1. לפניי תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה עקב תאונת עבודה שארעה לו, לטענתו, ביום 6.4.03 וגרמה לו לאוטם שריר הלב.

2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

א. התובע יליד 1951, עבד בתקופה הרלבנטית כנהג אוטובוס בחברת אגד.

ב. ביום 24.2.09 הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה עקב תאונת עבודה מיום 6.4.03, שבעטיה, לדבריו, ארע לו אוטם לבבי, (מוצג נ/1).

הנתבע דחה את התביעה בנימוק, כי לא הוכח קיום ארוע תאונתי חריג, תוך כדי ועקב העבודה, שגרם לארוע הלבבי לו טען התובע.

3. הפלוגתא שבמחלוקת בתיק זה, כפי שנוסחה בקדם המשפט, היא: האם ביום 6.4.03, ארע לתובע ארוע חריג בעבודה?

לגרסת התובע, הרקע לאותו ארוע חריג היה ביטול מסלול קו הנסיעה הקבוע שלו מזה שנים, מיבנה לתל אביב ובחזרה, בשל מעבר מגוריו מיבנה לחולון, (מעבר עקב הליך גירושין מאשתו באותה עת).

התובע תאר את הארוע החריג שארע לו לדבריו ב – 6.4.03, והארוע שקדם לו

ב- 3.4.03, בסעיפים 6 עד 14 לתצהיר עדותו הראשית, כדלקמן:

"6. ביום חמישי ה - 3.4.03, פנה אלי מנהל הסניף, מר סמי לוי, ואמר לי שנודע לו כי אני נוסע עם אוטובוס ריק כל יום מחולון ליבנה (בבוקר) ומיבנה לחולון (בתום יום העבודה) והוא אינו מוכן לכך. סמי הבהיר לי כי בנסיבות אלו, הוא מוריד אותי, באופן מיידי, מסידור העבודה שלי. אני התמרמרתי על כך, הסברתי כי מדובר בסידור הנמשך שנים, הסברתי כי עקב הוותק שלי, קמה לי זכות לסידור זה והסברתי כי הפסקת עבודה לפי סידור זה, לא עומדת להתחלף בסידור אחר, שכן באותו מועד לא היה תכנון להוציא מכרזים על סידורי קווים.

7. סמי לוי הרגיע אותי ואמר לי כי אקבל קווים חלופיים וכי לא אפגע מכך.

8. ביום 6.4.03 הגעתי לתחנה על מנת להתחיל לעבוד באופן החדש. התייצבתי בעבודה כבר בשעה 05:58 על מנת לקבל עבודה. פגשתי בסדרן העבודה ניר בלט וביקשתי לקבל סידור חדש. ניר לא ידע מה לעשות אתי והסביר לי כי אין לו נסיעות לתת לי. הוא מצא לי מספר נסיעות ובשעה 08:31 בבוקר כבר סיימתי את כל עבודתי.

9. פניתי לניר ואמרתי לו שאני פנוי לעבודה וחייב עבודה, אולם ניר אמר לי כי אין לו שום נסיעות בשבילי ומבחינתו אני יכול ללכת הביתה. ניסיתי לברר עם ניר האם מדובר בתופעה חד פעמית, אבל הוא הבהיר לי כי לא נראה לו שהדבר ישתנה.

10. התפרצתי על ניר והתחלתי לצעוק כי סמי "דופק" אותי. הייתי בהליך גירושין באותה תקופה ודווקא אז הייתי זקוק לכסף. בהיעדר נסיעות המשכורת מצטמצמת באופן משמעותי. לפתע הבנתי כי ההבטחה של סמי רק מיום חמישי הקודם, כי לא אפגע בסידור חלופי ובנסיעות, הייתה ריקה מתוכן.

11. רתחתי מכעס, צעקתי על ניר שאמר שהוא לא הכתובת לכל ההתפרצות שלי, חשתי מושפל איך אחרי 30 שנות נהיגה, אני מקבל יחס של אחרון הנהגים, איך לקחו ממני את פרנסתי ואת כבודי, שאני צריך להתחנן לעבודה ולאבד את פרנסתי. אחרי שעשיתי צעקות במקום, בלית ברירה פניתי לביתי. הארוע האמור נמשך מס' שעות, שכן בתחילה נשארתי במקום, בתקווה לקבל עוד נסיעות או לשנות את רוע הגזירה מיום חמישי וחשתי שאין לי לאן ללכת. אני עובד כל יום עד שעות הערב ולפתע, בבת אחת נותרתי בלי כלום. עם זמן חשתי שאני רותח מזעם ובצהריים עזבתי את המקום מבוייש וכועס.

