1. תביעה זו הינה תביעת רשלנות רפואית בקשר לביצוע שני ניתוחים שבוצעו לתובע בבית החולים מאיר בכפר סבא, הראשון מיום 17.10.06 שנועד לתיקון בקע טבורי עם לולאת מעי כלואה והשני, ניתוח חירום מיום 21.10.06 לאחר פרפורציה והתפתחות זיהום בחלל הבטן.

כבר עתה יצויין, כי הנתבע 1 אינו אישיות משפטית ואילו האישיות המשפטית הנכונה היא נתבעת 2, אולם לצורכי נוחות בלבד ההתייחסות בפסק דין זה תהיה לנתבעים כאחד.

2. טענות הרשלנות המיוחסות לצוות הרפואי בבית החולים הן:

א. בדיקה רשלנית של לולאת המעי הכלואה לאחר שחרורה וסגירת דופן הבטן מבלי שהרופאה המנתחת וידאה כי המעי התאושש וחזר לתפקוד תקין (ס' 40.4 +40.6 לכתב התביעה).

ב. הנחה מיותרת של רשת פרולן מעל רקמת השריר אשר גרמה או תרמה להתפתחות הזיהום בחלל הבטן (ס' 40.5 לכתב התביעה).

ג. אבחון מאוחר של הזיהום שהתפתח בחלל הבטן וביצוע הניתוח השני באיחור כתוצאה מכך, דבר אשר הגדיל את היקף הזיהום והנזק בעקבותיו (ס' 40.11 לכתב התביעה).

3. התובע טוען אף לניהול רשלני של הרשומה הרפואית באופן המעביר לטענתו את הנטל להוכיח היעדר רשלנות אל כתפי הנתבעים.

4. כמו כן, נטענה טענה להיעדר הסכמה מדעת ו/או פגיעה באוטונומיה בקשר לשני הניתוחים, טענה אשר כבר כעת אבהיר כי דינה להידחות הואיל ושני הניתוחים, הן הראשון והן השני היו ניתוחים אשר לתובע לא היתה האופציה להימנע מהם.

זאת ועוד, בין נזקו של התובע לבין היעדר הסברים בדבר הסיכונים הקשורים בניתוח, אין דבר וחצי דבר. אצל התובע לא התממשו גורמי סיכון רגילים וסבירים של ניתוח לתיקון בקע אשר לטענתו לא הוסבר לו אודותיהם ואילו היה יודע – היה נמנע מביצועו.

5. כתוצאה מהתרשלותם הנטענת של הנתבעים, טוען התובע כי נגרם לו נזק גוף ונכות צמיתה אשר מצטרפת לנכות קודמת וביחד עומדת נכותו בשיעור 56%.

התובע טוען שכתוצאה מהתרשלות הנתבעים איבד לחלוטין את כושר השתכרותו ומאדם פעיל ויצרני הפך לאדם נכה ומוגבל.

6. הנתבעים טוענים כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע היה מקצועי וראוי, הן בביצוע הניתוחים והן באבחון הזיהום שהתפתח בבטנו.

הראיות שהובאו

7. מטעם התובע העידו התובע בעצמו, אשתו – עו"ד רות נייגר, בתו – עו"ד אושרת שוקר, בתו – הגב' גלית נייגר, בנו – מר עידו נייגר ובנו הצעיר – מר יאיר נייגר.

מטעם התובע ניתנה חוות דעתו של ד"ר חאג' מחמוד, מומחה רפואי בתחום הכירורגיה הכללית, חוו"ד מומחה תעסוקתי, ד"ר י.ש. גושן וחוות דעת אקטוארית של ד"ר תמיר לוי.

התובע צירף תיק מוצגים ובו מסמכי המל"ל, מסמכים רפואיים, דו"חות מס הכנסה, קבלות על הוצאות ותמונות.

8. מטעם הנתבעים העידו ד"ר איון שורץ – מנהל יח' הטראומה, ד"ר אילנה האס – הרופאה שניתחה את התובע, ד"ר רפאת זידאן – אשר בדק את התובע ביום 20.10.06.

כמו כן, הוגשו מטעם הנתבעים חוות דעתם של פרופ' יורם לביא – מומחה לרופאה פנימית, מחלות פרקים ואלרגיה אשר חיווה דעתו בקשר לתוחלת חיי התובע, פרופ' גור בן ארי – מומחה בתחום הכירורגיה, פרופ' יהודה לרמן – מומחה בתחום התעסוקתי וחוות דעת אקטוארית של מר גד שפירא.

העובדות שהתבררו

9. התובע, יליד 15.5.1947, סבל בעברו מבקעים, הן טבוריים והן במפשעה (עמ' 22, שורות 32-20 לפרוטוקול) ובעיות רפואיות נוספות, בהן השמנת יתר, סכרת ויתר לחץ דם.

10. ביום 16.10.06 אושפז התובע בבי"ח מאיר בשל חסימת מעיים שנגרמה כתוצאה מלולאת מעי כלואה בשק הבקע בדופן הבטן.

11. ביום 17.10.06 נותח התובע על ידי ד"ר אילנה האס בניתוח אשר במסגרתו נמצא בקע גדול בדופן הבטן עם פיתולי מעי דק בתוכו.

לולאת המעי היתה מעט סגולה (דבר המעיד על אספקה לקויה של דם).

בוצע חימום ללולאת המעי הסגולה ולאחר שהרופאה התרשמה [התרשמות שהתבררה כשגויה] שלולאת המעי התאוששה – סגרה את דופן הבטן, הניחה רשת פרולן מעל רקמת השריר, נקזים מעל הרשת – וסגרה את שכבת העור.

(ראה דו"ח מהלך ניתוח מתאריך 17.10.06).

12. כבר למחרת הניתוח, החל התובע לסבול מעליית חום גופו ובשעת הערב חומו עלה ל-38.4 וירד לאחר מתן אקמול.

כך גם ב-19.10.06 וב-20.10.06 בשעות הערב.

(ראה דו"חות סיעודיים ורישומי הרופאים מהתאריכים הנ"ל – מוצגים 13-9 למוצגי התובע).

13. ביום 19.10.06 צוין על ידי ד"ר עדה מגן הופעת תחילת נמק בשולי הפצע הניתוחי (מוצג 11 למוצגי התובע). יתר הפרמטרים היו תקינים.

