לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת בתאונת עבודה.

1. התובעת ילידת 1970. בהתאם לנטען, ביום 1.6.08 עת קמה משולחנה, נתקלה בקרטון שהיה מונח בחדרה, נפלה ונחבלה בגופה ובכתפה השמאלית (להלן :"התאונה"). התובעת עובדת אצל הנתבעת משנת 1993, כמנהלת ענף תקן – במנהל לחינוך התיישבותי, טענה בתצהירה כי החדר בו עבדה כמו גם "השטחים הציבוריים" היו מלאים בקרטונים, עמוסי ניירת וציוד.

לטענת התובעת, היא וחבריה לעבודה התלוננו מספר פעמים וביקשו כי יפנו את הקרטונים המצויים במקום, אולם בקשתם סורבה. נטען, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא סיפקה סביבת עבודה בטוחה ולא שעתה לפניות העובדים, והכל בשל בעיית אחסון ורצון לניצול מכסימלי של השטחים הפתוחים.

1. הנתבעת טענה מנגד, כי דין התביעה להידחות מכל וכל. לטענתה, האחריות לתאונה רובצת על התובעת ואילו היא פעלה באופן סביר ללא כל אשם. לטענתה, לא הייתה לה אפשרות לצפות את קרות התאונה או להשפיע על התרחשותה, היות והמדובר באירוע מסוג האירועים היומיומיים והשגרתיים אשר אינם מעידים על רשלנות כלשהי מצד הנתבעת.
2. הצדדים הסכימו כי נכותה הרפואית של התובעת, כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 10%, כתוצאה משבר בכתף יד שמאל. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות והחבות, אשמה התורם של התובעת ונזקיה כתוצאה מהתאונה.
3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי, במסגרת זו נקבע כי נכותה של התובעת הייתה בשיעור של 15% לצמיתות, החל מיום 1 יוני 2009, בהתאם לתקנה ­­41(4)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. כמו כן נקבעו לתובעת נכויות זמניות בשיעור של 50% מיום 1 יולי 2008 ועד ליום 1 נובמבר 2008 ונכות זמנית בשיעור של 30% עד לקביעת נכותה הצמיתה. בהתאם לתע"צ מיום 17 דצמבר 2013, שולמו לתובעת תגמולי מל"ל בשיעור כולל של 68,480 ₪. עוד, נקבע כי אין להפעיל את תקנה 15.
4. לפניי העידה התובעת. מטעם הנתבעת, העידה הגב' אלקה הופמן - מנהלת תחום כוח אדם אצל הנתבעת, במועד התאונה. הגב' אלונה ג'רפי, מצהירה מטעם התובעת, עובדת ובהתאם לנטען גם עדה לתאונה, לא התייצבה לדיון ולפיכך הוצא תצהיר עדותה הראשית מתיק ביהמ"ש. ב"כ התובעת ויתרה על חקירתה של הגב' מיכל קרטה, מנהלת תחום משכורות אצל הנתבעת, אשר תצהיר עדות ראשית הוגש מטעמה.

בסיום שמיעת העדים, סיכמו באות כח הצדדים טיעוניהם בע"פ. (הציטוטים הינם מפרוטוקול הדיון מיום 6 ינואר 2014.)

דיון והכרעה:

1. התובעת, בתצהיר עדותה הראשית טענה כי החדר בו עבדה, לרבות השטחים הציבוריים, היו עמוסים בקרטונים ובנסיבות אלו התרשלה הנתבעת בכך שלא סיפקה סביבת עבודה בטוחה. בחקירתה הנגדית, נדרשה התובעת לשרטט את חדרה, למקם את השולחנות ולתאר כיצד נפלה (השרטוט הוגש וסומן ת/1).

מהשרטוט ומתיאור החדר, עולה כי המדובר בחדר בו ישבו ארבע עובדות ב"מרחב פתוח" (Open spaceׂ). העובדות ישבו מאחורי שולחן, האחת מול השנייה, המרחק בין שני שולחנות קרובים היה כ-1.5 מ', ובין שני שולחנות רחוקים כ-3 מ'. התרשמתי, כי המדובר בחדר מרווח (ראה עמ' 5 -6 לפרו' הדיון).

