פסק-דין

בעלי הדין חתמו על חוזה להפעלת הבריכה העירונית בעיר לוד לתקופה שתחילתה ביום 1.6.03 וסופה ביום 30.9.03. לאחר תום תקופת ההפעלה שילם התובע את אשר נדרש ממנו, והוחזרה לו הערבות הבנקאית שנתן על פי הוראות החוזה. בשנת 2007, כ-4 שנים לאחר סיום היחסים החוזיים בין הצדדים, הטילה הנתבעת 2 עיקול על נכסי התובע בטענה שלא שילם מיסי עירייה לתקופה בה החזיק בבריכה. בעקבות עיקול זה הגיש התובע את תביעתו זו כנגד הנתבעות.

כללי:

בעלי הדין:

1. התובע הוא יזם ובעל עסק עצמאי להפעלת בריכות שחייה.

2. הנתבעת 1 היא חברה כלכלית של עיריית לוד (להלן-"החברה הכלכלית"), אשר הוקמה על פי סעיף 249א לפקודת העיריות [נוסח חדש]. בהתאם לסעיף 249א(א) לפקודה, מועצת העירייה קבעה את נציגיה בגוף המנהל של החברה, וחובת האמון שנציגי העירייה חבים לעיריה לעולם תהיה עדיפה על חובתם כלפי החברה.

3. הנתבעת 2 (להלן-"העירייה") היא עירייה שהוקמה על פי פקודת העירייה, והיא בעלת השליטה בחברה הכלכלית.

האירועים שקדמו להגשת התביעה:

4. בבעלות העירייה בריכה עירונית, אשר מסביב לה ישנם כר דשא ומבנים המשמשים את הבריכה (להלן-"הבריכה"). עד לתום עונת הרחצה של שנת 2002 הפעילה העירייה את הבריכה באמצעות החברה הכלכלית, אך צברה הפסדים בסכומים ניכרים. על כן החליטה העירייה להעביר את תפעול הבריכה העירונית לידיים פרטיות.

5. יש לציין שבשנת 2001 נחתם חוזה בין העירייה לבין החברה הכלכלית לפיו מעבירה העירייה לחברה הכלכלית מספר פרויקטים לביצוע, אך בריכת השחייה לא הייתה ברשימת הפרויקטים (נספח ב' לתצהיר מר הוכמן).

6. ביום 1.10.02 התקיימה ישיבת מועצת העירייה בה החליטה המועצה להעביר לחברה הכלכלית לייזום, ניהול פיקוח ותכנון מספר פרויקטים, וביניהם מתחם הבריכה. בפתח הדיון על נושא זה אמר ראש העיר דאז, מר מקסים לוי ז"ל, כדלקמן:

"מועצת העיר מחליטה להעביר את הפרוייקטים הבאים ל"חברה הכלכלית לוד " לייזום - ניהול פיקוח ותכנון. החברה הכלכלית התחילה לעבוד, ולחברה הכלכלית יש כמה פרוייקטים. הפרוייקטים שניתנים לה הם רק לייזום, ניהול, פיקוח ותכנון. כל נושא המכרז של כל נושא הפרוייקטים האלה עוברים בדרך הצינור של העירייה: ועדת מכרזים, מועצת העיר. לכן נותנים להם רק ליזום: ניהול, פיקוח ותכנון. את מתחם מרכז.

מתחם מרכז הספורט – לפי תכנית לד/520, שזה בריכת השחייה, כולל כל המתחם הזה ...."

(ההדגשות שלי – י.ז.)

משמע מדבריו אלו של ראש העיר שבמערכת היחסים בין החברה הכלכלית והעירייה הייתה החברה הכלכלית שלוחתה של העירייה, ופעילותה מחייבת את העירייה לכל דבר ועניין.

7. בחודש אפריל 2003 פרסמה החברה הכלכלית מכרז להפעלת מתחם הבריכה. לאחר משא ומתן שהתנהל בית הצדדים, חתמו הצדדים על חוזה לפיו קיבל התובעת זיכיון בלעדי להפעלת מתחם הבריכה לתקופה שתחילתה ביום 1.6.03 וסופה ביום 30.9.03. בסעיף 3.19 לחוזה התחייבה העירייה שבכל תקופה ההסכם יהיה רישיון עסק בתוקף. על פי הוראות החוזה מסר התובע לנתבעות כתב ערבות בנקאית למילוי התחייבויתיו על פי החוזה. את הערבות הבנקאית החזיקה העירייה בידיה.

8. לאחר יום 30.9.03 החזיר התובע את מתחם הבריכה לנתבעות, שילם את יתרת חובו שדרשה ממנו החברה הכלכלית, והחברה הכלכלית אישרה לעירייה שהתובע שילם את כל חובותיו על פי החוזה. על סמך אישור זה החזירה העירייה לתובע את הערבות הבנקאית.

