1. תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1953, כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה, לפי הנטען, ביום 17.2.10. המחלוקת היא הן ביחס לחבות ולנסיבות התאונה והן בשאלת הנזק.

נסיבות

2. התובעת העידה כי נפגעה בתאונת דרכים, עת נסעה באוטובוס של חברת מלה טורס, שבוטח על ידי הנתבעת. יש לציין כי גרסת התובעת לא פורטה כדבעי בתצהירה, ופורטה בחקירתה הנגדית (ובדברים שמסרה למומחה). לפי הגרסה המפורטת, התובעת ישבה בספסל באוטובוס. בין הספסל בו ישבה לבין הספסל שלפניו היה רווח צר. האוטובוס עצר עצירת פתע ואז היא נחבלה וקיבלה מכה. בעלה של התובעת ישב אותה עת לידה ושמע את צעקתה. אישה נוספת, שהיא מכירה (גב' מרים כהן) ראתה אותה כאשר היא צועדת בתוך האוטובוס בסמוך לאחר החבלה. התובעת הוסיפה כי לא פנתה לנהג, משום שלא ידעה שיש צורך לפנות לנהג ומשום שלא סברה שהחבלה כה חמורה (עמ' 23 ש' 7 ואילך).

3. הנהג זומן אך לא התייצב. הצדדים הסכימו להגשת הודעתו במשטרה. בהודעה הנהג ציין שלא קיבל כל תלונה בזמן אמת (דבר התואם את עדותה של התובעת). בנוסף נרשם כי התובעת התקשרה מספר ימים לאחר מכן, שוחחה עם הסדרן, ציינה שקיבלה מכה וכי אינה יודעת האם המכה היא מהאוטובוס או ממקום אחר.

דיון

4. תחילה אתייחס לטענת הנתבעת, לפיה יש לדחות את התביעה בהיעדר עילה או בהיעדר יריבות, שכן נהג האוטובוס לא צורף כנתבע, זאת נוכח הלכת ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה (2) 123.

אינני סבורה כי יש מקום לדחיית התביעה מטעם זה.

אמנם, הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי יש לצרף את הנהג כנתבע, אך לא עתרה לכל סעד בעניין, ואף לא הגישה בקשה נפרדת וברורה המעידה על כך שהיא עומדת על צירוף הנהג. זאת ועוד, בדיון שהתקיים ביום 12.11.12 כאשר הנתבעת העלתה קשיים בקשר לקבלת תצהיר הנהג, היא ביקשה סעדים הנוגעים לזימונו באמצעות בית המשפט, ואף שם לא ציינה כי בדעתה לעתור לדחיית התביעה מהטעם הפורמאלי שהנהג לא צורף. אין בתיק הכחשה של כיסוי ביטוחי, ומדובר בתאונת דרכים, בה ממילא לא קיימת השתתפות עצמית.

בנסיבות אלו, אין מקום לדחות את התביעה מהטעם של אי צירוף הנהג.

5. לנושא התרחשות התאונה:

יש ממש בעמדת הנתבעת, לפיה התובעת כשלה מלהביא עדים רלבנטיים: בעלה שישב לצדה והעדה שראתה אותה באוטובוס מיד לאחר הפגיעה. עם זאת, שמעתי את התובעת ועדותה הייתה מהימנה בעיניי. לאורך חקירתה הנגדית של התובעת היא הודתה גם בדברים שלא היו נוחים לעמדתה (עמ' 19 ש' 28, עמ' 20 ש' 1 – 3, עמ' 20 ש' 8, עמ' 20 ש' 19עמ' 21 ש' 6 – 7).

החקירה הנגדית של התובעת בנושא התאונה לא קעקעה את גרסתה.

בנוסף, קיים תיעוד רפואי יום לאחר התאונה (18.2.10) – התומך בגרסתה של התובעת. כאשר התובעת פנתה לחדר המיון היא ציינה שנחבלה ברגלה בתוך האוטובוס.

לכך יש להוסיף כי מספר ימים לאחר התאונה (גם לגרסת הנהג) התובעת כבר פנתה וביקשה לברר פרטים באשר לזהות הנהג.