עוד לטענת התובעת, מחוץ לחדר, בפרוזדור, אוחסנו קרטונים עם תיקים וכך גם בארכיב המצוי לצד הפרוזדור, אשר בהתאם לנטען היה צפוף ועמוס. מעדותה של התובעת, עולה כי בדרכה לארכיב מעדה בעת שנתקלה בקרטון. כך לדבריה:

"פשוט קרטונים מונחים כל הזמן במשרד. מאחר והארכיון שלנו היה מאוד קטן, לא היה מקום לכל התיקים ואז כל התיקים של המורים הלא פעילים שמו בפרוזדור שסימנתי ... במשרד עצמו היו כל הזמן קרטונים של ציוד, של ניירות למדפסת. הקרטון שנפלתי ממנו היה סמוך לשולחן שלי. אני לא זוכרת אם היו עוד קרטונים סביב השולחן שלי באותו יום. מבחינה כללית היו כל הזמן קרטונים במשרד. אני לא חושבת שהייתי שמה את הקרטון הזה, אבל שוב, הרבה אנשים עובדים במשרד".

(עמ' 6 לפרו' שורות 23-29).

בהמשך, השיבה התובעת והבהירה לתכולת הקרטון:

"אני חושבת שהיה בו מעטפות, ציוד משרדי, אבל אני לא בטוחה".

(עמ' 7 לפרו' ש' 3).

1. גב' אלקה הופמן, מנהלת ואחראית על התובעת, במועד התאונה, טענה בתצהירה כי האמור בתצהיר התובעת "אינו מדויק". הגב' הופמן, הצהירה כי בחדרה של התובעת, כמו גם בחדרים אחרים במחלקה, לא אוחסנו קרטונים או ארגזים. נטען כי חלק מהמסדרונות במחלקה שימשו לאחסון בשל חוסר במקום בארכיב, אך בחדרי העובדים עצמם לא נעשה שימוש לצורך אחסון קרטונים. עוד הצהירה הגב' הופמן כי לא הייתה עדה לתאונה, וככל הנראה התובעת נתקלה בקרטון שהיא עצמה הניחה על הרצפה, כך שישמש לה לצורך עבודתה. בנוסף, נטען כי העובדים לא התלוננו בעניין אחסונם של קרטונים במסדרון.

בחקירתה הנגדית, שבה וטענה הגב' הופמן כי קרטונים עם תיקים ("של מורים פורשים") אוחסנו אך ורק בפרוזדור ובארכיב. עם זאת, הודתה כי מעת לעת העובדות היו מזמינות ציוד משרדי, אשר היה מובא לחדרן בתוך קרטונים, והוסיפה כי כל עובדת הייתה מניחה ליד שולחן העבודה שלה חבילת ניירות למדפסת. בחקירתה הנגדית, בתשובה לשאלה, אם הבחינה בקרטונים של ציוד משרדי בחדרה של התובעת אשר הונחו על הרצפה, השיבה: "זה נכון, כמו שיכול להיות שהיה ארגז עם נייר של מדפסת או כל דבר אחר שאדם שם לידו לפעמים". (עמ' 12 לפרו' ש' 7-8). גם גב' הופמן, שרטטה את חדר העבודה של התובעת (הוגש וסומן נ/1).

בהמשך הבהירה, לסביבת העבודה של התובעת:

"אצלה תמיד יש ערימה של תיקים, פעם על השולחן, פעם על הרצפה. היא עובדת פעילה ותמיד יש תיקים על הכיסא, על השולחן ... היו לפעמים ליד השולחן שלה קרטון של ניירות למדפסת, כל מיני דברים. זה לא תמיד היה פנוי ... אם הביאו ציוד אז זה קרטון. הרבה פעמים אני הייתי מוציאה את החומר ושמה במקום כדי שזה לא יפריע ... דפים, מעטפות, עפרונות, ציוד משרדי ... בתוך ארונות איפה שהמקום שלהם. איפה שהמקום של הציוד המשרדי ... ארון אחד מרכזי ועוד כל מיני פינות. לא ארונות, פינות שהיו מאחסנים שם ציוד משרדי".

