עניין לנו בתביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה מיום 11.9.07.

1. התובע יליד 7.7.1968 , אב לשני ילדים מנישואין ראשונים ואב לילד מנישואין שניים.

כבן 39 בעת התאונה. כבן 48 כיום.

במועד הרלוונטי לתביעה עבד כמפעיל מכונה במחלקת גרנולציה במפעל הנתבעת מס' 1 (להלן – דקסון). הנתבעת מס' 2 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את חבותה של דקסון כמעסיקה בתקופה הרלוונטית לתביעה.

1. ביום 11.9.07, במסגרת עבודתו במשמרת שניה, ניסה התובע לנקות את מכונת הערבוב אותה הפעיל אולם מאחר שסכין המכונה טרם סיימה להסתובב, נפגעו 3 אצבעות מידו השמאלית של התובע (להלן – התאונה).
2. התובע פונה באמבולנס לטיפול רפואי בבית החולים הלל יפה בחדרה. שם אובחנו הפגיעות הבאות:

"שמאל: אצבע 2- חתך בהיבט וולארי, בגליל דיסטאלי, מערב את מיטת הציפורן

אצבע 3- קטיעה בגובה הגליל המדיאלי

אצבע 4- שבר פתוח בגליל הרחיקני."

1. התובע אושפז למשך 7 ימים ועבר השלמה של הקטיעה, תפירה והטריה של הפצעים.

התובע שהה בתקופה של אי-כושר, במסגרתה אף הוכר על ידי המל"ל כ-"נכה נזקק" (עד ליום 31.12.08).

1. התובע פוטר מחברת דקסון ביום 19.11.08 עקב הצורך בהתייעלות וכן עקב אי כשירותו לשוב לעבודה מלאה (ראו המכתבים מיום 17.11.08 ומיום 19.11.08 שצורפו נספח ד' לתצהיר התובע).
2. התובע סבל מרגישות באצבעות הפגועות וביום 28.7.08 עבר הליך ניתוחי נוסף להסרת נוירומות מאצבע 3 (האצבע הקטועה) ומאצבע 2 במרפאת כף היד של המרכז הרפואי שיבא. גם לאחר הניתוח, המשיך התובע לסבול מרגישות בידו השמאלית (כפי שניתן ללמוד מן המסמכים הרפואיים ומבדיקות המומחים שנתנו חוות דעת במסגרת הליך זה).
3. מאז פיטוריו עשה התובע מאמצים להשתלב מחדש בשוק העבודה. התובע עבר קורסים לשיקום באמצעות מחלקת השיקום במוסד לביטוח לאומי שם למד מקצועות העשויים להתאים למוגבלותו, כגון בקרת איכות וניהל מחסן. עם זאת, לא עלה בידו להשתלב במקצועות אלו בשוק העבודה. התובע נדד בין מעסיקים שונים, התפקידים שהצליח לעסוק בהם היו בדרגת שכר ומקצועיות נמוכים מתפקידו כמפעיל מכונה. בשלב מסוים נישא שוב ועבר להתגורר בסנט פטרבורג עם רעייתו בשנת 2012. בשנת 2014 חזר ארצה ומאז הינו מתגורר בישראל.

מסכת הראיות

1. מטעם התובע נשמעה עדותו שלו וכן עדותם של בתו (להלן – אנה) ושני עובדים נוספים במפעל בעת התאונה - מר גיל ברונשטיין (להלן – גיל) ומר ודים ליטבינוב (להלן –ודים).
2. כמו כן, נשמעו עדויות של שני המומחים ברפואה תעסוקתית – פרופ' כראל מטעם התובע וד"ר מזור מטעם הנתבעות.

תמצית טענות הצדדים

1. התובע סבור כי התאונה נגרמה עקב רשלנות בנהלי העבודה והפיקוח אצל דקסון, אשר הסירה את אמצעי המיגון עימו סופקה המכונה וחשפה את העובדים לסכנה הכרוכה בניקיון המכונה בידיים חשופות.
2. התאונה גדעה את חייו באיבחה, שכן אילצה אותו להתמודד עם פציעה תפקודית קשה אשר מנעה ממנו השתלבות מחדש בשוק התעסוקה במקצוע המתאים לכישוריו. זאת, חרף מאמצים שעשה על מנת להתאים את עצמו למצבו המוגבל לאחר התאונה וניסיונותיו להשתלב במקצועות שיתאימו למצבו.
3. התובע מתאר את הקושי הכלכלי הניכר אליו נקלע עקב התאונה, הן בשל חוסר האפשרות להתפרנס למחייתו ולכלכל את ילדיו מנישואיו הראשונים והן בשל הקושי התפקודי שיצרה הפגיעה על תפקודו היומיומי והתלות שיצרה עבורו כך שנזקק להסתייע באחרים.
4. בנוסף, התובע סבור כי התנהלותה של דקסון הינה בלתי ראויה שכן לא זו בלבד שברשלנותה הובילה לפציעתו, אלא שחרף התחייבותה למצוא לו מקום תעסוקה אחר במסגרת המפעל, אשר יתאים למוגבלותו, אזי פיטרה אותו בשל מוגבלות זו ובכך האדירה את נזקיו.
5. הנתבעות סבורות כי נסיבות הפציעה שנויות במחלוקת ואינן מבססות כל חבות לפתחה של דקסון.
   לחלופין, הוכח כי התובע פעל בניגוד מוחלט לנהלי העבודה ולכן יש לייחס לו אשם תורם בשיעור ניכר.
6. לעניין הנזק, הרי טענות התובע מאדירות את היקף הנזק, בניגוד לראיות שהוצגו ולנזק הממשי שנגרם בפועל. אמנם, הנכות הרפואית שנקבעה הינה בשיעור 24% אולם הנכות התפקודית נמוכה מכך. הפסדיו הנטענים של התובע נובעים בעיקרם מנתוניו האישיים אף עובר לתאונה, העובדה שלא התמיד במקומות עבודה גם עובר לתאונה וכך המשיך להתנהל גם אחריה, ללא קשר למוגבלות שנגרמה לו.
7. בנוסף, חומר הראיות מצביע על התאוששות אישית ותעסוקתית ראויות, כאשר התובע בוחר, מטעמיו שלו, לא לממש את הפוטנציאל הגלום בו והתנהלות זו יש לייחס לחובתו. הנתבעות מפנות בהקשר זה לחוסר מהימנות מצד התובע ביחס לתיאור מצבו לאחר התאונה וכיום, בין היתר מפנה לתיעוד רפואי לפיו הינו משחק כדורסל חרף טענתו לכך שאינו משתמש ביד שמאל.

