1. לפנינו תביעה להרמת מסך ההתאגדות מעל החברות פדרל סקיוריטי אילת בע"מ (להלן: פדרל) ול.ב.י.ד שמירה ובטחון וכח אדם בע"מ (להלן: לביד) ולחייב את הנתבע 1 ששימש בעל מניות ומנהל בחיובי פדרל ולביד מכח פסק דין שניתן נגדן.

הליכים קודמים

2. התובע הגיש תחילה תביעה נגד פדרל ולביד (להלן גם: החברות) בה ניתן פסק דין לטובתו על מלוא התביעה, לאחר שפדרל ולביד לא הגישו כתבי הגנה (ע"ב (אזורי ב"ש) 1891/08, פס"ד מיום 28.10.08, הוגש כנספח א' לכתב התביעה; להלן: פסק הדין הראשון).

התביעה בענייננו הוגשה בשנת 2010, כנגד הנתבעים מכוח היותם בעלי המניות בפדרל ובלביד. ביום 5.10.10 ניתן פסק דין כנגד נתבע 1 (להלן הנתבע) לאחר שלא הגיש כתב הגנה למרות שכתבי בי-דין נמסרו לו במסירה אישית. ביום 22.9.11 נמחקה התביעה כנגד נתבע 2, לאחר שהסתבר כי הוא הוכרז כפושט רגל בחודש מאי 2011.

שנתיים לאחר מתן פסק הדין כנגדו, ביום 14.10.12, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין. ביום 30.6.13 התקבלה בקשת הנתבע ופסק הדין בוטל. בית הדין ציין, כי למרות שהנתבע לא פירט בבקשתו מהן הנסיבות שהביאו לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, ולא פירט את הגנתו, הרי שיש מקום לקבל את הבקשה, בעיקר נוכח העובדה שפסק הדין שניתן נגד החברות ניתן בהעדר הגנה ובעניינו של הנתבע התבקשה הרמת מסך, אשר לא נדונה לגופו של עניין.

3. עוד בעניין זה נציין כבר עתה, כי בכתב התביעה שהוגש בענייננו התמקד התובע בטענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים בחיובי החברות.

התובע טען כי אין מקום לדון במסגרת תביעה זו ברכיבי התביעה כנגד החברות, אלא רק בשאלת הרמת המסך. זאת כיוון שפסק הדין הראשון נגד החברות הפך לחלוט ולפיכך ככל שיוחלט כי יש מקום להרים מסך, יש לחייב את הנתבעים לקיים את פסק הדין הראשון. עוד נטען, כי הנתבעים היו בעלי מניות בחברות ואף פעילים בניהול החברות בפועל ולכן אין צורך להוכיח את הסכומים בתביעה כנגדם. לאור זאת לא נטענו בכתב התביעה טענות לגופה של התביעה – בכל הנוגע לסכומים הנתבעים.

עם זאת, במסגרת הבאת הראיות הגיש התובע את כתב התביעה המקורי, אשר הוגש נגד החברות (ת/4), אך מאחר שהתובע טען כי הנספחים של כתב התביעה המקורי אינם בידיו עוד, הוגש כתב התביעה ללא נספחים.

4. נקדים ונאמר כבר עתה, כי דעתנו היא, כי פסק הדין הראשון אינו מהווה מעשה בית דין ביחס לנתבע. כתב התביעה המקורי הוגש כנגד החברות בלבד. ממילא גם פסק הדין, אשר ניתן כאמור ללא הגנה, הוא נגד החברות. מדובר בחברות המהוות אישיות משפטית נפרדת ממנהליהן ובעלי מניותיהן ולפיכך אין לקבל את הטענה, כי פסק הדין הפך להיות חלוט גם ביחס לנתבע, מכוח היותו בעל מניות או מנכ"ל או מנהל בפועל בחברות.

אמנם, כפי שיפורט להלן בהרחבה, בהתמלא תנאים מסוימים ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהשית חיובים של החברה על בעלי מניותיה. שאלה זו מונחת כאמור לפתחנו בתיק זה. עם זאת, בשים לב לכך שהתביעה נגד החברות לא התבררה לגופה, ולכך שאותו זמן הנתבע לא היה צד לה, הרי שעל התובע להוכיח תביעתו ביחס לרכיביה השונים, זאת ככל שייקבע כי יש להרים מסך בעניינו של הנתבע.