(עמ' 12 לפרו' ש' 31-32 ועמ' 13 ש' 6-20).

1. מכל האמור, הוכח והתרשמתי כי חדר העבודה של התובעת היה חדר מרווח. עוד, איני מקבלת את טענת התובעת כי חדר העבודה שימש גם לאחסנת קרטונים ותיקים. אני קובעת שהוכח כי הם אוחסנו רק בפרוזדור ובארכיב. לעניין זה, אפנה הן לגרסת התובעת, כפי שנמסרה בחקירתה הנגדית וכן לגרסתה של הגב' הופמן. הטענות שנטענו בכתב התביעה ומהן עלתה, לכאורה תמונה של חדר עבודה המשמש לאחסון, לא הוכחו על ידי התובעת. תצהירה לעניין זה הינו בבחינת עדות יחידה של בעל דין, אשר, לא רק שנסתר בחקירתה הנגדית, אלא נסתר גם בגרסת הגב' הופמן ולא מצאתי לו כל סיוע אחר.
2. עם זאת, שוכנעתי כי התובעת מעדה, כתוצאה מהימצאותו של קרטון, סמוך לשולחנה ובו ציוד משרדי. מן העדויות, עלה כי הציוד המשרדי, אשר נלקח ע"י העובדות, או הובא על ידי מי מעובדי הנתבעת מעת לעת, לחדר עבודתה של התובעת, וכלל מעטפות, עפרונות, דפי הדפסה וכיוצ"ב, היה מונח באופן כמעט קבוע על רצפת החדר. לעיתים מפונה על ידי אחראית המשרד הגב' הופמן, ולעיתים היה נשאר שם לאורך זמן. ייתכן כי הקרטון הונח במקום על ידי התובעת או על ידי מי מחברותיה שעבדו עימה בחדר. עוד שוכנעתי, כי התובעת הייתה ערה לעובדה כי הקרטון היה מונח סמוך לשולחנה וכי המדובר בהתנהלות שגרתית.
3. בשאלת האחריות המושגית של מעביד כלפי עובד נקבע זה מכבר, כי מחובתו של המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על עבודת העובד באופן שלא תהא סכנה לשלומו ובטחונו, וכי כבר מעצם קיומם של יחסי עובד מעביד, קמה לה חובת אחריות מושגית. קיומה של חובת אחריות מושגית אין בה די והיא אינה מקימה מאליה את חובת הזהירות הקונקרטית. בבדיקת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבדוק האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם. עוד נקבע, כי למעביד אחריות מוגדרת לשלום עובדיו אך לא אחריות מוחלטת.
4. בפסק דין שיצא לאחרונה מלפני בית המשפט העליון הוצע מודל חלופי לדיון בעוולת הרשלנות (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (מיום 15/7/2013):-

"תמציתה של הביקורת היא: טשטוש הגבולות בין רכיב החובה (יצירת הסיכון הראשוני) לבין רכיב ההתרשלות (האמצעים שננקטו למניעת הסיכון); ההבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובה הקונקרטית מעלה קשיים מעשיים; ההבחנה אינה רצויה באשר היא יכולה להביא להצרת-יתר או הרחבת-יתר של גבולות האחריות; ההבחנה מיותרת פעמים רבות, והשאלה אם המזיק יכול היה לצפות אמורה להיבחן ממילא על רקע נסיבות מקרה קונקרטי.

זאת ועוד. על פי המודל המסורתי מושג הצפיות הוא משרתם של שלושה אדונים: אנו מוצאים את הצפיות הן ביסוד של חובת הזהירות (המושגית והקונקרטית ובשני מובנים – יכולת לצפות וצורך לצפות), הן ביסוד ההתרשלות והן ביסוד הקשר הסיבתי, מה שגורם לעירוב ובלבול מושגים.,

(בסעיף 12 לפס"ד של כבוד השופט י' עמית).

"חזקת החובה" הנזכרת בפס"ד פלוני היא אותו כלל יציר הפסיקה, שלפיו "מקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בעמ' 130).

