פעם היינו צריכים להתחנן ... איימו עליו שישרפו את המועדון". חומרי גם הסביר כי הוא פנה אל אבו קוש וביקש ממנו לעבוד, והקבלן טען שהוא "לא עובד ... כי לא נותנים לי לעבוד, ישרפו לי את הכלים, זה מה שהוא אומר לי..." (79). חומרי נשאל במי מדובר והשיב: "הוא יודע מי. החברה האלה. ... איך ידעתי? כי ישבתי שמה בתוך, ישבתי יחד איתם אצל השייח' שלהם גם כן. עם מי הם דיברו? עם מי אני דיברתי? ... היה שם שייח' שמה בערעור [צ"ל: בערוער] ... השייח'ים הם מתווכים ... הם ישבו והוא אומר לו תעבוד, הוא אומר אני לא יכול לעבוד למה? ישרפו את המועדון, ישרפו את הכלים ..." (79).
גם כאן מדובר ב"עדות שמיעה" פסולה לגבי דברים ששמע חומרי מאבו קוש, כאמור לעיל, ולכל היותר מדובר בפרשנותו של חומרי לגבי האיומים, כביכול, שהשמיעו הנאשמים במהלך הפגישות השונות, ולכך אתייחס להלן.
105. המאשימה הוסיפה וטענה כי אבו קוש לא היה מפסיק סתם כך את העבודה במחצבה ועוזב שם את כליו, אם לא היה מאוים. מדובר למעשה בראיה נסיבתית.
כידוע, כאשר מדובר בראיות נסיבתיות, בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו ואת הסברו של הנאשם (ראו, למשל, בנוסף לפסיקה הנזכרת לעיל בפסקה 92: ע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 828; ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754).
בנסיבות המקרה דנא, מסקנת המאשימה, שלפיה אבו קוש הפסיק לעבוד במחצבה משום שאוים על ידי הנאשמים, אינה המסקנה ההגיונית היחידה, מהטעמים שלהלן:
ראשית, אבו קוש טען בעדותו שהנאשמים לא איימו עליו במחצבה, אלא רק הורו לו ולמפעיל הבאגר להפסיק לעבוד בשטח שלהם, בלא איומים. אבו קוש העיד אמנם שפחד על הכלים שהשאיר במקום, אולם על פי מכלול העדויות, הכלים לא נפגעו, והייתה עליהם שמירה. דווקא משום שהכלים הושארו במקום, ניתן ללמוד שאבו קוש לא אוים שיפגעו בכליו, שאם לא כן היה מבקש להוציא את הכלים מהשטח (כפי שביקש לגבי החומר שנחצב) ולא להשאירם במקום. שנית, קיימים הסברים הגיוניים אחרים להפסקת העבודה, והמאשימה עצמה מציינת בסיכומיה כי "רב הנסתר על הגלוי". בראש ובראשונה מדובר ברצונו של אבו קוש להפסיק את העבודה, מתוך כבוד לנאשם 1 שהציג עצמו כבעל הקרקע, על מנת שתתברר המחלוקת בדבר זכות השימוש במחצבה. על כן הוא פנה לחומרי ולשייח' כדי שיפעלו לפתרון הבעיה. כמו כן, מעדותו של אבו קוש עולה כי הוא לא רצה להיות מעורב בסכסוך עם בני שבט אבו עייש ועל כן העדיף לא לעבוד. זאת ועוד, כאמור, כבר בחקירתו של נאשם 1, בעדותו ובטיעוני באי כוח הנאשמים, נטען כי לאבו קוש היו אינטרסים נוספים, כלכליים, שבגינם רצה להפסיק את העבודה, גם במחיר של העמדת הכלים בחוסר מעש. לבסוף, וכפי שיובהר בהמשך, אפשר שאבו קוש אוים, אך לא מצד הנאשמים.
