הצדדים ופתח דבר

התובעים 1 ו-2 הם יורשיה של המנוחה הגב' שרה גרובר ז"ל (להלן – המנוחה). התובעת 3 היא כלתה של המנוחה ואשתו של התובע 2.

התובעים עותרים לחיוב הבנק בגין הנזקים, שנגרמו להם – לטענתם - מחמת הטעיה שהבנק הטעה אותם ביחס לתשואה צפויה בתוכניות חיסכון שפתחו במסגרת חשבון של התובעים 1 ו-3 והמנוחה, שהתנהל בסניף המשיב (להלן – הבנק) ברח' הרצל בפתח תקווה (להלן – החשבון).

טענות התובעים

בשנת 1996 פתחו התובעים את החשבון. כאמור לעיל, החשבון נפתח על שמם של התובעים 1 ו-3 והמנוחה. בשנת 1998 החליטו בעלי החשבון, כי לצורך הפעלת הסמכויות בחשבון וביצוע פעולות בו, יידרשו שתי חתימות לפחות של שניים מבעלי החשבון.

בחודש דצמבר 2002 הציע נציג הבנק, מר מיכאל בלוך, לתובע 1 להפקיד כספים בתוכניות חיסכון בריבית גבוהה. בעצתו של נציג זה של הבנק משכו התובעים מהחשבון כספים, שהיו מופקדים בפקדון קצר מועד (פק"מ), ואשר הניבו ריבית שנתית בשיעור של 8.4%, והפקידו את הכספים בשתי תוכניות חיסכון. בתוכנית החיסכון הראשונה, שהוצגה כמניבה ריבית שנתית קבועה בשיעור של 9.1%, הפקידו התובעים 190,000 ₪ לתקופה של 3 שנים. בתוכנית החיסכון השניה, שהוצגה כמניבה ריבית שנתית מינימאלית בשיעור של 10% צמודה למדד או לשער הדולר – לפי הגבוה, הפקידו התובעים 200,000 ₪ לתקופה של 10 שנים.

בדיעבד התברר לתובעים, כי הבנק שינה, באופן חד צדדי, לאחר ההפקדות בתכניות החיסכון את תנאיהן של תוכניות החיסכון. תוכנית החיסכון הראשונה הניבה, בסופו של דבר, ריבית שנתית משתנה בשיעור של 8.3% בלבד. תוכנית החיסכון השניה הניבה, בסופו של דבר, בממוצע, ריבית שנתית בשיעור של 3.19%. ריביות אלו היו נמוכות מהריבית המובטחת, כמפורט לעיל (ראה סעיף 9 לכתב התביעה).

התובע 1 פנה לבנק כדי לקבל לידיו את המסמכים המקוריים, שנחתמו ביחס לפתיחת תוכניות החיסכון. בתחילה נמסר ע"י הבנק, שמסמכי המקור אינם בנמצא. בהמשך העביר הבנק לתובע 1 מסמך, שנחזה להיות מקורי, ביחס לפתיחת תוכנית החיסכון הראשונה. התובע 1 טוען, כי החתימה, שמתנוססת על המסמך הנ"ל, איננה חתימתו. כך גם התאריך, שנקוב בראש המסמך כמועד שבו נפתחה תוכנית החיסכון הראשונה, אינו נכון.

התובעים טוענים עוד, כי גם המסמכים שנמסרו להם ביחס לתוכנית החיסכון השניה מעוררים סימני שאלה כבדים באשר להתנהלות הבנק: מספר חשבון הפיקדון לא מצוין ע"ג המסמכים; קיימת אי התאמה בין שיעורי הריביות המצוינים במסמכים; קיימת אי התאמה בציון ההצמדה המצוינת במסמכים; החתימה על גבי המסמכים איננה חתימת הלקוח; לא קיימות חתימות שניים מבעלי החשבון, כנדרש.

התובעים עותרים לחייב את הבנק בפיצוי בגין הפסדי הרווח, שנגרמו להם, כפי שאלה חושבו ע"י מומחה חשבונאי מטעם התובעים, בסך של 192,406 ₪. כן עותרים התובעים לחייב את הבנק בתשלום פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה להם.

טענות הבנק

ביום 29.8.96 הצטרפו התובעים 1 ו-3 לחשבון. מאז הצטרפותם לחשבון פעולות של משיכת כספים דורשות חתימה של לפחות שניים מבעלי החשבון. פעולות אחרות, לרבות הפקדה בתוכניות חיסכון, ניתן היה לעשות בחתימה של בעלים אחד בחשבון או בהוראה טלפונית. ההוראות לביצוע הפקדות בתוכניות החיסכון דנן ניתנו בהוראה טלפונית.

ככל שהוצגו מצגים לתובעים, היו אלו מצגים מדויקים ונאמנים למציאות. תוכניות חיסכון בתנאים הנקובים בכתב התביעה לא היו נהוגות בבנק כלל. לא הובטחו לתובעים תנאים שונים בתוכניות החיסכון מאלו שקיבלו בפועל. הבנק לא שינה את ההסכמים באופן חד צדדי ולא הפר אותם. כל המסמכים נמסרו בזמן אמת לתובעים ונרשמו בהם כל פרטי תוכניות החיסכון לרבות תקופת החיסכון, שיעורי הריבית, סוג ההצמדה וחישוב התשואה. כן נמסרו לתובעים דיווחים שנתיים על מצב החשבונות.