לכן, מוצע כיום, להקדים ולבחון את ההתנהגות שגרמה לנזק (היא ההתרשלות), ורק בסוף הדרך לבדוק קיומה של חובת זהירות – וזאת כ"מסננת" של שיקולי מדיניות השוללים אחריות חרף ההתרשלות:

"את מיקומה של חובת הזהירות אנו מעתיקים אפוא מתחילת הדרך אל סופה, ואף זאת, תוך שינוי פניה מ'חובת זהירות' לשיקולי מדיניות השוללים את הטלת האחריות מקום בו זו אינה רצויה. הקדמת ההתרשלות לחובה משמעה כי החובה הופכת למסננת של סוף הדרך, בעוד שעל פי המודל המסורתי, החובה היא שער הכניסה אל עוולת הרשלנות..."

(פלוני, שם, סעיף 13 לפס"ד של כב' הש' י. עמית)

לדברי בית המשפט העליון בפס"ד פלוני, המודל המוצע מיועד בעיקר לאותם מקרים הנדונים באופן תדיר בפסיקה ושביחס אליהם התפתחה מעין חזקת חובה – כדוגמת יחסי רופא וחולה, מעביד ועובד וכיוצא באלה. לא מן הנמנע כי במקרים אחרים בכל זאת יהיה טעם להקדים את בחינת חובת הזהירות להתרשלות. בענייננו, נראה כי יש מקום ליישומו של המודל החדש.

1. כאמור, יש לבדוק ולבחון נסיבות של כל מקרה ומקרה, לרבות האם העובד גם הוא חטא ברשלנות מסוימת, שראוי כי תילקח בחשבון. נטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד העובד, מוטל על המעביד.
2. בהתאם לקביעות העובדתיות שפורטו על ידי, ולפיהן הוכח כי התובעת מעדה כתוצאה מארגז ובו ציוד משרדי. שוכנעתי כי הימצאות ארגזים מסוג זה על הרצפה, אינו אירוע חד פעמי, יתר מכך, אף המנהלת הישירה והאחראית על התובעת, גב' הופמן הייתה מודעת להתנהלות זו. גב' הופמן העידה כי נהגה לפנות את הציוד ולהניחו במקום הראוי לו. אני סבורה כי היה על הגב' הופמן להורות, להנחיל ולוודא קיומם ויישומם של כללים ולפיהם העובדים דואגים להסיר מכשול כדוגמת הקרטון, דואגים לסביבת עבודה בטוחה וראויה, ומניחים את הציוד המשרדי במקום המיועד לכך. העובדה, שהגב' הופמן העידה כי נהגה בעצמה לפנות את הציוד, יש בה כדי להוות ראיה לכך כי מעבר לכך שעל ציוד להיות מאוחסן במקום המתאים לו, הרי שהימצאות הארגזים בחלל החדר מהווים גם לשיטתה מפגע. בנסיבות אלו, משלא הוכח כי כך פעלו מעבידיה הישירים של התובעת או הגב' הופמן, אשר בהתאם לעדותה רק נהגה להסיר את המפגע בעת שהבחינה בו, אולם לא דאגה לכך שלא יימצא במקום מלכתחילה, הרי שהתרשלה באופן בו היה עליה לוודא כי בסביבת העבודה לא יהיו מכשולים.
3. לעניין זה, אפנה לפסק דינה של חברתי, כב' ס' הנשיאה, השופטת יעל אילני, בת.א. 35641/06 נאוה אירגה נ' ויצ"ו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות (מיום 4.3.12), בו התקבלה תביעת מורה בבי"ס כתוצאה מתאונת עבודה שארעה לה כאשר במהלך שיעור נתקלה בילקוט של אחד התלמידים. שם נקבע, כי הנתבעות לא עשו די כדי להנחות ולהדריך את התלמידים ואת המורים, באשר לחשיבות שמירה על מעברים פתוחים בין השולחנות, והקפדה על הנחת תיקים במקום בו לא יהוו מכשול לעוברים בין השולחנות. עוד נקבע, כי ניתן וצריך היה ליתן הנחיות ברורות מצד ההנהלה בעניין זה.