106. לסיכום, גם בהנחה שאכן התקיים מפגש במחצבה, כאמור בגרסת המאשימה וכנטען בכתב האישום, לא ניתן לקבוע כי אבו קוש הפסיק את העבודה בשל איומי הנאשמים כלפיו בעת המפגש במחצבה, או למצער מתוך תחושת איום, להבדיל מרצון להמתין עד להסדרת המחלוקת על רקע דרישותיו של הטוען לזכויות בקרקע (נאשם 1).
עוד יש להדגיש כי אין כל ראיה מהימנה לכך שדרישת הנאשמים להפסיק את העבודה במחצבה, לכשעצמה, לרבות הפסקת עבודתו של הבאגר במחצבה, הייתה מלווה באיום מצד הנאשמים, להבדיל מעמידה על זכות שהנאשמים סברו שהיא מגיעה להם.
זאת ועוד, אין כל ראיה המוכיחה את הטענה הנוספת בכתב האישום, שלפיה הנאשמים אמרו לאבו קוש שהם מסכימים שהוא יעבוד במקום בתנאי שישלם להם.
4.2 עדותו של אבו קוש אודות איומי הנאשמים כלפיו או כלפי הכלים – דיון והכרעה
107. המאשימה מבקשת, כאמור, להעדיף שני קטעים ספציפיים מהודעותיו של אבו קוש בחקירתו במשטרה, על פני עדותו בבית המשפט.
אזכיר, כי הקטעים המפלילים של העד באמרותיו במשטרה שצוטטו לפרוטוקול ושהמאשימה מבקשת להעדיפן על פני עדותו בבית המשפט, הם כמפורט:
1) האמירה שלפיה נאשם 2 התקשר אל העד במהלך המפגש בשיג ואיים עליו שאם לא יוציא את הכלים משטח המחצבה הוא לא יהיה אחראי למה שיקרה להם;
2) האמירה שלפיה שני הנאשמים "איימו שאם לא נצא מהאתר הם ישרפו לנו את הכלים".
לעומת המתואר לעיל, בחקירתו הנגדית מסר אבו קוש שהוא אינו יודע האם נאשם 2 הוא שהתקשר אליו וכמו כן הוא הכחיש שהנאשמים איימו עליו בשריפת הכלים אם לא ייצא מהאתר.
כזכור, העד לא הצליח להסביר בעדותו מדוע יש הבדל כה מהותי בין אמרותיו במשטרה, שלגביהן העיד כי מסר אמת, לבין תוכן עדותו בבית המשפט. אמנם, מן הצד האחד, העד אמר בעדותו בבית המשפט, באופן כללי, כי כל אשר מסר בחקירתו במשטרה הוא אמת, אך מן הצד האחר, העד הכחיש בעדותו בבית המשפט את תוכן הדברים שמסר במשטרה, אשר הסנגורים הסכימו כי נאמרו באמרותיו, ולא הצליח להסביר כיצד הדברים מתיישבים, ואף טען כי אינו זוכר שאמר חלק מהדברים הנזכרים באמרותיו.
108. כפי צוין לעיל, בשל הרושם השלילי והבלתי מהימן שהותיר העד אבו קוש, אינני סבור שיש להעדיף את דבריו של אבו קוש שבאמרותיו – על פני עדותו.
על כך יש להוסיף כי קיימת אפשרות סבירה שהעד בלבל בין אירועים שונים ובין דברים מאיימים שנאמרו לו על-ידי אחרים ולא על-ידי הנאשמים.