למעלה מן הדרוש נציין כי מובן שלו היתה התביעה המקורית מוגשת גם כנגד הנתבעים, כי אז מדובר היה במעשה בית דין כלפי הנתבע. עם זאת, לא כך נעשה בענייננו.

הצדדים

5. התובע הועסק על ידי לביד ולאחר מכן על ידי פדרל. הצדדים חלוקים ביחס למועד סיום עבודתו של התובע, כמו גם לנסיבות סיום עבודתו. עם זאת, אין מחלוקת כי הוא החל את העסקתו ביום 1.8.2002.

6. הנתבעים היו שותפים בבעלות על המניות בפדרל ובלביד, כל אחד מהם החזיק בבעלותו 50% מן המניות בכל אחת מן החברות (ראו ת/13 ו-ת/14). הנתבע שימש גם כמנהל בפדרל ובלביד (פרוטוקול עמ' 16 ש' 9-10).

7. אין מחלוקת כי גם פדרל וגם לביד חדלו מלפעול והפכו לחדלות פירעון והן אינן פעילות עוד, אם כי הנתבע ושותפו לשעבר נתבע 2 לא פירקו אותן (סיכומי הנתבע, עמ' 1; וכן תדפיס רשם החברות ת/13, ת/14 ביחס לחברות).

טענות התובע

8. ביחס להרמת המסך – התובע טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים בחיובי החברות, שכן הם נמנעו מלשלם לו זכויותיו על פי דין ודחו אותו בלך ושוב, כאשר במקביל רוקנו את החברות מנכסיהן עד שהפכו אותן לחדלות פירעון או נותרו ללא פעילות כלשהי. עוד נטען כי בכך עשו הנתבעים שימוש לרעה במסך ההתאגדות, דבר המהווה עילה להרמת מסך. התובע טען כי הנתבעים אף לא טרחו להגיש כתבי הגנה בשם החברות כאשר הוגש כתב התביעה כנגדן, ולאחר מכן לא עשו דבר כדי לממש את פסק הדין ולשלם לתובע את שנפסק לזכותו. וגם בכך יש לראות חוסר תום לב המצדיק הרמת מסך וחיוב הנתבעים באופן אישי בחיובי החברות, דהינו הסכומים שנפסקו לטובת התובע בפסק הדין הראשון.

ביחס לסכומים שנתבעו על ידי התובע (כפי שפורט בכתב התביעה המקורי):

הפרשי שכר - התובע טען כי על החברות לשלם לו הפרשי שכר בסך 52,237 ש"ח, בגין התקופה שמ-1/04 ועד 2/06.

יש לציין, כי כתב התביעה המקורי אינו מפרט בגין מה נדרשים הפרשי השכר, למעט כותרת בה מצוין הפרשי שכר (שעות רגילות / ש.נ. / שעות שבת / חג וכו'). כתב התביעה המקורי הפנה ברכיב זה לתחשיב, שצורף כנספח ד'. עם זאת, בהליך שלפנינו הוגש כתב התביעה המקורי ללא נספחיו ולפיכך התחשיב לא הוגש.

בכתב התביעה בתיק זה טען התובע, כי לא שולם לו שכר עבודה בגין החודשים 10-12/2006 וכן 1-2/2007. נציין כי בדיון שהתקיים ביום 30.6.13 הבהיר ב"כ התובע כי נפלה טעות סופר בכתב התביעה, וכי צריך היה להיות כתוב חודשים 10-12/2005 וכן 1-2/2006.

דמי הבראה– התובע טען כי החברות לא שילמו לו מלוא זכויותיו בגין דמי הבראה ונותר חוב לתשלום בסך 3,366 ש"ח. עוד נטען, כי הוא מעולם לא הסכים לכך שתשלום דמי ההבראה ישולם לו בצורה מפוצלת וממילא לא מידי חודש בחודשו ואין לקבל טענת הנתבע בעניין זה;

פיצויי פיטורים – התובע טען כי החברות הפסיקו עבודתו ללא הודעה מוקדמת ובשעה שישב שבעה על אביו שנפטר ביום 22.6.06. למרות זאת, לא שולמו לו פיצויי פיטורים כלשהם. לטענת התובע, שכרו החודשי עמד על סך של 3,063 ש"ח (ממוצע 12 החודשים האחרונים). בשים לב לכך שעבד 42 חודשים, הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 10,720 ש"ח;

תמורת הודעה מוקדמת – התובע טען כי מאחר שפוטר לאלתר וללא הודעה מוקדמת, הוא זכאי לתשלום בגין חלף הודעה מוקדמת בסך משכורת חודש אחד, דהינו 3,063 ש"ח.

