1. תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה ביום 19.5.08, כשנפל מסולם בעת שעבד בשירותו של הנתבע. הצדדים חלוקים בינהם הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. אבחן תחילה את שאלת החבות וככל שאקבע כי קיימת חבות לנתבע, אבחן את שאלת הנזק.

שאלת החבות

1. התובע מבסס טענתו בעניין אחריות הנתבע, על גרסה עובדתית להתרחשות התאונה על פיה הסולם עליו טיפס התובע - החליק, דבר שגרם לנפילתו. התובע מסביר החלקת הסולם בטענתו כי הסולם היה פגום ועל כן החליק ומכאן לטענת התובע, נגזרת רשלנותו של הנתבע, אשר אמור לדאוג לציוד תקין ובטיחותי. בנוסף טוען התובע כי הנתבע לא דאג להדריך את עובדיו כראוי לעניין השימוש בסולם ועל כן חב ברשלנות בכל מקרה. אשר על כן יש לבחון תחילה בפן העובדתי, את אופן התרחשות התאונה לרבות שאלת תקינות הסולם ולאחר מכן בפן המשפטי, את שאלת אחריותו של הנתבע.

אירוע התאונה

1. התובע כאמור טוען כי הוא לא סתם נפל מן הסולם, אלא הסולם החליק והדבר גרם לנפילתו. הנתבע מצדו טוען כי יש לדחות טענה זו של התובע, שכן הגרסה כי התובע נפל מן הסולם, מופיעה במסמכים רבים בעניינו של התובע. כך בדו"ח מד"א, בטופס הקבלה למיון, בסיכום המחלה, בטופס ב.ל. 211 ובטופס ב.ל. 200. כן טוען הנתבע כי התובע הודה בפניו כי הוא השעין את גופו מעבר לגבולות הסולם ואז איבד שיווי משקל.
2. לעניין המסמכים בהם נכתב כי התובע נפל מן הסולם, אציין כי התובע בעדותו ציין כי אינו קורא עברית ועל כן נראה כי אינו יכול להיות אחראי למה שנכתב בטפסים שונים על ידי אנשים שונים. הדבר נכון הן לעניין הדיווח למל"ל אשר נכתב על ידי הנתבע והן לעניין המסמכים מבית החולים ברזילי (ע' 7 ש' 3-7). יחד עם זאת, גם בתביעה לקביעת דרגת נכות אשר הוגשה על ידי עורך דין מטעם התובע, מצוין כי התובע נפל מהסולם מגובה 4 מ' ולא מצוין כי הסולם עצמו החליק. כשנשאל בעניין זה השיב התובע כי הוא אכן נפל מן הסולם ואינו יודע מה כתב עורך הדין (ע' 7 ש' 8-19). נראה כי לגבי מסמך אחרון זה, קשה יותר לקבל טענת התובע, כי רק אי ידיעת השפה מנעה ממנו לדייק, שכן כאמור מדובר במסמך שהוגש עבורו על ידי עורך דין מטעמו וסביר להניח כי הוא שוחח עם התובע טרם הגשת המסמך למל"ל.
3. הנתבע טוען כי אין לייחס אמינות לתובע מאחר שמסר בכל הזדמנות גרסה שונה לעניין גובה הסולם וכשעומת בחקירתו עם העובדה כי הקורה הגבוהה ביותר בבית בו עבד הייתה בגובה של 2.1 מ', המציא (לטענת הנתבע) גרסה לפיה הייתה במקום חפירה בעומק של מטר ועל כן הגובה של הנפילה היה כ – 3 מ', גם אם הקורה היא רק בגובה של 2.1 מ'. לטענת הנתבע מדובר בגרסה שזכרה לא בא קודם לכן ויש לדחותה כהרחבת חזית או שינוייה.
4. עיון במסמכים השונים מראה כי אכן אין עקביות בגובה הסולם המצוין בהם, אולם ספק אם ניתן להטיל את כל האחריות להבדלי הגרסה על התובע. אכן במסגרת נ/3 במסמך ממיון ברזילי מצוין כי הוא נפל מסולם בגובה 2 מ' וכך גם במסמך של המחלקה האורתופדית, אולם במסמך של המחלקה לכירורגיה כללית וכלי דם מצוין כי מדובר היה בגובה של 3 מ'. אני סבורה כי אין לייחס משקל רב למסמכים שלא התובע כתב, בהתחשב בכך שהעברית בפיו איננה רהוטה והוא אינו קורא עברית כלל. לעומת זאת בכתב התביעה ובתצהירו מדבר התובע על סולם בגובה 3.5-4 מ' ובעדותו התייחס לגובה של 3 עד 3.5 מ' (ע' 6 ש'2-5) ועל כן יש כרסום מסוים במהימנות התובע בשל שינוי גרסה זה.
5. צודק הנתבע בטענתו כי טענת התובע, על פיה במקום בו נפל, הייתה חפירה בעומק של מטר באדמה, לא נזכרה בתצהירו של התובע, אולם ראוי לציין כי בתצהירו של התובע, אין כל התייחסות לגובה הקורה הגבוהה ביותר במבנה עליו עבד. כלומר התובע התייחס לגובה של הסולם ולא לגובה הקורה ועל כן אין ממש בכך שלא ציין אם מדובר בגובה שמתחיל מפני הקרקע או מגובה שמתחיל בחפירה כלשהיא. יחד עם זאת, התובע טען כי למחרת האירוע, יישר הנתבע את השטח והוא למד זאת לטענתו מפועל אחר שהיה במקום וסיפר לו. כשנשאל מדוע לא הביא אותו להעיד, השיב התובע, כי לא חשב על זה וכאן נראה כי יש קושי לקבל גרסתו, שכן שאלת גובה הנפילה היא שאלה רלוונטית בהליך זה ולא סביר כי התובע פשוט לא חשב שצריך להוכיח אותה (ע' 8 ש' 1-7).
6. עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין, אשר בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, יש לפרט את הטעמים להכריע על פיה. במקרה זה, נראה כי לא רק שאין טעם טוב להכריע על פי עדותו של התובע על אף היותה עדות יחידה של בעל דין, אלא שאף חל כרסום מסוים במהימנותה נוכח הדברים האמורים לעיל (המסמך שהוגש על ידי בא כוח מטעם התובע למל"ל ואינו תומך בגרסתו, העובדה כי לא הביא עד שלכאורה יכול היה להעיד כי לאחר האירוע יישר הנתבע את השטח וכן הספק בגרסתו לעניין גובה הסולם ממנו נפל). על כן ככל שנטל ההוכחה מוטל על התובע, אני סבורה כי הוא לא הרים אותו.
7. בכתב התביעה טען התובע כי יש להחיל בעניינו את החזקות הקבועות בסעיפים 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אשר מעבירות את נטל הראיה. סעיפים אלה קובעים כדלקמן:

" 38. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה.

41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

1. אני סבורה, כי סולם לכשעצמו אינו דבר מסוכן, וודאי לא כשעושה בו שימוש אדם מנוסה. התובע העיד על עצמו, כי עבד 30 שנה בבניין והוא איש מקצוע בתחום (ע' 3 ש' 23-26). כן העיד כי הוא מבין בטפסנות, ברזל ובכלל בתחום הבניין והסכים כי איננו פועל פשוט (ע' 4 ש' 3-8). התובע העיד על עצמו, כי עבד הרבה שנים על סולמות ושש שנים אצל הנתבע (ע' 4 ש' 9-18). קשה לטעון אם כן, לפחות בהקשר של התובע, כי יש לראות בסולם דבר מסוכן שיש בו כדי להעביר את הנטל אל הנתבע להוכיח כי לא התרשל.
2. אני סבורה כי לא ניתן אף לומר בהקשר של תביעה זו כי חל הכלל של הדבר מדבר בעדו, שכן אין לומר כי לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק וכי לנתבע הייתה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. הסולם היה בשימוש של התובע ובעת שטיפס עליו, הייתה לו יכולת רבה יותר לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק מאשר לנתבע. אכן הסולם היה של הנתבע, אולם לגבי התרחשות האירוע, לתובע יש ידיעה לפחות כמו לנתבע אם לא למעלה מכך.
3. התובע כאמור לעיל, טען כי הסולם היה פגום אני סבורה כי אילו ניתנה אינדיקציה כלשהי על ידי התובע כי אכן הסולם היה פגום, היה בכך כדי להעביר לפחות את נטל השכנוע לנתבע, להראות כי הסולם לא היה פגום. לטענת התובע, עלה מחקירתו של הנתבע, כי הסולם היה ישן ועל כן כנראה נשחקו הגומיות והסולם הפך דבר מסוכן. עוד טוען התובע, כי הנתבע לא הביא חוות דעת מומחה בעניין זה כדי להוכיח כי הסולם היה תקין. הנתבע אכן הסכים כי לא מדובר היה בסולם חדש (היה אצלו לפני התאונה "הרבה זמן" לדבריו – ע' 15 ש' 3), אולם טען כי העובדה כי הסולם ישן אינה מעידה על חוסר תקניות או פגם.
4. אני סבורה כי לא די בטענות סתמיות של התובע כדי להעביר את נטל השכנוע לעניין תקינות הסולם לנתבע. עצם הנפילה של התובע, איננה ראיה לכשעצמה לחוסר התקינות של הסולם ונראה כי התובע בהקשר זה עסק בהשערות ולא בידיעה. בסעיף 17 לתצהירו, טוען התובע בעניין היעדר גומיות בתחתית הסולם, כטענה משפטית על פי ייעוץ משפטי שקיבל, כלומר הוא אינו טוען כי טרם התאונה ראה כי הגומיות שחוקות, אלא רק משער שייתכן והן נשחקו בשל גילו של הסולם. אין בכך כדי להרים את נטל הראיה.
5. אשר על כן אני סבורה כי אין לומר במקרה זה כי נטל הראיה עבר לנתבע ומשכך, התובע לא עמד בנטל הראיה להוכיח כי הסיבה לנפילתו הייתה כי הסולם החליק ועל כן, יש לקבוע כי התובע נפל מן הסולם.