בהקשר זה אציין כי קיים יסוד סביר וכן כי יש בסיס ראייתי לאפשרות כי העד אוים על-ידי אחרים, שאינם הנאשמים, ושלא בנוכחות הנאשמים: על פי עדותו של עד ההגנה מוסא אבו עייש, שכאמור הייתה מהימנה בעיניי בעיקרה, צעירים מהשבט צעקו על אבו קוש במפגש בשיג שלא יכנס לשטח ושהם ישרפו לו את הכלים. נוסף על כך, העובדה כי התלונה הראשונה במשטרה הוגשה לאחר המפגש בשיג, שכזכור לא נכחו בו הנאשמים, ובחלוף זמן ניכר מאז הפגישה האחרונה בנוכחות הנאשמים במסעדה ברמלה, מלמדת כי אכן היו איומים במפגש בשיג, מה גם שכפי שעולה מתשובותיו של אבו קוש לשאלות שנשאל בחקירה הנגדית על-ידי ב"כ נאשם 2 (217-218), עוד בחקירתו במשטרה מסר אבו קוש שקיבל איומים בשיג, וכאשר נשאל האם חוץ מאיומים אלו היו דברים נוספים, הוא השיב ש-"לא. יש כל הזמן מקרים קטנים, אבל פתרנו הכול וכרגע זאת הבעיה". מכאן שאין מדובר בגרסה מאוחרת, כטענת המאשימה.
כמו כן, כאמור, אין גם להוציא מכלל אפשרות, כפי שטענו נאשם 1 עוד בחקירתו במשטרה וב"כ הנאשמים, כי היה לאבו קוש מניע פסול להפליל את הנאשמים באמרותיו או להטיל לפתחם את הסיבה להפסקת העבודה במחצבה מצדו, בתלונותיו לנציגי החברה אודות איומים כביכול מצד הנאשמים, וזאת כדי להשתחרר מההתקשרות עם החברה, שבדיעבד התברר לו שאינה כדאית לו מבחינה כלכלית.
109. לגבי הטענה, שלפיה נאשם 2 התקשר אל העד במהלך המפגש בשיג ואיים עליו, הרי שלצד חזרתו של העד בבית המשפט מכך שאמר בחקירתו במשטרה שנאשם 2 התקשר אליו, יודגש שהמאשימה לא הציגה כל ראיה אחרת בדבר זיקה בין מספר טלפון המסתיים בספרות 500 לבין נאשם 2. אף לא בוצעה בדיקה לעניין זה, כגון בדיקת פלט השיחות הנכנסות לטלפון של אבו קוש על מנת לאמת את הטענה שנאשם 2 הוא המתקשר. גם לא ניתן ללמוד מקטע האמרה שצוטט בהסכמה על מה התבסס זיהויו של אבו קוש את נאשם 2 (בחקירתו של אבו קוש במשטרה) כמי שהתקשר אליו.
מנגד, גרסתו המנומקת של נאשם 2 כי כלל לא התקשר אל העד, וכי מעשים שכאלו אינם הולמים אדם בגילו ובמעמדו, נראית בעיניי מהימנה וסבירה כאחת.
110. לגבי האמירה הנטענת שהנאשמים איימו על אבו קוש שישרפו לו את הכלים:
כאמור, המאשימה מייחסת אמירה זו לפגישה בערד.
אבו קוש טען בעדותו שהנאשמים כלל לא איימו עליו בערד.
בפגישה בערד נכחו, כזכור, משתתפים נוספים.
מירל ויריב שלם אכן מציינים בעדויותיהם לגבי הפגישה בערד כי הנאשמים אמרו שהם יפגעו בקבלן אם הוא יכנס לשטח ושאם לא יגיעו איתם להסדרים הם ישרפו את הכלים ולא יהיה אפשר לעבוד.
אולם יריב שלם הוסיף כי היה ברור שנאשם 2 לא יפגע באופן ישיר, הגם שאמר שאין לו כוח לשלוט על שאר השבט.
כמו כן, כאמור, מירל ציין במפורש כי השיחה בפגישה האמורה הייתה נעימה מאוד ויחסית תרבותית.
למעשה, סוגיה זו קשורה לדיון בשאלה האם אמירה זו מהווה איום מבחינה משפטית, ובכך אתמקד בהמשך.
