בפניי מונחת בקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה. נוכח החלטתי ביום 7/5/14 בבקשה קודמת מסוג זה, הרי שהבקשה שבפניי יכולה להתייחס אך ורק לצווי ההריסה ביחס לשלושת המבנים שסומנו 1,2,9 בתשריט שנספח לכתב האישום המתוקן בתיק זה. מועד ביצועם של צווים אלה הוארך עד יום 4/9/14, כשבסמוך למועד זה הוגשה הבקשה שבפניי.

כטענה מקדמית טוענת המאשימה כי אין להידרש לבקשה משום שהמבקש לא בא בידיים נקיות עת לא קיים צווי הריסה אחרים שמועד ביצועם לא הוארך בהחלטתי לעיל. אף תחת ההנחה שהדבר הינו נכון עובדתית, סבורני כי לכל היותר יש לבטאו בהגשת כתב אישום על ידי המאשימה, ואין הדבר רלבנטי לצווי ההריסה שמועד ביצועם כן הוארך. שכן, השיקול המרכזי בבקשות אלה הינו האופק התכנוני למבנה נשוא כל צו וצו, ובכך מתקיימת נוסחת איזון בין הרצון למנוע שחוטא יצא נשכר לבין החשיבות של פיתוח באמצעות בניה. משכך, אני דוחה טענה זו של המאשימה.

לעניין האופק התכנוני לגבי שלושת המבנים לעיל, הרי שמכתב מלפני כארבעה חודשים מצד הגורם המוסמך במנהל מקרקעי ישראל מעלה כי תוך כחצי שנה מאז (משמע כחודשיים מהיום) יושלמו הליכי הפרצלציה, או אז תפתח הדרך להוצאת היתר ביחס לשלושת המבנים. אמנם המדובר בשלב מקדמי להגשת הבקשה להיתר, אך כאשר המאשימה עצמה הסכימה מעת לעת להארכות מועד למיצוי שלב זה, ומשזה, עם כל מורכבותו, התקדם עד שהוא עומד בפני סיום, לא ברור לי מדוע דווקא עתה יש מקום למנוע מהנאשם להתקדם בהליכי הוצאת ההיתר. אם בעת שהליך התכנוני היה בשלב מוקדם יותר המאשימה הסכימה להארכות מועד, ובינתיים הליך זה התקדם משמעותית כך שחסימת האופק התכנוני עומדת בפני הסרה, אין מקום לקבל כעת את התנגדות המאשימה.

משכך, ככלל יש מקום ליתן הארכת מועד נוספת, ביחס לצווי ההריסה נשוא שלושת המבנים. בד בבד, כדי לבחון האם אכן שלב הפרצלציה עומד להסתיים כמיוחל, הבקשה מתקבלת באופן חלקי, וניתנת הארכת מועד ביחס לצווים אלה עד ליום 4/3/15.

ניתנה היום, 6/11/14, בלשכה. העתקים יועברו לצדדים בהקדם.