לפני תביעה כספית על סך 303,357 ₪, נכון למועד הגשתה 14.6.10.

הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן לפי סעיף 79א' על יסוד הכתב, לאחר הגשת תצהירים חוות דעת וסיכומים.

התביעה:

התובעת עיריית תל-אביב טוענת, כי משה לאטי ז"ל (להלן :"המנוח") היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בעל הזכויות במבנה ברח' חירותינו 11, תל-אביב (להלן: "הנכס").

הנתבעים הינם יורשי המנוח על פי דין ולפיכך הם חייבים לטענת התובעת, במלוא חובותיו במסגרת העיזבון אותו ירשו מן המנוח.

לגרסת התובעת, ביום 7.10.02 פנה המנוח אל התובעת בבקשה לקבל היתר בניה ביחס לנכס.

ביום 13.12.04 קבעה עורכת החישובים בעירייה, כי סכום היטלי הפיתוח שעל המנוח לשלם בגין היתר הבניה, הינו 277,547 ₪.

החישוב צורף כנספח א' לכתב התביעה.

לטענת העירייה, נעשתה פניה למר בנימין יטיבצקי ששימש אז כראש מדור החיובים בעירייה וכתוצאה מאותה פנייה, הפחית יטיבצקי דנן את חיוב היטל הפיתוח במהלך שנת 2003 והעמידו על סכום של 77,383 ₪. כל זאת בניגוד לחוק ובתמורה לשוחד שהוצע לו.

עותק התדפיס צורף כנספח ב' לכתב התביעה.

פרשת השוחד נודעה לתובעת לטענתה רק בחודש פברואר 2004 בעקבות חקירת המשטרה.

נגד יטיבצקי הוגש כתב אישום במסגרת ת.פ. 9644/04 והוא הודה בעובדות ודינו נגזר למאסר בפועל.

במישור האזרחי טוענת התובעת, כי מיד לאחר שנודע לה על כך שהתשלום בוצע בחסר עקב התנהלות לא תקינה של מר יטיבצקי, היא פנתה בכתב למנוח ודרשה את השלמת הסכום.

ההתכתבות החלה ביום 19.12.04 עם המנוח עצמו ונמשכה עם יורשיו הנתבעים לאחר פטירתו.

התובעת טוענת, כי הנתבעים כיורשי המנוח ידעו על חוב נשוא התובענה ולא שילמו אותו. הנתבעים ירשו את זכויות המנוח בכפוף לחובות הצמודים לאותן זכויות. לכן, הם אינם זכאים לרשת זכויות ללא חובות.

העברת הנכס בירושה אינה מנקה אותו מן החובות והשיעבודים החלים עליו ואלה ממשיכים לחול גם לאחר פטירת המוריש.

הנכס עצמו שווה לטענת העירייה מיליוני ₪ ועל כן על היורשים לשאת במלוא חוב ההיטל הרובץ עליו, הלא הוא סכום התביעה.

העירייה מפרטת בכתבי טענותיה, כי המרתף של הנכס המשמש כמחסן, הוא שטח מסחרי החייב בהיטלי פיתוח על פי הוראות התוספת השלישית לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970.

שטח הקרקע המדוד בבקשה להיתר, הינו בשיעור של 336 מ"ר שעה שעל פי רישומי העירייה, שולמו בעבר היטלים עבור שטח קרקע של 204 מ"ר בלבד. לכן, הנתבעים חויבו עבור אגרת השטח בלבד בגודל של 132 מ"ר עבורם טרם שולמו היטלים.

העירייה סבורה כי יש לחייב באגרות גם עבור מרפסות ושטחים לא מקורים זאת מכוח הוראות חוקי העזר כדלקמן:

חוק עזר לתל-אביב יפו (ביוב) תשס"ג-2002.

חוק עזר לתל-אביב יפו (אספקת מים) תשס"ג-2003.

חוק עזר לתל-אביב יפו (תיעול) תשס"ג-2003.

חוק עזר לתל-אביב יפו (סלילת רחובות) תשס"ג-2002.

משכך, עומדת העירייה על תביעתה.

