בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד' פיינשטיין) מיום 20.3.14, אשר בגדרה נתבקשו הצדדים לתאם ביניהם מועדים מוסכמים לשמיעת הוכחות בתיק. על פי הנטען בבקשה, החלטה זו עומדת בסתירה להסכמה דיונית מוקדמת שהושגה בין הצדדים ביום 28.1.13, אשר לפיה מכיוון שהשאלות בתיק הן משפטיות בלבד, יגישו ב"כ הצדדים סיכומים בתיק, והמחלוקת תוכרע על פיהם, ללא הוכחות. מכאן הבקשה.

1. אלה עיקר העובדות הדרושות לעניין: המבקש והמשיבים הם בעלי זכויות חכירה בבית משותף. דירת המבקש מצויה מעל דירת המשיבים. בבית המשותף אין דיירים נוספים. המשיבים הגישו כתב תביעה נגד המבקש, אשר בגדרו טענו כי הוא מבצע עבודות בניה על הרכוש המשותף ובשטח המוצמד לדירתם, ללא קבלת אישורים מתאימים. המבקש מצדו הגיש כתב תביעה נגד המשיבים, שבגדרו טען כי הם ביצעו בניה לא חוקית בשטח המוצמד לדירתם, ולא פעלו להריסתה, בניגוד לצווים שיפוטיים שניתנו נגדם. בהסכמת הצדדים, מונה שמאי מטעם בית המשפט. בהתאם לחוות הדעתו מיום 23.9.12, ערכה של דירת המשיבים ירד בסך 64,000 ₪, כתוצאה מהבניה שהמבקש מעוניין לבצע. בישיבה מיום 28.1.13 הסכימו ביניהם באי כח הצדדים, כאמור, כי הואיל והשאלות בתיק הן משפטיות, יוגשו סיכומי הצדדים. בהתאם לכך, הגישו הצדדים את סיכומיהם.
2. ביום 20.8.13 ניתנה ההחלטה הבאה:

"בבואי לכתוב את פסק הדין התברר לי כי חרף ההסכמות הדיוניות בתיק, העלו הצדדים טענות עובדתיות, אשר נתונות במחלוקת. כך נתברר כי יש מחלוקת בעניין היקף הבניה הלא חוקית שהנתבעים ביצעו או בשאלה אם מסמך מסוים הוא אותנטי או מזויף.

על כן, עמדת הצדדים בעניין ההסדר הדיוני תוגש בתוך 10 ימים".

המשיבים סברו, כי המנגנון הנכון לבירור המחלוקות העובדתיות הוא באמצעות חוות דעת משלימה מטעם המומחה שמונה, שבגדרה ייקבע שיעור החריגה ובנייה הלא חוקית של כל אחד מהצדדים, על פי מדידה שתבוצע. המבקש סבר, כי על בית המשפט להכריע, בהתאם להסכמה הדיונית, על פי הראיות שיש בפניו, בבחינת "אין לו לדיין אלא את מה שעיניו רואות". בהמשך לכך הורה בית המשפט לצדדים לפרט מהי, לשיטתו, הבניה הלא חוקית שביצע כל אחד מהם. אחר שהמבקש לא פירט עניין זה כנדרש, הורה בית המשפט למומחה שמונה לבדוק את טענותיהם העובדתיות של הצדדים במסגרת חוות דעת משלימה. כן הורה בית המשפט לצדדים להגיש תצהירים. אלא שבהחלטה מיום 18.2.14 קיבל בית משפט קמא את ההסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, אשר לפיו תבוטל ההחלטה בדבר השלמת חוות הדעת, וכן כי בית המשפט יתייחס במסגרת פסק הדין שינתן לצד שלא הוכיח טענותיו בכל הנוגע לגודל חריגת הבניה, כצד שזנח את טענותיו, על כל המשתמע מכך. אחר שהוגשו תצהירי הצדדים בכל הנוגע לחריגות הבניה שביצע כל אחד מהם, הורה בית המשפט בהחלטה מיום 20.3.14 לצדדים לתאם ביניהם מועדים לשמיעת הוכחות בתיק. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

1. לגישת המבקש, היה על בית משפט קמא לכבד את ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים, אשר לפיה ההכרעה בתיק תתקבל על יסוד סיכומי הצדדים, וללא חקירות. לטענתו, לא מתקיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות חריגה מן הכלל כי יש לכבד הסכמים דיוניים בין הצדדים, ולכן על בית המשפט להכריע בעניין על פי מאזן ההסתברויות. המבקש מוסיף, כי החלטת בית המשפט בדבר שמיעת הוכחות בתיק מסיגה את בירור התיק לתחילתו, ולאחריה יאלצו הצדדים להגיש סיכומים משלימים ויתכן כי אף תדרשנה השלמות נוספות. המשיבים מסכימים לבקשה, וסבורים אף הם שנוכח ההסכמה הדיונית בין הצדדים, אין צורך לקיים דיון הוכחות.
2. אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

דחיית הבקשה מתבקשת בראש ובראשונה נוכח העיקרון שלפיו, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת באופן ניהול הדיון על-ידי הערכאה הדיונית. בית משפט של ערעור ימעט להתערב בהחלטות מסוג זה, אלא אם נראה כי עלול להיגרם למי מן הצדדים עיוות דין (ראו, למשל: רע"א 686/13 עמיעד מערכות מים בע"מ נ' טי אס טי סינרג'י בע"מ (פורסם במאגרים, 17.3.13) והאסמכתאות המובאות שם). בהקשר זה יוער כי ספק אם ההחלטה איננה נופלת בגדר סוגי ההחלטות שלגביהן קובע הדין כי לא תינתן רשות ערעור, כאמור בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט – 2009. מכל מקום, אינני סבורה כי ההחלטה כי מצהירים יחקרו על תצהיריהם עלולה לגרום למי מהם עיוות דין. זהו מהלך הדברים המקובל לבירור טענותיהם של בעלי דין בתביעה אזרחית, ובוודאי שהיה עליהם להביא אפשרות זו בחשבון עת הגישו תביעות הדדיות האחד כנגד השני.