14. ביום 21.10.06, במהלך משמרת הלילה שוב עלה חומו של התובע וביום 22.10.06 הופיעו כבר הפרשות עם ריח רע מהנקז, התובע נמצא חיוור והוחלט על ניתוח חירום (מוצג 14 למוצגי התובע).

15. בדו"ח ניתוח החירום מיום 22.10.06 נרשם:

"ממצאים: בנקז השמאלי תוכן אינטסטינלי. בפתיחת העור פריצת מוגלה עם ריח רע בכמות – נלקח תרבית. נמק נרחב של התת עור. רשת נראית מזוהמת...

...כ-30 ס"מ ממסתם האילאוצקלי נראה פתח במעי הדק עם הפרשה של תוכן אינטסטינלי...

...בצקת של כל הרקמות"

[ההדגשות שלי א.נ]

16. בוצעה כריתת מעי דק, הטריית הרקמות הנמקיות עד הגעה לרקמות מדממות, ניקוי וחיטוי חלל הבטן וסגירת דופן הבטן (רקמת השריר) והעור הושאר פתוח לצורך טיפול בזיהום.

17. בהמשך, בוצעה סגירת החתך בעור והתובע שוחרר מבית החולים ביום 16.12.06.

הניתוח הראשון – בדיקת לולאת המעי הכלואה .

18. כאמור לעיל, טענת התובע היא לבדיקה רשלנית של הרופאה המנתחת את לולאת המעי הכלואה, לאחר שחרורה ובטרם נסגרה דופן הבטן.

19. המומחה הרפואי מטעם התובע, ד"ר מחמוד חאג', לא התייחס בחוות דעתו באופן מפורש לצורת הבדיקה שבוצעה למעי אולם ציין כי:

"מעי בצבע סגלגל בזמן הניתוח הראשון ביום 17.10.06 שצבעו חזר לנורמלי לאחר חימום, אינו מעיד על התאוששות מלאה של המעי שהיה כלוא במשך מספר ימים, ורוב הסיכויים שמעי כזה יעבור נמק נקודתי או נרחב, דבר שיבא להתנקבות ושפיכת תוכנו לחלל הצפק, כפי שאירע בפועל".

[עמ' 3 לחוות הדעת].

לשיטתו, על הצוות הרפואי היה לשוב ולנתח את התובע לאחר 24 שעות מתום הניתוח הראשון, על מנת לוודא כי המעי אכן התאושש, ולא לתקן את הבקע בניתוח הראשון.

20. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' גור בן ארי טוען בחוות דעתו, כי הרופאים שניתחו את התובע היו משוכנעים בתקינותה של לולאת המעי ששוחררה משק הבקע משני טעמים, הנוזל שהיה בשק הבקע לא היה דמי וצבעה של לולאת המעי לאחר חימום היה תקין. לגבי הדרישה לפתיחה נוספת של הבטן לאחר 24 שעות, טוען פרופ' בן ארי כי זו מתבצעת בדרך כלל בשני מצבים:

א. כאשר יש פגיעה בעורק או בוריד המספקים ומנקזים את המעי כולו ואין אפשרות ברורה להעריך אילו לולאות מעי נפגעו.

ב. כאשר יש דלקת בלבלב הגורמת לנמק בחלקים מסוימים ואין זה ברור אם נפגעו גם חלקים אחרים – בלבלב.

שני מצבים אלו לא התקיימו אצל התובע.

21. בחקירתו הנגדית, הבהיר ד"ר חאג' את עמדתו לגבי חוסר הוודאות שהיה לגישתו בנוגע למצבה של לולאת המעי הכלואה:

"ש. בבקע כלוא אנו יודעים בדיוק מהו קטע המעי שחשוד שעבר סבל ואנו יודעים להסתכל עליו ומנתח יסתכל עליו ויראה שיש לו חזרה את הצבע שלו, את הפרסטלטיקה שלו, וזה שונה ממקרים כמו טרומבוזה של כלי דם גדול כשאני רואה לולאה שעברה סבל והאם יש עוד לולאות שעברו סבל או נמק דלקתי כתוצאה מנמק בלבלב. למה במקרה כזה שבו ברור לך מהי הלולאה שעברה סבל, המנתח אומר שהיא חזרה למצבה התקין ב- 100%. למה לבצע ניתוח נוסף.

ת. המנתח לא כתב ולא אמר שהיא חזרה לגמרי, והוא אמר שצבע המעי לאחר חימום, מה שנקרא ספלאש, הוא לא כתב שהפרסטלטיקה חזרה. כל פעם שמחממים מעי אפילו במצב כשהוא לא תקין לגמרי, יש כלי דם שמתרחבים ואז מופיע צבע ורדרד. זה לא אומר שהמעי מתפקד או שהרירית שלו, השכבה הפנימית שלו, לא ניזוקה. בדרך כלל במקרים כאלה הדבר הראשון שניזוק הוא הרירית של המעי".

[עמ' 11 שורות 9-19 לפרוטוקול].

ובהמשך:

"ש. באופן תיאורטי, אם אתה רואה מעי סגלגל שחזר לצבעו התקין לאחר חימום, זה לכשעצמו מבחינתך אין מצב שאתה תסגור או שיש מצב שבו אתה כן תתרשם שזה בכל זאת בסדר וכן תסגור?

ת. לא, בספק. ז"א, למה אני צריך לחמם את המעי? דבר ראשון. זו פרקטיקה שהיא שגויה. מה עושה חימום? הו טא מרחיב כלי דם ומרחיב את צינורות הדם והנימים בדופן המעי ואז הוא משנה את צבע שלו. זה לא אומר דבר על המעי. אין לנו בדיקה שתאמר לנו בזמן הניתוח אם אספקת הדם היא תקינה או לא תקינה.

ש. כשאתה אומר לי בספק, מה זה אומר, שאתה היית מחליט לפי שיקול דעתך מה לעשות?

ת. בהחלט.

ש. וזה אומר שבתוך הספקטרום של אותו שיקול דעת שאותה לולאה חזרה לצבעה התקין, בכל זאת היית סוגר ולא מתכנן ניתוח נוסף?

ת. בודק אם יש ניעות של המעי, על ידי צביטה של המעי בין שתי אצבעות".

[עמ' 12 שורות 20-31 לפרוטקול].