ההגנה:

הנתבעים שללו את האמור בכתב התביעה ואף תמכו יתד טענותיהם בחוות דעת מומחה מטעמם של המהנדס והשמאי יצחק זרניצקי.

הנתבעים טענו, כי בתקופה בה נודע לתובעת בחודש פברואר 2004, על כך שהיטלי הפיתוח שולמו לה ע"י המנוח בגין הנכס בעלות מופחתת, כבר היה המנוח חולה מאוד בחודשי חייו האחרונים כתוצאה ממחלת הסרטן ממנה סבל.

הפניות נעשו אפוא בשעה שהמנוח היה חולה מאוד ומאז ועד יוני 2010, חצי שנה בלבד לפני ההתיישנות, לא שמעו ממנה דבר. או אז, הוגשה התביעה הנוכחית, כאשר אל החוב המקורי , הצטרפה דרישת ריבית והצמדה בשיעור של 9%.

הנתבעים סבורים, כי מדובר בשיהוי מצד התובעת.

התובעת פעלה לדבריהם, תוך יצירת מצג כלפי הנתבעים כי היא מוותרת לכאורה על דרישת החוב.

גם הריבית הנדרשת מופרזת במיוחד נוכח סכומה הגבוה.

הריבית על פי חוק רשויות מקומיות גבוהה מהריבית המקובלת במשק ועל כן, אם התובעת באמת ובתמים חפצה בתשלומה - היה עליה לדרוש זאת בשלב מוקדם ולא להמתין שנים כה רבות.

בהפעלה של סמכות מינהלית, על הרשות לנהוג בזהירות, הקפדה ותום לב.

לטענת הנתבעים, לא כך נעשה בענייננו.

הם גורסים כי חוב לרשות מקומית אינו בגדר תוכנית חסכון אשר תמתין זמן כה ממושך תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית דרקונית.

אילו התביעה היתה מוגשת בשנת 2005, סכומה היה פחות כדי מחצית.

סכום של 151,000 ₪ התווסף לתביעה אך ורק כתוצאה מחלוף הזמן.

הנתבעים מפנים למכתב מיום 3.7.05 שם הדרישה היתה לתשלום יתרת היטל בשיעור של 154,940 ₪ בלבד.

לעומת זאת, התביעה שהוגשה ביום 14.6.10, עמדה כבר על סכום של 303,359 ₪.

הנתבעים מכחישים את הטענה כי החיוב הנמוך על סך של 77,383 ₪ מקורו בשוחד ששולם למר יטיבצקי. נספח ג' לכתב התביעה, הכרעת הדין וגזר דינו של הנ"ל, אינו ראיה קבילה ויש להוציאה מהתיק. לטענתם, היה על התובעת להעיד את יטיבצקי כדי לבסס את טענת השוחד. משלא נעשה הדבר יש לצאת מנקודת הנחה, כי החיוב השגוי מקורו בטעות של העירייה התובעת וטעות זו אמורה לרבוץ לפתחה ולא לפתחם של הנתבעים כיורשים.

עוד מציינים הנתבעים, כי ישנן שלוש טעויות בחישוב ההיטלים ע"י התובעת.

בעניין זה הם נסמכים על חוות דעת השמאי מטעמם ומציינים, כטעות ראשונה, כי חישוב נפח קומת הקרקע המסחרית נעשה שלא כהלכה וחישוב זה יוצר פער של 41,167 ₪ לטובת הנתבעים, שיש להפחיתו מסכום התביעה.

טעות שניה, היא הכללת שטחים לא מקורים בחיוב, היוצר פער של 36,276 ₪ לטובת הנתבעים, ואף אותו יש להפחית מסכום התביעה.

טעות שלישית, היא חישוב בגין הקרקע.

בהקשר זה מפנים הנתבעים לחזקת התקינות המינהלית והם סבורים כי גם בגין הנ"ל, יש להפחית מהחישוב סכום של 18,582 ₪.

סך הכל טוענים הנתבעים, כי יש להפחית מתחשיב התובעת סכום של 96,052 ₪. את הסכום הנ"ל יש לנכות מן הסכום המקורי בשיעור של 154,940 ₪ כפי שהיה בחודש יולי 2005.