אחריות הנתבע

1. נשאלת אם כן השאלה, האם נוכח הקביעה העובדתית לעיל, כי התובע נפל מן הסולם, יש לומר כי הנתבע חב כלפיו בעוולת הרשלנות. אין ספק כי הנתבע חב לתובע חובת זהירות מושגית, ניתן אף לומר כשמדובר בסולם (למרות שקבעתי כי אין לראות בו דבר מסוכן), כי קיימת חובת זהירות מושגית, שכן כמעביד על הנתבע לנקוט אמצעי זהירות ראויים לשמירה על בטיחות עובדיו. אולם אני סבורה כי לא הוכח כי הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו, כלומר סטה מסטנדרט זהירות סביר. כאמור לעיל, התובע היה אדם מיומן שעבד שנים רבות בעבודה הכרוכה בטיפוס על סולמות. בהיעדר אינדיקציה לפגם בסולם, אני סבורה כי אין לראות בהתנהלות הנתבע הפרה של חובת הזהירות, רק משום שהתובע נפל. קורה שאדם נופל וכשם שבעצם נפילתו אין כדי להעיד כי איננו מיומן, אין בה אף להכריע כי מעסיקו רשלן.
2. בהקשר זה טען התובע כי הנתבע לא הדריך את עובדיו כראוי. לטענת התובע, הנתבע לא הביא כל עד מטעמו להוכיח כי נהג להדריך את עובדיו, ומחקירתו של הנתבע עלה כי הוא החל להדריך את עובדיו רק לאחר התאונה. בהקשר זה ראוי לומר, כי מה שעלה מן החקירה הנגדית של הנתבע, הוא כי בידי הנתבע היה מסמך לגבי הדרכה שביצע לאחר התאונה, ולא היה בידיו מסמך להראות כי ביצע הדרכות לפני קרות התאונה. יחד עם זאת, הנתבע טען מפורשות "אני מדריך אותם בכל פרויקט לפני שאני מתחיל..." (ע' 16 ש' 15). כך אף הצהיר הנתבע בתצהירו בסעיף ב(5). עוד יש לומר בהקשר זה, כי התובע בתצהירו לא טען כטענה עובדתית, כי לא קיבל הדרכה מן הנתבע ובסעיף 9 לתצהירו ציין כי "נדרשתי על פי הנחיות והוראות מעבידי... לבצע עבודות פירוק טפסנות על סולם...". כלומר אם בכלל, טוען התובע כי קיבל הוראות והנחיות. התובע לא הביא כל עד אחר שטען כי לא ניתנו הדרכות על ידי הנתבע ונוכח עדותו של הנתבע, כי כדבר שבשגרה הוא מדריך את עובדיו, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל הראיה להוכיח כי לא ניתנו הדרכות על ידי הנתבע.
3. על כן אני סבורה, כי התובע לא הוכיח כי הנתבע התרשל ועל כן אין מקום לקבוע כי הנתבע חב כלפי התובע ברשלנות. משאני דוחה טענת הרשלנות כלפי הנתבע, דין התביעה להידחות. בנסיבות אלה, אינני צריכה להכריע בשאלת אשמו התורם של התובע או בשאלת גובה הנזק.

סוף דבר

1. על כן התביעה נדחית. נוכח העובדה כי בהליך זה הוגשה חוות דעת על ידי הנתבע וכן מונה מומחה מטעם בית המשפט, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. התובע ישלם סכום זה לנתבע תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה על ידי התובע שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ד, 10 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.