פתיח ותשתית עובדתית

1. המחלוקת המרכזית מושא הליך זה נוגעת לזכאות התובע לפיצויי פיטורים, בנסיבות בהן הופסקה עבודתו מחמת מעצר ובעקבותיו מאסר ממושך.

2. מטעם התובע העידו הוא עצמו ואחיו, מר חמד אללה חטיב. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו.

3. להלן העובדות הרלוונטיות, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפני:

א. הנתבע, מר יגאל שם טוב, הינו הבעלים של מוסך לתיקוני רכב הממוקם באזור התעשייה בנתניה.

ב. התובע, מר עבד אלקאדר חטיב, החל לעבוד אצל הנתבע ביום 3.1.02, כמכונאי רכב.

ג. ביום 4.5.07 (יום ו' בשבוע) נעצר התובע על ידי משטרת ישראל, בחשד לביצוע עבירה פלילית. לאור מעצרו, לא התייצב לעבודתו ביום א' 6.5.07 ולמעשה לא חזר עוד לעבודתו אצל הנתבע.

ד. כנגד התובע הוגש כתב אישום (פ' 40134/07) המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה; הוא נעצר עד תום ההליכים; ובהמשך הורשע והושת עליו עונש מאסר בפועל לארבע שנים (ערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחה – ע"פ 4776/08, מיום 25.1.09). לאחר כשנתיים וחצי - במועד שלא נמסר על ידו - שוחרר ממאסרו.

ה. סמוך לאחר שחרורו פנה התובע לנתבע - בין באמצעות אביו (כטענתו) ובין באמצעות קצינת המבחן (כטענת הנתבע) - ובדק עמו האם קיימת אפשרות להחזירו לעבודתו (סעיף 10 לתצהיר התובע). הנתבע השיב בשלילה, מהטעם שאינו זקוק לעובדים נוספים (עמ' 11 לפרוטוקול).

ו. אחיו של התובע, מר חמד אללה חטיב, עבד אף הוא אצל הנתבע; נעצר אף הוא על ידי משטרת ישראל יחד עם התובע; הורשע אף הוא בדין; ונאסר אף הוא לתקופה של ארבע שנים. לא היתה מחלוקת כי הנתבע שחרר לזכותו של האח את רכיב פיצויי הפיטורים כפי שנצבר לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים (נספח ג' לתצהיר האח) וכן שילם לו השלמה לפיצויי פיטורים מלאים (עמ' 11 לפרוטוקול). אף לא הייתה מחלוקת כי לזכות התובע לא נפתחה פוליסת ביטוח מנהלים.

4. התובע טען בתצהירו כי "בעקבות מדיניות של צמצום כוח אדם בעסקו של המעביד בגין ירידה בעבודה, נתבקשתי על ידי המעביד להפסיק את עבודתי כנגד תשלום הפיצויים המגיעים לי" (סעיף 4 לתצהירו). לדבריו, הנתבע ניצל את עובדת מעצרו על מנת לטעון כי אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

התובע דרש עוד, בתביעתו ובתצהירו, דמי הבראה ופדיון חופשה בגין כלל תקופת עבודתו. בתביעתו תבע גם "ביגוד", אך לא חזר על דרישה זו בתצהירו ובסיכומיו, ויש לפיכך להניח כי זנח אותה.

5. הנתבע בעדותו הכחיש מכול וכול את טענת הפיטורים, וטען כי התובע ואחיו "נעלמו יום בהיר אחד ללא הודעה או התראה מוקדמת כאילו בלעה אותם האדמה" (סעיף 3 לתצהירו). רק בדיעבד הסתבר לו כי נעצרו על ידי המשטרה ובהמשך הועמדו לדין פלילי, כאשר "אביו היה בא כל פעם למוסך ומעדכן אותי" לגבי ההליך הפלילי (עמ' 9). הנתבע הדגיש כי הפסקת עבודתם הפתאומית של התובע ואחיו – אשר היוו את כוח העבודה העיקרי במוסך – גרמה לו לנזקים כבדים (סעיף 7 לתצהירו). לאור זאת, נאלץ - תוך כשבוע ממועד המעצר - לשכור עובדים חדשים, על מנת שתהא לו אפשרות מעשית להמשיך ולהפעיל את מוסכו (עמ' 10).