"אף שהסיכון בהנחת הילקוטים במעברים גלוי וברור, מטבע הדברים מעייניהם של המורים והתלמידים נתונים לדברים אחרים, ועם הזמן מתקהים החושים וחלה התרופפות בשמירה על הכללים".

(פסקה 15 לפסה"ד).

1. דברים אלו יפים ומתאימים גם לענייננו. העובדה שגב' הופמן היתה ערה ומודעת למפגע ולסיכון הטמון בו, אין בה די. העובדה שדאגה להסיר את המפגע מעת לעת, גם היא אינה מספקת. אני קובעת כי היה עליה לנקוט באמצעים נוספים, לרבות הנחיות והוראות מתאימות אשר לו הייתה מוכיחה כי ננקטו, הרי שהייתה יוצאת ידי חובתה בנסיבות אלו.

לכן אני קובעת כי בנסיבות העניין הוכח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית והתרשלה.

אשם תורם:

1. כפי שהוכח התנהלות התובעת והעובדות הנוספות במשרדה, ולפיה הניחו ארגזי ציוד על רצפת חדר העבודה הייתה נהוגה ומקובלת. עוד, בהגינותה, הודתה התובעת כי אינה זוכרת מי הניח את הקרטון שבגללו מעדה, וכי ייתכן כי היא זו שהניחה אותו. בנוסף, התובעת העידה כי סביבת העבודה והמפגע הנטען היו קבועים וכי היא הייתה מודעת לכך שישנם קרטונים על הרצפה, סמוך לשולחן עבודתה. יוער לעניין זה, כי נסיבות הנפילה והתאונה לא היו ברורות עד תום מגרסתה של התובעת, האם החליקה על הקרטון או האם מעדה כתוצאה מהתקלות בו (ראו לעניין זה גרסת התובעת במל"ל). עם-זאת, אין מחלוקת כי התובעת מעדה ונחבלה כתוצאה מהימצאותו של הקרטון עם הציוד במקום. גם התובעת לא ידעה להסביר כיצד קרה שלא הבחינה בקרטון ושבחרה ללכת דווקא מהכיוון בו נמצא ולא בדרך אחרת (ראו השרטוט ת/1 וגרסאות התובעת למיקומו של הקרטון). בהחלט ייתכן כי מעדה בהיסח הדעת תוך שהיא ממהרת לבצע ולהשלים את עבודתה.
2. בנסיבות אלו, אני סבורה כי לתובעת תרומה משמעותית לתאונה, הן מכיוון שייתכן שהניחה את הקרטון במקום, עליו מעדה, והן מן הטעם שהייתה מודעת לכך שבחדר העבודה נמצאים קרטונים עם ציוד משרדי על הרצפה, ולכן היה עליה לנקוט משנה זהירות, לפנות את המפגע ולדאוג להנחת הציוד המשרדי במקום המיועד לכך. בנוסף, אין להתעלם גם מכך שאין המדובר במכשול קטן אלא מדובר בארגז של ארכיב בולט לעין.

לכן, אני קובעת כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 50%. שיעור זה מאזן בין חובתו המוגברת של המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיו, ובחינת התנהגות התובעת ותרומתה לתאונה בנסיבות המקרה (ראו ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פד"י לו 2 , 592, בעמ' 603-604).

נזקי התובעת

1. כאב וסבל - הצדדים הסכימו כאמור כי נכותה הצמיתה של התובעת כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 10%. מחוה"ד, לרבות מסמכי המל"ל עולה כי השבר ממנו סבלה התובעת התאחה בצורה טובה וכי התובעת סובלת מהגבלה קלה בלבד בתנועות יד שמאל. לתובעת נקבעו תקופות נכות זמניות, אולם, אין מחלוקת כי לאחר חופשת מחלה של חודש ימים שבה לעבודתה בהיקף משרה מלא כבעבר. ב"כ התובעת בסיכומיה עתרה לפיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 60 אלף ₪. ב"כ הנתבעת מנגד סברה כי אין לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה פיצוי בשיעור העולה על 26,550 ש"ח. לאחר ששקלתי שיקולי הצדדים והתרשמתי מכאביה וסבלה של התובעת מייד ובסמוך לתאונה, אני סבורה כי פיצוי בשיעור של 50 אלף ₪ יהלום ראש נזק זה.
2. הפסד שכר ופנסיה- התובעת לא עתרה לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, בהעדר הפסדים. ברם, טענה כי אין לקזז בנסיבות אלו את תגמולי המל"ל במלואם, לרבות דמי הפגיעה. אתייחס לכך בפרק בו אדון בקיזוז תגמולי המל"ל. התובעת זכאית לפנסיה תקציבית ובנסיבות אלו לא טענה להפסדי פנסיה.
3. לעתיד – ב"כ התובעת טענה כי נכותה התפקודית של התובעת הינה בשיעור נכותה הרפואית. עוד נטען כי הגם שלתובעת לא נגרמו הפסדי שכר יש לחשב את הפסד השכר לעתיד בהתאם לנכות הרפואית בחישוב אקטוארי מלא. ב"כ הנתבעת, מנגד, טענה כי לתובעת לא נגרמה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה, שכרה השביח לאורך השנים, לתובעת קביעות במקום עבודתה ולכן אין לפסוק לה הפסד שכר לעתיד.
4. בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 8) טענה התובעת כי היא סובלת מכאבים עזים בכתף ומהגבלת תנועה. כן נטען כי עבודתה של התובעת הינה משרדית ופקידותית. לטענתה, כתוצאה מהפגיעה נפגע מעמדה בשוק העבודה החופשי, שכן אינה מתפקדת כפי שתפקדה עובר לתאונה. בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי שבה לעבודתה לאחר 30 יום, הגם שנפסקו לה תקופות אי כושר חלקיות למשך 8 חודשים. עוד, הודתה התובעת כי שכרה לא נפגע ואף השביח מאז התאונה.
5. בהתאם לנטען שכרה הממוצע של התובעת עובר לתאונה עמד על שיעור של 8,188 ₪ (בערכו להיום, מדד בלבד, הינו סך של 9,595 ₪). מעיון בתלושי השכר, עולה כי שכרה הממוצע לשנת 2009 עמד על שיעור ממוצע של 8,955 ₪, לשנת 2010 על שיעור ממוצע של 9,828 ₪, לשנת 2011 על שיעור ממוצע של 10,149 ₪, לשנת 2012 על שיעור ממוצע של 10,433 ₪, ולשנת 2013 (עד אפריל) על שיעור ממוצע של 10,937 ₪.

עולה כי שכרה של התובעת השביח לאורך השנים, עוד עולה כי התובעת עבדה שעות נוספות. מעדות גב' הופמן התובעת נחשבת לעובדת מצטיינת ולא נראתה כל ירידה בכושר או איכות עבודתה מאז התאונה.

שוכנעתי כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה מהרבה מנכותה התפקודית והינה כמעט אפסית. עוד עולה כי התובעת, המועסקת אצל הנתבעת מזה כ- 20 שנה, בעבודה פקידותית, אינה צפויה לעזוב את מקום עבודתה. בנסיבות אלו, ורק נוכח העובדה כי אין לדעת מה ילד יום ואין לפגוע בזכותה של התובעת, ביום מן הימים לצאת לעבודה "בשוק החופשי", מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בשיעור של 35 אלף ₪.

1. עזרת זולת לעבר ולעתיד - ב"כ התובעת בסיכומיה הפנתה לטענת התובעת כי נזקקה לעזרה מוגברת בחודש הראשון לאחר הפגיעה בו שהתה בביתה. בנוסף, טענה כי בעתיד תזדקק לעזרה בהיקף של 4 שעות שבועיות ובסך הכל עתרה לפיצוי בגין רכיב נזק זה בשיעור של 50 אלף ₪. ב"כ הנתבעת, מנגד טענה כי אין לפסוק לתובעת פיצוי העולה על 25 אלף ₪.
2. התובעת טענה כי במשך שלושה חודשים לאחר התאונה העסיקה עזרה בשכר, אולם הפסיקה זאת משיקולים כלכליים. עוד העידה (בניגוד לאמור בתצהירה בסעיף 11) כי בתקופת אי הכושר נזקקה לעזרת אחותה בפעולות היומיום, לרבות לבוש ורחצה. בנסיבות בהן התובעת מתגוררת בגפה, העזרה לה נזקקה בתקופת ההחלמה מהשבר ממנו סבלה חורגת מעזרה סבירה המצופה מאחות. התובעת לא הציגה קבלות. בנסיבות אלו ונוכח קביעתי לנכותה התפקודית של התובעת, ברם, מבלי להתעלם מקביעות המומחים להגבלה קלה בתנועה בידה השמאלית אני סבורה כי לעבר ולעתיד פיצוי בשיעור של 35 אלף ₪ יהלום ראש נזק זה.
3. הוצאות ונסיעות לעבר ולעתיד ב"כ התובעת בסיכומיה עתרה לפיצוי בשיעור של 20 אלף ₪. התובעת לא טענה דבר לנזקים בגין ראש נזק זה. כמו-כן לא נטען לטיפולים שבוצעו על ידה וגם לא הוצגו אסמכתאות להוצאות. המדובר בתאונת עבודה, התובעת זכאית לפיכך להחזר בגין הוצאות. בנסיבות אלו לא מצאתי לנכון לפסוק תובעת פיצוי בגין רכיב זה.
4. סך כל נזקי התובעת מסתכם איפוא בסך של 120,000 ₪. כפי שקבעתי יש להפחית בגין אשמה התורם של התובעת 50% מסך נזקיה, לכן נזקיה הינם בשיעור של 60 אלף ש"ח. מסך נזקיה של התובעת יש להפחית את תגמולי המל"ל.

שאלת קיזוז תגמולי המל"ל - מתע"צ שהוגש ליום 17 דצמבר 2013, שולמו לתובעת תגמולי מל"ל בשיעור כולל של 68,480 ₪. לטענת ב"כ הנתבעת, שיעורם להיום בצירוף ריבית והפרשי הצמדה הינו 77,758 ₪. חישוב זה לא נסתר, אולם לטענת ב"כ התובעת אין לנכות את הפיצוי שקבלה התובעת בגין דמי פגיעה, בשיעור של 25,222 ₪, זאת מכיוון שהתובעת לא טענה להפסדי שכר לעבר, שכן שכרה שולם לה במלואו על ידי המעביד והן מן הטעם ששבה לעבודתה בחלוף 30 ימים בלבד, הגם שנפסקו לה תקופות אי כושר ארוכות יותר. אין מחלוקת כאמור כי שכרה של התובעת שולם לה במלואו. הנתבעת הינה מעסיק "מאושר". אין מחלוקת כי לא נוכו לתובעת ימי מחלה או חופשה וכי לא נגרם לה נזק כספי כלשהוא. עוד אין מחלוקת כי תגמולי המל"ל הועברו אליה ישירות על ידי המל"ל. בנסיבות אלו הרי שבצדק נטען כי לא נגרמו לה הפסדי שכר לעבר או כל נזק נלווה אחר בדמות אבדן ימי מחלה או חופשה אשר "נפרעו" כדי ל"ממן" את שכרה בתקופת אי הכושר. בנסיבות אלו לא היה מקום לפסוק לתובעת נזק "מיוחד" לעבר. מטעם זה הנני סוברת כי נכון לקזז את תגמולי המל"ל במלואם, לרבות דמי הפגיעה.

1. סוף דבר, התביעה כאמור "נבלעת" ולכן נדחית. יוער, כי הוצע לתובעת שהתביעה תדחה ללא צו להוצאות כאשר תוצאה זו נלקחה בחשבון, אולם התובעת עמדה על ניהולו של ההליך עד תום. עם-זאת, החלטתי שלא לחייב התובעת בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט טרחת עו"ד, כאשר לקחתי בחשבון כי התובעת נשאה בשכ"ט מומחה מטעמה ותישא גם באגרת ביהמ"ש.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ד, 07 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.