התובעת ציינה שלא ידעה כי יש צורך לפנות לנהג, ואף סברה כי הכאבים יחלפו. בנסיבות אלו, התנהגותה של התובעת אינה מתיישבת עם מי שמבקש ליצור תאונה יש מאין. אמירתה של התובעת, כפי שמשתקפת בהודעתו של הנהג במשטרה (באשר לכך שאינה יודעת סיבת המכה) נאמרה, לפי ההודעה, לסדרן. לפיכך, דברי הנהג בקשר לאמירה זו אינם קבילים.

התרשמתי מהתובעת כי לא רצתה לעורר מהומה, וסברה שהכאבים יחלפו בדיעבד, ורק לאחר שהכאבים החמירו, פנתה לטיפול רפואי וביקשה לברר את זהות הנהג והמבטחת.

6. התובעת אמנם נטלה סיכון כאשר לא הביאה עדים רלבנטיים, אולם לאחר שהתרשמתי ממהימנותה, וגרסתה נתמכה בתיעוד רפואי סמוך לתאונה, ובפנייתה לבירור פרטי הנהג מספר ימים לאחר מכן, אני קובעת כי אירוע התאונה הוכח.

נזק

הפגיעות

7. כתוצאה מהתאונה, התובעת נחבלה בברכה הימנית.

8. התובעת פנתה למחרת יום התאונה לבית החולים מאיר, שם אובחנה חבלה בברך ימין, עם נפיחות ורגישות בברך, ללא הגבלת תנועות. ביום 3.3.10 לאחר שפנתה בשנית לחדר המיון, עברה ניקור של הברך. בניקור הוצא נוזל צלול. התובעת טופלה בחבישה ובהמשך נשלחה לבדיקות הדמיה.

9. התובעת טענה כי הופנתה לטיפול פיזיותראפי, אך לא הציגה תיעוד התומך בכך שקיבלה טיפול כזה.

הנכות

10. ד"ר אייכנבלט, המומחה מטעם בית המשפט, קבע לתובעת 10% נכות לפי סעיף ליקוי 48 (2) ז 1, בגין נזק במניסקוס לטרלי בברך ימין.

כן קבע תקופת אי כושר למשך חודש.

ד"ר אייכנבלט ציין כי בתיקה הרפואי של התובעת לא תועדו תלונות ספציפיות בברך הימנית עובר לתאונה, ועל כן, ייחס את הנכות שנקבעה לתאונה. זאת, למרות שעובר לתאונה היו בברך שינויים ניווניים. המומחה מצא כי ככל הנראה, השינויים הניווניים לא היו סימפטומטיים עובר לתאונה.

המומחה ציין כי התובעת מוגבלת במאמץ ובעומס יתר על הברך הימנית. כן ציין כי יכול שהתובעת תיזקק לניתוח ארטרוסקופיה של הברך הימנית, אך ניתוח זה כלול בסל הבריאות.

11. ד"ר אייכנבלט נחקר, ובסופו של דבר לא שינה מחוות דעתו. בשאלה המרכזית, הנוגעת לקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה, ד"ר אייכנבלט ציין, אמנם, כי לא ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת שנכותה של התובעת אינה נובעת משינויים ניווניים (עמ' 12 ש' 15). עם זאת, עסקינן במשפט אזרחי, ואין צורך בוודאות מוחלטת. בהמשך, ד"ר אייכנבלט הסביר את הסיבות לכך שמצא כי הקרע במניסקוס קשור לטראומה ולא לשינויים ניווניים. המומחה הסביר כי בבדיקת מיפוי העצמות היה ממצא זהה בשתי הפיקות (עובדה התומכת בכך שהממצא קשור לשינויים ניווניים) אך לעומת זאת הממצא באזור הלטרלי (בצד) היה רק בברך ימין, עובדה התומכת בטראומה. בנוסף, בדיקת ה- MRI הראתה נזק לפיקה בברך ימין. ממצאים אלו, בצירוף העובדה שהתובעת לא התלוננה על בעיות בברך ימין עובר לתאונה, הצביעו על כך שהממצא במניסקוס בברך ימין קשור לתאונה (עמ' 14 ש' 8 – 25).