9. בחודש יולי 2007 קיבל התובע מכתב ממנו למד שהעירייה הטילה עיקול על 4 כלי רכב הרשומים על שמו בגין אי תשלום ארנונה. התובע פנה חעירייה ואז התברר לו שהעירייה הטילה את העיקולים בגין חוב ארנונה נטען לתקופת הפעלת מתחם הבריכה בסך 67,049.4, כאשר תחילת תקופת החיוב היא מיום 1.5.03, מועד שקדם לתחילת חוזה ההפעלה. התובע פנה באמצעות בא כוחו לעירייה וטען בפניה שעל פי חוזה ההפעלה הוא היה פטור מתשלום ארנונה, אך דבריו לא נשמעו. על כן שילם התובע לעירייה את הסך 28,000 ₪, על מנת שהעירייה תסיר העיקולים מעל כלי הרכב שעוקלו, והגיש תביעתו זו.

טענות הצדדים:

10. לאחר הסרת העיקול מעל כלי הרכב הגיש התובע תביעתו זו, ובה תבע מהנתבעות כדלקמן:

- פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם יסודית 100,000 ₪;

- אבדן בכנסות עקב העדר רשיון עסק לחודשים

יוני, יולי, אוגוסט 2003 300,000 ₪;

- אבדן הכנסות לחודש 6-7/04 עקב איחור

איחור במסירת הבריכה 100,000 ₪;

- הוצאות שהוציא התובע בעבור תיקון

ליקויים בבריכה 30,000 ₪;

- חיוב מיסים עירוניים ביתר (ארנונה

ששולמה בפועל) 28,000 ₪;

- פגיעה בשם הטוב ולשון הרע 50,000 ₪;

- אבדן ערך שווי הרכבים המעוקלים בגין מניעת

שימוש והעדר יכולת להחליף ולשדרג את כלי הרכב 15,000 ₪;

- הוצאות משפטיות שהוציא התובע 10,000 ₪

- עגמת נפש 30,000 ש"ח.

לצרכי אגרה העמיד התובעת את תביעתו על הסך 400,000 ₪.

11. בכתב הגנתן טענו הנתבעות שהתובע הוא זה שהפר את החוזה שנכרת ביניהם, וכי לא הייתה כל התחייבות של הנתבעות לפטור את התובע מתשלום ארנונה, ועירייה אינה מוסמכת לפטור את התובע מתשלום ארנונה.

העדויות:

12. מטעם התובע העידו העדים כדלקמן:

1. התובע בעצמו אשר הגיש תצהיר עדות ראשית אודות נסיבות כריתת החוזה והאירועים שקרו לאחר מכן ונזקיו. התובע נחקר חקירה שכנגד. בעניינים אלו עדותו של התובע היא עדות יחידה עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, אך למרות זאת, סבור אני שיש לסמוך על עדות זו, כפי שיפורט להלן;
2. רו"ח זנדר, אשר הגיש חוות דעת על הפסדיו של התובע בגין הפעלת הבריכה בתקופת ההפעלה. רו"ח זנדר נחקה חקירה שכנגד. נראה שחוות דעתו של רו"ח זנדר מושתתת על השוואת נתוני העיר לוד והעיר אשקלון, בלי לקחת בחשבון את השוני ביניהן, במיוחד בקשר להרכב האוכלוסיות שהן. בחוות דעתו של מר זנדר יש הנחות שלא הוכחו מבחינה אמפירית.

13. מטעם הנתבעות העידו העדים כדלקמן:

1. גב' רקפת סלע פרץ, מנהלת ההכנסות והארנונה בעירייה, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית, ונחקרה חקירה שכנגד. עדה זו לא הייתה מודעת לפרטי החוזה בין בעלי הדין, וכל אשר קיבלה לידיה הוא את החוזה הסופי שנכרת בין הצדדים, ועל פיו פעלה. בהתאם לעדותה, בתקופה שקדמה לחוזה היו חיובי הארנונה נרשמים על שם החברה הכלכלית, אך העירייה לא הייתה גובה אותם מהחברה הכלכלית. מעדותה עולה כי העיקול הוטל על רכבי התובע גם בגין חיובי מים וביוב, ולא הייתה מודעת לכך שהתובע שילם כספים לחברה הכלכלית עבור מים וביוב. על יתר פרטי עדותה של עדה זו אעמוד להלן, ככל שיש צורך בכך;
2. מר צבי הוכמן, אשר היה מנכ"ל החברה הכלכלית בתקופה הרלוונטית לתביעה זו. מר הוכמן חתם על תצהיר עדות ראשית, אשר תומך תמיכה מלאה בטענות הנתבעות. אלא שבחקירתו הנגדית התגלו בקיעים של ממש בעדותו. מחקירתו הנגדית של העד עולה שהוא התלבט קשות בין רצונו להיות נאמן לנתבעות לבין חובתו לומר אמת בבית המשפט ולבית המשפט;
3. מר אופיר אוני, שהוא רו"ח, כלכלן ומשפטן, אשר הגיש חוות דעת נגדית לחוות דעתו של רו"ח זנדר. מחקירתו הנגדית עולה שלא ביצע כל בדיקה מינימלית לצורך הכנת חוות דעתו, ולמעשה ניזון מנתונים אותם מסרו לו הנתבעות. בחקירתו הנגדית התגלו בקיעים רבים עליה עמד ב"כ התובע בסיכומיו. על כן אין בידי לקבל את חוות דעתו של מר אוני.