בעניין זה יצוין, כי בכתב התביעה המקורי ציין התובע כי "התובע פוטר מעבודתו בנתבעת, או לחילופין בנסיבות הפסקת ההעסקה זכאי התובע לתשלום תמורת הודעה מוקדמת...";

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה – התובע טען כי על החברות היה להפריש בגינו הפרשות לקרן פנסיה או לביטוח מנהלים וכיוון שלא עשו כן, הוא זכאי לקבל את מלוא הזכויות כאמור. לחילופין, ככל שלא ניתן עוד לרכוש היום את מלוא הזכויות, יש לפצותו בשיעור התשלום שהיה אמור להיות מופרש על ידי החברות, ובסך הכל תבע סך של 7,707 ש"ח בגין רכיב זה. עוד טען, כי הוא זכאי לקבל רכיב זה בנטו.

טענות הנתבע

9. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה, הן לעניין הרמת המסך והן לעניין הסכומים הנתבעים.

ביחס להרמת מסך – הנתבע טען כי לא עשה שימוש לרעה בחברות. אמנם החברות הפכו לחדלות פירעון, אך זאת כתוצאה מכך שספקים שונים לא שילמו את חובם. לטענתו, לא רק שלא ניצל לרעה את מסך ההתאגדות, אלא שקריסת החברות הביאה גם אותו למשבר כלכלי אישי, וכיום הוא עובד כנהג וסבל על מנת לפרנס את עצמו.

ביחס לתביעה בגין הפרשי שכר, דמי הבראה והפרשות לפנסיה – הנתבע טען כי התובע קיבל את כל התשלומים להם היה זכאי במסגרת עבודתו. עוד הוסיף, כי התובע לא עבד כשומר ולכן לא חל עליו צו ההרחבה. ביחס לשכר החודשי של התובע, הנתבע טען כי התשלום שצוין בתלושי השכר כלל גם תשלום בגין דמי הבראה וימי חופשה, אשר נפרשו על פני השנה כולה ולפיכך יש להפחית סכומים אלה ואין להחשיבם כחלק מן השכר הקובע.

הנתבע התייחס לטענת התובע בכתב התביעה, כאילו לא שולם לו שכר בגין סוף 2006 ותחילת 2007 וטען כי התובע כלל לא עבד בחודשים אלה בחברות. עם זאת, נציין כי כפי שפורט לעיל, ב"כ התובע אמר בבית הדין כי מדובר היה בטעות סופר והכוונה היא לסוף שנת 2005 ותחילת 2006. הנתבע אינו מכחיש שהתובע עבד בתקופה זו בחברות. יתרה מכך, בכתב ההגנה ציין כי התובע הועסק עד סוף חודש 6/2006.

ביחס לתביעה לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת – הנתבע טען כי התובע היה זה שהפסיק לבוא לעבודה ולמעשה התפטר ללא הודעה מוקדמת. הנתבע טען כי למעשה, התובע נעלם מן העבודה, לא ענה לטלפונים ולא אסף עובדים שהיה אמור לאסוף ולפזר, ובכך גרם נזק לחברות. עוד נטען, כי בעת שהתובע ישב שבעה, הוא גנב רכב של החברה, השתמש בדלקן של החברה ובטלפון נייד של החברה משך שבוע ימים.

דיון והכרעה

הרמת מסך

10. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות) קובע את הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של החברה לבעל מניות בה:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה.

11. כאשר מתבקשת הרמת מסך במסגרת דיני עבודה, הפסיקה קבעה כי יש ליתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים, שכן מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה, חבה החברה כלפי אותו נושה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפסק הדין בעניין זילברשטיין:

"בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. ... העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת.

...

לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי העסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמדים את עובדיהם – לעתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם – כמו בענייננו – שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו". (ע"ע (ארצי) יהודית זילברשטיין-ערב חדש עיתונות-אילת בע"מ (17.12.02); ע"ע (ארצי) 150/07 ח.א. בוני חיפה – עאמר חורי (26.8.08); ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשטיין – G.S.S. ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח' (1.11.11)).