דיון והכרעה

1. סוגיית החבות
2. עוולת הרשלנות הקלאסית דרשה הוכחת קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) לצורך הטלת אחריות על נתבע. אולם, לאור המודל החדש שאומץ בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.13), בתביעה של עובד מול מעסיק, אין צורך לבחון תחילה קיומה של חובה שכן הפסיקה כבר מניחה קיומה של חובת זהירות. ראו את דבריו של כב' השופט עמית שם:

"14. בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)..."

1. על מנת לבחון קיומה של התרשלות, נדון בנסיבות התרחשות התאונה.

במועד התאונה התובע עבד במשמרת שנייה, בשעת אחר צהריים, כמפעיל של מכונת מיקסר מדגם "גרל אולטימה" שנועדה לערבוב חומרי תרופה (להלן – המכונה).

1. התובע טוען כי לאחר שווידא כי המכונה הפסיקה את פעולתה, ביצע ניקוי של פתח הריקון של המכונה ולצורך כך הכניס את ידו השמאלית למכונה וזו נפגעה מסכין המכונה אשר טרם סיים להסתובב (סעיף 5 לתצהיר התובע).
2. על פי העדויות מטעם התובע, כאשר הובאה המכונה למפעל, כשנה לפני התאונה, היא הורכבה כאשר על פתח הריקון הותקנו מגן ורשת חיצונית. כך נמנעה מן העובדים האפשרות להכניס יד למכונה לצורך ניקוי פתח הריקון. לצורך ביצוע פעולה זו היה צורך להזמין טכנאי.

התובע טוען כי ההגנות המתוארות הוסרו בהוראת מנהל הייצור בשעתו, מר פייפל, על מנת שהעובדים יוכלו לנקות את פתח הריקון בעצמם (ראו סעיף 4 לתצהיר התובע, סעיפים 5-4 לתצהיר גיל וסעיפים 6-4 לתצהיר ודים). עוד נטען כי לאחר התאונה, ניתנה הוראה להרכיב את המגן ולא לעבוד על המכונה בלעדיו (סעיף 7 לתצהיר גיל וסעיף 9 לתצהיר ודים).

1. הנתבעת סבורה כי נסיבות התאונה לא הוכחו שכן הן מבוססות על עדות יחידה של התובע.
   בנוסף, התובע הכיר את המכונה ובמסגרת עבודתו במפעל עבד כשנתיים על המכונה או על מכונות דומות. אין מחלוקת כי התובע עבר הדרכת בטיחות במסגרת עבודתו.

למרות זאת הוא הכניס את ידו ל'קרבי' המכונה, עד שהגיע ללהביה, מבלי שהיה בפעולה זו צורך ומבלי שביצע פעולות שונות שהיו מבטיחות כי לא יפגע (וידוא של כיבוי המכונה בלוח הפיקוד, הורדת הגיגית).

1. זאת ועוד. על פי עדותו של ודים, למכונה היה מנגנון "מיקרוסוויץ'" אשר מנתק את המגעים ועוצר את פעולת המכונה ברגע שאחד הפתחים פתוח. כלומר, גם אם התאונה אירעה כפי שטוען התובע, הרי שרשלנותו ברורה ויש לייחס לו אשם תורם ניכר בגינה.
2. נפתח בקביעת נסיבות התרחשות התאונה. אני סבורה כי יש לאמץ את גרסת התובע בשל מספר טעמים.

הראשון, משום שמצאתי את עדותו של התובע לעניין זה אמינה ועקבית.

אמנם, לא היו עדים נוספים לאירוע עצמו, ולכן תיאור התאונה מסתמך על עדותו של התובע בלבד, המהווה עדות יחידה על כל המשתמע מכך. אולם עדותו של התובע עקבית וברורה.
במהלך חקירתו נדרש התובע לתאר את שיטת עבודתו ונסיבות התרחשות התאונה מספר רב של פעמים בווריאציות שונות. תשובותיו, לרבות הסימון שביצע על התמונות שצורפו לתצהירו (סומנו 1-9), נותרו עקביות ובהירות, תוך שהוא חוזר באופן ברור ופשוט על הנתונים כפי שהוא מכיר אותם. הסבריו במענה לשאלות שהוצגו בפניו בחקירה נגדית הצביעו על בקיאות והתיישבו עם ההיגיון והשכל הישר של תהליך העבודה ומכניקת הפגיעה. התיאור שמסר אודות שיטות העבודה מחד ואופן התרחשות התאונה מאידך מתיישב עם ההסברים שהציג על גבי התמונות. אופי הפגיעה מתיישב גם הוא עם תיאור התאונה על ידי התובע (ראו חקירתו בעמ' 7-4 לפרוטוקול מיום 9.7.15).

השני, משום שעדותו של התובע אינה עומדת בחלל ריק ונמצא לה חיזוק בראיות נוספות.
כך, למשל, בעדותו של ודים. ודים גם הוא היה מפעיל מכונות בדקסון ועבד שם תקופה ממושכת יותר, לפני ואחרי תקופת עבודתו של התובע. אמנם, ודים לא ראה את התאונה בעצמו, אך מאשר כי אירעה במקום ובזמן להם טוען התובע . ודים העיד כי יצא להפסקה קצרה בעת התרחשות התאונה והבחין בתובע רץ במסדרון פצוע. הוא שהגיש לו עזרה ראשונה, הזמין אמבולנס והתלווה אליו לבית החולים, כאשר עובד אחר במפעל הודיע לו, בעת הנסיעה, כי חלקי האצבעות שנקטעו אותרו בתוך המכונה (ראו סעיף 8 לתצהירו). ודים סיפר כי חלקים אלו הובאו לבית החולים אך לא נעשה בהם שימוש. תאור זה מתיישב עם תאור התאונה כפי שהעיד התובע.