22. גם פרופ' בן ארי התייחס לאופן בדיקת המעי על מנת לוודא כי הוא חזר לפעילות תקינה בטרם נסגרה דופן הבטן:

"ש. השכנוע של המנתחת הלא מומחית היה לקוי לאור התוצאה העגומה?

ת. אנחנו עוד לא החלטנו מה גרם לפרפורציה. המנתחת אמנם עדיין לא היתה מומחית, היא היתה כירורגית אחרי 6 שנות התמחות לפני בחינות הגמר. אחרי 6 שנים כירורג ראה מאות לולאות מעי ויודע בדיוק איך נראית לולאה. היא ראתה את הלולאה וראתה שהיתה קצת סגלגלה, לא היה דם בשק הבקע. יש דברים מראש שמחשידים מנתח שאולי הלולאה היתה פגועה. רק מי שהיה שם יכול להחליט איך המעי נראה. הוא נראה לה מעט סגלגל. הסימנים המחשידים הם דם בשק, שנית כשיש המטומות על דופן המעי, כשהמעי נראה סמרטוט, בוודאי אם יש פרפורציה או שהמעי לא חוזר לתיקונו אחרי שמחממים אותו, יש גם אפשרות שנותנים לו מכה קטנה ואז המעי מתכווץ, אבל גם חימום מספיק.

ש. בראיה פשוטה אפשר לדעת אם רירית המעי נפגעה?

ת. לא".

[עמ' 59 שורות 1-11 לפרוטוקול].

ובהמשך:

"ש. תסכים איתי ששינוי הצבע על ידי חימום אינו אינדיקציה מספיקה לתקינות המעי?

ת. אני לא בדיוק מסכים. במקרים כאלה אני עושה בדרך כלל שני דברים, קודם אם יש לי חשד שהלולאה לא תקינה, אני כורת אותה. אם אני לא בטוח, אני מחמם אותה, מחכה כמה דקות, לפעמים אני נותן לה מכה קטנה ואם החימום מחזיר אותה לצבע הרגיל ונותן לה מכה קטנה, והפרסטטיקה תקינה, אז אני מחזיר את הלולאה למקום. על פי הספרות מספיק שלאחר חימום של 5 דקות הלולאה חוזרת לצבעה התקין".

[עמ' 59 שורה 29 עד עמ' 60 שורה 2 לפרוטוקול].

וכן:

"ש. ז"א שהחימום לבד לא הספיק לוודא אם יש נזק או אין נזק וסיום הניתוח למעשה הכניס את החולה לסיכון של זיהום אשר למעשה קרה בפועל?

ת. הפרקטיקה המקובלת היא שכשהמעי חוזר לצבעו הקטין, ואם מוסיפים את הפרסטטיקה, ולפי הספר אפילו לא צריך את זה, מספיק את החימום, לא בודקים בשום אופן את הרירית. לשאלת ביהמ"ש האם הפרקטיקה המקובלת זה לעשות את שתי הבדיקות, אני משיב כי אני עושה את שתי הבדיקות".

[עמ' 60 שורות 16-21 לפרוטוקול].

והנה, פרופ' בן ארי מודה למעשה כי הפרקטיקה בה הוא נוהג, היא שתי בדיקות על מנת לוודא את תקינות לולאת המעי – בדיקת צבע ובדיקת פריסטלטיקה, על מנת לוודא את תנועתיות המעי.

23. במקרה דנן, הבדיקה השניה לא בוצעה.

24. ד"ר אילנה האס, הרופאה המנתחת מודה בחקירתה הנגדית כי ביצעה בדיקה ויזואלית בלבד של המעי:

"ש. תסכימי איתי שחוץ מסקירה בעיניים, לא בדקת יותר את המעי בזמן הניתוח?

ת. נכון. בדקתי רק בעיניים".

[עמ' 69 שורות 12-13 לפרוטוקול].

אולם בהמשך שינתה גרסתה:

"ש. אחרי הניתוח השני, כשראית את התוצאה, את עדיין חושבת ששינוי הצבע על ידי חימום זו האינדיקציה המספיקה לתקינות המעי?

ת. אנחנו מסתכלים על המעי, על הצבע, על הפרסטטיקה ורואים אם זה תקין.

ש. כתבת במהלך הניתוח משהו על מה שאמרת עכשיו?

ת. לא כתוב בדו"ח הניתוח, זה משהו שאנחנו אוטומטית מסתכלים ואם לא אז נותנים מכה קטנה במעי. נכון שזה לא כתוב בשום מקום".

[עמ' 69 שורות 23-28 לפרוטוקול].

אין מחלוקת כי בדו"ח הניתוח לא צוין כי בוצעה בדיקת פריסטלטיקה ואף לא הוזכרה תוצאת בדיקה שכזו. למעשה בדו"ח הניתוח יש התייחסות אך ורק לצבעו של המעי ולא לתנועתיות המצביעה על כך שהוא חזר לפעילות תקינה.

העובדה שד"ר האס מצאה לנכון לשנות את גרסתה תוך כדי עדותה ולטעון כי ביצעה גם בדיקת פריסטלטיקה מעידה על חשיבותה של הבדיקה, גם בעינייה.

אולם, משמעות הדבר מבחינה עובדתית היא כי אין אפשרות לקבל את גרסתה של ד"ר האס אשר נוגדת את האמור בדו"ח הניתוח אותו היא כתבה ואין מנוס אלא לקבוע כי למרות חשיבות הבדיקה הנוספת הבודקת את תנועתיות המעי, ד"ר האס לא ביצעה אותה.

25. מסקנתי מן האמור לעיל היא כי ד"ר האס התרשלה בבדיקת המעי בטרם סיימה את הניתוח הראשון וסגרה את חלל הבטן.

ד"ר האס ולא וידאה כי לולאת המעי חזרה לתפקוד תקין ובכך יצרה מצב של חוסר וודאות בכל הנוגע למצב לולאת המעי בתום הניתוח הראשון.

אינני נדרש להכריע במחלוקת בין המומחים בדבר הצורך בפתיחה מחדש של הבטן ובדיקת המעי לאחר 24 שעות הואיל והתרשלותה של ד"ר האס בבדיקת המעי הביאה לכך שהיא היתה משוכנעת שלולאת המעי חזרה לתפקוד תקין והכל מסכימים כי במצב של וודאות – אין מקום לפתיחה חוזרת של הבטן.