הסבריו אלו של המומחה משכנעים, לא נסתרו, ויש בהם כדי לבסס קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

עדותה של התובעת בנושא הנזק

12. התובעת העידה, כי בעקבות התאונה הייתה מרותקת למיטתה משך 22 ימים. כיום, היא מתקשה לתפקד כבעבר וסובלת מכאבים בברכיים ובגב התחתון, ממגבלות תנועה ומכאבים והגבלות. לטענתה, היא מתקשה בהליכה ובעמידה ממושכת וכן בעליה ובירידה במדרגות.

13. התובעת הפנתה לכתב התביעה ולתחשיב מטעמה, ואני מוצאת טעם רב בטענות ב"כ הנתבעת באשר לכך שלא זו הדרך לערוך תצהיר עדות ראשית. זאת ועוד, התובעת נמנעה מפירוט מינימאלי של נזקיה ולא צירפה אסמכתאות כלשהן. לפיכך, נושא הנזק יוכרע על סמך הראיות שהובאו.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

14. הראיות הצביעו על מספר פרמטרים, בגינם ניתן לקבוע כי הנכות התפקודית בגין התאונה נמוכה מהנכות הרפואית, וכי אין פגיעה ממשית בכושר ההשתכרות.

המומחה ציין בחקירתו הנגדית כי הנכות ניתנת בגין הקרע במניסקוס, ללא שום קשר לסימפטומים. באשר לסימפטומים, המומחה לא שלל כי חלקם נובע מהשינויים הניווניים, ולא מהקרע עצמו (עמ' 14 ש' 31 – עמ' 15 ש' 11). מכאן, לפחות חלק מתלונותיה של התובעת אינו קשור לתאונה. מאז התאונה התובעת עובדת באופן מלא ורגיל, היא לא הוכיחה כי היא נזקקת לעזרה, ואפילו לא פירטה במה בדיוק היא נדרשת לעזרה. מתוך דבריו של המומחה עולה כי תלונותיה של התובעת משליכות על פעולות המערבות את האזור הפטלו פמורלי כגון עליה במדרגות או קימה מכיסא או מישיבה מזרחית (עמ' 11 ש' 19), אך תלונות אלו מיוחסות גם לשינויים הניווניים שאינם קשורים לתאונה (עמ' 15 ש' 11).

המומחה אף אישר כי הברך אינה מגבילה את התובעת בעבודה פקידותית, כפי שהינה עבודתה של התובעת (עמ' 13 ש' 20 – 21).

התובעת עצמה העידה, ומחקירתה הנגדית עולה תמונה ברורה כי למעט תקופת אי הכושר לא הייתה לתאונה (לפני ארבע שנים) כל השלכה על השתכרותה. התובעת אמורה לצאת לפנסיה בעוד שנה וחצי (עמ' 17 ש' 20), עובדת בעבודה משרדית בלבד (עמ' 18 ש' 1 – 3), היקף עבודתה לא השתנה לאחר התאונה וכך גם שכרה (עמ' 18 ש' 5 – 6, עמ' 20 ש' 8).

חישוב הנזק

15. כאב וסבל: בגין 10% נכות, לפי התקנות, בצירוף ריבית – 13,700 ₪.

16. הפסדי שכר לעבר ולעתיד:

א. בתחשיב הנזק, התובעת טענה להפסדי שכר בעבר בסך של 8,000 ₪ וכן לאובדן כושר השתכרות לעתיד לפי נכות תפקודית של 20%.

ב. המומחה מטעם בית המשפט אישר לתובעת תקופת אי כושר למשך חודש. התובעת העידה כי נעדרה 22 ימים, ששולמו על חשבון ימי מחלה שהורדו ממכסת ימי המחלה העומדת לרשותה (עמ' 19 ש' 26).

ג. שכרה המצטבר של התובעת בשנת המס 2009, שנה עובר לתאונה, לאחר ניכוי מס הכנסה, עמד על 136,979 ₪, כלומר, ממוצע של 11,415 ₪ לחודש משוערך להיום (הצמדה): 12,716 ש"ח.