6. הנתבע העיד עוד כי בחר לשלם לאחיו של התובע פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין, בהתחשב בתקופת עבודתו הארוכה ובשל הקשר הטוב שהיה ביניהם. כדבריו - "אחיו עבד אצלי כל כך הרבה שנים ויש לי סימפטיה גדולה אליו... לא אשכח לו את הימים הטובים שלו, שעבד אצלי 12 שנה בערך. לפנים משורת הדין נתתי לו את הפיצויים" (עמ' 11 לפרוטוקול). לגישתו, לא נובעת מכך חובה לשלם פיצויי פיטורים לתובע – אשר אינו זכאי לכך לפי חוק, ואף לא בוצעו בגינו הפרשות לביטוח מנהלים תוך כדי תקופת עבודתו.

7. באשר לרכיבי התביעה הנוספים, טען הנתבע להתיישנות. בנוסף העיד, כי שילם לתובע את זכויותיו הסוציאליות כסדרן במשך תקופת עבודתו.

הכרעה

זכאות התובע לפיצויי פיטורים

8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את כלל החומר המצוי בתיק, שוכנעתי כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים – מהטעמים שיפורטו להלן.

9. סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים) קובע כי עובד שעבד שנה אחת ברציפות ופוטר – זכאי לקבל ממעסיקו פיצויי פיטורים. במקרה שלפניי, התובע אמנם טען בתצהירו באופן סתמי כי פוטר על ידי הנתבע מחמת צמצומים סמוך טרם מעצרו, אך טענה זו לא הוכחה כלל ועומדת בסתירה למצב העובדתי האובייקטיבי ולהפסקת העבודה הפתאומית במועד המעצר. התובע אף חזר בו מטענה זו בפתח דיון ההוכחות, וכדברי בא כוחו - "נכון שהפסקת עבודתו של התובע בתחילת מאי 2007 היתה בשל כניסתו לבית הסוהר..." (עמ' 6 לפרוטוקול; הצהרה זו לא מנעה מב"כ התובע לחזור בסיכומיו לטענת הפיטורים והפעם לטעון כי "נבעו מחוסר רצונו של הנתבע להמשיך להעביד ולהעסיק את התובע, וזאת בעיקר בשל חוסר תיאום ואמון בין השניים..." - סעיף 3).

אני קובעת לפיכך כי הסיבה להפסקת עבודתו של התובע הייתה מעצרו על ידי משטרת ישראל ביום 4.5.07 והמאסר שנגזר עליו לאחר מכן, ולא אקט כלשהו מצד הנתבע.

10. בהלכה הפסוקה נדונה לא אחת השאלה כיצד להתייחס להפסקת עבודה בנסיבות בהן העובד נעצר ונכלא. לפני שנים רבות נקבע על ידי בית הדין הארצי, כי כאשר נגזר על עובד מאסר עולם - יש לראות בכך משום סיכול של חוזה העבודה (דב"ע לד/9-34 יוסף בן וחש עוזיאל - שאול שטרנשוס, מיום 16.6.74; גם אם המילה "סיכול" לא הוזכרה בפסק הדין במפורש). בתי הדין האזוריים יישמו הלכה זו גם במקרים בהם נגזרו על העובד תקופות מאסר קצרות יותר (דמ' (י-ם) 6564/06 סאמי מוסא - גזית אחוזה יסמין בע"מ, מיום 5.9.07; עב' (ת"א) 10075/06 עזאם עזאם – תפרון בע"מ, מיום 17.4.11; עב' (חי') 512/07 עוסמאן אברהים - אלקטרו כלור תעשיות כימיות בע"מ, מיום 2.5.11; עב' (י-ם) 1814/09 טוכלי מוהנד - משה שלסר, מיום 13.6.11; עב' (י-ם) 3210/06 אלחלביה זיאד אחמד חוסין - גיא חנוני בניה ופיתוח בע"מ, מיום 27.7.11).