26. התרשלותה של ד"ר האס גרמה לכך שלולאת המעי נותרה בחלל הבטן מבלי שהתאוששה כנדרש, דבר שיצר בהמשך התפתחות נמק, פרפורציה וזיהום תוך בטני נרחב.

הנחת הרשת בניתוח הראשון

27. לשיטתו של ד"ר חאג' בעמ' 3 לחוות דעתו:

"על מנת להיות זהיר בניתוח בקע כלוא עם סבל של המעי, עדיף לסגור את הבטן מבלי לתקן את הבקע ולחזור לפתיחת בטן חוקרת אחרי 24 שעות, אם יימצא מעי תקין אפשר יהיה לסגור את הבטן עם תיקון הבקע עם רשת. הכנסת רשת (גוף זר) בסביבה לא סטרילית, מסתבכת עם זיהום קשה עוד יותר. ולכן בנסיבות כאלה, עדיף לתקן את הבקע בשלב מאוחר יותר..."

28. נזכור, כי בדו"ח הניתוח השני, ניתוח החירום מיום 22.10.06, צוין כי "רשת נראית מזוהמת".

29. פרופ' בן-ארי מתייחס בחוות דעתו לסוגיית הנחת הרשת בניתוח הראשון ולגישתו:

"למעשה, תיקון בעזרת רשת של בקעים, לא רק בדופן הבטן אלא גם במפשעות, הינו ה- Golden Standart בתיקון בקעים (המומלץ והרצוי)" (עמ' 3 לחוות דעתו).

30. אולם, בחקירתו הנגדית התבררה תמונה שונה בתכלית:

א. פרופ' בן-ארי הסביר כי הנחת הרשת מעל שכבת השריר נועדה לחזק את דופן השריר במצב בו תפירתו נעשית במתח:

"ש.ב.מ מתי אתה שם רשת ומתי לא?

ת. אני שם רשת רק שאין לי מספיק רקמות כדי

לסגור אותן או אם אני רואה שהסגירה היא במתח בתפרים, כשאני צריך למתוח חזק את התפרים כדי לקרב אותם".

[עמ' 62 שורות 3-5 לפרוטוקול].

ב. עוד התברר, כי במקרה דנן, תפירת השריר נעשתה ללא כל מתח. [עדותו של פרופ' בן ארי בעמ' 56 שורות 3-5 לפרוטוקול].

ג. במצב כזה, מודה פרופ' בן-ארי כי גם הוא לא היה עושה שימוש ברשת:

"ש.ב.מ אם יוצאים מנקודת הנחה שאין מתח בתפרים, שהשרירים נסגרו בלי מתח?

ת. אני לא הייתי שם רשת.

ש.ב.מ מדוע אתה לא שם רשת?

ת. אני משתדל לא להכניס גוף זר לגוף. נכון שיש רשתות שהן נמסות אבל אני אומר שכעיקרון יש לי רתיעה להכניס גוף זר לגוף כשאני לא חייב"

[עמ' 62 שורות 16-20 לפרוטוקול].

וכן:

"ש.ב.מ למה הכוונה שהרשת הזדהמה. הרשת היא לא חומר אורגני?

ת. הרשת היא גוף זר וכשגוף זר מזדהם האנטיביוטיקה לא עוזרת כדי לטפל בחיידקים. כשיש לנו תותב ברגל, מכניסים פלטה לרגל, יש זיהום בפצע, מוציאים את הפלטה. לא תעזור האנטיביוטיקה. כשיש גוף זר הוא יכול להפריש עד אין סוף ואי אפשר כמעט להשתלט על זה".

[עמ' 62 שורות 26-30 לפרוטוקול].

31. נראה אם כן, שיש תמימות דעים בין מומחי הצדדים כי לא היה מקום להניח את הרשת כבר בניתוח הראשון, כי הרשת מהווה גוף זר העלול להזדהם ולגרום להסתבכות זיהום קיים.

מסתבר, כי למרות עמדתו של פרופ' בן ארי בחוות דעתו כי הנחת רשת פרולן היא ה- Golden Standart - הוא עצמו אינו נוהג כך מהסיבות שצוינו לעיל ויש בכך כדי להעיד על משקלם של הדברים האמורים בחוות דעתו.

32. מסקנתי היא כי הנחת הרשת בניתוח הראשון, ללא מתח בתפרים, מהווה חריגה מסטנדרט הזהירות הנדרש ובהתאם – מהווה התרשלות מצידה של ד"ר האס.

איחור באבחון הזיהום

33. הטענה, כי הצוות הרפואי איחר באבחון הזיהום שהתפתח בגופו של התובע והיה עליו לנתח אותו שוב במועד מוקדם יותר מופיעה בכתב התביעה, אולם אין לה שום זכר בחוות דעתו של ד"ר מחמוד חאג' מטעם התובע.

34. למרות זאת, פרופ' בן-ארי התייחס לטענה בחוות דעתו ושלל אותה תוך שהוא מבהיר כי הצוות הרפואי היה מודע ביום 19.10.06 לזיהום בשולי הפצע ועקב אחר התפתחותו. לשיטתו, הצוות הרפואי ייחס את החום לממצא שהיה בריאות – עד שמצבו של התובע השתנה.

35. התובע ניסה לבסס טענותיו בעניין זה באמצעות חקירות נגדיות של מומחי ורופאי הנתבעים, אולם אף אחד מהעדים לא תמך בתזה שהעלה התובע:

א. פרופ' בן-ארי נחקר על כך ארוכות (בעמ' 49-47), אולם לא חזר בו מעמדתו שבחוות דעתו.

ב. גם ד"ר איון שוורץ התייחס לעניין בחקירתו הנגדית:

"ת. זה מצב שגרתי שמתרחש יום יום ולצאת מנקודות הנחה מהנסיון המצטבר שלי בן 40 שנה. יום שני אחרי הניתוח המקור הסביר ביותר לחום זה למעשה מצב ריאתי. תמת בריאות כתוצאה משכיבה או מאורך הניתוח. שנית, הפרשה מתוך הנקזים, זה דבר מובן שמתרחש באופן קבוע ולכן אנו משאירים נקזים כדי לאפשר ניקוז לרקמות בעקבות הניתוח, ומה שמתואר כהתחלת נמק בשולי הפצע, זה דבר מאוד שכיח, אנו מנתחים רקמות שעברו ניתוח קודם, זה לא ניתוח ראשון במקום הזה, ויכול להיות ששולי העור במקום שסוגרים אותו אין לו מספיק אספקת דם בשולי העור, דבר שיכול לגרום מידי פעם לנמק בשולי הצלקת.