111. לסיכום, גם לגופו של עניין ועל פי מכלול הראיות, לאחר ניתוח עדותו של אבו קוש, המסקנה היא כי אין להעדיף את דבריו של אבו קוש באמרותיו – על פני עדותו.
על כן, לא ניתן לקבוע, בניגוד לעתירת המאשימה, שנאשם 2 התקשר אל העד במהלך המפגש בשיג ואיים עליו; או שהנאשמים איימו על אבו קוש שאם הוא לא יצא מהאתר, הם ישרפו את הכלים.
5. האיומים הנטענים בפגישות השונות – דיון והכרעה
112. כמצוין לעיל, על פי הנטען בכתב האישום, "במהלך חודש פברואר 2010 השתתפו הנאשמים בפגישות אחדות שונות שהתקיימו במקומות שונים בינם לבין עובדי מינהל מקרקעי ישראל. הנאשמים הודיעו לעובדי החברה שהם לא מסכימים שיתבצעו עבודות על הקרקע ושהם יפסיקו את העבודות. הנאשמים איימו על הנוכחים בכך שדרשו את הפסקת העבודה ושאם העבודה לא תופסק או שלא יקבלו תמורה כספית לשביעות רצונם – אמרו כי הם לא לבד, הם שבט גדול מאוד, ובשבט יש הרבה אנשים. במהלך המפגשים האמורים איימו הנאשמים על עו"ד ש.ח., יועץ משפטי לחברה ועל אחרים, בכך שהודיעו להם כי יפסיקו את עבודות החברה, וכי היה ולא ייעשה כן, יפגעו אנשי השבט בציוד שבמקום. במפגש אחר שבו השתתף מר מ.ב., יושב ראש החברה, איימו עליו הנאשמים ואחרים בכך שאמרו לו כי בלא הסדר כספי, הם לא ירשו לקבלן להיכנס לעבוד במכרה, וכי היה ויכנס לעבוד, הם יפגעו בקבלן".
5.1 האמירות שלפיהן אם לא יגיעו להסדר עם הנאשמים לא יהיה ניתן לשלוט על המהומות ועל הפעולות האלימות מצד אנשי שבט אבו עייש
113. כאמור, הגם שהנאשמים הכחישו או טענו כי אינם זוכרים כי אמרו לעדי התביעה הנ"ל שאם לא יגיעו להסדר עם הנאשמים, אזי לא יהיה ניתן לשלוט על המהומות ועל הפעולות האלימות מצד אנשי שבט אבו עייש; או כי דרשו תמורה כספית (סכום לפי כל טון של אדמה שנכרית במחצבה) – בשל הרושם החיובי שהותירו עדי התביעה האמורים (מלבד אבו קוש), החלטתי לצאת מתוך הנחה עובדתית כי הדברים אכן נאמרו על ידי הנאשמים לעדי התביעה האמורים.
114. המאשימה מסכימה שהנאשמים לא איימו בעצמם שהם יחבלו באופן ישיר במחצבה או שאמרו שהם באופן אישי יפנו לאנשי השבט במטרה שיחבלו במחצבה. עם זאת, לטענת המאשימה, האיומים מצד הנאשמים נעשו באופן מתוחכם, והם הבהירו בדרכם ובאמירותיהם לאנשי החברה ולאנשי המינהל שאם לא יגיעו איתם להסדר כספי, בלא קשר לזכויותיהם בקרקע, יבולע להם.
115. כידוע, על המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר הן את היסוד העובדתי והן את היסוד הנפשי של העבירות המיוחסות לנאשמים. במצב דברים זה, שבו האיומים לא נאמרו באופן מפורש או בוטה, וכשהמאשימה מבקשת לייחס פרשנות משתמעת ומתוחכמת לדברים שנאמרו, שלא כפשוטם, יש להראות ביתר שאת, מעבר לכל ספק סביר, כי התקיים היסוד הנפשי.