14. במהלך המשפט עלתה השאלה היכן מצויים כל טיוטות החוזה שהוחלפו בין התובעת לבין החברה הכלכלית. ב"כ הנתבעות טען כי מי שייצג את החברה הכלכלית בחוזה וניסח את החוזה הוא עו"ד רדואן אבו-ערארה, וכי הוא פנה לעו"ד אבו-ערארה שהודיע שאין בידיו את טיוטות החוזה שבין הצדדים. מחקירתו הנגדית של מר הוכמן עולה שהנתבעות יודעות היכן בדיוק מצויים כל תיקי החברה הכלכלית, ותיק מתחם הבריכה בכללם, אך לא טרחו לגלות זאת ולא טרחו לבדוק האם בתיק זה מצויות כל טיוטות החוזה שהוחלפו בין הצדדים.

הנתבעות לא טרחו להזמין לעדות את עו"ד אבו-ערארה על מנת שיעיד על מהלך המו"מ שהתנהל בין הצדדים, על מנת שישפוך אור על הליך זה.

מהמסמכים שהגישו הצדדים עולה כי מר ניקי מיכאלי, מנהל אגף תרבות נוער וספורט, היה מעורה היטב בכל מערכת היחסים עם התובע. הנתבעות לא טרחו להזמין את מר מיכאלי לעדות.

מחדלים אלו פועלים כנגד הנתבעת, שכן חזקה על בעל דין שאם הראיות שיכול היה להביא היו לטובתו, היה מביא אותן לבית המשפט. ראה לענין זה את ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון קבלנות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט(1), 450; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח' פ"ד מז(2), 605, 614; ע"א 369/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ ואח' פ"ד נח(2), 385].

סיכומי הצדדים:

15. בסיכומיו טען התובע כדלקמן:

1. מחומר הראיות עולה שהוסכם בין הצדדים שהתובע יהיה פטור מתשלום מסים עירוניים וישא אך ורק בהוצאות השוטפות של הבריכה. בתמורה לכך נהנו הנתבעות מפרויקטים שנערכו ללא תמורה על חשבון התובע בבריכה בעונת הקיץ לטובת לימודי שחיה של משרד החינוך שהיו באחריות העירייה וכן נהנו מ-5 אירועים שהוסכם שהעירייה תערוך ללא תמורה בשטח הבריכה על חשבון התובע;
2. הנתבעות מסרו לתובע בריכה לא שמישה, והציגה בפני התובע מצגים כוזבים. הפגמים היו פגמים נסתרים שלא היה ניתן לעמוד עליהם, אלא רק לאחר קבלת החזקה בבריכה והפעלתה. פגמים אלו אילצו את התובע לדחות את מועד הפעלת הבריכה לראשית חודש יולי 2003 (במקום 1.6.03) ובכך נגרמו לו הפסדי הכנסה רבים;
3. הוכח שהנתבעות התחייבו שהתובע יקבל את הבריכה עם רישיון עסק בר תוקף. בפועל, רק ביום 17.8.03 קיבל התובע את הרישיון. כתוצאה מכך נחל התובע הפסדי הכנסה כבירים בלתי הפיכים, שלא ניתן היה להשיבם;
4. עדויות מר הוכמן וגב' פרץ תומכות למעשה בטענותיו של התובע;
5. מחקירתו הנגדית של רו"ח אופיר אוני עולה שאין להסתמך עליה;
6. התובע הוכיח את נזקיו;
7. לבית המשפט יש סמכות לדון בתביעת התובע לעניין חוב הארנונה.