12. בענייננו, אנו סבורים כי הונחה לפנינו תשתית המבססת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחיובי פדרל ולביד. להלן נפרט טעמינו.

13. אין מחלוקת שהתובע החל את עבודתו בחברת לביד ולאחר מכן הועבר לעבוד בחברת פדרל, בה הועסק עד לסיום עבודתו.

אין גם מחלוקת כי לביד, ולאחר מכן גם פדרל, הפסיקו פעילותן והפכו חדלות פירעון (ראו סיכומי הנתבע, עמ' 1).

למרות זאת, מן העדויות שהובאו לפנינו, לא עלה כי עם המעבר מחברה לחברה נערך גמר חשבון עם התובע או עם עובדים אחרים; כי שולמו להם זכויותיהם, או לחילופין כי החברה החדשה, פדרל, התחייבה לקחת על עצמה את חובות החברה הקודמת, לביד. לא עלה גם, כי הנתבע, יחד עם שותפו הנתבע 2, עשו דבר כדי לשמור ולהבטיח את זכויות העובדים, נוכח מצבן הכלכלי המתדרדר של החברות.

14. זאת ועוד, למרות שהחברות הפכו לחדלות פירעון, הרי שמעדות הנתבע, כמו גם מן הרישום ברשם החברות, עולה כי הן לא פורקו, ונשארו בסטטוס "פעיל" ו"מוגבל" (ראו עדות הנתבע, פרוטוקול עמ' 16 ש' 3-6; וכן תדפיס מרשם החברות לעניין פדרל (ת/14 ולעניין לביד (ת/13)).

15. התמונה העולה מן העדויות והראיות שהובאו לפנינו היא כי הנתבע, כמו גם שותפו לשעבר, נתבע 2, זנחו את התובע, כמו גם עובדים אחרים שהועסקו על ידי החברות, לא טרחו לשלם להם את זכויותיהם עם סיום העבודה, וגם כאשר הוגשו תביעות נגד החברות בגין זכויות אלה, לא טרחו להגיש כתב הגנה, וממילא לא עשו דבר כדי לקיים את פסקי הדין ולשלם לעובדים את שנפסק לטובתם.

ראו בעניין זה את עדויותיהם של שני העדים מטעם התובע, מר חיים בן לישה וגב' צוואני סוהיילה – מהן עולה כי גם עובדים אחרים לא קיבלו את זכויותיהם מפדרל עם סיום עבודתם (ראו גם ת/1 ות/7 – פסקי דין שניתנו כנגד פדרל לטובת בן לישה וצוואני, בהתאמה, לתשלום זכויות בגין סיום עבודתם).

16. מן העדויות שהובאו לפנינו עולה כי קיים היה עירוב בין החברות שבבעלות הנתבע ונתבע 2, גם בין לביד לפדרל וגם לאחר מכן עם חברה שלישית בבעלות הנתבע, חברת מגורי רמה. הנתבע טען בעדותו כי חברת מגורי רמה, אשר גם היא סיימה את פעילותה בשנת 2008, לא היתה קשורה לפדרל שנסגרה כאמור עוד קודם לכן (פרוטוקול עמ' 16 ש' 29-32; עמ' 20, ולדברי הנתבע: "אין שום קשר בין פדרל למגורי רמה").

למרות זאת, כאשר הוצגה בבית הדין חשבונית עליה הופיע גם הסמל המסחרי של פדרל וגם הסמל המסחרי של מגורי רמה (ראו ת/10) – לא היה לנתבע הסבר כלשהו והוא אף לא טען כי מדובר בחשבונית בודדת ויחידה (ראו פרוטוקול עמ' 17 ש/ 1-3).

17. מכל המקובץ עולה כי הנתבע פעל באופן שהיה בו כדי לקפח ולפגוע בזכויות העובדים. בנסיבות אלו יש להרים את המסך ולחייב את הנתבע באופן אישי בחיובי החברות.