עם זאת, יש לזכור כי הקביעה בדבר "סיכול" אינה אוטומטית אלא תלויה בכלל נסיבות המקרה, לרבות אורך תקופת ההיעדרות, אופי העסק, אופי תפקידו של העובד ומידת חיוניותו, יכולת המעסיק להיערך להיעדרות העובד מבעוד מועד ולמצוא עובד חלופי, האפשרות לשמור את מקום העבודה עד תום המאסר וכיו"ב (וראו את עב' (ת"א) 2430/09 עאמר מוחמד עאטף - אשר ניב חשמל פלוס, מיום 3.5.11, בו נקבע כי מעצר ובעקבותיו מעצר בית לתקופה בת מספר חודשים לא סיכלו את חוזה העבודה; כן ראו את דמ' (ת"א) 7311/05 גבריאל ביטון – שלומי נחמן, מיום 2.12.07). עוד יש לזכור את התנאים הקבועים בחקיקה בכל הנוגע ל"סיכול" (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970; להלן: חוק התרופות) כפי שפורשו בפסיקה בהתייחס להסכם עבודה (ע"ע 137/08 מטין אילינדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, מיום 22.8.10; ע"ע 256/08 בשיר קוקא – יוסי שוורץ, מיום 13.2.11; ע"ע 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) - עיצאם מוחמד אשכנתא, מיום 13.1.12).

11. במקרה שלפני, אני סבורה כי התקיימו התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 18 לחוק התרופות, ומצדיקים הכרה ב"סיכול". שוכנעתי כי התקיימו נסיבות חיצוניות חריגות שהצדדים לא צפו ולא יכולים היו לצפות מראש; כי לא ניתנות היו למניעה על ידי הצדדים (הגם שהתובע הוא שהביא במעשיו לעצם מעצרו - אך לא יכול היה למנעו כך שעצם הפסקת העבודה לא הייתה בשליטתו); וכי הנסיבות החיצוניות - בנסיבות העניין - הביאו לאי יכולתם של הצדדים להמשיך ביחסי העבודה. הגעתי למסקנה אחרונה זו שכן כפי שעלה מעדותו של הנתבע, שלא נסתרה - דובר במקום עבודה קטן, שהסתמך בעיקר על עבודתם של התובע ואחיו, ואשר לא הייתה כל אפשרות מעשית לשמור במסגרתו לתובע את משרתו משך תקופה בת מספר שנים. עובדת כליאתו של התובע לתקופה בת ארבע שנים – גם אם קוצרה בהמשך לשנתיים וחצי – מהווה לפיכך, בנסיבות העניין, סיכול של חוזה העבודה.

ב"כ התובע בסיכומיו הדגיש כי התובע עדכן את הנתבע בדבר מעצרו (באמצעות אביו) ולא מסר לו הודעה לפיה אין בכוונתו לשוב לעבודה; עם זאת, גם אם אין מדובר בזניחה של מקום העבודה שיש לראותה כהתפטרות – לא נובע מכך כי מדובר בפיטורים, ובנסיבות העניין שוכנעתי כאמור כי יש להכיר ב"סיכול".