לכן, אם בכלל, חובם של הנתבעים עומד על סכום של 58,915 ₪. מתוך זה סבורים הנתבעים כי יש לחייבם רק ב- 22% כלומר ב- 12,961 ₪ בצרוף ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה החל מיום 31.7.05 ועד לתשלום בפועל.

הכרעה:

לאחר שטענות הצדדים, כתבי הטענות והתצהירים נפרשו לנגד עיני במלואם, הנני להכריע בסכסוך.

הצדדים הסכימו כי ינתן פסק דין לפי סעיף 79א' כאשר החיוב ינוע בין רצפה של 22% לבין תקרה של 77% מגובה הסכום הנתבע.

הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה ביום 20.12.12 והיא מחייבת את הצדדים.

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, אני קובעת כדלקמן:

החיוב שהוטל על הנכס שהיה בבעלות המנוח, בשיעור של 77,383 ₪ לשנת 2003, היה חיוב שגוי.

מקורה של השגיאה, בהתנהלות לא תקינה של המנוח מצד אחד ופקיד העירייה מצד שני.

את השגגה יש לתקן.

מייד כשנתגלתה התקלה, פעלה העירייה במישור החוקי על מנת לתקנה. הן בהגשת תלונה למשטרה כנגד הפקיד הסורר והן ע"י פנייה בכתב למנוח.

יש לקחת בחשבון כי החיוב כפי ששולם במקורו ע"י המנוח , לא היה מלא.

אני קובעת, כי אילו לא היה המנוח פונה אל יטיבצקי ולא מפחית בדרך לא דרך את גובה החיוב, לא היתה נוצרת בעיה.

הנכס, אותו ירשו הנתבעים, היה אפוא נכס שאליו הוצמדה חבות. האחריות לכך, היא של המנוח - המוריש.

עם זאת, גם על העירייה מוטלת החובה לבקר את פקידיה ולדאוג לכך שהגורמים מטעמה יפעלו על פי חוק.

בקביעת סכום ההיטל הנכון שישולם מקץ שנים, יש לקחת בחשבון לא רק את אחריות המנוח - המוריש, אלא גם את אחריות העירייה שהציבה פקיד שסרח בתפקיד מפתח, ולא דאגה למערכת של בקרה פנימית אשר תמנע התנהלות מעין זו.

אינני מקבלת את טענת השיהוי ואף לא את טענת הנתבעים כי לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על פניה זו.

הנתבעים ידעו עוד בשנת 2005 , על טענה של העירייה לגבי הצורך להשלים את ההיטל ובחרו לטמון ראשם בחול. גם להם יש אפוא חלק בהתמשכות הזמן.

גם לשיטתם , הרי אם קיים שיהוי, השיהוי הינו באחריותם לא פחות מאשר באחריות העירייה.

אשר לריבית וההצמדה שהתפיחו את החוב בכחמישים אחוז, נושא זה אינו בהכרח חלק מטענת השיהוי ויש לקחת בחשבון כי משלוח מכתב בשנת 2005 אינו מקנה לעירייה זכאות לשקוט על שמריה תקופת זמן ארוכה.

הגם שטענת השיהוי אינה מכשילה את התביעה, יש לעשות בה שימוש לפחות לרכיב הריבית וההצמדה.

אשר לחישוב השטחים, אני שוקלת את עמדת העירייה מול עמדת הנתבעים ומעדיפה את עמדת העירייה, בהיותה נסמכת על חוקי עזר רלוונטיים.

מסקנות:

בשקלול מלוא הנתונים אני קובעת, כי על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת בגין השלמת דמי ההיטל הרובצים על הנכס, סך המהווה 33% מסכום התביעה.

סכום זה נכון למועד הגשת התביעה 14.6.10 עומד על 100,108 ₪.

לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות המשפט של התובעת בסך של 10,000 ₪, כאשר סכום זה כולל את אגרת המשפט וההוצאות מכל מן וסוג שהוא.

במידת הצורך תוגש פסיקתא לחתימתי.

ניתן היום, כ"ב בניסן תשע"ג, 2 באפריל 2013, בהעדר הצדדים.