כאמור, לאור מכלול הנסיבות והקשר הדברים ולאור הרושם החיובי והמהימן בעיקרו שהותירו הנאשמים בעדויותיהם, הגעתי למסקנה כי קיים לפחות ספק סביר אם הנאשמים התכוונו באותם דברים לאיים או לסחוט באיומים, או שמא הדברים נאמרו בתום לב, תוך תיאור מצב עובדתי, ללא כוונה לאיים או לסחוט, בשים לב לאמונה של הנאשמים בזכויותיו של נאשם 1 בקרקע, ומתוך עמידה על הזכויות הנטענות. להלן אפרט את מסקנתי זו.
116. אקדים ואציין כי הגם ששאלת הזכויות בקרקע אינה נתונה להכרעה בהליך זה, שוכנעתי שנאשם 1 (ובעקבותיו גם נאשם 2) האמין בכנות ובתום לב כי לו ולמשפחתו זכויות בקרקע. על רקע זה הוא אף הגיש תביעת בעלות לפקיד ההסדר, ופנה במכתבים לעו"ד ביידא ולעו"ד שבתאי (נ/4), שבהם פירט את זכויותיו בקרקע, הסביר שהעבודות במחצבה גורמות נזק לזכויותיו בקרקע ודרש להפסיק את העבודות. אין מדובר אפוא במי שנעדר, לפחות מנקודת מבטו הסובייקטיבית, זיקה לנכס שלגביו הוא משמיע את דרישותיו.
על רקע זה, של אמונת הנאשמים בתום לב בזכויותיו של נאשם 1 בקרקע, יש לבחון את דרישתם של הנאשמים להפסיק את העבודות במחצבה וכן את עדויותיהם של עדי התביעה בדבר הדרישה של הנאשמים לקבל תמורה כספית או בדבר האמירה של הנאשמים שאם לא יגיעו עמם להסדר תהיינה או עלולות להיות תגובות אלימות מצד בני השבט.
בהקשר זה ניתן להפנות גם לעדותו של עו"ד שבתאי לגבי הפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד ביידא, שלפיה נאשם 1 חשש ש"אם עכשיו הוא לא עומד על שלו ומגרש אותנו בכוח ונוקט בכוח כלפינו אז ייפגעו הזכויות שלו". עו"ד שבתאי הסביר: "אני לא אומר את זה בקטע שהוא בא לאמיר ביידא ואמר אני הולך, אם לא תשלמו לי אני אהרוג אתכם או משהו כזה, דווקא לא, אני הבנתי שכאילו הוא שומר על הזכויות שלו כאילו מישהו תפס חזקה בקרקע והוא רוצה לגרש אותו, בכיוון הזה. זה מה שהבנתי" (25-26) [ההדגשות הוספו].
117. במקרה דנא, קיים לפחות ספק סביר כי דבריהם של הנאשמים לא היו בגדר איום אלא אך תיאור עובדתי, עצה או המלצה, שלפיהם מוטב להפסיק את העבודות במחצבה. גם לפי גרסת עדי התביעה, כאשר הנאשמים אמרו כי עלול להתרחש אירוע שלילי למי שיעבוד בקרקע של המחצבה, הנאשמים סייגו את הדברים באומרם שהם עצמם לא יעשו זאת, אך אין להם את הכוח להשתלט ולמעשה לרסן אנשים אחרים מקרב השבט שעלולים לעשות כן. הנאשמים לא אמרו שהם ישלחו את האנשים מהשבט על מנת לפגוע, אלא שהם אינם יכולים לערוב לכך שאותם אנשים לא יפגעו.
כאמור, אמנם בנסיבות אחרות הדברים היו יכולים להוות איומים מתוחכמים, אך לא כן בנסיבות המקרה דנן.
בהקשר זה יוזכר כי אין מחלוקת כי אבו קוש נפגש עם בני שבט אבו עייש בשיג, שלא בנוכחות הנאשמים, ואף קיימת עדות מהימנה של עד ההגנה מוסא אבו עייש, שלפיה בפגישה זו הושמעו איומים מצד צעירי שבט אבו עייש, כך שלאזהרה מפי הנאשמים היה יסוד.