עוד יש לציין, כי טענת התובע בסיכומיו, לפיה "אני מצהיר בפני כבודו שאם חלילה יפסק כנגדי לשלם לתובע אני פונה לפשיטת רגל" (סיכומי הנתבע, עמ' 1 סעיף 1) מצביעה אף היא לטעמנו על חוסר תום לב ורצון להימנע מלקחת אחריות כמי שהיה הבעלים והמנהל של החברות אשר העסיקו את התובע.

18. כפי שקבענו לעיל, לטעמנו פסק הדין הראשון שניתן כנגד החברות אינו מהווה מעשה בית דין כנגד הנתבע ולפיכך על התובע להוכיח תביעתו ביחס לרכיבים השונים אותם הוא הוא תובע. לפיכך, נדון להלן לגופו של עניין ברכיבי התביעה של התובע, כפי שפורטו כאמור בכתב התביעה המקורי.

הפרשי שכר

19. התובע טען כי על החברות לשלם לו הפרשי שכר בסך 52,237 ש"ח, בגין התקופה שמ-1/04 ועד 2/06.

כאמור, בכתב התביעה המקורי לא פורט בגין מה נדרשים הפרשי השכר, למעט כותרת בה מצוין הפרשי שכר (שעות רגילות / ש.נ. / שעות שבת / חג וכו'), אך הפנה לתחשיב, שצורף כנספח ד', ולתלושי שכר שצורפו כנספח ב'. בהליך שלפנינו נטען כי הנספחים אינם עוד בידי התובע ולפיכך הוגש כתב התביעה המקורי ללא התחשיב וללא תלושי השכר.

משלא הוגשו התחשיב ותלושי השכר ולא הובאה כל ראיה אחרת המוכיחה שהחברות צריכות לשלם לתובע הפרשי שכר כלשהם, יש לקבוע כי התובע לא הוכיח תביעתו ברכיב זה למעט האמור להלן, ולפיכך יש לדחות את מרביתה.

עם זאת, במסגרת ההליך בתיק זה טען התובע, כי לא שולם לו שכר עבודה בגין החודשים 10-12/2006 וכן 1-2/2007. הנתבע טען כי התובע כלל לא עבד בחברות במועד זה ובמהלך ההליך כולו שב והפנה לעניין זה כתמיכה בטענותיו כי יש לדחות את התביעה כולה. עם זאת, כפי שצוין לעיל, כבר בדיון שהתקיים ביום 30.6.13 הבהיר ב"כ התובע כי נפלה טעות סופר בכתב התביעה, וכי צריך היה להיות כתוב חודשים 10-12/2005 וכן 1-2/2006.

גם בעדותו לפנינו שב התובע וטען כי לא קיבל שכר עבור החודשים 10-12/2005 וכן 1-2/2006 (פרוטוקול עמ' 10 ש' 20).

הנתבע מצידו טען כי התובע עבד עד חודש יוני 2006 (סעיף 3 לכתב ההגנה; ראו גם תצהירה של הגב' דקלה אלקלעי, מטעם הנתבע, בו נאמר כי התובע עבד עד 6/06). למרות שכתב ההגנה הוגש לאחר שהתקיים הדיון בו תיקן ב"כ התובע את המועדים הנטענים על ידו, ולמרות שהנתבע נכח בעצמו באותו דיון, כתב ההגנה מתייחס למועדים המקוריים. גם לאחר מכן, במסגרת עדותו של הנתבע, לא טען ששולם לתובע שכר בגין החודשים 10-12/2005 וכן 1-2/2006.

משלא נסתרה עדות התובע בעניין זה, אנו מקבלים את טענתו כי לא שולם לו שכר בגין החודשים כאמור, ולפיכך יש לחייבת את הנתבע לשלם לתובע בגין שכר עבודה לחודשים 10-12/2005 וכן 1-2/2006.

20. שכרו של התובע - התובע טען בכתב התביעה המקורי כי שכרו החודשי הממוצע ל-12 חודשי עבודתו האחרונים עמד על 3,063 ש"ח.

בסיכומיו טען הנתבע כי יש להפחית מן השכר הנטען על ידי התובע סכומים ששולמו לו בגין ימי חופשה ודמי הבראה. לטענתו, התשלום בגין רכיבים אלה שולם מידי חודש בחודשו ולפיכך אין לכלול סכומים אלה בשכרו הקובע של התובע.

אין לקבל טענה זו, אשר נטענה בעלמא, ללא שהובאה ולו ראשית ראיה שתתמוך בה.