ד. לפי תלושי שכר שהוצגו לשנת 2010, שכרה של התובעת בשנת 2010 (לאחר ניכוי מס) עמד על 144,082 ₪, כלומר ממוצע של 12,007 ₪ לחודש, משוערך להיום (הצמדה) 12,983 ₪. התאונה התרחשה בתחילתה של שנה זו, והתלושים מצביעים על עליה בשכר.

ה. לא הוצגו תלושים המצביעים על הפסדי שכר כלשהם מאז שנת 2010 ועד היום.

ו. נוכח האמור, אני פוסקת את נזקיה של התובעת בגין הפסדי שכר כדלקמן:

לעבר – פיצוי גלובאלי בגין אבדן ימי מחלה (22 ימים) – 2,500 ₪.

לעתיד - חישוב אריתמטי לפי שכרה המשוערך של התובעת ואחוזי הנכות מביא לסך של 25,966 ש"ח (נוכח עדותה של התובעת לפיה היא אמורה לפרוש מטעמי גיל בעוד שנה ותשעה חודשים, המקדם הוא 20). עם זאת, בארבע השנים שחלפו מאז התאונה לא היו הפסדי שכר כלשהם, התובעת ממשיכה לעבוד כרגיל, במקום עבודה מוסדי והנכות אינה משפיעה על סוג עבודתה. בנסיבות אלו אני מוצאת לפסוק לעתיד סכום גלובאלי של 5,000 ₪.

17. הוצאות ועזרה עבר ועתיד:

א. ביחס לעבר, התובעת לא צירפה אסמכתאות כלשהן, לא להעסקת עזרה ולא ביחס להוצאות שנגרמו לה. זאת, אף שלטענתה קיימות קבלות ברשותה. התובעת אפילו לא פירטה את ההוצאות. כך גם ביחס לעזרה: התובעת לא פירטה את מי היא מעסיקה, באיזה היקף, האם העסיקה עזרה לפני התאונה, ובאיזה היקף. התובעת לא מצאה לפרט באלו עבודות משק בית היא התקשתה או מתקשה. התובעת הסתפקה בכך שבתחשיב הנזק טענה לעזרת קרובים לעבר בשווי שהוערך בסך של 20,000 ₪. אותם קרובים לא הגיעו כדי להעיד ולתמוך בטענותיה של התובעת.

ב. התובעת לא הצביעה על טיפולים ספציפיים שעברה, שאינם כלולים בסל הבריאות או אינם ממומנים על ידי קופת חולים מכוח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כאשר נשאלה בדבר קיומן של קבלות התובעת ציינה כי היא "פרסונל" בקופת חולים (עמ' 18 ש' 15).

ג. מתוך הנחה שהתאונה גרמה להוצאות כלשהן, ובהתחשב בתקופת אי הכושר, אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר בסך כולל של 2,500 ₪.

ד. ביחס לעתיד: הנכות שנקבעה היא נכות נמוכה, שברגיל אינה מבססת הוצאות מיוחדות או העסקת עזרה. הנכות לא ניתנה בגין חוסר יציבות של הברך, ועל כן, הפסיקה לה הפנה ב"כ התובעת – אינה רלבנטית. המומחה מטעם בית המשפט לא נקב בטיפולים לעתיד בכלל, ושאינם כלולים בסל הבריאות בפרט. בנוסף, לא הוכחו העסקת עזרה או היקף ההעסקה. התובעת, כאמור, עובדת 9 שעות ביום. היא נוסעת באוטובוס לעבודתה, והודתה בחקירתה הנגדית כי היא עצמה מנקה "קצת" (עמ' 22 ש' 25). אמנם, התובעת ציינה כי יש לה עוזרת, לא טרחה לתת פירוט מינימלי באשר לנושא העזרה, לא כל שכן לצרף אסמכתאות מינימאליות.

בנסיבות אלו, אני פוסקת לעתיד סכום גלובאלי של 2,500 ₪.

סיכום

18. התביעה מתקבלת.

19. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 26,200 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,406 ש"ח וכן את אגרת המשפט.

סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ד, 18 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.