לטענת המאשימה, הנאשמים הגיעו לפגישות הנדונות במטרה ברורה להפעיל לחץ, לסחוט ולאיים על נציגי החברה.
דא עקא שניתוח הראיות מעלה כי הנאשמים לא יזמו את הפגישות או לפחות את מרביתן, אלא הם הוזמנו לפגישות שאותן יזמו בעיקר הקבלן או נציגי החברה.
בפועל, נציגי החברה או המינהל המשיכו להיפגש עם הנאשמים פעם אחר פעם.
כזכור, הפגישה האחרונה התקיימה ברמלה ביום 18/2/10, ואילו התלונה למשטרה הוגשה רק ביום 10/3/10 – לאחר המפגש של אבו קוש בשיג שלא בנוכחות הנאשמים.
התנהגות זו מלמדת כי נציגי החברה עצמם לא חשו מאוימים בזמן אמת, שכן חזקה עליהם שאם היו חשים מאוימים, הם לא היו מוסיפים להיפגש עם הנאשמים, אלא מנתקים מגע עם הנאשמים, כפי שעשו לבסוף לאחר הפגישה האחרונה ברמלה, כשהתגבשה אצלם ההבנה, כאמור בעדותו של עו"ד שבתאי, שאין טעם לנסות לקדם את העניין בדרכים חוקיות, שכן מטרתם של הנאשמים היא לקבל דמי חסות בגין הקרקע בלא קשר לזכויותיהם בה.
למעשה, גם בלומנפלד עצמו ציין באופן מפורש כי הוא לא חש מאוים.
118. בנוסף לשיקולי המהימנות, אפשר למצוא תימוכין נוספים למסקנתי דלעיל גם בשיקולי היגיון; זאת, שכן קשה להלום שבפגישות רבות-משתתפים שכוללות עורכי דין, נציגים של מינהל מקרקעי ישראל ואנשים נורמטיביים נוספים, והמתקיימות במקומות פומביים, במשרדי המינהל, בבתי קפה ובמסעדות; פגישות שבהן מתנהלות בין הנאשמים לבין יתר הנוכחים שיחות ברוח טובה ובנושאי חולין – יושמעו דברים שכוונתם איומים וסחיטת דמי חסות.
יש גם לזכור כי, לכל הדעות, הנאשמים אינם חברי ארגון פשיעה או עבריינים, כי אם אנשים נורמטיביים (השוו למבחנים השונים שנקבעו בפסיקה דלעיל לרבות בעניין זקן הנ"ל).
119. סיכומו של דבר, קיים לפחות יסוד סביר לפרש את מהות דבריהם של הנאשמים כפשוטם, ולא שוכנעתי שהיו להם כוונות פליליות מתוחכמות לקבלת תשלום בגין דבר שהוא לא לגיטימי (אי פגיעה במחצבה, בעובדיה וברכושה). נראה אפוא שהנאשמים דרשו תשלום משום שהאמינו, בתום לב, בזכויותיהם בקרקע, ובכך שלמינהל או לחברה אין זכות להשתמש בקרקע ולכרות מחצבים מתוכה.
על כן, אף אם טעו הנאשמים בהשמעת הדברים שיוחסו להם על-ידי עדי התביעה ובדרישת תשלום כספי – קיים לפחות ספק סביר שהיה בכך משום איום או סחיטה באיומים.
120. כמפורט לעיל, שניים מעדי התביעה העידו כי שמעו את נאשם 2, במהלך הפגישה במסעדה ברמלה, מתייחס לעניין "החסות".
עו"ד שבתאי העיד כי כשעלה העניין של שחאדה, התובע אף הוא זכויות בעלות בקרקע כמו הנאשמים, ונאמר לנאשמים שבמצב דברים זה אין סיבה שהחברה תבוא בדברים עם הנאשמים דווקא – שאל נאשם 2 "והאדם השני יכול לתת לך חסות?" (28, 62)
מירל העיד כי "ברגע שנפרדנו, אמרתי שאני מבין שלשחאדה לפחות את אותם זכויות כמוכם. אז מה שקרה, שמעתי ברקע, אני חושב שזה היה ג'ומעה, אני חושב שהוא אמר 'מי יגן עליכם? הוא יגן עליכם?" (108, ש' 8-11). אולם, לאחר שעיין בהודעתו במשטרה אמר מירל שהוא נזכר שאכן נאשם 2 אמר 'ששחאדה לא יכול לתת לנו חסות' (108, ש' 13).
121. לטענת המאשימה, או אז הבינו אנשי החברה כי דרישתם של הנאשמים לתשלום בעבור שימוש החברה בקרקע אינו מבוסס על זכויות הנאשמים בקרקע, אלא מדובר למעשה בדרישה לתשלום דמי חסות המנותקת מזכויות הנאשמים בקרקע; ובפועל, בדרישה לתשלום בתמורה לכך שלא יפגעו בעובדי החברה וברכוש.
המאשימה מסכימה שדרישה לתשלום דמי חסות ("פרוטקשן", להבדיל מדמי שימוש בקרקע) לא נאמרה על-ידי נאשם 2 ב"רחל בתך הקטנה", אולם לטענתה זו הייתה כוונת הנאשמים לאורך כל הדרך, וזו הייתה כוונת נאשם 2 בדברו על "חסות".
122. נאשם 2 לא נחקר במשטרה על עניין "החסות". במהלך עדותו הכחיש נאשם 2 תחילה שכלל דיבר על "חסות". רק בתום חקירתו החוזרת ביקש נאשם 2 להוסיף שנזכר בכך שנציגי החברה אמרו שהם עובדים "בחסות שחאדה", ועל כן הוא שאל: "אתם עוברים מחסות המדינה לחסות שחאדה? איזה מן דבר זה?". נאשם 2 הסביר שכל הזמן נציגי החברה אמרו שהם עובדים בחסות מדינת ישראל, דהיינו באישור המדינה (המינהל), וכשאמרו לו שהם "בחסות שחאדה", הוא שאל אותם "אתם בחסות שחאדה או בחסות מדינת ישראל?".
123. בנסיבות העניין אין למצוא דופי בכך שנאשם 2 נזכר רק בתום חקירתו באמירתו לגבי "חסות". מנקודת מבטו של נאשם 2, אמירת המילה "חסות" הייתה עניין שולי וחסר משמעות מפלילה, ולגרסתו, המילה הועלתה תחילה על ידי אנשי החברה ולא על ידו. אזכיר כי סוגיית אמירת "החסות" כלל לא עלתה בחקירתו של נאשם 2 במשטרה. כמו כן, אינני סבור שהיא עומדת בסתירה לגרסתו של נאשם 1 שלפיה הוא לא שמע את נאשם 2 מזכיר את המילה חסות. אזכיר עוד שמדובר בפגישה שנכחו בה שבעה משתתפים. אף אם הנאשמים ישבו האחד ליד משנהו, לא דובר בסיטואציה שבה רק משתתף אחד מדבר ויתר המשתתפים מאזינים לו, אלא במפגש שבו מתנהלות שיחות במקביל בין הנוכחים. עוד יש להזכיר בהקשר זה כי רק מירל ועו"ד שבתאי שמעו את המילה "חסות", ואילו שלם וחומרי לא שמעו אותה. קיים אפוא יסוד סביר לכך שנאשם 1 לא שמע את המילה, או לפחות לא ייחס לה משמעות נוכח הקשר הדברים שבו היא נאמרה, כפי שיפורט להלן.