ש. תסכים איתי שכשיש לאדם שעבר ניתוח חום, וזה יום רודף יום, בודקים קודם את מקור הניתוח אולי גם אחרי הבעיה בריאה?

ת. מקום הניתוח נבדק. אפילו מתואר שנבדק. בדקו את הנקזים ואת הצלקת.

ש. ובכל זאת, כשהחום לא יורד, אין אפשרות לבדוק משהו פנימי יותר?

ת. אם חוששים או חושבים בכיוון אחר, אפשר לעשות גם בדיקות נוספות, אבל השיקול הקליני של רופא הוא זה שקובע אם יש צורך בבדיקות נוספות".

[עמ' 52 שורות 1-13 לפרוטוקול].

ג. וכך גם ד"ר האס אשר טוענת כי בדקה את התובע בימים שלאחר הניתוח הראשון, אולם הדבר לא מופיע ברשומות הרפואיות (עמ' 68, שורה 29 עד עמ' 68 שורה 5).

גם ד"ר האס לא הודתה בכך שנפל פגם באבחון הזיהום שהתפתח בבטנו של התובע, למרות שנחקרה על כך ממושכות (עמ' 70 שורה 29, עד עמ' 72 שורה 4).

36. בהיעדר חוות דעת רפואית בעניין זה מטעם התובע ובהיעדר הודאה מפורשת של הנתבעים או מי מרופאיהם או מומחיהם – אין אלא לדחות את טענת ההתרשלות בכל הנוגע למועד אבחון הזיהום.

הקשר הסיבתי

37. כאמור לעיל, נמצא כי הנתבעים התרשלו בבדיקת המעי ובהנחת רשת הפרולן במהלך הניתוח הראשון.

38. היעדר בדיקה נאותה של לולאת המעי הכלואה יוצרת הנחה עובדתית הפועלת לחובת הנתבעים והיא כי בניתוח הראשון נסגרה דופן הבטן כאשר לולאת המעי הכלואה לא התאוששה כנדרש.

39. על הנתבעים, אשר לא בדקו כראוי את המעי במהלך הניתוח הראשון, הנטל לסתור הנחה עובדתית זו ולהוכיח כי מקור הזיהום שהתפתח בבטנו של התובע – לא היה באותה לולאה כלואה.

40. הנתבעים כשלו בהוכחת הדבר ואסביר:

א. סמיכות הזמנים בין הניתוח הראשון והופעת הזיהום התוך בטני ופריצת תוכן המעי אל תוך חלל הבטן מעידה על הקשר שבין אותה לולאת מעי כלואה ששוחררה בניתוח הראשון לבין הזיהום.

ב. הדבר מתיישב אף עם ממצאי הניתוח השני בו צוין כי נמצא "מעי מאוד בצקתי" וכן – "בצקת של כל הרקמות" ואף "פתח במעי הדק עם הפרשה של תוכן אינטסטינלי".

ג. אין המדובר בזיהום שמקורו ב"שולי הפצע" כגרסת הנתבעים ואף אין בסיס לתזה שהעלו, כי המעי ניזוק באזור אחר מזה שנותח בניתוח הראשון.

הנתבעים לא סימנו את אזור הניתוח הראשון ולא הביאו כל ראיה לכך שהפרפורציה אירעה באזור אחר של המעי.

41. המסקנה מן האמור לעיל היא כי לולאת המעי הכלואה ששוחררה בניתוח הראשון, לא התאוששה כראוי, התפתח בה נמק עד כדי ניקוב דופן המעי והתפתחות זיהום מאסיבי בתוך חלל הבטן כתוצאה משפיכת תוכן המעי.

42. בכך מתקיים למעשה קשר סיבתי ישיר בין הבדיקה הלקויה של המעי לבין הזיהום שהתפתח בבטנו של התובע.

43. גם הנחת רשת הפרולן המיותרת בניתוח הראשון תרמה להיקף הזיהום כפי שעולה מדו"ח הניתוח השני בו נמצאה הרשת מזוהמת וכפי שמסכימים המומחים משני הצדדים.

44. הצטרפות ההתרשלות בבדיקת המעי וההתרשלות בהנחת הרשת גרמו בסופו של דבר לנזק שנגרם לתובע כפי שיפורט להלן.

הנכות הרפואית

45. בין מומחי הצדדים קיימת תמימות דעים כי נכותו הרפואית של התובע שנגרמה כתוצאה מהניתוחים אותם עבר היא בשיעור 10%.

פרופ' בן ארי התייחס לכך בחוות דעתו בעמ' 5 וציין, כי נכותו הכוללת של התובע בגין ההפרעות במערכת העיכול היא בשיעור 20%, אולם 10% יש לייחס למצבו הרפואי הקודם.

ד"ר חאג' הסכים לעמדה זו בחקירתו הנגדית:

"ש. פרופ' בן ארי אומר כי הנכות שלו היום, מעבר לבקע שהיה לפני כן, הוא 20%. הוא גם אומר שצריך להעריך את הנכות לפני הניתוח ולהעריך אותה. הוא אומר שזה 10%. מה אתה אומר?

ת. הנכות שלו כיום 20%, לפני הניתוח אפשר היה לסכם אותה ב- 10%. זה בגין ההדבקויות בלבד. בגלל הדבקויות, הפרעות בפעולת מעיים, היה נזקק מידי פעם לאישפוז..."

[עמ' 9 שורות 28-32 לפרוטוקול].

וכן:

"ש. אם היית עכשיו צריך לתת קביעה של הנכות הנובעת מהאירועים שאתה מדבר עליהם בחווה"ד, זה תוספת של 10%?

ת. נכון."

[עמ' 10 שורות 3-5 לפרוטוקול].

46. התובע טוען, כי מלבד נכותו כתוצאה מההפרעה במערכת העיכול, נגרמו לו או הוחמרו, כתוצאה מהתרשלות הנתבעת מחלות נוספות, ובהן:

א. יתר לחץ דם.

ב. סכרת.