12. בבית הרגשתי רע מאוד, החלו אצלי תסמינים שהתבררו להיות אוטם שריר הלב.

13. קיוויתי כי מדובר במצב שיחלוף. אציין כי עד הארוע הייתי ספורטאי ממדרגה ראשונה .... .

14. למחרת בבוקר, הגעתי לעבודה כשאני במצב קשה ביותר. ראו אותי במקום והורו לפנות אותי לבית החולים. בבית החולים, בהתאם לבדיקות נקבע כי לקיתי באוטם שריר הלב בצורה קשה, 16 שעות קודם להגיעי, היינו בצהרי יום ראשון, 6.4.03".

4. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

בתמיכה לגרסתו, הוגש תצהיר עדות ראשית גם של מר מנחם לביא, (להלן: "מר לביא"). מר לביא היה גם כן נהג אוטובוס בחברת אגד, בתקופה הרלבנטית והוא הסיע את התובע לבית החולים ביום קרות הארוע הלבבי.

התובע ומר לביא נחקרו על תצהיריהם.

התובע צירף לתצהירו את טופס סידור העבודה שלו, (כותרתו: "דו"ח איחורים"), התומך לדידו בטענתו, כי באותו יום – 6.4.03 הוא סיים את העבודה בשעה 8:31 בבוקר וכן בתמיכה לטענתו, כי מסלול העבודה הקבוע שלו שונה באותו יום, (להלן: "טופס סידור העבודה").

5. לטענת התובע, ארע לו ארוע חריג בעבודתו ביום 6.4.03.

לדידו, מטופס סידור העבודה ליום 6.4.03 וכן מהעדויות שנשמעו לפני בית הדין, עולה בבירור כי ביום הארוע התאונתי הנטען, הוא סיים את העבודה בשעה 8:31 בבוקר וכי החל מיום זה בוטל מסלול הנסיעה הקבוע שלו מזה שנים.

ביטול מסלולו הקבוע היווה פגיעה קשה במעמדו ובהיעדר סידור מתאים אחר עבורו, התרחש בינו לבין סדרן העבודה, ניר בלט, ויכוח נוקב בנדון, כאשר מיד לאחריו ארע לו האוטם הלבבי.

לטענת ב"כ התובע, סמיכות הזמנים בין הויכוח שהתרחש בין התובע לסדרן העבודה, לבין מועד קרות האוטם הלבבי, תומכת בטענתו בדבר קיומו של ארוע חריג באותו יום.

עוד טען ב"כ התובע, כי אין צורך בהוכחה גורפת לקיומו של ארוע חריג ודי בהוכחה המראה במידה מספקת של סבירות על קיומו של ארוע חריג.

6. לטענת הנתבע, לא ארע לתובע ארוע תאונתי ביום 6.4.03, בכלל ולא ארוע חריג, בפרט.

ב"כ הנתבע ציינה בכתב ההגנה ובסיכומיה, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף 6 שנים ממועד הארוע התאונתי הנטען ואף מטעם זה יש לדחות את התביעה.

עוד ציינה ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי שינוי סידור עבודה על ידי סדרנים הוא דבר שבשגרת עבודתם של נהגי אוטובוסים באגד וכך גם ויכוחים על רקע אי שביעות רצון הנהגים מסידורי העבודה השונים. ויכוחים אלו הם שכיחים ועל בסיס יומיומי.

לטענת ב"כ הנתבע, העובדה שהארוע החריג הנטען לא קיבל שום ביטוי במסמכים הרפואיים שניתנו בסמוך לאחריו, תומכת בטענת הנתבע לגבי אי קיומו.

לבקשת הנתבע, זומנו לעדות:

א. מר שמואל לוי, שהיה בתקופה הרלבנטית מנהל סניף אגד חולון, (להלן: "מנהל הסניף").

ב. מר ניר בלט, סדרן העבודה, (להלן:"הסדרן"), שלגרסת התובע, הויכוח ביום הארוע התאונתי הנטען, התרחש ביניהם.