השלישי, במסגרת הדיון התברר כי עקב התאונה בוצעה לכאורה חקירה כלשהי (ראו עדות התובע בעמ' 5 ש' 2 לפיה מדובר בתמונה שהמשטרה צילמה). אולם, לא הובהר מה טיב החקירה שבוצעה, מי הגורם שחקר ומה היו המסקנות. אמנם, ראוי היה כי על פי כלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' יעשה התובע להבאת הנתונים הללו. עם זאת, באותה מידה ראוי היה לצפות מחברת דקסון כי תציג ממצאי חקירה, ככל שקיימים בעניינה, שהרי אין חולק כי התובע לא שב לעבודה לאחר פציעתו ונגישותו למידע זה מוגבלת במידה רבה מזו של דקסון. בנסיבות, אי המצאת כל נתון בעניין זה פועלת לחובת הנתבעת לא פחות משהיא פועלת לחובת התובע.

1. חיזוק נוסף, הגם שלא מרכזי, ניתן למצוא בפן שלילי. מאחר שהמכונה הנדונה בענייננו הינה מכונה המפעילה סכינים, ניתן לראות בה משום "דבר מסוכן", אשר על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מעביר את נטל הראיה על הנתבעות להוכיח כי דקסון לא התרשלה. דקסון לא הביאה עדים מטעמה לעניין עצם התרחשות התאונה ותפעול המכונה. לא הובא מנהל המשמרת בעת התאונה, לא הובא ממונה הבטיחות במפעל ולמעשה לא הביאה דקסון על ראיה לתקינות פעילותה באופן שעשוי לשמוט את היסוד לטענת התרשלות.
2. נוכח נסיבות התרחשות התאונה, כפי שהוכחו על ידי התובע, ניתן לקבוע כי עלה בידי התובע להוכיח אף את התרשלותה של דקסון באופן השימוש והתחזוקה של המכונה.

התובע טען כי כאשר הובאה המכונה למפעל, היו עליה אמצעי מיגון אשר לא איפשרו למפעילי המכונה להכניס ידיים לצורך ניקוי פתח הריקון. לטענתו, אמצעי מיגון אלה הוסרו בשלב כלשהו לפני התאונה.
טענת התובע נתמכת בעדותם של שני עובדים נוספים בדקסון אותה עת, ודים וגיל (ראו תצהירו של כל אחד מהעדים וכן חקירתו של גיל בעמ' 26 לפרוטוקול מיום 2.9.15 ש' 6, 30).
דקסון, לעומת זאת, לא הציגה כל ראיה מטעמה לסתור טענות אלה.

1. חובתו של מעסיק לספק אמצעי מיגון לעובד הובהרה בפסיקה.
   ראו למשל ע"א (מח'-חי') 1536/03 אהרון כהן נ' חנניה אסור (פורסם במאגרים, 1.4.04), בס' 3:

"חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא כבר מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה [...] במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם, ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. " (בהשמטת האסמכתאות הרבות שהובאו שם – אה"ט).

1. אמנם הוכח כי דקסון דאגה להעביר הדרכות בטיחות לעובדיה ככלל (ראו עדותו של גיל בעמ' 25 לפרוט' בש' 3-2) ולתובע בפרט (מסמכי הדרכות הוגשו כמוצג נ/10). אולם דקסון לא התייחסה לטענה של הורדת המיגון מהמכונה, למעט הכחשה כללית לטענה זו בכתב ההגנה.

זאת ועוד. הנתבעות לא חקרו את ודים לעניין זה, על אף שהטענה מופיעה בתצהיר מטעמו. גיל נחקר על כך בקצרה. מעדותו של גיל ניכר כי אינו זוכר את הפרטים הרלוונטיים או אינו מעוניין לשתף פעולה עם החקירה. אולם, לעניין זה גיל הודה כי המכונה כללה מיגון אשר פורק ממנה (עמ' 26 לפרוט' בש' 8-3) וידע להדגים את השוני בין מצב המכונה עם המיגון למצב המכונה בלי המיגון באמצעות התמונות (שם, בש' 32-30).

גם מחקירת התובע עולה כי הנתבעות אינן מכחישות כי אמצעי מיגון מסוימים פורקו מן המכונה לפני התאונה (עמ' 4 לפרוט' ש' 18 – עמ' 5 ש' 2):

"ש. אני מראה לך תמונה מס' 7 לתצהירך כאן זה הפתח שממנו יוצא החומר ?

ת. נכון. אבל זה תמונה אחרי התאונה. אני מסמן בעיגול על תמונה מס' 8 את המגן. זה בעצם מסתכלים על זה הפוך כמו שרואים בתמונה 7, תמונה 9 זה בדיוק אותו חלק בלי המגן זה ככה אנחנו עבדנו ואחר כך הרכיבו את המגן כמו שרואים בתמונה 8. רואים אפילו טיפות דם שלי בתמונה 9.

ש. אתה אומר שהיה מגן ולמגן היתה רשת?

ת. נכון

ש. אמרת שהיו מזמינים טכנאי כאשר היו בעיות?

ת. נכון

ש. האם זה נכון שהטכנאי היה מפרק רק את הרשת ?

ת. בתפקיד טכנאי אני לא עבדתי. אני עבדתי בתור מפעיל מכונה, קודם מתי מכונה הגיעה היה עם מגן ושם היה תקלות הפקק לא היה סוגר אחרי החומר יוצא.

ש. אתה יודע מה הטכנאי עשה כשהוא היה מגיע ?

ת. הוא היה נותן לחץ אויר יותר גדול כדי שהפקק יסגר. היו מורידים את המגן והרשת, אני לא זוכר אם הרשת היתה בפתח הפנימי של המגן או החיצוני שלו. בטח למטה כי הפקק היה לוקח רדיוס. אני מתייחס לפקק בתמונה 9 שזה בחלק הפנימי וכדי שהוא יסגר צריך מקום אז הרשת בטח היתה בחלק החיצוני

ש. אני אומרת לך כי הרשת היתה בקצה ושהחלק הזה לא פריק ומה שפורק זה הרשת כי הרשת היתה מסננת והפריע לכם שהחומר נתקע במסננת אז שפירקו פרקו את הרשת וכשאתה הכנסת את היד כל החלק היה אך הרשת לא היתה?

ת. זה לא נכון. התמונות שאני צירפתי זה אחרי התאונה. תמונה 9 כך נראתה המכונה אחרי התאונה, המשטרה צילמה את זה. לא היה את המגן. "

1. כלומר, לא מדובר כאן רק על מחדל של דקסון באי-אספקת אמצעי מיגון לעובדיה. במקרה שלפנינו, המכונה כללה את אמצעי המיגון הנדרשים ודקסון הסירה אותם.

בע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' חיים מריומה (פורסם במאגרים, 15.7.07) נדונה אחריות של מפעל לעובד אשר נכווה מסודה קאוסטיק, עקב אי-אספקת אמצעי מיגון מתאימים. שם נקבע כך:

"12. האם אי סיפוק חליפת מגן עולה כדי התרשלות? שאלה זו אשר הוכרעה לחיוב על ידי בית-משפט קמא, היא אבן הראשה של פסק דין. המשיב הפנה בסיכומי תשובתו לקיומה של חובת סיפוק חליפת מגן הכתובה בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997, וכנגד זאת טען המפעל כי אין להתבסס על התקנות החדשות ויש לפנות לתקנות דאז. [...] אולם כידוע שאלת ההתרשלות אינה נסמכת על הפרתה של חובה סטטוטורית [...] כי אם על השאלה האם ניתן היה באופן סביר לצפות את הסיכון המדובר והאם תוחלת הנזק הנה גבוהה מעלות מניעתו. נדמה כי התשובה לשתי שאלות אלו הנה חיובית: על המפעל היה לצפות כי העובדים בהחזקת צינורות המכילים סודה קאוסטיק, עלולים להיפגע מהחומר במסגרת עבודתם והיה על המפעל לספק חליפת מגן שתמנע את הנזק באופן יעיל וזול. כל מסקנה אחרת של בית המשפט הייתה מחייבת את העובדים לעבוד בתנאים בלתי סבירים." (ההדגשות שלי – אה"ט).

שאלת צפיות וסבירות סיכונים נידונה גם בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני הנ"ל, שם נקבע כך:

"20. השאלה אם סיכון מסוים הוא צפוי אם לאו אינה נוסחה מתמטית טהורה, הגם שניתן לתרגם אותה לנוסחת עלות-תועלת-תוחלת, והיא תלויה במידה רבה ברמת ההפשטה של תיאור הסיכון, וככל שרמת ההפשטה גבוהה יותר כך שהסיכון מתואר במונחים כלליים, יגדל תחום הסיכונים הצפויים. דוגמה לרמת הפשטה נמוכה: סיכון שעובד יכניס ידו למכונה מסוימת במפעל. דוגמה לרמת הפשטה גבוהה: סיכון כי לעובד עלול להיגרם נזק גוף בשירות המעביד (ע"א 10094/07 פלונית נ' בית החולים האנגלי [פורסם בנבו] בפסקה 9 לפסק דינו של השופט ריבלין (24.11.2010) (להלן: עניין בית החולים האנגלי)). אך יש לזכור, כי בסופו של דבר, רמת ההפשטה אינה שרירותית אלא מתוחמת בגבולות הצפיות של האדם הסביר (גלעד, גבולות האחריות עמ' 594; ישראל גלעד "על ההיקף הראוי של הכרה בסיבתיות משפטית בעוולת הרשלנות", בה"ש 27 (עתיד להתפרסם בספר ריבלין) (להלן: גלעד, סיבתיות משפטית)).

21. נסכם את הדברים בהצגת האפשרויות השונות:

התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר = התנהגות לא עוולתית.

התנהגות היוצרת סיכון צפוי ולא סביר = התנהגות עוולתית.

התנהגות היוצרת סיכון לא צפוי וסביר = התנהגות לא עוולתית.

התנהגות היוצרת סיכון לא צפוי ולא סביר = התנהגות לא עוולתית.

ובקיצור, נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון (וראו שני ושמואלי אשר מציעים לבחון את הסיכונים השונים בהתאם לתוחלת הנזק שלהם).

אציין כי יש הגורסים כי במקרים מסוימים, יש לראות התנהגות כעוולתית גם בשל נזקי סיכון צפוי וסביר, מן הטעם שגם סיכונים אלה ניתן היה למנוע אלמלא ההתרשלות והם עשויים להיות חלק מהתחשיב שהביא לכך שההתנהגות אופיינה מלכתחילה כעוולתית..." (ההדגשה שלי – אה"ט).

1. בענייננו, הפסיקה כבר הראתה כי הנזק הצפוי מכך שעובד עלול להכניס ידו לתוך מכונה הינו רמת ההפשטה הנמוכה ביותר של נזק צפוי. חומרת הפגיעה והעובדה שאמצעי המיגון שאמורים למנוע אירוע מעין זה היו מותקנים כבר במכונה, מראה כי הדבר לא היה כרוך בעלות כלשהי, כך שמדובר על נזק בלתי סביר.
   לכן, יש לקבוע כי התרשלות הנתבעת היא שהובילה להתרחשות תאונה מצערת זו ולכן מושתת עליה האחריות לשאת בפיצוי לנזק שנגרם בגין כך.
2. הנתבעת ביקשה לבסס אשם תורם של התובע לתאונה. הוכח כי התובע הועסק בשורות דקסון כשנתיים לפני התאונה ועבד על מכונות לערבול תרופות. הוכח כי המכונה הנדונה הגיעה למפעל כשנה לפני התאונה (ס' 3 ו- 4א לתצהיר התובע ועמ' 3 לפרוט' בש' 29 – עמ' 4 בש' 7). בנסיבות אלו, ניתן לקבוע כי התובע היה עובד מנוסה בעבודה עם המכונה הנדונה .

בחקירה הנגדית של התובע והעדים מטעמו, ניתן דגש בעיקר על אופן עבודתו של התובע ועל הטענה שכלל לא נדרש להכניס ידו למכונה (עמ' 8-5 לפרוט').

גם אם יש צדק מסוים בטיעון זה וניתן לקבוע כי התובע התרשל בעבודה עם המכונה, על אף שהיה עובד מנוסה ומקצועי, הרי אין ספק כי פעולותיו אלו נעשו בהוראת המעסיק שהשית עליו את החובה לנקות את המכונה. המיגון שהיה על המכונה יכול היה למנוע את הפעולה בצורה פשוטה וחסכונית , תוך הזמנת טכנאי מקצועי לביצוע הפעולה כפי שנעשה מלכתחילה. העובדה שדקסון פעלה להסיר מיגון זה, מצדיקה הטלת מלוא האחריות לפתחה ואין מקום להטיל אשם תורם כלשהו על התובע בנסיבות אלה.

1. הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות
2. התובע ביסס תביעתו על חוות דעתו של פרופ' שטהל מיום 14.2.10, בה נקבעה נכות אורתופדית בשיעור משוקלל של 27.8% וכן על חוות דעתו של ד"ר פרקש בתחום הפסיכיאטרי, בה נקבעה נכות בשיעור 20%.
3. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר קליגמן מיום 8.2.12 אשר קבע נכות בשיעור 14.5% במישור האורטופדי וכן את חוות דעתו של ד"ר בן אפרים בה נקבע כי לתובע לא נותרה נכות בתחום הפסיכיאטרי.
4. בהודעה מוסכמת מיום 2.1.13 הודיעו הצדדים על העמדת שיעור הנכות הגופנית על 20%.
   מאחר שבחוות הדעת האורתופדיות אין התייחסות לנכויות זמניות, הנכות היציבה האמורה מתייחסת לתקופה מהתאונה ואילך.
5. לעניין הנכות הנפשית, ביום 28.6.12 הודיעו הצדדים על הסכמה למנות את ד"ר רם מירז (להלן – ד"ר מירז או המומחה) כמומחה מוסכם בתחום הפסיכיאטרי. ד"ר מירז מונה בהחלטה מיום 4.7.12 וחוות דעתו הוגשה ביום 2.12.12.

ד"ר מירז קבע כי בעקבות התאונה התפתחה אצל התובע תסמונת בתר-חבלתית (PTSD), אשר מצדיקה פסיקת נכות על פי פריט 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. הנכות שנקבעה הינה בשיעור 10% לשנתיים שלאחר התאונה ולאחר מכן, בשל שיפור במצב התובע, בשיעור 5% לצמיתות.

1. לאור האמור, הנכות הרפואית המשוקללת שיש לייחס לתובע הינה בשיעור 28% עד ליום 10.9.09 ולאחר מכן בשיעור 24%.
2. על בסיס נתונים אלה ולאחר שהצעת בית המשפט בתיק לא הובילה לגיבוש הסדר, התובע קיבל אישור להגיש חוות דעת של מומחה תעסוקתי מטעמו ובהתאם, הגישו הנתבעות חוות דעת מטעמן.

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' כראל מיום 14.7.14 (מוצג ת/7).
פרופ' כראל קבע בחוות דעתו כי עקב התאונה התפתחו אצל התובע תסמונת CRPS בכף יד שמאל ובאמה וכן תסמונת PTSD. התובע עשה ניסיונות חוזרים להשתלם ולהשתלב בעיסוקים התואמים את מגבלותיו, אולם לא הצליח להשתלב בעבודה בארץ או ברוסיה. גם כאשר נקלט במקום עבודה (ברמת הכנסה נמוכה) לא הצליח לשמור עליו. הפגיעה האמורה ביד התובע הינה משמעותית בעבודות כפיים טכניות בהן עסק התובע עובר לתאונה ומונעת ממנו להשתלב כנהג מקצועי בישראל. נקבע כי הפגיעה הפיזית ביד שמאל בתוספת הפגיעה הנפשית מגלמות פגיעה של למעלה מ-50% מכושר העבודה שהיה לפני התאונה. לכן, התובע זקוק לסיוע של גורמי שיקום למציאת פרנסה וגם כך צפוי כי ייקלט בעבודה פחות מקצועית ורווחית מעבודתו לפני התאונה.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר מזור מיום 11.11.14 (מוצג נ/1).
ד"ר מזור שלל את האבחנה של תסמונת CRPS וטען כי ידו השמאלית של התובע סובלת מתפקוד ירוד אך הינה תפקודית. נסיבות חייו של התובע לאחר התאונה, קרי המעבר לחו"ל והקמת משפחה חדשה, ביצוע שיקום מקצועי, עבודה בעבודות שונות לאחר התאונה וכו', מראות כי מצבו הפיזי והנפשי אינו ירוד בעוצמה של נכות תפקודית בעוצמה של פגיעה בכושר ההשתכרות.
לאור האמור, הגיע המומחה למסקנה כי התובע כשיר לעבוד במשרה מלאה במגוון של עבודות אשר אינן כוללות מאמץ פיזי קשה ליד שמאל ותואמות את הכשרתו, השכלתו וניסיונו.

1. הנתבעת חולקת גם על קביעת פרופ' כראל כי התובע סובל מתסמונת CRPS וטוענת כי מדובר בחריגה מהסכמת הצדדים על נכות אורתופדית בשיעור 20% בגין קטיעה חלקית של אצבע ופגיעה באצבע נוספת.
2. האבחנה על קיומה של תסמונת CRPS הופיעה לראשונה בחוות דעתו של פרופ' כראל ונשללה בחוות דעתו של ד"ר מזור. שני מומחים אלה הינם מומחים תעסוקתיים ואינם בעלי מומחיות בתחומים הנוגעים באבחנה מעין זו (ראו עמ' 16 לפרוט' בש' 9-8 ובעמ' 19 בש' 24-23).
   

לצורך קביעת ממצא בעניינים שברפואה, אין דרישה כי המומחה יפסוק רק בעניינים בהם קיבל הסמכה כמומחה רפואי. שאלת המומחיות אינה שאלה של קבילות הקביעה כי אם שאלה של משקלה (ראו הגדרות בתקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ועמדתי ב ת"א 51436-05-14 סופי נ' שירותי בריאות כללית (פורסם במאגרים, 22.12.15), בס' 6).

אולם, יש לזכור כי חוות הדעת מטעם המומחים ברפואה תעסוקתית אינן מתייחסות לנכות הרפואית, שהיא מושא ההסכמות הנ"ל בין הצדדים.

הקביעה של פרופ' כראל בדבר קיומה של תסמונת CRPS אינה משפיעה על הנכות הרפואית ולא יוחס לה שיעור ליקוי. אבחנה זו באה כדי לבסס את הלקות התפקודית אותה מייחס פרופ' כראל לפגיעה שנגרמה לתובע בתאונה. על כן, היא אינה סותרת את ההסכמות שבין הצדדים.

יתרה מכך. אבחנה זו אינה סותרת את הקביעות הרפואיות.
כל המומחים האורתופדיים שבחנו את ידו השמאלית של התובע הבחינו ברגישות ובתחושות "זרמים" באצבעות הפגועות (לרבות ד"ר קליגמן וד"ר מזור מטעם הנתבעות). לכן, לשאלה אם מדובר בתסמונת CRPS אם לאו, אין השלכה מעשית בענייננו.

1. לעניין הנכות התפקודית, התובע טוען כי לנכויות הרפואית והנפשית מתווספים קשיי השפה. קשיים אלה עולים בבירור מחקירת התובע. נטען כי התובע איבד מקצוע רווחי ועל אף הניסיונות שעשה לשיקום מקצועי, מגבלותיו לא אפשרו לו להשתלב בעבודה אשר מאפשרת לו הכנסה ולו קרובה להכנסתו עובר לתאונה. על כן, התובע טוען לנכות תפקודית ואובדן כושר השתכרות בשיעור 65%.
2. בקביעת פיצויים בגין נזקי גוף, פסיקת בתי המשפט מבחינה בין הנכות הרפואית, לנכות התפקודית ולגריעה מכושר השתכרות. הלכה היא כי "...אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה..." תפקידו של בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנגרמה לנפגע על תפקודו ויכולתו להשתכר (ראו ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 11.1.15), בס' 6).

בקביעת הנכות התפקודית של התובע והפגיעה בכושר התעסוקה שנגרמה לו, בית המשפט מסתמך על הנכות הרפואית אשר נקבעה לתובע, אך אינו מחויב לה. פעמים, הנכות הרפואית מגלמת פגיעות שאין להם משמעות תפקודית, דוגמת צלקות שאינן מכאיבות או גורמות להפרעה בתנועה אשר במרבית המקרים לא ייחשבו כלקות תפקודית. פעמים אחרות, לפגיעה מסוימת יכולה להיות פגיעה תפקודית או פגיעה בכושר ההשתכרות החורגת משיעור הנכות הרפואית שנקבע לאור זהות ועיסוק הנפגע הספציפי או לאור השילוב עם ליקויים קודמים מהם סבל.

1. במקרה זה, הליקויים שנגרמו לתובע בתאונה פגעו ממשית ביכולת השימוש ביד שמאל, הגם שאינה דומיננטית, וגרמו לפגיעה נפשית אצל התובע. לעניין הנזק הנפשי, לא הוכח כי לפגיעה זו יש משמעות תפקודית על חייו האישיים של התובע, מעבר לשיעור הנכות הרפואית. אף שהפגיעה בתאונה מגלמת קשיים נפשיים ופיזיים שאין להקל בהם ראש, הרי יש לזקוף לזכות התובע את קורותיו מאז התאונה והעובדה כי עשה מאמץ והצליח לעבור השתלמויות מקצועיות; נישא מחדש, עבר להתגורר עם רעייתו בחו"ל ואף הפך לאב בשלישית; עשה מאמץ ואיתר מקומות תעסוקה שונים בצורה אקטיבית בארץ ובחו"ל; ובסופו של יום אף החליט לחזור לישראל על מנת להבטיח את זכויותיו הפיננסיות. קורותיו מצביעים על יכולת לתפקד בצורה ראויה חרף הנזק שנגרם במישור הנפשי ולכן אין מקום לקבוע נכות תפקודית העולה על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו במישור זה.
2. להבדיל, כאשר אנו בוחנים את ההשפעה שהיתה לתאונה על כושר השתכרותו של התובע, ניתן לראות פגיעה החורגת משיעור הנכות הרפואית שנקבע.

שני המומחים ציינו כי התובע עבר ניסיונות לשיקום תעסוקתי וניסה למצוא עבודה מתאימה לאחר התאונה. בעדותו של ד"ר מזור נאמר (עמ' 18 לפרוט' ש' 15-11):

"ש. תסכים איתי שלתובע היתה לו מוטיבציה לשקם את עתידו המקצועי על אף התאונה?

ת. כן וכתבתי זאת

ש. האם היית מודע לכך שמאז סיום השיקום המקצועי ועד למועד חוות דעתך התובע לא הצליח להשתלב במקצוע החדש שאותו הוא למד במל"ל?

ת. הוא דיווח לי על עבודות אחרות לא בתחום שהוא למד"

1. התובע פעל ללא לאות על מנת לערוך שיקום מקצועי לאחר התאונה. לשם כך, עבר הכשרה במסגרת מחלקת שיקום של המל"ל וניסה למצוא עבודה בתחום החדש (בקרת איכות), לרבות ניסיון להשתלב בתחום זה אצל דקסון, אשר בחרה שלא להעסיק אותו (ראו עמ' 10 לפרוט' ש' 19-9). התובע עבד בעבודות שונות במהלך השנים שחלפו, אולם המשיך לחפש עבודה שתאפשר לו להשתכר כפי שהשתכר לפני התאונה, דבר שלא עלה בידו.
2. מהראיות שהוצגו ניכר כי התובע פעל ככל שהיה ביכולתו על מנת לצמצם את נזקיו. למרות זאת, לא הצליח להשתלב שוב בשוק העבודה באופן יציב ומקל וחומר לא הצליח למצוא עבודה קבועה בה ישתכר באופן דומה להשתכרותו לפני התאונה. נתתי דעתי לטיעוני הנתבעות לפיהן עברו התעסוקתי של התובע גם עובר לתאונה מצביע על תנודתיות רבה ואף לאחריה, התברר כי הסיבה לחוסר היציבות אינה נובעת מחוסר יכולת תפקודית אלא מציפייה לרמות שכר מתגמלות יותר. אין בידי לקבל קו טיעון זה.

בעניין זה מקובלת עליי הערכת פרופ' כראל, המבוססת על חומר הראיות, כי נוכח טיבה התפקודי של הפגיעה בידו השמאלית והעובדה שמדובר באדם אשר בעברו ".. עסק במקצועות שהכישורים הטכניים שלו עזרו לו מאד...בעיסוקים אלה נדרשו 2 ידיים טובות. בעיסוקים שהוא היה צפוי להיות מוכשר בהם הוא אמור להתחיל כאיש חדש בעולם העבודה כלומר בדרגה מקצועית נמוכה ודבר שני חלק גדול מהעסוקים האלה אינם מקצועות עם דרגת שכר גבוהה..." (ראו בעמ' 16 ש' 22-25). רשימת העיסוקים האפשריים מתועדת במסמך ת/8 ומתיישבת עם דברי המומחה.

נסיבות אלו מצדיקות העמדת שיעור אבדן כושר ההשתכרות על 35% לצמיתות.

1. חישוב הנזק

ג.1 השכר הקובע

1. התובע מסתמך על השכר שנקבע על ידי המל"ל לצורך קביעת הפסד השתכרותו. לטענת התובע, השכר החודשי לפני התאונה עמד על 8,223 ₪ נומינלי ובשערוך להיום מדובר בסך של 11,113 ₪.
   במסגרת נספח ג' לתצהיר התובע, צורפו אישורים שונים מטעם המל"ל.
   על פי המכתב מיום 7.11.07 הנוגע לתביעה לדמי פגיעה, נקבע כי השכר ברבעון שקדם לפגיעה הינו בסך 25,868 ₪ (8,623 ₪ לחודש).
   במכתב מיום 26.08.12 המתייחס לגמלאות נכות להן זכאי התובע, נקבע כי השכר בשלושת החודשים שקדמו לתביעה עומד על סך 24,888 ₪ (8,296 ₪ לחודש).
   בנספח ח' לתצהיר התובע, צורף תלוש שכר מחודש אוגוסט 2007, על פיו השכר המצטבר עד לחודש אוגוסט (כולל) הינו בסך 73,793 ₪, היינו שכר חודשי ממוצע של 9,224 ₪.

לפי דו"ח רציפות הביטוח של המל"ל שהוצג נ/2, שכרו השנתי הממוצע של התובע בשנת 2007 עמד על 94,761 ₪, כלומר שכר חודשי נומינלי ממוצע בשיעור 7,896 ₪.

1. הנתבעת בסיכומיה מתבססת על שכר קובע של 8,296 ₪ נומינלי ועל פי כללי השערוך מדובר בסכום של 8,700 ₪.

מעיון בדף השערוך, שצירפו הנתבעות כנספח א' לסיכום טענותיהן עולה כי השערוך בוצע מיום 11.8.12, לפי החודש בו נשלח המכתב עליו נסמכת קביעת השכר. אולם מאחר שמדובר בשכר בשלושת החודשים שקדמו לתאונה, יש לבצע את השערוך מיום התאונה.

1. נוכח מכלול הנתונים דלעיל, יועמד השכר הקובע על שכר חודשי ממוצע בשיעור נומינלי של 8,623 ₪. שערוך השכר להיום הינו 10,553 ₪.

ג.2 הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד

1. תקופת אי-כושר מלא

על פי אישורי המחלה שצורפו לתצהיר התובע, התובע שהה באי-כושר עד ליום 13.9.08, קרי כשנה לאחר התאונה (אמנם לגבי רוב חודש יולי 2008 לא צורף אישור, אולם יש להניח כי שהה באי-כושר גם במהלך חודש זה).
מטעם הנתבעת הוגש דו"ח רציפות תעסוקה אשר סומן כמוצג נ/2 (להלן – דו"ח העסקה).
לפי דו"ח זה התובע עבד במהלך החודשים ינואר עד ספטמבר 2008 בחברת 'בינג אבטחה מיוחדת בע"מ' וכן 'בינג בטחון בע"מ'. נתתי דעתי לעובדה שעל פי הדו"ח, סכום ההכנסות המדווח כולל בתוכו גם השתכרות לחודשים אוגוסט עד דצמבר 2008 , אולם סכום ההכנסות המדווח הינו נמוך מאוד (23,673 ₪ נומינלי עבור שנה) ומעיד כי מדובר על עבודה בשכר ובהיקף נמוכים ביותר. לכן, לא ראיתי מקום להתחשב בעבודה זו כדי לקבוע כי התובע לא היה נעדר כושר עבודה באותה תקופה, אם כי יש להפחית את הסכומים שהרוויח בתקופה זו מן הפיצוי. הניכוי יבוצע באופן יחסי עבור התקופה החופפת לתקופת אי הכושר בלבד (17,755 ₪ נומינלי).

חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא בקביעות המל"ל לפיהן התובע היה זכאי ל-50 ימי פגיעה וכן הוכר כ-"נכה נזקק" הזכאי לתגמול בגין היעדר כושר מלא, עד ליום 31.12.08.

על בסיס תקופת אי-הכושר שהוכחה במסגרת הליך זה, יש להעמיד את הפיצוי בגין התקופה מיום התאונה ועד ליום 13.9.08 על סך 126,636 ₪ לפי ערכם היום. מסכום זה יש לנכות את סכום ההשתכרות בחברת בינג בתקופה זו משוערך להיום (19,007 ₪). סכום הפיצוי לתובע יעמוד על סך 107,630 ₪ במעוגל.

1. תקופת אי כושר חלקי – מיום 14.9.08 עד היום

התובע טוען כי יש לחשב הפסד השתכרות מלא לפי תקופה של 49 חודשים. אין בידי לקבל עמדה זו.

לטעמי, יש להעמיד את שיעור אי הכושר של התובע לתקופה זו על 35% על רקע הטעמים כדלקמן.

הוכח כי החל מיום 14.9.08 תמו אישורי המחלה שניתנו לתובע עקב התאונה.

עם זאת, הוכח כי הוכר כ'נכה נזקק' במל"ל עד ליום 31.12.08.
המומחה ד"ר מירז סבור כי נכותו הנפשית עמדה על 10% למשך שנתיים מהתאונה, קרי עד ליום 11.9.09. מסקנה זו נתמכת במסמך רפואי של ד"ר ליסק מבית החולים הלל יפה מיום 13.9.09 (צורף נספח ד' לתצהיר התובע) המלמד על כושר תפקודי ירוד על רקע קושי נפשי.