1. מעבר לכך, נראה כי לא נפל פגם באופן בו הפעיל בית משפט קמא את שיקול דעתו, ולא נפלה בהחלטתו טעות בולטת המנוגדת לדין. בעלי הדין רשאים אמנם להסכים על דרך בירור הדיון, אך כל הסכמה כזו נתונה לפיקוחו ולביקורתו של בית המשפט. במקרים שבהם מתברר, כי הסדר זה גורע מיכולתו של בית המשפט לעשות משפט, ואינו מאפשר להכריע במחלוקת האמיתית שבין בעלי הדין, רשאי בית המשפט שלא לאשרו ואף לסטות ממנו (ראו: ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית חולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 189 (1997); ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית נ' הסתדרות נשים ציונית הדסה באמריקה, פ"ד נג(3) 49, 64 (1999); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013) 564).
2. עיון בכתבי התביעה ובסיכומי הצדדים מעלה, כי קיימות ביניהם מחלוקות עובדתיות הדורשות הכרעה, וביניהן: האם על-פי היתר הבניה שניתן למבקש, עליו להרוס את חריגות הבניה שביצע על גג דירתו בטרם יבנה את התוספת; וכן האם על-פי היתר הבניה רשאי המבקש לבנות את התוספת המבוקשת על-ידו במצב הקיים, על גב תוספת הבניה שבנו המשיבים, ללא היתר בניה. בירור עניינים עובדתיים אלה חיוני לצורך קביעה האם ניתן להיעתר לסעדים המבוקשים בתביעות ההדדיות, או שמא יש לדחותם. הסעדים המבוקשים בתביעות ההדדיות כרוכים אלה באלה, ואין הצדקה להורות על הריסת מבנה קיים, או על הכשרת בניה בניגוד לתנאים קבועים בהיתר, כאשר התמונה העובדתית לא הובהרה כלל ועיקר בפני בית המשפט.
3. עוד בהקשר זה יצוין, כי המחלוקות העובדתיות אמורות היו להתלבן גם בגדרי חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. בהחלטה מיום 10.1.12 קבע בית משפט קמא, כי בחוות דעתו יתייחס המומחה:

"לטענות החלופיות של הצדדים בעניין אחוזי הבנייה וניצולם, לרבות הטענות הנוגדות בנוגע לחוקיות ואי חוקיות הבנייה, ויערוך שמאות המתייחסת לכל החלופות שיועלו על ידי הצדדים".

למרות החלטה מפורשת זו, שתכליתה היתה, כאמור, הבהרת התמונה העובדתית, ציין המומחה בחוות דעתו מיום 23.9.12, כך:

"בישיבה שנערכה בנכס בנוכחות ב"כ הצדדים, סוכם כי בחוו"ד אני מתבקש לאמוד את ירידת הערך שתיגרם מבניית תוספת הבנייה המבוקשת, אשר תקטין את חדירת האור והאוויר לדירת התובע [קטורזה]".

דהיינו; הצדדים הנחו את המומחה להתייחס בחוות דעתו לגזרה צרה ותחומה, בניגוד להנחיית בית משפט קמא ומבלי שקיבלו אישור לכך, ובכך הפחיתו באופן משמעותי את יכולתו של בית משפט קמא להיעזר בחוות הדעת לצורך הבנת התמונה העובדתית.

1. נראה כי צמצום רוחב היריעה של חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, המצטרף לרצון הצדדים כי בית המשפט יכריע על יסוד טיעונים בלבד, ללא תצהירים או חקירות נגדיות, ייצר תמונה עובדתית חלקית ביותר, המקשה מטבע הדברים על עשיית משפט. הערכאה המבררת אינה כלי בידי הצדדים, המבקשים כי הצד המשפטי שבסכסוכם, כפי שהם רואים אותו, יוכרע בידה, תוך הגבלת בית המשפט בבירור התמונה העובדתית. בית המשפט רשאי להכריע בסכסוך קיים, תוך בירור היבטיו העובדתיים השנויים במחלוקת, לרבות על דרך הפניית שאלות למצהירים.
2. נוכח האמור לעיל, דוחה אני את בקשת רשות הערעור.

שקלתי להטיל על ב"כ המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה, נוכח התבטאויות לא הולמות כפי שבאו בנוסחה המקורי של בקשת רשות הערעור, כמו גם בבקשות שהוגשו לבית משפט קמא (ראו: תגובת המבקש מיום 2.1.14). אולם, נוכח התנצלותו ומשתוקנה הבקשה ונדחתה ללא שנתבקשה תשובה, וכדי לא להכביד על המבקש עצמו, במצבו, אמנע מהטלת הוצאות, וזאת לפנים משורת הדין.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ד, 22 מאי 2014, בהעדר הצדדים.