ג. מחלת לב.

ד. אי ספיקה נשימתית.

47. אולם, מלבד טענת התובע עצמו, כי בעיותיו הרפואיות הנ"ל הופיעו לאחר הניתוח נשוא תביעה זו וכתוצאה ממנו – לא צורפה מטעמו כל חוות דעת רפואית שתתמוך בכך.

48. כמו כן התברר, כי כבר עובר לניתוח נשוא התביעה, התובע סבל מיתר לחץ דם ומסכרת (ראה תשובתו לשאלה זו בתצהיר התשובות לשאלון שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעים).

49. התובע מצביע בסיכומיו על מהפך שחל במצבו הבריאותי לאחר הניתוח נשוא התובענה, אולם אין הוא טוען לקיומה של נכות באותם תחומים כתוצאה מהניתוח אלא לנכות בגין כריתת המעי והצלקת המכוערת בלבד. (עמ' אחרון לסיכומיו בסעיף א').

50. לפיכך, נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים בביצוע היא בשיעור 10% בלבד.

51. בנוסף לנכות בגין ההפרעה במערכת העיכול קיימת לתובע צלקת גדולה ומכערת בבטנו עם בקע המקנה לו 10% נכות נוספים.

לצלקת זו אין משמעות תפקודית, ויש להניח כי ממילא היתה נותרת לתובע צלקת כלשהי כתוצאה מהניתוח הראשון (ולטענת המומחה מטעמו, ד"ר חאג', נדרש גם ניתוח נוסף לאחר 24 שעות).

52. מומחי שני הצדדים התייחסו לצלקת הניתוחית ולבקע באותה צלקת – כאשר ד"ר חאג' מייחס את כל הנכות בגין הבקע בצלקת הניתוחית לניתוח נשוא התביעה ואילו פרופ' בן ארי סבור, כי הבקע בצלקת היה קיים עוד לפני הניתוח ולפיכך אינו מקנה כל נכות נוספת.

ד"ר חאג' נשאל על קיומו של הבקע עובר לניתוח נשוא התביעה, והשיב כי:

"ש. למעשה, עוד לפני האישפוז נשוא התביעה, הוא סבל מבקע?

ת. מבקע בצלקת הניתוחית בבטן, זה לא אותו בקע של המפשעה. הבקע שעליו אנו מדברים זה הבקע בצלקת הניתוחית שלאחר כריתת הטחול."

[עמ' 8 שורות 18-20 לפרוטוקול].

כלומר, גם ד"ר חאג' מאשר קיומו של הבקע קודם לכן, ולפיכך אינני מוצא לנכון לייחס את הנכות כתוצאה מהבקע בצלקת הניתוחית לאירועים נשוא תביעה זו.

53. לאור האמור לעיל, אני קובע את נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתרשלות הנתבעים בשיעור 10%, בגין ההפרעה הקיימת במערכת העיכול.

הנכות התפקודית

54. שני הצדדים הביאו חוו"ד של מומחים ברפואה תעסוקתית, ד"ר גושן מטעם התובע ופרופ' לרמן מטעם הנתבעים. חוות הדעת הוגשו מבלי שהמומחים נחקרו בחקירה נגדית וזאת בהסכמת הצדדים.

55. ד"ר גושן סבור, כי התובע איבד למעשה את כושר עבודתו בשיעור העולה על 75% וכי אינו מסוגל לבצע את כל אותן עבודות שהיה יכול לבצע לפני שנת 2006.

יחד עם זאת, המומחה אינו עושה כל הבחנה בין מחלותיו השונות של התובע ואינו קובע את תרומתה של כל מחלה ומחלה לאובדן כושר העבודה.

ד"ר גושן מודע לכך שהתובע סובל מבעיות רפואיות שונות המפורטות בחוות דעתו, אולם הוא אינו קובע מה תרומתן של הבעיות שנוספו במערכת העיכול למצבו נכון להיום.

לפיכך, לא ניתן לקבוע כל ממצא בעניין זה על בסיס חוות דעתו של ד"ר גושן.

56. פרופ' לרמן לעומת זאת, עושה הבחנה בין בעיות הלב והנשימה מהן סובל התובע ואינן קשורות לאירוע נשוא התביעה, השמנת היתר והרקע שהיה קיים קודם לכן, לבין ההחמרה שחלה בעקבות הניתוח. מסקנתו היא כי תרומת האירועים נשוא התביעה למצבו נכון להיום היא בשיעור 10% בלבד.

יחד עם זאת, פרופ' לרמן הגיע למסקנה, כי התובע אינו מוגבל בעבודתו כחשמלאי עצמאי כפי שעבד קודם לשנת 2006 – קביעה אשר אינה מתיישבת עם האמור בחוות הדעת בחלק המתאר את שלל מחלותיו.

לכן – אינני מקבל גם את חוות דעתו של פרופ' לרמן בנוגע לתרומת האירועים נשוא התביעה על כושר השתכרותו של התובע.

57. אין ספק שקיים פער משמעותי בין כושרו של התובע לעבודתו עובר לשנת 2006 לבין מצבו נכון להיום.

מן הבחינה העובדתית, יש טעם רב בטענות התובע כי משנת 2006 נראה כי מצבו הרפואי הולך ומידרדר וכיום הוא במצב של אובדן כושר השתכרות משמעותי, אם כי לאחר הניתוח ב-2006 חזר לעבודה חלקית.

אני סבור, כי גם אם הנכות הרפואית כתוצאה מהרשלנות שנקבעה בסופו של דבר היא בשיעור 10% בלבד, הרי שלאירועים נשוא התביעה ולתקופת ההחלמה הממושכת, היתה השפעה בפועל על התובע ועל יכולתו להמשיך ולעסוק במקצועו כפי שהיה עובר לשנת 2006.

58. ממכלול הנתונים כמתואר לעיל, אני סבור, כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתרשלות הנתבעים בשיעור 20%, וכך אני קובע.

תוחלת חייו של התובע

59. אני דוחה את האמור בחוות דעתו של פרופ' לבוא בכל הנוגע לתוחלת חייו הצפויה של התובע.

בחוות דעתו של פרופ' לבוא, אין פירוט כיצד חישב את הקיצור הצפוי בתוחלת חייו של התובע בהתחשב בכל אחד מאותם תחלואים מהם סבל.