כמו כן, הבנק טוען, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

דיון והכרעה

התיישנות

טענת ההתיישנות נטענה ע"י הבנק בעלמא וללא פרוט כדבעי (ראה סעיף 23 לכתב ההגנה). בהמשך נזנחה טענת ההתיישנות ע"י הבנק ולא נטענה שוב. למעלה מן הצורך, ומשנטענה הטענה, אדרש לבירורה.

התובעים טוענים, כי חתמו על המסמכים לפתיחת תוכניות החיסכון בין התאריכים
17-18.12.2002. התובעים טוענים עוד, כי חתמו על המסמכים בבנק, באופן אישי (ראה סעיפים 9-18 לתצהיר עדותו של התובע 1).

אלא, שהמועד בו נודע לתובעים לראשונה, לטענתם, על כך שתנאי תוכניות החיסכון שונ באופן מהותי מהתנאים, שהוצגו להם בעת החתימה על המסמכים, היה רק ביום 15.11.05 (ראה סעיף 25 לתצהיר עדותו של התובע 1). זהו, למעשה, המועד שבו נודע לתובעים, לראשונה, על העובדות היוצרות את עילת התביעה, וממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות - זאת בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. טענה זו לא נסתרה על ידי הבנק, ועל-כן יש לקבלה.

כתב התביעה הוגש ביום 20.6.10. לפיכך, ממועד ידיעת התובעים על התגבשות עילת התביעה ועד למועד הגשת כתב התביעה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות.

האם חב הבנק בנזק כלשהו?

התובעים טוענים, כי הוחתמו על מסמכים בהן צויינה הריבית המובטחת, כאשר אין בידיהם עותק של אותם מסמכים. המסמכים, שהוצגו על ידי הבנק אינם אותם המסמכים עליהם חתמו התובעים (סע' 30 לתצהירו של התובע 1 ואילך).

למעשה מדובר בטענה של תרמית, כאשר התובעים חתמו על מסמך אחד, והבנק פעל עפ"י מסמך אחר, שאיננו אותנטי. נטל ההוכחה בטענת תרמית הוא כבד. בענין זה נאמר בע"א 3546/10, מישאלי נ' קליין (טרם פורסם):

"הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות".

ראה גם האמור בע"א 3725/08, חזן נ' חזן (טרם פורסם):

"ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת".

העולה מן הדברים, כי על מנת לעמוד בנטל המוטל עליהם על התובעים דנן היה מוטל נטל כבד, וזאת ביחס לטענתם החמורה, שמייחסת לבנק תרמית ואף זיוף. התובעים לא עמדו בנטל זה.

התובעים אינם תומכים את טענותיהם בראיות או באסמכתאות כלשהן. בהגינותם, מאשרים התובעים, כאמור לעיל, כי אין בידם את המסמכים עליהם חתמו ביחס לתוכניות החיסכון (ראה סע' 30 לתצהיר עדותו של התובע 1). כל שהוצג בפני בעניין המצג, שהציג הבנק בפני התובעים, היתה עדותו של התובע 1 אודות מצג זה. המדובר בעדות יחידה של בעל דין. נציג הבנק, מר מיכאל בלוך, סתר את הטענה בתצהיר עדותו (סע' 4).

בהמשך טוענים התובעים, כי מסמכים ביחס לתוכניות החיסכון הועברו להם ע"י הבנק, אלא שהתובעים מטילים ספק בכשרותם של אותם מסמכים ומכחישים, כי אלו המסמכים האותנטיים עליהם חתמו בזמן אמת, כפי שכבר צויין לעיל (ראה סע' 31-35 לתצהיר עדותו של התובע 1). תשובה לטענות אלו של התובעים נמצאה בעדותה של גב' אנט אמיתי, המציינת, כי היא היתה זו שקיבלה הוראה טלפונית לביצוע ההפקדה בתכנית החיסכון, ולשם ביצועה הוראה זו חתמה בעצמה על המסמכים (סע' 5 לתצהיר עדותה של גב' אמיתי; עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 14-28). גירסה זו נמסרה על ידי גב' אמיתי כבר בעדותה במשטרה ביום 15.5.07 (נספח ו לתצהירי התובעים, שורות 47-50). המדובר בעדות עקבית של גב' אמיתי, שחזרה על גירסתה זו, שלא נסתרה, באופן עקבי בכל הזדמנות. אני מקבל גירסה של גב' אמיתי.

בנסיבות אלו, יש לקבוע, כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו הטעייתם על ידי הבנק בכל הנוגע לתנאי תכניות החיסכון ושיעור התשואה הצפויה. ממילא דין התביעה להידחות.

סיכום

התביעה נדחית.

התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות הבנק בסך 800 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 28,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ה, 17 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.