16. הנתבעות טענו בסיכומיהם כדלקמן:

1. תביעתו של התובע התיישנה, והתובע השתהה בהגשת תביעתו;
2. ממכתב מנהל אגף המים עולה שהבריכה הייתה פעילה כבר ביום 1.6.03, אך תחזק את הבריכה באופן ירוד וכושל;
3. התובע מושתק מלטעון טענותיו אודות מצב הבריכה בעת שנמסרה לו, לאור הצהרותיו בחוזה ההפעלה, וחובתו לבצע תיקונים מסוימים בבריכה לצורך הפעלתה. יתירה מכך, התובע לא טרח לטעון בזמן אמת טענותיו אודות מצב הבריכה;
4. לתובע יש אחריות אישית לדאוג לרישיון עסק להפעלת הבריכה. התובע אינו יכול להסתמך על סעיף 3.19 לחוזה, שכן העירייה לא הייתה צד לחוזה ההפעלה. החברה הכלכלית דרשה מהתובע במכתב מיום 30.6.03 לדאוג לקבל רישיון לעסק. האחריות לקבלת הרישיון רבצה על כתפי התובע, ששכן היה עליו לעמוד בתנאי תברואה שנקבעו על ידי משרד הבריאות בהתאם לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי9, תשע"ג-2013;
5. התובע הפעיל את הבריכה גם ללא רישיון עסק, והחברה הכלכלית התריעה בפניו שתיאלץ לסגור הבריכה אם יפעיל אותה ללא רישיון עסק. התובע הודה שהפעיל קורסי שחיה בבריכה גם כאשר לא היה לו רישיון לניהול עסק;
6. החובה לתשלום ארנונה חלה על התובע, ולא הוסכם עמו שיהיה פטור מתשלום ארנונה. יתירה מכך לא העירייה ולא החברה הכלכלית מוסמכות לפטור את התובע מתשלום ארנונה. התובע קיבל דרישה לתשלום ארנונה כבר ביום 24.7.03, אך לא פעל לביטול חיוב זה. מר הוכמן הכחיש שהתובע פנה אליו בעניין זה, והוא אמר לתובע שאין לו ממה לדאוג והחיוב נעשה בטעות. אין לקבל את טענת התובע של ביטול הארנונה תמורת האירועים;
7. התובע לא הוכיח את סכומי התביעה;
8. אין לסמוך על חוות דעתו של מר זנדר.

דיון ומסקנות:

התיישנות ושיהוי:

17. סבור אני שיש לדחות את טענת ההתיישנות שטענו הנתבעות מהטעם שהאירועים עליהם תובע התובע נמשכו לפחות עד למחצית השנייה של חודש אוגוסט 2003. התביעה הוגשה ביום 14.6.10, כך שהיא הוגשה לפני שחלפה תקופת ההתיישנות.

18. התובע הגיש תביעתו סמוך לתום תקופת ההתיישנות. התובע סבר שעם תשלום הסך 35,000 ₪ הוא סיים את כל חובותיו והתחייבויותיו בגין חוזה ההפעלה. התובע היה מוכן לוותר על טענותיו, ובלבד שהנתבעות תעזובנה אותו לנפשו. משבחרה העירייה לגבות ממנו את חוב הארנונה המים והביוב שלא כדין והטילה עיקול על כלי רכבו, עמד על זכויותיו. בכך אין לבוא בטרוניה עם התובע, במיוחד שהעירייה החלה לפעול כנגדו רק כ-4 שנים לאחר תום תקופת החוזה.

החברה הכלכלית פעלה בשמה ובשם העירייה:

19. טוענות הנתבעות שהחוזה נחתם אך ורק עם החברה הכלכלית, ואין לתובע כל עילת תביעה כנגד העירייה.

20. סבור אני שיש לדחות טענה זו, מהסיבות שיפורט להלן.

1) כפי שציינתי לעיל, מדברי ראש העיר בישיבת המועצה עולה שהחברה הכלכלית פעלה בשמה ועבורה של העירייה;

2) מהמבוא לחוזה עולה שהחברה הכלכלית הייתה שלוחתה וידה הארוכה של העירייה להיכנס למו"מ ולחתום על חוזה להפעלת הבריכה, כפי שנכתב במבוא לחוזה:

הואיל: עיריית לוד (להלן: "עיריית לוד") הינה בעלת הזכויות בבריכת השחייה לרבות המתקנים והשטח הצמודים לבריכה (להלן: הבריכה");

והואיל: ועיריית לוד מעוניינת להפעיל את הבריכה באמצעות מפעיל שהינו יזם פרטי;

והואיל: ועיריית לוד העבירה לחברה את נושא ניהול הבריכה והחברה מוסמכת להיכנס למו"מ עם המפעיל ולחתום על הסכם ההפעלה הנדון וכן הקשור והנוגע לו;

והואיל: והחברה הינה האחראית מטעם העירייה לביצוע והפעלת הוראות הסכם זה ועל המפעיל למלא אחר הוראות החברה בכל הקשור לתפעול הבריכה בהתאם לתנאי הסכם זה; ..."

3) בעת המו"מ עם התובע ישבו עם התובע הן נציגי העירייה ואן נציגי החברה הכלכלית, דבר העולה בקנה אחד עם האחריות המשותפת של שתי הנתבעות כלפי התובע.