124. בניגוד לעמדת המאשימה, הפרשנות של נאשם 2 לדיבור על "חסות" אינה בלתי סבירה ואינה בלתי מהימנה, כי אם להיפך, והיא אף עולה בקנה אחד עם הקשר הדברים ועם שיקולי היגיון וסבירות.
הסברו של נאשם 2 מתיישב עם עדותו של עו"ד שבתאי ועם עדותו של מירל, שלפיהן רק כשנציגי החברה העלו את העניין של טוען בעלות נוסף על הקרקע (שחאדה), שאל נאשם 2 האם הטוען הנוסף יכול לתת לחברה חסות, כלומר מבחינת נאשם 2, הכוונה הייתה לשאול האם הטוען הנוסף לבעלות יכול לתת להם רשות או גושפנקא להשתמש בקרקע.
יש לזכור גם כי אין מדובר במקרה שבו נאמרה דרישה מפורשת לתשלום דמי חסות; נהפוך הוא, מוסכם כי הביטוי "דמי חסות" לא נאמר על ידי מי מהנאשמים.
עם זאת, מוסכם למעשה כי נאשם 2 אמר בפגישה במסעדה ברמלה את המילה "חסות", וקיימת מחלוקת לגבי המשמעות או הפרשנות שאליה כיוון נאשם 2 בדבריו על "חסות".
על כן, קיימת אפשרות סבירה שהייתה כאן אי-הבנה, ובכך יש כדי להקים לפחות ספק סביר לטובת נאשם 2 ומקל וחומר גם לטובת נאשם 1.
6. העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע – דיון והכרעה
125. במקרה דנא, לא הובאה כל ראיה ישירה לפיה הנאשמים קשרו קשר לסחוט באיומים כנטען בכתב האישום.
אמנם, כפי שצוין לעיל, ניתן להוכיח גם עבירה של קשירת קשר באמצעות ראיות נסיבתיות, לרבות בדרך של הסקת מסקנות מהתרחשויות מאוחרות אשר אירעו לאחר היווצרותו של הקשר.
אולם, במקרה דנא, משקיים כאמור לפחות ספק סביר אם הנאשמים איימו או סחטו באיומים, ממילא לא הוכח, לא בראיות ישירות ולא בראיות נסיבתיות, לא במישרין ולא בדרך של הסקת מסקנות מהתרחשויות מאוחרות, כי הנאשמים קשרו קשר לביצוע פשע של סחיטה באיומים.
126. סיכומם של דברים, לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הראיות, בעיקר לאור שיקולי מהימנות כפועל יוצא מהתרשמותי מהעדים ובכללם מהנאשמים, ובשים לב גם לשיקולי סבירות והיגיון, הגעתי למסקנה כי המאשימה לא הוכיחה את העבירות שיוחסו לנאשמים, ומכל מקום לא במידת הוודאות הנדרשת בפלילים שהיא כידוע מעבר לספק סביר; ועל כן, הוריתי לזכותם בתום שמיעת סיכומי הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום
ניתנו היום, ה' שבט תשע"ג, 16 ינואר 2013, ויועברו לצדדים על ידי המזכירות.
| תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
|---|---|---|---|
| 03/03/2011 | הוראה לעד מאשימה 1 להגיש (א)הפקדת ערבות | מרדכי לוי | לא זמין |
| 07/12/2011 | פרוטוקול מיום 7.12.11 | מרדכי לוי | לא זמין |
| 17/12/2012 | הכרעת דין מתאריך 17/12/12 שניתנה ע"י מרדכי לוי | מרדכי לוי | צפייה |
| 16/01/2013 | הכרעת דין מתאריך 16/01/13 שניתנה ע"י מרדכי לוי | מרדכי לוי | צפייה |
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| מאשימה 1 | מדינת ישראל | שלמה למברגר |
| נאשם 1 | ג'מעה נסאסרה | אלון ג'וליאן, עוזי נקש |
| נאשם 2 | סאמי אבועייש |