12. קביעה זו סותמת את הגולל גם על טענת התובע כי סירוב הנתבע להחזירו לעבודה לאחר שחרורו - מהווה פיטורים. כאמור לעיל, שוכנעתי כי הסכם העבודה הגיע לכדי סיום מחמת סיכול ביום 6.5.07, מבלי שהייתה מוטלת חובה על הנתבע להמתין משך מספר שנים עד שחרורו של התובע ולקבלו מחדש לעבודה. לא הובאה כל ראיה לכך שדובר בהפסקה ארעית ביחסי העבודה וכי כוונת שני הצדדים הייתה להמשיך את יחסי העבודה מיד לכשיתאפשר הדבר; התובע אף לא ניסה לטעון, ובוודאי שלא הוכיח, כי הנתבע התחייב כלפיו להחזירו לעבודה בתום תקופת המאסר. בהתחשב בכך, אין משמעות לטענות התובע בהתבסס על סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים.

13. לא מצאתי ממש גם בטענת התובע לפיה יש ללמוד על זכאותו לפיצויי פיטורים מעצם תשלומם לאחיו. הנתבע היה רשאי להחליט כי הינו מעניק לאחיו של התובע זכות כלשהי לפנים משורת הדין, בהתחשב בתקופת עבודתו הארוכה, ביחסים הטובים בינו לבין האח כמו גם בעובדה כי חלק גדול מפיצויי הפיטורים כבר הופרש בפועל לביטוח המנהלים. אין בכך כדי להקנות זכאות גם לתובע.

14. הנתבע דרש קיזוז של חלף הודעה מוקדמת מכל סכום שיפסק לזכות התובע, בהתחשב בכך שהתפטר. משקבענו כי חוזה העבודה בין הצדדים סוכל, התובע לא מחויב היה ליתן הודעה מוקדמת וממילא אין לקבל את טענת הקיזוז.

דמי הבראה

15. משהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, רשאי התובע לתבוע דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד, בהתאם למגבלה המנויה לעניין זה בצו ההרחבה הכללי במשק (התובע לא טען לתחולת צו הרחבה אחר). התביעה ברכיב זה מקיפה את תקופת עבודתו של התובע במלואה, ולפיכך יש לצמצמה בהתאם לתקופה שבין יום 6.5.05 ליום 6.5.07 (להלן – התקופה הרלוונטית לתביעה).

16. הנתבע צירף לתצהירו מסמכי ריכוז משכורות שנתיים לשנים 2005 – 2007 והוכיח בכך, כי שילם לתובע דמי הבראה הן בחודש יולי 2005 בסך של 1,842 ₪ והן בחודש יולי 2006 בסך של 1,908 ₪. בכך מוצתה החבות בדמי הבראה לשנים אלו, ונותר לברר האם שולמו לתובע דמי הבראה לתקופה שבין 1.8.06 – 6.5.07 (מועד סיום עבודתו אצל הנתבע).

17. ממסמך "ריכוז משכורות שנתי לשנת 2007" עולה, כי לתובע לא שולמו דמי הבראה בשנת 2007. משכך, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין התקופה שבין 1.8.06 – 6.5.07, בסך של 1,707 ₪.

פדיון חופשה

18. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 קובע, כי "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית בין פלילית, היא שלוש שנים". עילת התביעה בגין פדיון חופשה נוצרת עם סיום יחסי עובד ומעביד (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ, מיום 27.3.06), ונוצרה לפיכך במקרה שלפנינו ביום 6.5.07. התביעה הוגשה ביום 13.6.10, היינו כעבור יותר משלוש שנים מהיום בו קמה עילת התביעה. לפיכך, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע ודוחים את התביעה ברכיב זה.

סוף דבר

19. נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה ורק ביחס לרכיב דמי ההבראה. הנתבע ישלם לתובע סך של 1,707 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 6.5.07 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, ובעמידת התובע על טענתו לפיצויי פיטורים, אני סבורה כי עליו לשלם הוצאות לנתבע בגין ניהול ההליך; סכום ההוצאות נקבע על סכום דמי ההבראה שעל הנתבע לשלם כמפורט לעיל, כך שהסכומים שנפסקו לזכות הצדדים מתקזזים זה מול זה.

ניתן היום, י' טבת תשע"ג (23 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה