רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת:

1. הנתבעים הם הבעלים של נכס בקומת הרחוב ברח' שדרות הרצל 102 בירושלים הידוע גם כגוש 30150 חלקה 47.

2. התובע הוא בחור צעיר, שהוריו חששו לעתידו בשל מעורבות שהיתה לו בפלילים, ועל כן יחד עם אביו חיפש עסק להשקיע ולעבוד בו. התובע שכר את הנכס מהנתבעים מכוח הסכם שנכרת בין הצדדים בחודש יולי 2008, כאשר עובר למועד חתימת ההסכם הייתה במקום פיצרייה פעילה (להלן: "הפיצרייה"). הסכם השכירות היה לתקופה של שנתיים כנגד תשלום שכר דירה חודשי בסך 5,800 ₪. בנספח להסכם, שנערך בכתב יד, הסכים הנתבע 1 לתת לתובע אופציה להשכרת הנכס לשנה שלישית, והסכמה זו צוינה בכתב יד גם בהסכם השכירות, שנחתם על ידי שני הנתבעים.

3. ההסכם נערך והודפס על ידי הנתבעים: הם השכירו את הפיצרייה כבר מספר פעמים בעבר, והיו בעלי ניסיון בהשכרת וניהול נכסים נוספים. בהתאם לנוסח המודפס הוסכם על שני הצדדים כי גם התובע, בדומה לשוכר שקדם לו, ישתמש בנכס לפיצרייה בלבד וייאסר עליו לעשות בו שימוש אחר ללא הסכמה מראש בכתב של הנתבעים.

4. בנוסף לנוסח המודפס, הוסיף אביו של התובע על גבי ההסכם מספר תוספות בכתב יד. אין חתימה של הנתבעים ליד תוספות אלו, וקיימת מחלוקת אם הנתבעים היו ערים לתוספות אלו כאשר חתמו על גבי ההסכם. יש לציין כי בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי אביו של התובע זייף את התוספות על גבי ההסכם, ולא היה ברור מכתב ההגנה אם תוספות אלו הוספו עובר לחתימה על ההסכם או בסמוך להגשת התביעה. לאחר שהתברר לנתבעים כי אין בידם הסכם חתום ללא התוספות, הם טענו בתצהירים כי אביו של התובע חתם על ההסכם אחריהם, ואז הוסיף את התוספות והחזיר אליהם עותק עם תוספות אלו. כך או כך טוענים הנתבעים כי כל שינוי בהסכמים שנערכים על ידם מודפס, והם לא היו ערים לתוספות שהוספו בכתב יד על ידי התובע.

5. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נובעת מתוספת שהוספה לסעיף 6.א. להסכם. מחמת חשיבות מחלוקת זו לענייננו אביא להלן את נוסחו המלא של סעיף 6 :

" א. ידוע לשוכר כי לצורך הפעלתו של בית עסק במקום כמסעדה עליו להשיג את אישור הרשויות לכך ולא תהיה לו כל טענה אם אישור לא יינתן או יופסק במהלך תקופת השכירות, והשוכר מתחייב להשיג את כל ההיתרים והרישיונות הנדרשים ולעמוד בתנאיהם במושכר.

ב. השוכר ישא בכל אחריות פלילית ו/או אזרחית כתוצאה מהחזקתו במושכר ומניהול העסק במושכר".

בסיומו של סעיף 6.א ובהמשך ישיר לו הוסיף אביו של התובע את המילים הבאות "מובהר בזאת כי הפיצרייה פועלת על פי כל דין ועונה לדרישות החוקיות".

6. במקביל להסכם השכירות, כרת התובע הסכם עם מר יצחק אמויאל שהפעיל את הפיצרייה במקום לפניו, והתובע רכש מאמויאל את הציוד של העסק ואת המוניטין שלו. מר אמויאל ניהל את הפיצרייה מספר שנים יחד עם שותף נוסף, מר יוסף הרוש, ולעדות של שניהם אתייחס בהמשך פסק הדין.

7. התובע קיבל את החזקה בפיצרייה ביום 1.8.08, והמשיך להפעיל את העסק באותה מתכונת. לטענת התובע הוא השקיע בפיצרייה כספים רבים לאחר שקיבל את החזקה בה, ושיפץ את המבנה, אך לא הוסיף לו דבר. על טענה זו אעמוד עוד בהמשך הדברים, אך אין חולק כי עד לחודש אוקטובר 2009 פעל התובע בעסק, ולא ביקש רישיון עסק על שמו.

8. בחודש אוקטובר 2009, כשנה וחודשיים לאחר שהתובע החל לפעול בעסק, הגיעה למקום מפקחת מטעם מחלקת הפיקוח של העירייה והתריעה כי התובע פועל ללא רישיון עסק.

9. ביום 15.11.09 הוגש כנגד התובע כתב אישום בשל כך שעסק בעסק ללא היתר כדין.

10. ביום 31.1.10 פנה התובע לראשונה למחלקת רישוי עסקים בעירייה לצורך קבלת רישיון לעסק. בקשה זו נדחתה ונימוקי הדחייה מטעם הפיקוח על הבנייה בעירייה היו שלושה: א. הפעלת עסק במקום דורשת שינוי ייעוד ממגורים לעסק; ב. במקום נבנה מחסן ללא היתר; ג. יש במקום סגירת חורף ללא היתר ובעניין זה כבר נפתח בעירייה תיק עבירה, בשנת 2006.

11. העירייה דחתה באופן רשמי את בקשת התובע לקבלת רישיון עסק ביום 8.2.10 ונימקה את הדחייה בכך שיש מחסן וסגירת חורף ללא היתר, ויש לטפל בתיק העבירה של סגירת החורף. בהודעת העירייה מיום 8.2.10 לא התייחסה לשאלה אם נדרש שינוי ייעוד במקום.

12. התובע פנה ביום 9.3.10 לנתבעים, ודרש כי יסדירו את הרישיון או יקחו על עצמם את האחריות הפלילית בגין הפעלת העסק ללא רישיון. בין הצדדים היו חילופי מכתבים ובהם הנתבעים הכחישו כי הצהירו שהפיצרייה עבדה עם רישיון עובר לחתימת ההסכם, ואילו התובע חזר ודרש כי הנתבעים ידאגו לרישיון עסק ולחילופין יפצו אותו בגין הנזק הממוני שנגרם לו. במקביל לתכתובות אלו התובע גם ביקש לממש את האופציה שהיתה נתונה לו על פי ההסכם להאריך את השכירות, באותם תנאים, בשנה נוספת. לאחר משא ומתן בין הצדדים אכן האריך התובע את תקופת השכירות.

13. ביום 16.9.10 הורשע התובע בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, הוא נקנס בסכום של 3,000 ₪ ונדרש לסגור את הפיצרייה עד ליום 1.11.10, וכך עשה. כלומר שנתיים ושלושה חודשים לאחר שהחל להפעיל אותה, סגר התובע את הפיצרייה.

14. בתביעתו דורש התובע פיצויי של למעלה מ-700,000 ₪ וזאת בשים לב להוצאות שלו בעת רכישת הפעילות העסקית מאמויאל, הפסדים צפויים כתוצאה מכך שלא מימש את האופציה במלואה עד ליום 31.7.11 וכן פיצויי בסך 300,000 ₪ בגין עוגמת נפש והפגיעה בשמו הטוב, בשל כתב האישום.

15. הנתבעים כאמור טוענים כי התוספות על גבי ההסכם הוספו ללא ידיעתם, והם עצמם לא ידעו על בעיית הרישיונות שהיתה לפיצרייה שקדמה לתובע, אך התובע עצמו כן ידע. עוד טוענים הנתבעים כי התובע הוא שאחראי לחריגות הבנייה במקום. עוד טוענים הנתבעים כי בכך שהתובע הסכים להאריך את הסכם השכירות, על אף שכבר היה תלוי ועומד נגדו הליך פלילי, הרי שהוא הסכים לכל הסיכונים הנובעים מהארכה זו.

העובדות כפי שהתבררו על ידי בית המשפט:

16. באופן חריג בתיק זה נשמעו עדים רבים, ובהם שוכרים בתקופות שונות של אותו נכס, ומספר עדים ממחלוקות שונות בעיריית ירושלים; שמעתי גם את עורכי הדין הקודמים של הצדדים, עובדות בעסק של הנתבעים, ואת בעלי הדין עצמם.

רישוי עסקים בנכס:

17. השאלה הראשונה העומדת להכרעתי היא האם היו רישיונות לעסקים קודמים במקום. אף כי הנתבעים חזרו וטענו בסיכומיהם כי התנהלו במקום עסקים שונים, וכולם היו בעלי רישיון, הרי שבפועל טענה זו התבררה כלא נכונה. מעדותו של אמויאל שניהל את הפיצרייה לאחר הרוש, ואז העסיק את הרוש כעובד במקום, עולה כי בכל תקופת העבודה של הפיצרייה לא היה לה מעולם רישיון עסק. עוד עולה ממכלול המסמכים שהציגו עובדי העירייה, והעדויות של עובדים אלו שהיו מהימנות בעיני, כי הרישיון לא ניתן כבר בשל תנאים מקדמיים והם עיסוק חורג וחריגה מהיתר הבנייה.

18. אכן הנתבעים הזמינו לעדות את עורך דינם, ששנים לפני כן היה המשנה ליועץ המשפטי בעירייה, והוא טען כי הפרשנות של כל גורמי העירייה לרבות וועדת התכנון הינה שגויה. לטענתו התב"ע במקום מאפשרת גם פתיחת עסקים, ובין עסקים אלו ניתן לפתוח גם עסקים למכירת מזון ובתי קפה. טענה זו הינה בגדר עדות סברה, שכן החלטות העירייה לאורך השנים מעידות על כך שכל הגורמים בעירייה סברו שלא ניתן לפתוח במקום בית קפה או פיצרייה, בשל המטרד לשכנים.

19. כפי שהתברר גם מתיק העירייה, לאחר שהתובע פינה את הנכס נפתחה במקום מספרה, וגם כנגדה ננקטו הליכים הן מהטעם של חריגות בנייה והן מהטעם של שימוש חורג. העיד בפני מר קליין שניהל את המספרה, ועדותו היתה אמינה ומהימנה, כי את חריגות הבניה הרס, ובעזרת הנתבעים המספרה קיבלה אישור לשימוש חורג בנכס. מר קליין העיד כי הרס גם הפרגולה וגם את המחסן, שכן הוא לא נזקק להם כלל לצורך הפעלת המספרה. נציג העירייה, מר עקיבא יוסף הבהיר כי המספרה קיבלה היתר לשימוש חורג בנכס, כי היא לא מהווה מטרד לשכנים, וספק בעיניו אם פיצרייה או בית קפה היו מקבלים היתר דומה.

20. כלומר בניגוד לטענות המשפטיות של הנתבעים, עמדת הוועדה לתכנון ובנייה, ועמדת העירייה היתה כי השימוש בנכס למסחר, טעון היתר לשימוש חורג, וממילא היתר כאמור לא היה ניתן בשל חריגות הבנייה. על כן התשובה היא שבמועדים הרלבנטיים והסמוכים לכריתת ההסכם עם התובע לא היו לעסקים במושכר רישיון ולמעשה כפי שהתברר משנת 2000 בוודאות לא היה לאף עסק שנוהל במקום רישיון.

21. אמנם הנתבעים טענו כי בשנת 2014 בית קפה קיבל רישיון עסק במקום, אך אין בטענה זו כדי לסייע להם וזאת בשים לב לכך שחלפו מאז שהשוכר שכר את הנכס למעלה מ-4 שנים. יתר על כן ברור כי לאחר האירועים נשוא התובענה, הנתבעים נכנסו בעובי הקורה, וניהלו מגעים רבים עם העירייה כדי לאפשר השכרה של הנכס לעסקים, כך ששוכרים יוכלו לפעול בו עם רישיון.

חריגות בנייה בנכס:

22. כאמור בנוסף לבעיית השימוש החורג, היו בנכס חריגות בנייה. הנתבעים טענו כי התובע בעצמו בנה במקום פרגולה (או על פי גירסה אחרת, הפך פרגולה מתפרקת וזמנית, לפרגולה קבועה) ואף טענו כי התובע בנה את המחסן ששימש אותו לשמירת סחורה. לטענת הנתבעים כאשר אביו של התובע סיפר לתומו שהביא לפיצרייה כלב שמירה, וציין שעבור הכלב הניח במקום מלונה, הוא בעצם כיוון לכך שהמלונה היתה בגודל של מחסן, ושימשה כמחסן. גם בעניין זה אין בידי לקבל את טענות הנתבעים.

23. הרוש, אמויאל ואסף ירמי, שעבד במקום משנת 2004 עד 2007, העידו שלושתם כי הנתבע 1 היה מגיע לפיצריה מדי כמה חודשים ובוחן את מצבו של המקום. גם הנתבע 1 אישר בחקירתו הנגדית כי ביקר במקום מספר פעמים כל שנה, אך הכחיש כי ראה מחסן או פרגולה קבועה. לעומת זאת בעדותו הוא כן אישר כי אם שוכר משתמש בשטח תוך חריגות בנייה, והעירייה לא אוכפת את החוק אז "עינו אינה צרה".

24. אל מול גירסת הנתבע 1, שני עדים אובייקטיבים העידו כי גם הפרגולה וגם המחסן היו קיימים במועד שבו התובע קיבל את הנכס לחזקתו. נציג חברת הביטוח, שבחן את המבנה, זמן קצר לפני שהתובע נכנס אליו ציין גם את קיומה של הפרגולה וגם את קיומו של המחסן ואישר את מידותיו. אם לא די בכך, הרי שמר עמית אלפייה מעיריית ירושלים צילם כבר בשנת 2006 (שנתיים לפני שהנכס הושכר לתובע) גם את הפרגולה וגם את המחסן. השינוי היחיד שהתובע ערך במבנים אלו הוא החלפת הרצפות של הפרגולה, ואין בשינוי זה כשלעצמו להוות חריגות בנייה.

25. על כן אני קובעת כי במועד השכרת הנכס לתובע ידע הנתבע 1 (לכל הפחות) כי יש בנכס חריגות בניה. כאן המקום לציין כי מבין שני הנתבעים, הנתבע 1 היה ה"רוח החיה". ההסכם נכרת במשרדו, וכלל לא בנוכחותו של הנתבע 2 אך באישורו, הנתבע 1 חתם על דעת עצמו על הסכם נפרד שמקנה לתובע אופציה של עוד שנה במקום, הנתבע 1 הוא שעמד מול התובע בכל ההתכתבויות המאוחרות, והוא שניסה לסייע לתובע בעירייה. יתר על כן מעדויות שני הנתבעים עולה כי הנתבע 1 היה בקיא בפרטים, ואילו הנתבע 2 לא היה בקיא בהם, ואולי גם זכרונו בגד בו. לפיכך כאשר הנתבע 1 ידע שבנכס יש חריגות בנייה הרי שיש לראות זאת כידיעה שמשותפת לשני הנתבעים. מסקנתי היא על כן כי במועד השכרת הנכס לתובע ידעו הנתבעים כי יש עבירות בנייה במקום ולא ציינו זאת במפורש בהסכם, אף כי ידעו על הסיכונים שיש בכך לכל שוכר.

האם התובע ידע עובר לחתימה על ההסכם, כי לפיצריה אין רישיון?

26. שאלה מרכזית נוספת שעומדת להכרעתי היא האם התובע ידע שאין רישיונות לעסקים במקום, והאם היה עליו לדעת זאת.

27. כפי שהתברר בדיון בפני, כתב האישום שהוגש כנגד התובע לא היה כתב האישום הראשון שהוגש בגין הפעלת הפיצרייה. בתקופה שבה הרוש ניהל את המקום הוגש כנגדו כתב אישום וכנגד אמויאל הוצע צו סגירה, ואף נפתח בשנת 2006 תיק עבירות בנייה. גם הרוש וגם אמויאל טענו כי הגיעו למשרדו של הנתבע 1, פנו אליו טלפונית וביקשו את עזרתו. הרוש גם טען כי הוא סיפר לאמויאל על הבעיות בהשגת הרישיון, כאשר מכר לו את הזכויות בפיצרייה, ואילו אמויאל טען שהרוש לו סיפר לו דבר, אך הוא עצמו בוודאי שעידכן את התובע. התובע טען כי לא נאמר לו דבר.

28. אפתח ואומר כי אמינה עלי גירסת התובע שלא ידע דבר או חצי דבר על הקושי בהשגת רישיון לעסק. אמינה עלי גירסת התובע ואביו שהם התייעצו עם עורך דין טלפונית בלבד, וסברו כי די בהצהרה של המשכיר (קרי הנתבעים) כי לעסק יש רישיון. עדות זו נתמכה בעדות של עו"ד הרשקוביץ אשר העיד כי מלבד ייעוץ טלפוני קצר, שבו הנחה אלו שינויים יש להכניס להסכם השכירות, לא ייעץ לתובע דבר. יתר על כן, התרשמתי כי גם אמויאל וגם הרוש מנסים להתנער מאחריות כלפי התובע, אך בפועל הם לא עידכנו אותו במצבו האמיתי של העסק. ההתרשמות הכללית היא שאמויאל שמח שהגיע לעסק אדם ללא ניסיון, והוא מיהר למכור לו את הפעילות העסקית כדי לפתור את הבעיה שהיתה לו מול העירייה. בעניין זה יש לציין כי גירסתם של אמויאל ושל הרוש השתנתה מספר פעמים תוך כדי ההוכחות, והרוש אף חזר והדגיש שאינו זוכר דבר. על כן אני סבורה ששניהם הסתירו מהתובע את מעמדו האמיתי של העסק בעירייה.

29. הנתבעים טענו כי העובדה שאמויאל התחייב בהסכם שערך עם התובע לשאת בתשלום כל הקנסות, מעידה על כך שהוא אמר לתובע שיש הליכים מול העירייה ושהקנסות בגין הפעלת עסק ללא רישיון לא צפויים. לא מצאתי ממש בטענה זו. כאשר עסק פועל הוא יכול לקבל קנסות מסיבות שונות, לרבות לכלוך וזריקת אשפה למשל, וברור שהתובע לא רצה לשלם בגין קנסות שנוצרו בתוקפתו של אמויאל ויגיעו באיחור. אין בכך להעיד כי היתה הבנה נסתרת בין אמויאל לתובע שלעסק אין רישיון.

30. דווקא הנתבע 1 הוא שעשה יד אחת עם התובע ואביו, וניסה להסתיר הסכמה על תקופת אופציה מוארכת על ידי יצירת נספח נפרד. אביו של התובע הסביר כי הפרידו את תקופת האופציה כדי שאמויאל לא ידע עליה, ולא יבוא בדרישות כספיות נוספות לתובע. הנתבע 1 לא ידע להסביר מדוע תקופה זו הוסתרה, אך הוא גם לא החתים עליה את הנתבע 2, וטען שהוספתה בכתב יד בחוזה היתה חלק מזיוף.

31. כך או כך אני דוחה את טענת הנתבעים כי התובע ידע שהפיצרייה עובדת ללא רישיון. בכל הנוגע לאשם התורם של התובע, שלא בירר את מצב הנכס בעירייה הרי שאיני סבורה כי היה עליו לברר זאת בטרם החתימה על ההסכם, כפי שאבהיר להלן. יחד עם זאת, מרגע שהתובע החל להפעיל את המקום היה עליו ככל בעל עסק לפנות לעירייה ולהשיג רישיון וברי שהיה עליו לעשות זאת מיד כאשר המפקחת הגיעה למקום.

התוספת בכתב יד להסכם:

32. הנתבעים טוענים כאמור כי הם חתמו על ההסכם ראשונים ואז התובע הוזמן למשרד של הנתבע 1 לחתום, והוא הוסיף בכתב יד מספר דברים וחתם. לטענת הנתבעים העותק שהוחזר על ידי התובע למשרד הנתבע 1 כלל את התוספות אך הנתבעים כלל לא היו ערים להן.

33. לעומת זאת, לטענת התובע סדר החתימה על גבי ההסכם היה אחר. התובע ואביו נפגשו עם הנתבע 1 במשרד, הוסיפו תיקונים בכתב יד להסכם, הוסיפו את הנספח עם האופציה להסכם, והנתבע 1 חתם על כל ההסכמים. לטענת התובע גם הוא חתם על ההסכם במועד זה, והנתבע 1 ביקש שיבואו לקחת עותק עם חתימתו של הנתבע 2 בתוך מספר ימים. ואכן מספר ימים לאחר מכן התקשרה אחת ממזכירות הנתבע 1 וביקשה שהתובע יביא את ההמחאות הדחויות על חשבון דמי השכירות, ואת הערב, ויקח עותק חתום של ההסכם. כלומר לטענת התובע שני הנתבעים חתמו לאחר שהשינויים הוספו להסכם.