תשלום ארנונה:

21. כפי שציינתי לעיל, הנתבעות לא הזמינו לעדות את עו"ד אבו-ערארה ואת מר מיכאלי להעיד את מהלך המו"מ לכרית חוזה ההפעלה ולא המציאו את טיוטות החוזה אשר הוחלפו בין הצדדים, למרות שתיק הבריכה בחברה הכלכלית מצוי בידיה וידוע בדיוק היכן הוא מצוי.

22. התובע צירף לתצהירו חלק מטיוטות החוזה שהוחלפו בין הצדדים. הסעיפים הרלוונטיים בטיוטות ובחוזה הינם סעיפים 3.7 ו-3.9.

נוסח סעיפים אלו בטיוטות היה כדלקמן:

"3.7 המפעיל לבדו ישא במלוא החיובים כפי שיוטלו במהלך ולגבי כל תקופת ההסכם בגין השימוש בחשמל, במים ובגז בבריכה - בין אם אלה יוטלו על ידי ספקי החשמל, המים והגז, ובין אם יוטלו על ידי העירייה.

3.9 המפעיל ישלם במשך כל תקופת ההסכם את כל המסים, הארנונות וההיטלים הממשלתיים והעירוניים למיניהם אשר יחולו ו/או יוטלו על הבריכה ו/או בקשר עמו, הן אלה החלים על נכסי דלא ניידי והן אלה החלים על המחזיקים בהם ו/או משתמשים בהם, וזאת במשך כל תקופת ההסכם."

מעיון בחוזה ההפעלה שנחתם בין הצדדים עולה שנוסח סעיף 3.7 נותר כשהיה, אך נוסח סעיף 3.9 לחוזה שונה, ובחוזה נכתב כדלקמן:

"3.9 מבלי לגרוע בכלליות האמור לעיל, כל ההוצאות השוטפות, הנוגעות להפעלת שטח הבריכה מכל מין וסוג שהוא ישולמו על ידי המפעיל."

שינוי נוסח זה מחייב הסבר. את ההסבר מספק התובע בעדותו. לדבריו, בעקבות דרישת הנתבעות במהלך המו"מ לקיים בבריכה במהלך תקופת החוזה ללא תשלום קורסי שחיה לילדי העיר לוד ועד 5 אירועים, הוא דרש בתמורה לפטור אותו מתשלום ארנונה. בעת שדרש זאת, ומאחר והנתבעות רצו שהבריכה תתחיל לפעול, מחק עו"ד אבו ערארה את החובה לתשלום ארנונה מסעיף 3.9 לחוזה. משמע מכך, שהייתה התחייבות חוזית של הנתבעות שלא לחייב את התובע בתשלום ארנונה. בהעדר עדות נגדית לעדות התובע, יש לקבל עדותו זו ולקבוע שאכן בחוזה ההפעלה פטרו אותו הנתבעות מתשלום ארנונה.

23. מר הוכמן העיד שלא התחייבות של הנתבעות לפטור את התובע מתשלום ארנונה. אין בידי לקבל את עדותו של מר הוכמן בעניין זה, שכן מחקירתו הנגדית של מר הוכמן עולה שאינו זוכר בדיוק מה היה במו"מ, ומאז ושנת 2003 ועד למועד חקירתו הנגדית לא עיין במסמכים אלו.

24. ביום 24.7.03 שלחה העירייה דרישת תשלום בגין ארנונה ל"מזנון בריכת שחיה", אך לא רשמה בדרישה זו את שמו של התובע. בדרישה זו היה חיוב שוטף בסך 1,417.40 ₪ וחיוב בגין שנים קודמות בסך 13,856.10 ₪, ובסה"כ 15,273.50 ₪. התובע פנה למר הוכמן בקשר לחיוב זה, אך מר הוכמן אמר לו שאין לו מה לדאוג וכי חיוב זה יבוטל. לתובע לא הייתה כל סיבה לפקפק בדברי מר הוכמן לאור העובדה שדרישת התשלום לא נרשמה על שמו והיא כללה חובות בגין שנים קודמות, לפני שקיבל לידיו את תפעול הבריכה, שנים בהם תפעול הבריכה היה בידי החברה הכלכלית או העירייה.

25. טוענות הנתבעות שלא ייתכן שהעירייה תפטור את התובע מתשלום ארנונה. סבור אני שאת התשובה לטענה זו נתנה גב' רקפת פרץ בעמ' 36 לפרוטוקול. גב' פרץ אמרה שבעת שהחברה הכלכלית הפעילה את הבריכה, חיובי הארנונה נרשמו על שם החברה הכלכלית, ולחברה הכלכלית יש חובות ארנונה לעירייה. משמע מכך שהעירייה רשמה את חובות הארנונה בגין הבריכה על שם החברה הכלכלית אך לא גבתה אותם ממנה. גם במקרה זה ניתן לרשום את חוב הארנונה על שם החברה הכלכלית, ולגבותם מהחברה הכלכלית.