זאת ועוד, הנתבע העיד כי הוא אינו זוכר מה היה שכרו של התובע, אך הוסיף כי "זה היה יותר מ- 30% משכר המינימום דאז" (פרוטוקול עמ' 21).

לאור האמור, דעתנו היא כי לא נסתרה טענת התובע ביחס לגובה שכרו, ולפיכך אנו מקבלים את טענתו כי מדובר היה על שכר חודשי ממוצע בסך 3,063 ש"ח.

התוצאה היא, כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 15,315 ש"ח בגין שכר עבודה לחודשים 10-12/2005 וכן 1-2/2006.

(15,315 = 5 * 3,063)

לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה, דהיינו מיום 1.12.2005 ועד לתשלום בפועל.

דמי הבראה

21. התובע טען כי החברות לא שילמו לו מלוא זכויותיו בגין דמי הבראה ונותר חוב לתשלום בסך 3,366 ש"ח.

הנתבע טען כי דמי ההבראה שולמו לתובע מידי חודש בחודשו ולכן לא נותר חוב לתשלום בגין רכיב זה.

הנתבע טען מנגד, כי הוא מעולם לא הסכים לכך שתשלום דמי ההבראה ישולם לו בצורה מפוצלת וממילא לא מידי חודש בחודשו ואין לקבל טענת הנתבע בעניין זה.

22. הנטל להוכיח כי דמי ההבראה שולמו לתובע, מונח על הנתבע. כל שהנתבע צריך היה לעשות בעניין זה הוא להגיש תלושי שכר בהם המצוין כי בוצע תשלום בגין דמי הבראה. בין אם התשלום נפרש על פני מספר חודשים או בוצע כתשלום יחיד.

הנתבע לא הגיש תלושי שכר או כל ראיה אחרת ממנה ניתן ללמוד כי שולם לתובע בגין דמי הבראה. ממילא לא הוכיח את טענתו כי התשלום פוצל ושולם במהלך השנה.

23. לאור האמור, תביעתו של התובע ברכיב זה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע סך של 3,366 ש"ח בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

24. התובע טען כי פוטר לאלתר וללא הודעה מוקדמת בעת שישב שבעה על אביו ולפיכך הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. עוד טען, כי למרות שפנה אל החברות לקבל תשלומים אלה, לא קיבל דבר.

הנתבע טען מנגד כי התובע הוא שחדל לבוא לעבודה ללא כל הודעה מוקדמת ולפיכך התפטר למעשה ואין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. יתרה מכך, התובע הוא שצריך היה לתת לחברות הודעה מוקדמת ולא עשה כן.

25. בכתב התביעה המקורי נטען (ברכיב ההודעה המוקדמת) כי "התובע/ת פוטר/ה מהעבודה בנתבע/ת, או לחילופין בנסיבות הפסקת ההעסקה זכאי/ת התובע/ת לתשלום תמורת הודעה מוקדמת אשר לא שולמה לו/ה במלואה" (סעיף 15 לכתב התביעה המקורי, ת/14).

26. בעדותו בבית הדין, התובע לא העיד על נסיבות סיום העבודה. הוא העיד ששב לעבודה לאחר שהסתיימה השבעה על אביו, אך לא המשיך ותיאר כיצד הסתיימה עבודתו לאחר מכן. התובע העיד מספר פעמים שהחברות לא שילמו לו שכר עבודה ולמעשה הלינו את שכרו, אך לא טען כי הפסיק עבודתו בשל כך.

27. משכתב התביעה מעלה מספר אפשרויות לסיום עבודתו של התובע, ומשלא הובאה ראיה או עדות כלשהי ביחס לנסיבות סיום עבודת התובע, לא ניתן לקבוע כי התובע פוטר או התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים.

הנטל להוכיח את נסיבות סיום העבודה בתביעה בגין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת מונח על התובע. דעתנו היא כי התובע לא עמד בנטל זה.

לאור האמור, התביעה לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת – נדחית.

אי הפרשה לפנסיה

28. התובע טען כי החברות לא הפרישו לו לפנסיה משך כל תקופת עבודתו, למרות שהיה עליהן לעשות כן מכוח צו ההרחבה בענף השמירה. לטענת התובע, הוא שימש בתפקיד של שומר ולאחר מכן מפקח: בעדותו לפנינו ציין כי החל את דרכו כשומר ולאחר מכן התקדם לתפקיד של מפקח (פרוטוקול עמ' 8 ש 25-26). בכרטיסי העבודה שהגיש התובע כתוב כי הוא "מפקח חברה + נהג הסעות" (ראו ת/5).