פרופ' לבוא לא ידע להשיב בחקירתו הנגדית על שאלות פשוטות שנשאל כגון מתי החל התובע לסבול מכל אותם תחלואים בגינם קבע לו קיצור תוחלת חיים [עמ'39 – 40 לפרוטוקול].

המומחה אף התחמק מלהשיב תשובות בעניינים שהם בתחום מומחיותו, כגון זיהומים תוך בטניים [עמ' 41 שורה 30 עד עמ' 42 שורה 4 לפרוטוקול] או לקיומם של כאבים בעת חסימת מעיים [עמ' 44 שורה 28 עד עמ' 45 שורה 4 לפרוטוקול].

על בסיס עדותו, בין היתר בעניינים שפורטו לעיל, לא ניתן לקבוע ממצא לגבי קיצור תוחלת חייו של התובע.

לפיכך, מסקנתי היא כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי תוחלת חייו של התובע היתה קצרה מזו של אדם רגיל בגילו ולפיכך כל חישובי הנזק ייערכו על בסיס הנחה זו.

הנזק

60. התובע יליד 15.5.1947, עובר לאירוע נשוא התביעה עבד כחשמלאי עצמאי.

הכנסותיו בשנת 2005 עמדו על 137,000 ₪ בשנת 2006 על 95,000 ₪.

אין נתונים ביחס לשנת 2007.

בשנת 2008 הכנסתו היתה 21,230 ₪; בשנת 2009 כ-60,000 ₪; בשנת 2010 – 68,460 ₪; בשנת 2011 – כ-74,000 ₪; בשנת 2012 – 69,800 ₪.

החל משנת 2013 חלה הידרדרות משמעותית כאשר בשנת 2013 הכנסתו היתה 24,356 ₪ ובשנת 2014 כמעט ולא השתכר.

61. לנוכח הנתונים הנ"ל, נזקיו של התובע כתוצאה מהתרשלות הנתבעים הם כמפורט להלן:

א. הפסדי שכר לעבר:

כאמור לעיל, ניכר כי הכנסתו של התובע כתוצאה מעיסוקו נפגעה לאחר שנת 2006, אולם כפי שנקבע, תרומת התרשלות הנתבעים לכך היא חלקית.

לאור תקופת ההחלמה הממושכת וחוסר יכולתו של התובע לשוב לעבודתו בתקופה הסמוכה לאירועים נשוא התביעה, אני קובע את הפסדי שכרו באופן הבא:

ממועד הניתוח השני ועד לסוף שנת 2007 – מלוא הפסדי השכר כפי שהיו בפועל.

משנת 2007 ואילך לפי 20% מפוטנציאל הכנסתו כפי שניתן להעריכו על בסיס הכנסותיו משנת 2005-2006 כ-11,000 ₪ בחודש עבודה בממוצע.

סכום זה לאחר הצמדה להיום 13,159 ₪.

לפיכך, הפסדי שכרו של התובע לעבר הם:

לתקופה הראשונה – 184,226 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 212,486 ₪.

לתקופה השניה – 234,230 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 244,590 ₪.

סך כל הפסדי שכרו של התובע לעבר הם בסך 457,076 ₪.

התובע, משום מה, נוקב בסיכומיו בסכום של 234,672 ₪ כהפסד לעבר ואילו בסכום של 404,879 ₪ לעתיד – כל זאת מבלי לפרט את החישוב עליו הוא מתבסס. לפיכך אני מניח שכוונתו היתה לחישוב עבר עד מועד כלשהו עובר להגשת התביעה וליתרת התקופה הוא התייחס כהפסדים לעתיד.

ב. הפסדי שכר לעתיד:

התובע היה חשמלאי עצמאי במקצועו ויש להניח כי היה ממשיך בעבודתו עד הגיעו לגיל 70.

מהיום ועד המועד הנ"ל נותרו שנתיים.

לפיכך, לפי הפסד חודשי של 2,632 ₪ (20% מהכנסתו עובר לאירוע) ומקדם היוון לשנתיים של 23.266, הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה הוא בסך – 61,236 ₪.

ג. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד:

התובע צירף לתיק המוצגים מטעמו שלל קבלות על הוצאות שהוציא בקשר לטיפולים רפואיים שונים. אולם, לא בתצהירו ולא בסיכומיו – אין כל פירוט בגין מה הוצאה כל הוצאה והוצאה ומה הקשר בינה לבין האירועים נשוא התביעה.

התובע אף לא טרח לעשות סיכום של סכום ההוצאות להן הוא טוען ובסיכומיו הוא נוקב בסכומים שונים באופן סתמי.

אין ספק, כי לתובע נגרמו הוצאות הכרוכות בטיפולים הרפואיים אותם נאלץ לעבור בעקבות האירועים נשוא התביעה, ובהעדר פירוט כנדרש ולאחר עיון בקבלות שהוצגו על ידי התובע, אני קובע את הפיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן בסך 10,000 ₪ לעבר.

אין ראיות לכך שהתובע ייאלץ להוציא הוצאות עבור טיפולים רפואיים הקשורים בהתרשלות הנתבעים, והמומחים מטעמו אף לא הביעו דעתם בעניין זה.

מכיוון שאלה פני הדברים – אין מקום לפסוק כל פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעתיד, לרבות לא עבור ניתוחים פלסטיים כפי שנטען בסיכומי התובע.

ד. עזרת צד ג' לעבר:

התובע עבר תקופת אשפוז והחלמה ממושכת כאשר עד ליום 16.12.06 היה מאושפז ומאז עבר תקופה של החלמה ושיקום עד שחזר לתפקוד חלקי.

לטענת התובע, משפחתו הצמידה לו אחות מוסמכת בתקופה שהיה בבית החולים לשעות הלילה בעלות של 20,000 ₪ (ס' 20 לתצהירו).

לטענתו, במשך כל זמן שהותו בבית החולים, רעייתו וילדיו לא משו ממיטתו והעניקו לו עזרה צמודה בכל שעות היום (ס' 22 לתצהירו).

גם אשתו של התובע וילדיו העידו על העזרה שהעניקו לו בהיקף נרחב ועל עלותה של האחות המוסמכת.

אמנם, לא הוצגו ראיות להוצאות אלה, אולם אני נותן אמון בעדויות התובע ובני משפחתו, הן לעניין עלות האחות (עלות שנראית סבירה בנסיבות העניין) והן להיקף העזרה שהעניקו לו.