34. אפתח ואומר כי גרסת הנתבעים ולפיה לעולם אינם חותמים על מסמך שאינו מודפס, הופרכה עוד בראשית ההליך. הנתבע 1 חתם בשם שני הנתבעים על הנספח להסכם, ולא טרח להדפיס אותו. הנתבעים הזמינו לעדות שתי מזכירות שלכאורה תמכו בגירסה זו, ראשונה העידה הגב' אליס יחזקאל וטענה כי אחיו של התובע חתם על ערבות וקיבל עותק חתום על ידי הנתבעים, כדי למסור לתובע לחתימה, ואז אביו של התובע החזיר אותו, ובעותק זה שהוא היחיד ביצע התובע (או מי מטעמו) שינויים. יש לציין כי התרשמתי כי לפחות הגב' אליס יחזקאל עסוקה בלהכפיש את התובע ואביו, והיא אינה עדה אמינה. עדה זו גם לא ידעה להתמודד עם הסתירה בין גירסתה שכל המסמכים מודפסים, לבין העובדה שיש נספח מהותי להסכם בכתב יד, והתרשמתי כי עדותה היתה נגועה. יתכן כי העדה ניסתה להסתיר תקלה בעבודה שלה, אך העוצמה הרגשית שלוותה לעדותה לא התאימה לתפקיד שטענה שמילאה במסגרת החתימה על ההסכם.

35. בכל הנוגע למזכירה השניה של הנתבעים , הגב' מלי שלמה הרי שמעדותה התברר כי אחיו של התובע אכן הגיע למשרד כדי לחתום על ערבות, אך היא מסרה לו את עותק של ההסכם כשהוא חתום על ידי הנתבעים והתובעים. כלומר עדות זו עומדת בסתירה לטענות הנתבעים, וגב' יחזקאל, כי התובעים הם שחתמו אחרונים על ההסכם.

על כן מסקנתי היא כי אני מעדיפה את גרסת התובע ולפיה הנתבע 1 היה נוכח במקום כאשר הוכנסו התיקונים בכתב יד, ואלו הוכנסו בהסכמתו, ואילו הנתבע 2 חתם על גבי עותק שכלל את התיקונים.

36. אך גם אם הייתי סבורה שהנתבעים חתמו לפני התובע, ולא ראו את נוסח התיקונים, אמינה עלי גירסת התובע ואביו, אשר נתמכת בהקלטת שיחה עם הנתבע 1, ולפיה הנתבע 1 לא גילה להם את כל המידע הנוגע לעסק. הנתבע 1 אישר כי היה אדיש לשאלה אם יש או אין חריגות בניה בנכס, הנתבע 1 לא ציין כי שוכרים קודמים (אמויאל והרוש) עידכנו אותו כי נתקלו בבעיות מול מחלקת רישוי העסקים בעירייה, ובעניין זה גירסתם של אמויאל והרוש אמינה בעיני. שניהם העידו כי מיד כשגילו את הבעיה פנו לנתבע 1, כדי לבקש עזרה וגם בין היתר כדי להפסיק את תשלום שכר הדירה, או להפחית אותו. הנתבע 1 גילה אדישות מתמיהה בשאלה מדוע הרוש ולאחריו אמויאל הזדרזו כל כך לפנות את הנכס, ונראה כי הסתיר מידע גם מהרוש גם מאמויאל וגם מהתובע.

37. כאן המקום להזכיר מושכלות יסוד ולפיהן ניהול משא ומתן וכריתת הסכם צריכים להיות בתום לב, ואף אי גילוי עובדות מהותיות הוא בגדר הטעיה.( עא 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ [פורסם בנבו, 06/06/11] תא (פ"ת) 3621-12-10 אובזוטק בע"מ נ' נכסי מ. ליפקיס בע"מ [פורסם בנבו, 19/10/14] דנ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו, לז (4) 673). הנתבעים לא גילו לתובע את מצבו של הנכס, לא גילו לו כי יש במקום חריגות בנייה משמעותיות וגם לא גילו לו כי שוכרים קודמים נתקלו בקושי בהשגת רישיון. על כן גם אם הייתי קובעת כי הנתבעים לא חתמו על התוספת לסעיף 6א הרי שעדיין הם פעלו בחוסר תום לב ותוך הטעיה.

הנזק שנגרם לתובע והפיצוי המגיע לו:

38. התובע כאמור דורש פיצויי בסך 700,000 ₪ כאשר מתוכם 300,000 ₪ הינם בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מכך שהוגש נגדו כתב אישום, והוא הורשע בהליך פלילי.

39. אפתח ואומר כי התובע ואביו חזרו ודיברו על כך שהפיצרייה נועדה לשקם את התובע מעברו הפלילי, וספק בעיני אם הרשעה בעבירה מסוג זה יש בה כדי לפגוע בשמו. יתר על כן, אילו התובע היה מוטרד באמת מהאפשרות שיוגש נגדו כתב אישום הרי שהיה יכול לפנות לעירייה מיד עם קבלת ההתרעה ולבקש רישיון, אך התובע פנה בבקשה לקבל רישיון,רק מספר חודשים לאחר שהוגש נגדו כתב האישום. מובן גם כי אילו התובע היה סוגר את העסק עם קבלת ההתרעה היה יכול למנוע את הגשת כתב האישום, ואף יתכן כי אם היה סוגר אותו עם הגשת כתב האישום, היה מונע הרשעה. נוכח על אלו התביעה לפיצויי בגין ההליך הפלילי נדחית.

40. בנוסף דורש התובע החזר של כל הכספים ששילם לאמויאל כאשר רכש ממנו את הפעילות העסקית וכן פיצויי בגובה ההכנסות שהיו לי, אילו המשיך להפעיל את העסק 8 חודשים נוספים. אפתח ואומר כי התובע מתעלם מכך שהשתמש בציוד שרכש במשך תקופה של למעלה משנתיים, ומתעלם מההכנסות שהפיק בתקופה זו, כאשר הוא דורש פיצויי מלא בגין כל ההוצאות שהוציא.

39 על פי ההסכם בין התובע לאמויאל התובע רכש את הפעילות העסקית בסכום כולל של 135,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה כולל הן את המוניטין של הפיצרייה (שהצדדים כינו בהסכם "שמה") והן את הציוד עצמו.

40. רואה החשבון שהעיד מטעם התובע , דוד בן ברון הגיש אישור מטעמו כי על פי ספרי החשבונות ההוצאה של התובע ברכישת ציוד ורכוש קבוע בעסק עמדה על סך 208,833 ₪ והכנסתו החודשית הממוצעת מעסק לתקופה שבין 1.1.10 ועד 30.10.10 עמדה על 13,611 ₪. בתצהיר שהגיש מטעמו רואה החשבון הצהיר כי ההכנסה מעסק לפני הוצאות לאותה תקופה עמד על סך 618,679 ₪. כלומר יש להניח כי כאשר אישר מהי ההכנסה החודשית הממוצעת כיוון רואה החשבון לכך שזו הכנסה חודשית בניכוי הוצאות שוטפות של אותה שנה ופחת מתאים בגין ההוצאות הקבועות והציוד. מעבר לכך לא הצהיר רואה החשבון דבר ולא צירף לתצהירו מאזן בוחן, מאזנים מבוקרים או דו"חות למע"מ.

41. בחקירה הנגדית של רואה החשבון התברר כי התחשיבים שערך עבור שנת 2010 מעידים על כך שבסך הכל בשנת 2010 (בהם העסק היה פעיל) היתה הכנסה נקייה של 40,000 ₪. כלומר כ-4,000 ₪ לחודש. עוד התברר בחקירה זו כי התחשיב התבסס על דו"ח מאזן בוחן, ולא על הדו"ח שהוגש בסופו של יום למס הכנסה וכך למשל לא כלל את התשלום לעיריית ירושלים בגין ארנונה. כלומר ההוצאות של העסק בשנת 2010 היו גדולות יותר מאלו שהובאו בחשבון על ידי רואה החשבון, ומכאן שההכנסות היו קטנות עוד יותר. בהמשך הדברים טען רואה החשבון כי צריך להתעלם מירידת המלאי שהיתה בעסק לקראת הסגירה, ומעוד הליכים שמשפיעים על חיסול העסק וההכנסה האמיתית הנקייה מהעסק היא 8,000 עד 9,000 ₪ לחודש. אין בידי לקבל תחשיב שרואה חשבון עורך באופן גס על דוכן העדים, כאשר הוא לא מגיש את הדוחות המבוקרים לבית המשפט, אף שהוא טוען שהגיש אותם למס הכנסה.

42. בחקירה הנגדית גם התברר כי כאשר רואה החשבון התייחס לציוד קבוע הרי שבפועל הוא כלל בסכום זה גם את התשלום שהתובע שילם למר אמויאל בגין המוניטין. לא ברור לי מדוע סבור התובע שהוא צריך לקבל פיצויי בגין המוניטין מהנתבעים כאשר אין חולק, וגם לעדות רואה החשבון, הוא נהנה כלכלית מכך שנכנס לעסק פעיל, ובעסק כמו פיצה אין לטעמי משמעות למוניטין אחרי למעלה משנתיים של העברת בעלות. ממילא ככל רכוש קבוע אחר גם למוניטין יש פחת ורואה החשבון התעלם ממנו בתחשיביו ובעדותו.

43. עוד התברר בחקירה הנגדית כי בניגוד לנטען על ידי התובע הוא כן מימש חלק מהציוד שהיה בעסק, ומכר למשל את הקטנוע שהיה במקום. העובדה שרואה החשבון מטעם התובע לא הגיש חוות דעת מסודרת מלווה במאזנים שהוגשו לרשויות המס, נזקפת באופן מובהק לחובתו של התובע. כך למשל אין התייחסות של רואה החשבון לחלק ששילם התובע בגין ציוד מוחשי לעומת מוניטין, אין התייחסות להפחתות במאזן לאחר שימוש של למעלה משנתיים, ועל כן אני קובעת כי אין לקבל את גירסת התובע לנזקיו.

45. המסמכים שהוגשו על ידי התובע אינם משקפים למעשה את פעילותו הכלכלית של העסק או רווחיותו הגולמית או הנקייה. כדי לשקף נתונים אלו היה צריך התובע להציג דוחות כספים מאושרים ומבוקרים ולכל הפחות מאזן בוחן למועד הרלבנטי, ודו"ח מע"מ. הנתונים שהציג התובע הם חלקים מאוד ואין בהם אפילו כדי לשקף את מה שרואה החשבון מצהיר שהם משקפים. כאשר רואה החשבון מצהיר בסעיף 2.א. לתצהירו כי היתה הכנסה מסוימת בשנת 2010 אין זה ברור אם מדובר בפדיון, בהכנסה כולל מע"מ או ללא מע"מ, וכאשר הוא מתייחס לכך שזו הכנסה ללא הוצאות אין זה ברור אם עסקינן בהוצאות ישירות לצורך יצור הכנסה או משתנות. בסעיף 2.ב. לתצהירו מציין רואה החשבון מה היו ההוצאות שהוציא התובע בגין ציוד ורכוש קבוע אך הוא מתעלם מתאריכי הרכישה ומשיעורי הפחת. היות והתובע בחר שלא לגלות את הדוחות הכספיים הרי שגם אין לי כל ידיעה מהו הרכוש הקבוע, ואיזה מרכוש זה לקח עימו לעסק הבא שהקים.

46. נוכח כשלים חמורים אלו ואי גילוי מסמכים חשבונאיים מהותיים, דבר אשר נזקף לחובתו של התובע, הרי שאני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו. נוכח מסקנה זו איני נדרשת לדון בשאלת האשם התורם של התובע.

47. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולכל האמור בפסק הדין על תום ליבם של שני הצדדים והמידע שלא גילו זה לזה ולבית המשפט, הרי שאני קובעת כי התביעה נדחית וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ז' תמוז תשע"ה, 24 יוני 2015, בהעדר הצדדים.