29. הנתבע טען כי לתובע לא היתה זכות להפרשות לקרן פנסיה, הן מאחר שלא שימש בתפקידי שמירה והן מאחר שצו ההרחבה לא חל על החברות.

הנתבע הציג גרסאות שונות לעניין תפקידו של התובע. בכתב ההגנה כתב כי "התובע הועסק כמפקח ניקיון" (סעיף 1 לכתב ההגנה); בסיכומיו טען הנתבע כי התובע "לא עסק בשמירה או בניקיון" (סעיף 19 לסיכומי התובע).

ביחס לצווי ההרחבה טען הנתבע מחד כי החברות עסקו בשמירה וניקיון ומאידך טען כי לא חלו על החברות צווי הרחבה עליהם – ולדבריו: "החברות עסקו בשמירה וניקיון ולא חל עליהם צו ההרחבה" (פרוטוקול עמ' 14 ש' 2-3; עמ' 16 ש' 7-14). להשלמת התמונה יאמר, כי בכתב ההגנה לא טען הנתבע דבר לעניין צווי ההרחבה, אלא הסתפק באמירה כללית ביחס לתביעה בגין אי הפרשה לקרן פנסיה לפיה התובע "קיבל את כל הזכויות" ברכיב זה (סעיף 9ה' לכתב ההגנה).

30. אשר לדעתנו – משהתובע העיד כי הועסק כשומר וכמפקח בחברות, ומשהנתבע עצמו טען כי החברות עסקו בשמירה ובניקיון, יש לקבוע כי חלו על החברות צווי ההרחבה בענף השמירה ובענף הניקיון.

בניגוד לתובע, אשר העיד לפנינו מה היה תפקידו, הנתבע בחר שלא להעיד דבר בעניין זה. לפיכך, משהובאה לפנינו עדות התובע, כי עסק בין היתר בשמירה, ומשעדות זו לא נסתרה, אנו קובעים כי אכן זכאי היה התובע להפרשות לפנסיה מכוח צו ההרחבה לענף השמירה. זאת בשים לב אף לעובדה, שגם לגרסת הנתבע, החברות עסקו "בניקיון ובשמירה" (לעיל).

31. גם ברכיב זה לא צורף החישוב שצורף לכתב התביעה המקורי. לפיכך, החישוב יבוצע בהתאם לשכרו החודשי של התובע, אשר קבענו כבר כי עמד על סך של 3,063 ש"ח.

בהתאם לעדות התובע, אשר לא נסתרה, הוא עבד בסך הכל 42 חודשים בחברות (החל מ-8/2002 ועד 2/2006).

לאור האמור, הנתבע ישלם לתובע סך של 7,719 ש"ח בגין אי הפרשה לפנסיה

(7,719 = 0.06 * 42 * 3,063)

מאחר והתובע העמיד את תביעתו בראש זה על סך של 7707 ש"ח, נפסוק לו סכום זה.

לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה, 1.5.2004 ועד לתשלום בפועל.

32. טרם נעילה נציין, כי אין לנו אלא להצטער על השפה הבוטה בה בחר הנתבע להשתמש בסיכומיו, במיוחד כלפי בא כוחו של התובע. זאת תוך הטחת האשמות שונות ללא כל בסיס ומבלי שהובא ולא שמץ ראיה לתמוך את טענותיו. גם לו היו הטענות נכונות, ראוי היה להימנע משימוש בשפה שאין אלא לתארה כלא הולמת ומקומה לא יכירנה ביחסי אנוש באשר הם.

33. אשר על כן הנתבע - דהן ישלם לתובע כדלקמן:

א. שכר עבודה - סך של 15,315 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה, דהיינו מיום 1.12.2005 ועד לתשלום בפועל.

ב. דמי הבראה - סך של 3,366 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

ג. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה - סך של 7,707 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה, 1.5.2004 ועד לתשלום בפועל.

34. בנוסף, הנתבע ישלם לתובע סך של 5000 ש"ח בגין הוצאות משפט, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ד, (30 אפריל 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.