לפיכך, הפיצוי אותו אני פוסק לתובע בגין עזרת צד ג' לעבר, בהתחשב בנתונים הנ"ל ובהתחשב בתקופה הממושכת שחלפה מאז המקרה ועד היום הוא בסך 40,000 ₪.

ה. עזרת צד ג' לעתיד:

התובע כיום בן 68 ובעיותיו הרפואיות רבות.

אין ספק שבמצבו נכון להיום הוא זקוק לעזרת הזולת וככל שיתבגר היקף העזרה ילך ויגדל.

יחד עם זאת, תרומת האירוע נשוא תביעה זו למצבו הרפואי הכולל של התובע חלקית ביותר, ואין דרך לחשבה באופן מדויק.

בהתחשב בכך שנכותו הרפואית בגין האירוע נשוא התביעה נקבעה בשיעור 10% בלבד, ונכותו התפקודית בשיעור 20% בלבד וכן בהתחשב בגילו של התובע – אני פוסק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן בסך 20,000 ₪.

ו. כאב וסבל:

מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים בהם אין התאמה בין הנכות שנגרמה לתובע כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה לבין הכאב והסבל שהיו מנת חלקו בתקופת ההחלמה עד למצבו כפי שהוא כיום.

התובע נאלץ להתמודד עם זיהום קשה בחלל הבטן שכתוצאה ממנו נאלץ הצוות הרפואי לבצע בו ניתוח מורכב וכריתה נרחבת של חלק מהמעי – ניתוח שניתן היה להימנע ממנו לולא ההתרשלות.

בתום הניתוח, וכתוצאה מהזיהום הנרחב, עבר התובע תקופת החלמה ממושכת שהתאפיינה בסבל רב, בין היתר בעקבות הצורך בהותרת רקמות חשופות.

התובע ומשפחתו תיארו את מצבו בתצהיריהם וכבני משפחה שאינם עוסקים ברפואה, התיאור כלל את התובע כשוכב במשך תקופת ההחלמה כשבטנו פתוחה.

אף אם תיאור זה אינו מדויק מבחינה קלינית, אין בעיני ספק כי הוא משקף את תחושת התובע וסבלו הרב במשך תקופת ההחלמה.

גם כיום, כשמצבו יציב, התובע לא חזר לתפקוד רגיל ותקין של המעי, זאת עקב היקף הכריתה שנדרש כתוצאה מרשלנות הנתבעים.

התובע סובל כיום מכאבי בטן קשים ומיציאות תכופות ולא סדירות (ס' 18 לתצהירו).

תופעות אלה משפיעות על אורח ואיכות חייו.

לאחר ששקלתי את נתוני המקרה כמתואר לעיל ובהתחשב בנתוני הנכות ובתקופת ההחלמה הממושכת, אני פוסק לתובע פיצוי בגין ראש הנזק הלא ממוני בסך 150,000 ₪.

62. סך כל נזקי התובע הם בסך 738,312 ₪.

63. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל שהתובע קיבל כתוצאה מהפגיעה שנגרמה בעקבות רשלנות הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי יש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע סכום של 1,132,070 ₪. את טענתם הם מבססים על חוות דעתו של האקטואר גד שפירא.

התובע הגיש אף הוא חוות דעת אקטוארית לפיה הסכום אותו יש לנכות מהפיצוי שנפסק הוא בסך 630,375 ₪ (חוות דעתו של ד"ר תמיר לוי).

האקטואר מטעם הנתבעים ערך את חישוביו על בסיס נכות בשיעור 56% ואילו האקטואר מטעם התובע ערך את חישוביו על בסיס נכות בשיעור 44% הקשורים בניתוח הבקע.

אולם, שני המומחים ביססו את חישוביהם על נתוני יסוד שגויים.

ד"ר לוי מטעם התובע התבסס על נכויות בשיער 10% בגין צלקת, 20% בגין תפקוד המעיים ולאחר הפעלת תקנה 15 – 44%.

הצלקת הניתוחית אינה קשורה לרשלנות הנתבעים ולא נפסק בגינה כל פיצוי. הנכות שנקבעה לתובע בגין מצב שלאחר ניתוח של המעיים (תקנה 14(1)ג) בשיעור 20%, מחציתה בגין מצב קודם, כפי שנקבע לעיל בפסק הדין ואילו מהפעלת תקנה 15 יש להתעלם בחישוב יחס הנכויות.

גם חוות דעתו של האקטואר גד שפירא מתבססת על נתונים שגויים, הואיל והוא אף לא טרח להפריד בין הנכויות שקשורות למקרה לבין אלה שאינן קשורות.

לפיכך, חוות דעתם של מומחי שני הצדדים שגויות.

64. על מנת למצוא את הסכום אותו יש לנכות, יש למצוא את היחס בין הפרש הנכויות עם ובלי קשר לרשלנות הנתבעים, ותרומת רשלנות הנתבעים לתגמולי המל"ל שקיבל ויקבל התובע זאת על פי החישוב שלהלן:

נכותו של התובע ללא קשר לרשלנות הנתבעים:

10% בגין מצב קודם של תפקוד המעי.

10% בגין צלקת ניתוחית.

10% בגין מצב לאחר כריתת טחול.

10% בגין חרדה

סה"כ: 34.39%

נכותו של התובע עם רשלנות הנתבעים:

20% בגין מצב המעי לאחר הניתוח הכושל.

10% בגין צלקת ניתוחית.

10% בגין מצב שלאחר כריתת טחול.

10% בגין חרדה

סה"כ: 41.68%

ההפרש בין הנכויות: 7.29%.

היחס בין ההפרש הנ"ל לנכות הכוללת: 17.5%=7.29/41.68.

לפיכך, הסכום אותו יש לנכות בגין תגמולי המל"ל הוא 17.5% מסך התגמולים לפי חוות דעתו של גד שפירא (1,132,070 ש"ח) – 198,112 ₪.

65. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע 540,200 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ [וזאת לנוכח ריבוי ההליכים וחוות הדעת שהוגשו בתיק] ושכ"ט עו"ד בסך 127,487 ₪ [כולל מע"מ].

התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ה, 29 יוני 2015, בהעדר הצדדים.