7. הלכה פסוקה היא, כי תאונה שהיא תולדה של גורמים שאינם נראים לעין, ואוטם שריר הלב נמנה עימם, נבחנת במבחן "הארוע החריג". על פי מבחן זה יש להוכיח, כי עובר לפגיעה הגופנית או הנפשית, ארע למבוטח ארוע חריג בעבודתו, אשר הוא בלתי שגרתי לגביו. ארוע כזה יכול להיות תולדה של דחק נפשי מיוחד או מאמץ גופני יוצא דופן, (עב"ל (ארצי) 349/06 בלומשטיין – המוסד לביטוח לאומי מיום 22.10.07)

ההכרעה בשאלת קיומו של ארוע חריג בעבודה היא שאלה עובדתית בעיקרה, (עב"ל (ארצי) 614/08 יהודה מרקוביץ' – המוסד לביטוח לאומי מיום 13.7.09). בית הדין בוחן את הארוע מנקודת מבטו הסובייקטיבית של העובד, אך עם זאת, יש צורך בראיות אובייקטיביות על מנת להוכיח את הארוע, ואין די בעדותו הסובייקטיבית של העובד, (עב"ל (ארצי) 663/08 אהרון זילבר – המוסד לביטוח לאומי מיום 22.2.09; עב"ל(ארצי) 45023-09-11 שאול בירן – המוסד לביטוח לאומי מיום 4.12.12).

רק לאחר שייקבע, כי אכן התרחש אותו "ארוע חריג", רק אז יבחן בית הדין את השאלה האם התקיים קשר סיבתי בין אותו ארוע חריג לבין הופעת האוטם.

8. לאחר שנתתי דעתי לטענותיו של כל צד ולתשתית הראייתית שהונחה לפניי, שוכנעתי, כי התובע לא הצליח להוכיח שארע לו ארוע תאונתי חריג ביום 6.4.03.

גם אם מסלול הנסיעה הקבוע של התובע בוטל באותו יום והתובע סיים את עבודתו מוקדם מהרגיל והתרחש ויכוח בינו לבין סדרן העבודה, עדיין בהיבט האובייקטיבי, לא הוכחה חריגותו של אותו ארוע.

9. עדותו של התובע ביחס לארוע התאונתי החריג שארע לו לדבריו, אינה מתיישבת עם העדויות הנוספות שהובאו לפניי.

התובע טען בתצהיר עדותו הראשית, סעיפים 8 עד 11, כי ביום הארוע התאונתי, הסדרן "לא ידע מה לעשות איתי והסביר כי אין נסיעות לתת לי". לאחר מכן, ניתנו לו מספר נסיעות לבצע ובשעה 8:31 בבוקר הוא כבר סיים את יום עבודתו.

התובע המשיך וטען, כי הוא פנה לסדרן ואמר לו שהוא פנוי לעבודה נוספת, אך הסדרן השיב, כי אין לו נסיעות בשבילו, מבחינתו הוא יכול ללכת הביתה וכי נראה לו שהמצב לא ישתנה. בשל כך, טען התובע שהוא התפרץ על הסדרן, צעק עליו, רתח מכעס ורק לאחר מכן עזב בשעות הצהריים.

גרסה זו של התובע אינה מתיישבת עם העדויות האחרות שניתנו לגבי אותו ארוע. שוכנעתי להעדיף את עדותם של הסדרן ועדותו של מנהל הסניף על פני עדות התובע בנדון.

א. עוד ב- 17.3.09, כ- 3 שנים לפני הדיון בבית הדין, בעת גביית הודעתו בפני חוקר הנתבע, הסדרן כלל לא זכר את הארוע החריג הנדון, לא ויכוח, לא סערת רגשות ולא צעקות:

"ש. האם זכור לך המקרה הנדון במדויק?

ת. אני לא זוכר את המקרה... לא זוכר ויכוח ולא סערת רגשות ולא צעקות... מדובר בהליך עבודה רגיל וקבוע בין עובד לסדרן".

(הודעת הסדרן לחוקר הנתבע, מוצג נ/10, עמ' 1 לעותק המודפס שורות 14 עד 16).

ב. לא מצאתי לקבל את טענת התובע, כי הובהר לו ביום האירוע שעצם סיום עבודתו ב- 08.30 אינו שינוי חד פעמי וכי פרנסתו תיפגע בהמשך. מצאתי להעדיף בהקשר זה את העדויות של הסדרן ומנהל הסניף:

"בדרך כלל אצלנו יש עבודה כי תמיד היה מחסור בנהגים ותמיד היה אפשר לסדר למי שהיה רוצה. תמיד אפשר היה לדאוג לו לעבודה", (עדות הסדרן, עמ' 17 לפרוטוקול שורות 16 עד 17. וגם: הודעת הסדרן לחוקר המוסד, מוצג נ/10, עמ' 1 לעותק המודפס, שורות 11 עד 12).

מנהל הסניף העיד גם שהיתה כוונה למצוא לתובע סידור חלופי בתיאום עמו:

"מאחר ונלקח לו סידור עבודה הצעתי לו סידור חליפי עד שנבנה/נמצא סידור אחר שיתאים לו. הדבר נעשה בתיאום עם העובד ומכיוון שאין אפשרות למצוא סידור חליפי מיד נאמר לבחור שבינתיים יעבוד על סידור זמני." (מוצג נ/11, הודעת מנהל הסניף לחוקר הנתבע, עמ' 1 לעותק המודפס שורות 10 עד 13).

ג. גם טענת התובע שבבוקר 6.4.03, הסדרן "לא ידע מה לעשות איתי", אינה מתיישבת עם העדויות, לרבות עדותו של מר לביא, שהעיד מטעם התובע.

לפי העדויות, סידור עבודה ניתן לתובע, כמו לכל נהג, יום או יומיים לפני ה- 6.4.03.

כשנשאל מר לביא האם ידוע לו כמה זמן לפני הארוע הנטען, ידע התובע על סידור העבודה החדש שלו, הוא השיב כי אמרו לו את זה ביום חמישי בסוף שבוע, שבשבוע הבא, ביום ראשון, הוא עובר לסידור אחר, (עמ' 15 לפרו' שורות 8 עד 13).

כך העיד גם מנהל הסניף:

"כידוע לי שיבוץ העבודה נעשה יום או יומיים לפני יום העבודה כך שהעובד יכול היה לראות יום לפני ה6/4/03 את סידור העבודה למחרת. אין כזה דבר שלא ידע אותו קודם לכן". (הודעת מנהל הסניף לחוקר הנתבע, מוצג נ/11, עמ' 1 לעותק המודפס שורות 13 עד 14).

ואף עדות הסדרן :

"עלי להדגיש כי שיבוץ העבודה נעשה יום או יומיים לפני ולכן ערן שטורך ידע מהו סידור העבודה". (מוצג נ/10, עמ' 1 לעותק המודפס שורות 6 עד 7).

עדותם של מר לביא, מנהל הסניף והסדרן בנדון מקובלת עלי יותר מעדותו המגמתית של התובע.

ד. אף באשר לעובדה ששינוי סידורי העבודה של נהגים באגד הוא דבר שכיח, מצאתי לקבל את גירסת מנהל הסניף והסדרן.

כך הבהיר מנהל הסניף לחוקר הנתבע – "עלי לציין כי על פי צרכי התנועה באגד מקובל להחליף סידור עבודה לעובדים", (מוצג נ/11, עמ' 1 לעותק המודפס שורה 10).

וכך גם העיד הסדרן, כי באופן שוטף על בסיס יומיומי, יש לו שיחות עם נהגים על ענייני שיבוץ, (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 35 עד 36), וכי גם עם נהג בסידור קבוע יש התעסקות שוטפת ואפשר לדרוש ממנו עבודה נוספת או לבקש לעשות סידור עבודה אחר תוך תיאום עם נהג אחר, (עמ' 18 לפרו' שורות 16 עד 19).

וכן עדות הסדרן כי שינוי מסלול קבוע של עובד "זה אופי העבודה של נהג אגד כביכול. זה דבר שיכול לקרות. ולגיטימי", (עמ' 19 לפרו' שורות 30 עד 31).

10. תמיכה נוספת להעדפת גירסת הנתבע, מצאתי בעצם העובדה שבמסמכים הרפואיים שניתנו לתובע בסמוך לאחר הארוע התאונתי החריג הנטען על ידו (מוצג נ/7), אין כל זכר לטענתו לגבי ארוע חריג כלשהו שארע לו בעבודה באותו יום.

בדו"ח האשפוז של התובע, (מוצג נ/7, מיום 7.4.03), אין כל התייחסות לארוע תאונתי כלשהו ובוודאי לא לארוע חריג. יש להדגיש, כי מדובר בדו"ח המכיל אנמנזה מפורטת שנמסרה לרופאי התובע מפי התובע עצמו.

הגם שהתובע ידע לספר לרופאיו בפירוט על מצבו ועל מחלות רקע שלו, הוא לא התייחס כלל לארוע כלשהו בעבודה.

בכל המסמכים הרפואיים של התובע עד תום אשפוזו, אין זכר לארוע תאונתי כלשהו בעבודה שקדם לאוטם שריר הלב.

גם במכתב השחרור מיום 24.4.03 שניתן לתובע מהמחלקה לניתוח לב וחזה בביה"ח וולפסון בחולון, אין זכר לארוע תאונתי כלשהו.

כבר נפסק, כי יש משקל מיוחד לאנמנזה – לסיפור הראשוני שנמסר לרופא לצורך קבלת טיפול רפואי, שכן יש להניח כי חולה ימסור את העובדות הנכונות לרופא על מנת לזכות בטיפול הנכון, (דב"ע מט/23 – 0 המל"ל - הירשהורן פד"ע כ עמ' 349 ; דב"ע מב/160-0 אבו ערב - המל"ל פד"ע טו עמ' 281).

כמו כן, חזקה על הרופא שיפרט את כל הגרסה שהציג לו המטופל לגבי מקור הכאב.

במקרה דנן, יישום הכלל כאמור, תומך בגירסת הנתבע. היעדר כל התייחסות במסמכים הרפואיים לארוע התאונתי, לו טוען התובע, תומך בטענת הנתבע, לפיה לתובע לא ארע ארוע תאונתי חריג ביום 6.4.03.

11. בהודעתו של התובע לחוקר המוסד, אישר התובע כי גם בביקורו אצל רופא המשפחה לאחר האשפוז, הוא לא הזכיר את הארוע התאונתי הנטען על ידו. התובע התבקש ליתן הסבר לכך וכל שהיה לו לומר היה "אני הייתי תמים. לא ייחסתי לכך חשיבות", (מוצג נ/3, עמ' 4 לעותק המודפס שורות 98 עד 99).

תשובתו המצוטטת כאמור של התובע לגבי סיבת אי מסירת פרטים על הארוע החריג לרופאיו, מיד בסמוך לאחריו, אינה מתיישבת עם התנהגותו בשתי פגיעות אחרות שארעו לו בעבודה.

כך, ביום 18.10.06, כשנתיים וחצי לפני הגשת התביעה הנוכחית נשוא פסק דין זה, הגיש התובע תביעה על פגיעה בעבודה מיום 30.8.06, (מוצג נ/4) וביום 30.8.07 הגיש התובע תביעה נוספת על פגיעה בעבודה מיום 16.8.07, (מוצג נ/5), (להלן: "שתי הפגיעות האחרות").

יודגש, כי במסמכים הרפואיים המתייחסים לשתי הפגיעות האחרות, משנים 2006 ו – 2007, מופיעה אמירה מפורשת של התובע לרופאיו, כי אותן פגיעות ארעו לו לאחר ויכוחים/התרגזות בעבודה, זאת בשונה מהמסמכים הרפואיים המתייחסים לארוע התאונתי נשוא פסק דין זה.

כך, במסמכים הרפואיים המתייחסים לארוע תאונתי מיום 30.8.06, מצוין במכתב השחרור כי "לדברי החולה, הכאבים הופיעו לאחר שהתרגז, ללא תופעות נלוות", (מוצג נ/8 ).

ובמסמכים הרפואיים המתייחסים לארוע התאונתי מיום 16.8.07, מצוין כי הכאבים הופיעו לאחר ארוע נפשי (ויכוחים) (מוצג נ/9 ).

כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע השתהה בהגשת תביעתו הנוכחית זמן כה רב לאחר "הארוע" התאונתי הנטען על ידו, מיום 6.4.03 ומדוע הגיש תביעתו רק ב- 24.2.09, לא היה לו הסבר מניח את הדעת לכך ובתשובותיו התעוררו סתירות.

בתחילה, השיב התובע, כי הוא סבר שתאונת עבודה היא "פציעה או חבלה ולא משהו אחר שקשור ללב או למאמץ", (עמ' 5 לפרו' שורה 10). לאחר שהופנתה תשומת ליבו לכך שתביעותיו הקודמות בגין שתי הפגיעות האחרות היו גם כן על כאבי חזה ולא על חבלה, שינה את גרסתו והשיב, כי הסיבה שלא הגיש קודם את תביעתו הנוכחית היתה "פיננסית": "עד שמצאתי את עורכי הדין הנוכחיים", (עמ' 5 לפרו' שורות 16 עד 17).

גם ביחס לתשובה זו, הופנתה תשומת ליבו לכך שתביעותיו לגבי שתי הפגיעות האחרות הוגשו על ידו בעצמו, ללא עורך דין. בתגובה, השיב התובע תשובה שלישית, תמוהה ומתחמקת, כי "זה קצת נשכח ממני העניין שקרה ...", (עמ' 7 לפרו' שורות 1 עד 6).

תשובותיו המתחמקות והסותרות של התובע, כמצוטט לעיל, מעוררות ספק במהימנותו ומחזקות בשל כך את גירסת הנתבע.

12. לסיכום ולאור כל האמור לעיל, שוכנעתי, כי לא ארע לתובע ארוע חריג בעבודה ביום 6.4.03. לפיכך, התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, יא' באייר תשע"ג, (21 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.