<#1#>

התביעה נסמכת על הסכם פיצוי שנערך בשנת 1963 בין אביו המנוח של התובע (להלן: "המנוח") לבין הנתבעת. על פי אותו הסכם התחייבה הנתבעת להעביר לתובע, תמורת רכישת שטח שהיה בבעלותו מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות, מקרקעין בשטח 3,000 מ"ר בחלקה 12 גוש 19287.

לאחר חתימת ההסכם, פוצל השטח שהוקנה למנוח לשתי חלקות – האחת בשטח 2,618 מ"ר נרשמה על שם המנוח ואילו החלקה האחרת בשטח של 363 נרשמה ע"ש המדינה.

מכאן התביעה.

ביום 12.8.2013 הגישו ב"כ הצדדים הסכם פשרה לפיו תמורת השטח שנגרע מחלקתו של המנוח, תעביר הנתבעת לתובע, יורשו של המנוח, שטח של 650 מ"ר המהווה חלק מחלקה 136 בגוש 19274. בגדר אותו הסדר הוסכם כי פסיקת ההוצאות לזכותו של התובע תוכרע על יסוד טיעוני הצדדים שיוגשו בכתב.

בהחלטתי מיום 16.8.2013 אישרתי את הסדר הפשרה שהושג בין הצדדים והוריתי על הגשת טיעונים קצרים בכתב לעניין ההוצאות, ואלה אכן הוגשו.

עתה משנסללה הדרך למתן פסק דין מוגמר, אני נותן בזאת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים והוגש ביום 12.8.2013.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בגובה האגרה ששולמה על ידו עם הגשת התביעה כשסכום זה משוערך נכון להיום. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

הסכומים דלעיל ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז חשון תשע"ד, 20 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.