החברה הכלכלית חתמה על החוזה עם התובע בשמה ובשם העירייה, כפי העולה מדברי ראש העיר שצוטטו לעיל וכפי העולה מהמבוא לחוזה, ויש ליתן להתחייבות זו את הפרשנות המקיימת אותה, ולא פרשנות המאיינת אותה.

26. בהתאם להוראות החוזה, היה על התובעת להפקיד בידי הנתבעות ערבות בנקאית על הסך 70,000 ₪ להבטחת מילוי כל התחייבויותיו על פי החוזה. בסוף תקופת החוזה שילם התובע לחברה הכלכלית את הסך 35,000 ₪. ביום 7.10.03 כתב מר הוכמן מכתב למר מיכאלי שהתובע שילם את כל חובותיו כולל חשמל ומים. באותו מועד כתב מר הוכמן מכתב לתובע שעם פרעון השיק על הסך 35,000 תוחזר לו הערבות הבנקאית. ואכן, השיק נפרע והערבות הבנקאית הוחזרה לתובע. החזרת הערבות הבנקאית גם ללא תשלום הארנונה מעידה שאכן התובע הופטר מתשלום הארנונה בגין הבריכה.

27. אשר על כן, סבור אני שהעירייה לא הייתה זכאית לחייב את התובע בתשלומי ארנונה, והיה עליה לזקוף את חיובי הארנונה על החברה הכלכלית, בהתאם להתחייבותן בחוזה ההפעלה. בכך שהעירייה חייבה את התובע בתשלומי ארנונה, הפרה את החוזה הפרה יסודית.

רישיון לניהול עסק:

28. טוען התובע שהנתבעות לקחו על עצמן להוציא רישיון עסק לבריכה, ואילו הנתבעות הכחישו טענה זו.

29. גם במחלוקת זו יש לבדוק את נוסח טיוטות החוזה שהוחלפו בין הצדדים לבין נוסח החוזה בכל הקשור לחובה להוציא רישיון עסק.

בסעיף 2.3 לטיוטת החוזה נכתב כדלקמן:

"המפעיל מתחייב לפתוח ולהפעיל את הבריכה בהתאם לחוק ולתקנות הנוגעות בדבר, והמפעיל מתחייב לעשות כל הנדרש בהסכם זה על מנת לדאוג לרשיון עסק עבור הבריכה. יחד עם זאת ברור כי המפעיל בהיותו המשקיע, המחזיק ומנהל המקום יהא רשאי לגבות מהמשתמשים בבריכה מחיר סביר."

בחוזה שנחתם בין הצדדים, נוסח סעיף 2.3 הוא כדלקמן:

"המפעיל מתחייב לפתוח ולהפעיל את הבריכה בהתאם לחוק ולתקנות הנוגעות בדבר. יחד עם זאת ברור כי המפעיל בהיותו המשקיע, המחזיק ומנהל המקום יהא רשאי לגבות מהמשתמשים בבריכה מחיר סביר."

שינוי נוסח זה בין הטיוטה לבין החוזה תומך בטענתו של התובע שהנתבעות התחייבו ליתן לתובע את הבריכה עם רישיון עסק בר-תוקף. לשינוי הנוסח מצטרפות מספר עובדות והן:

1. אמנם התובע הגיש בקשה לרישיון עסק למחלקת רישוי עסקים בעירייה, אך מנהל רישוי עסקים בעירייה לא פנה לתובע לקבלת פרטים ומסמכים, אלא פנה ישירות למר הוכמן;
2. העירייה לא גבתה כל אגרה שהיא מהתובע עבור הרישיון לניהול עסק.

30. לאור האמור לעיל, סבור אני שהנתבעות לקחו על עצמן ליתן לתובע את הבריכה עם רישיון לניהול עסק. אלא שרישיון זה ניתן לתובע רק ביום 17.8.03.

31. למרות שלא היה לבריכה רישיון לעסק, הפעילו הנתבעות את כל חוגי השחייה לילדי העיר, דבר שחייב את התובע להחזיק צוות תפעול במקום. כן ערכו הנתבעות לפחות אירוע אחד בבריכה, גם כאשר לא היה רישיון עסק לבריכה. על כן טענת הנתבעות שהתובע הפר את החוזה עקב כך שהפעיל את הבריכה גם כאשר לא היה לו רישיון להפעלת הבריכה צורמת מאד, ונטענת בחוסר תום לב.

32. סבור אני שבכך הפרו הנתבעות את החוזה הפרה יסודית בכך שמסרו לתובע את הבריכה ללא רישיון עסק.

מצב הבריכה בעת שנמסרה לתובע:

33. טוען התובע כי הנתבעות הצהירו בפניו שהבריכה במצב תקין, וניתן להפעילה, אם כי יש לבצע בה תיקונים קלים. אך כאשר התחיל להפעיל את הבריכה, התגלו ליקויים נסתרים שהנתבעות לא גילו אותן לתובע. לעומתו טוענות הנתבעות שהתובע הצהיר בחוזה שהוא בדק את הבריכה וקיבל אותה במצב המשביע את רצונו, ולכן מנוע הוא מלטעון כל טענה שהיא אודות מצב הבריכה בעת שנמסרה לו.

34. מחוזה ההפעלה עולה שהתובע ידע כבר בעת המו"מ שעליו להשקיע כספים בתיקון ליקויים בבריכה. מנספח ב' לתצהיר התובע עולה שהתובע עמד בקשר עם העירייה בעניין הפעלת הבריכה כבר בחודש דצמבר 2002, וכבר אז העריך שעליו להשקיע בבריכה כ- 200,000 ₪ כהשקעה הראשונית כדי להכין את הבריכה לתפעול ולשיפוץ ליקויים בבריכה. אך האמור בנייר עמדה זה אינו אומר שהתובע ידע מה מצב כל המתקנים החשמליים המשמשים את הבריכה, שכן סביר להניח שבחודש דצמבר הבריכה לא הייתה פעילה, והתובע לא היה יכול לדעת האם המתקנים החשמליים המשמשים את הבריכה, כגון משאבות, מסננים, מתקני כלור וכו' הם תקינים.

35. לאור האמור לעיל, לא הוברר כל הצורך האם התובע ידע מה היה מצב הבריכה לפני קבלתה. אך על הנתבעות היה לגלות באופן יזום לתובע מה היה מצב המכשירים החשמליים ששימשו את הבריכה, שכן הן אלה שהפעילו את הבריכה בעונת 2002..

הפרת החוזה:

36. העירייה חייבה את התובע בארנונה עבור התקופה בה הבריכה הייתה בחזקתו, בניגוד לתניית החוזה הפוטרת את התובע מתשלומי ארנונה. כמו כן, הנתבעות המציאו לתובע רישיון עסק לבריכה רק ביום 17.8.03, זמן קצר לפני תום תקופת ההפעלה. תוך כדי הפעלת הבריכה התגלו הליקויים במכשירים החשמליים בבריכה, ליקויים שלא ניתן היה לגלות בבדיקה רגילה של הבריכה ללא הפעלתה. התובע תיקן ליקויים אלו עם התגלותם. הנתבעות, כמי שהפעילו הבריכה בשנת 2002 ידעו על ליקויים אלו, והיה עליהם להודיע לתובע על ליקויים אלו. בנסיבות אלו סבור אני שהנתבעות הפרו את החוזה הפרה יסודית.

37. בסעיף 5.10 לחוזה הסכימו הצדדים שכל צד שיפר את ההסכם הפרה יסודית, ישלם לצד האחר פיצויים קבועים מוסכמים ומוערכים מראש, ללא צורך בהוכחת כל נזק, את הסך 100,000 ₪. הצדדים העריכו במועד החתימה על החוזה כי סכום זה מגלם את הנזק מינימאלי שעלול להיגרם לצד הנפגע עקב הפרתו היסודית של ההסכם.

38. מאחר והנתבעות הפרו את החוזה הפרות יסודיות, זכאי התובע לקבל את הפיצוי המוסכם בסך 100,000 ₪ מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

השבת הסך 28,000 ₪:

39. על מנת להסיר את העיקול שהטילה העירייה על כלי הרכב של התובע, שילם התובע לעירייה את הסך 28,000 ₪. התובע זכאי להשבת הסך 28,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

הטלת העיקול ולשון הרע:

40. הפסיקה הכירה בכך שהטלת עיקול שלא כדין מהווה עוולה על פי חוק איסור לשון הרע (ע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ. עיריית ירושלים (פורסם בנבו,24.3.11)).

41. לעיל קבעתי שבחוזה ההפעלה הופטר התובע מתשלום ארנונה, וכי החברה הכלכלית פעלה גם בשמה של העירייה. על כן, בהטלת העיקול על כלי הרכב הוציאה העירייה לשון הרע על התובע.

42. מעדותה של גב' פרץ עולה שהעיקול הוטל גם בגין חיובי מים וביוב. מחומר הראיות עולה שהחברה הכלכלית גבתה מאת התובע תשלומים עבור מים וביוב עבור כל תקופת החוזה, אך לא העבירה אותם לעירייה. בנסיבות אלו, הן העירייה והן החברה הכלכלית אחראיות על הטלת העיקול בגין חוב המים והביוב, למרות שחוב זה שולם.

43. התובע תובע את הסך 100,000 ₪ עבור הפגיעה בשמו הטוב. מהוראות סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 עולה שבית המשפט מוסמך לפסוק לתובע ללא הוכחת נזק את הסך 50,000 ₪, ואם הפרסום היה בכוונה לפגוע, אזי מוסמך בית המשפט לפסוק פיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק. במקרה שבפנינו נראה מחקירתה הנגדית של גב' פרץ שהעיקול על כלי הרכב של התובע הוטל עקב חוסר זרימת מידע בין החברה הכלכלית לבין העירייה או כתוצאה משכחה של עובדות שהיו ידועות לחברה כלכלית ולאנשי העירייה בעת כריתת חוזה ההפעלה.

44. התובע נאלץ לטרוח יתר על המידה על מנת לבטל את העיקולים שהוטלו כל כלי רכבו, למרות העיקולים אלו הוטלו שלא כדין. הנתבעות דחו את טענותיו בלי לבדוק את תיק הבריכה בחברה הכלכלית. התובע נאלץ לשלם את הסך 28,000 ₪ כדי לבטל את העיקול על כלי רכבו. מהשתלשלות העניינים נגרמה לתובע פגיעה בשמו הטוב ועגמת נפש רבה. על כן, סבור אני שהפיצוי בסך 35,000 ₪ הוא סביר בנסיבות העניין.

פיצויים בגין אי יכולת לשדרג את כלי הרכב:

45. התובע תבע את הסך 15,000 ₪ בגין אי יכולת לשדרג את כלי הרכב. התובע לא הציג כל ראיה להוכיח טענתו זו ואת גובה הנזק, על כן יש לדחות טענתו זו.

פיצויים בגין עגמת נפש:

46. התובע תבע את הסך 30,000 ₪ בגין עגמת נפש. אכן נגרמה לתובע עגמת נפש בגין התנהגות העירייה. אך סבור אני שפיצוי בגין עגמת נפש כלול בפיצוי המוסכם שפסקתי לעיל.

פיצוי בגין אבדן הכנסות:

47. התובע הגיש את חוות דעתו של רו"ח זנדר לפיה נגרמו לתובע הפסדים בסך 926,232 ₪. בחוות דעתו מתבסס רו"ח זנדר על השוואת ההכנסות מהבריכה להכנסות מבריכה בעיר אשקלון.

48. סבור אני שאין לקבל את חוות דעתו מר רו"ח זנדר, מהסיבות כדלקמן:

1. האוכלוסייה בעיר אשקלון שונה באופן מהותי מאוכלוסיית העיר לוד. בלוד יש אוכלוסייה המורכבת מ-3 דתות: יהודית, מוסלמית ונוצרית, שרובה שומרת על הפרדה בין המינים. הפרדה זו מביאה לידי שימוש קטן יותר בבריכה;
2. לא מצאתי כל טיעון שהיו בבריכה שעות פעילות נפרדות לנשים ולגברים, שהיה בהן כדי להביא לשימוש גדול יותר בבריכה של גברים ונשים, החיים בחברה בה יש הפרדה בין המינים;
3. העסק של התובע בבריכה היה עסק חדש, ואין כל נתונים להשוואה משנה קודמת, כך שכל ההנחות הינן הנחות ספקולטיביות;
4. רו"ח זנדר לא הסתמך על מאזן בוחן המתייחס לתקופה שמיום 1.6.03 ועד ליום 30.9.03, שהוא מדויק יותר, אלא התייחס למאזן בוחן שנתי, שהוא מדויק פחות, ככל שהוא נוגע לתביעת התובע;
5. ממאזן הבוחן עולה שהכנסות התובע מהפעלת בריכת השחייה היו 189,979.66 ₪ ואילו הוצאות החזקת הבריכה היו 122,635.10 ₪. דהיינו לתובע היה רווח תפעולי מהבריכה. על התובע היה להביא ניתוח של רו"ח זנדר מה היו ההכנסות בכל חודש מחודשי הפעלת הבריכה, תוך פירוט רכיבי ההכנסות, על מנת שנדע מה הייתה הפעלות בבריכה. דבר זה לא נעשה;
6. רו"ח זנדר חישב את הפסק ההכנסות ברוטו. לא כל ההכנסות היו נשארות בידי התובע, שכן היה עליו לשלם מסים על סכום אבדן ההכנסות אם אכן היה מקב ההכנסות בפועל. בהעדר חישוב המס, אין להסתמך על חוות דעתו של רו"ח זנדר.

49. לאור כל האמור לעיל, דוחה אני את תביעת התובע בגין הפסד הכנסות.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן:

1. את הסך 163,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (14.6.10 ועד ליום התשלום בפועל;
2. את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. במסגרת הוצאות המשפט יש לחשב האגרה על סכום הזכייה בפועל, ואין להביא בחשבון את שכרו של רו"ח זנדר;
3. שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ד, 19 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.