בנוסף, מסמך מחלקת השיקום במל"ל מיום 15.2.10 מצביע על הערכת אי כושר בשיעור 65% על רקע שילוב של נכות נפשית ופיזית (צורף נספח ד' לתצהיר התובע).

אל מול קשיים אלה, יש לתת את הדעת לעובדה שהתובע החל בתקופה זו מסלול לימודי במכללת רופין (ראו מסמך המכללה מיום 26.7.09 הצורף לתצהירו). מסלול זה נמשך כשנה ואמנם מנע מהתובע תפקוד מלא, אך מצביע על כוחות ויכולת המצדיקים ייחוס כושר עבודה משופר לתובע. זאת ועוד. מדו"ח העסקה ניתן ללמוד כי עד לחודש ינואר 2011, עבד התובע בחברות 'בינג ביטחון בע"מ', 'בינג אבטחה מיוחדת בע"מ', 'אבי פלסט ובניו בע"מ' ו-'תיגבור מאגר כח אדם'.
אמנם, מדובר על תבנית העסקה ספורדית לתקופה קצרה של חודשים בודדים בכל חברה ובסכומי השתכרות זעומים באופן יחסי, סך הכל 11 חודשי עבודה מצטברים בשכר נומינלי של 14,174 ₪ על פני כל התקופה.
תבנית זו מחזקת את המסקנה לפי שיעור אי הכושר של התובע בתקופה זו לא היה מלא, אך מראה כי יש הצדקה להעמידו בשיעור 35% כפי שנקבע.

ודוק, לאור העובדה שאין חישוב של אבדן הכנסה מלא בגין תקופה זו ובשים לב לסכומי ההשתכרות מהמקומות השונים בפועל, לרבות דמי האבטלה (נ/6), אין מקום לבצע הפחתה של הסכומים שהשתכר בפועל.

חיזוק נוסף למסקנה בדבר השיפור במצבו האישי של התובע עם חלוף הזמן ניתן למצוא גם בקורותיו האישיים. מהראיות ניכר כי בשנת 2011 או סמוך לכך נישא התובע שנים. מנישואיו אלו נולד בנו שהינו כבן 4 וחצי כיום (ראו עמ' 11 לפרוטוקול ש' 28). בשנת 2012 עזב התובע את ישראל ועבר להתגורר ברוסיה יחד עם רעייתו אשר הינה ילידת רוסיה ומשפחתה מתגוררת שם (ראו בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 22-27).

לדבריו, ברוסיה עבד בבנייה וכן כנהג מיניבוס והשתכר כ 650-500 יורו בממוצע לחודש וזאת עד לחודש ינואר 2014, שאז לא התאפשר המשך העסקתו כנהג וכן נאלץ לשוב ארצה על מנת לטפל בענייניו בביטוח לאומי אשר החל לבדוק מחדש את שיעור הנכות שפסק לו בשעתו (ראו סעיף 1 ח' לתצהירו וכן בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 22-19). לדבריו, חזר ארצה בחודש אוקטובר 2014 ומאז מתגורר כאן בקביעות (ראו בעמ' 3 לפרוטוקול ש' 27). התובע העיד כי הינו עובד כיום כשומר במסגריה, כי החל לעבוד בחודש יוני 2015, בלי נשק, למשך 6 שעות ביום אם כי תלוש השכר לא הוצג (ראו בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 1-2).

מדו"ח ההעסקה ניתן ללמוד כי החל מחודש ינואר 2011 עבד התובע כעשרה חודשים בחברת סקו לייבל בע"מ והשתכר סך של 49,048 ₪ (נומינלי). הדו"ח הוצא נכון לתאריך 24.6.15 ולכן אינו משקף את נתוני השתכרותו העדכניים של התובע.

מעבר לנתוני הדו"ח, אין תיעוד לשכרו של התובע כאשר התגורר ברוסיה ולא הוצגה כל ראייה לעניין שכרו שם, למעט אישור מאת הרב בן ציון ליפסקר מיום 24.7.14 המאשר כי עבד עבורו כנהג מיום 1.9.13 ועד 1.6.14 והשתכר 700-600 דולר לחודש. אין במסמך זה כדי להוות ראיה מספקת לעניין השתכרות התובע, קל וחומר שעה שעורכו לא התייצב לחקירה.

די במכלול הנתונים שהוצגו על מנת להצביע על כך שהתובע עבר תהליך איטי של התאוששות וחזרה למעגל העבודה באופן המצדיק העמדת אי כושרו התעסוקתי לתקופה זו ואילך בשיעור 35% כפי שנקבע לעיל. יש לנכות מסכום הפיצוי לתקופה זו את השכר ששולם לו על פי נ/2 משוערך להיום.

לפיכך, סכום הפיצוי לתובע בגין תקופה זו יועמד על סך 292,390 ₪.

סיכום ביניים - סך הפסדי השכר לעבר הינם 400,000 ₪ במעוגל.

1. הפסדי השתכרות לעתיד

לאור קביעת שיעור אי כושר השתכרות התובע בשעור 35%, והעובדה כי גיל הפרישה הקבוע בחוק הינו 67 ואין מקום לחרוג מכך בנסיבות, יועמדו הפסדי ההשתכרות של התובע לעתיד בשיעור 641,306 ₪.

על סכום זה יתווספו הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בהתאם להלכה החלה לפיה הפיצוי בגין אבדן תנאים סוציאליים מתבסס על צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: "צו ההרחבה") אשר קובע את שיעורי הפרשות לפנסיה, אשר עלו באופן מדורג מאז עיגון החובה ועד היום (ראו ת"א (מח'-חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם במאגרים, 31.12.13) בס' 28-25 וכן ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם במאגרים, 31.7.14) בס' 7).

בשים לב לנתוני השכר של התובע והפסדים שהוכחו לעבר, בשים לב לקביעות בנוגע לאובדן כושר השתכרותו לעבר ולעתיד ולכך שהפסדי הפנסיה והזכויות הסוציאליות אינם אלא נגזרת של הפסדי השכר, יש להעמיד את שוויו של ההפסד הכולל בשיעור 10% מהפסדי השכר לעבר ו-12% מהפסד השכר לעתיד, קרי 116,957 ₪ במעוגל.

ג.3. עזרת הזולת – לעבר ולעתיד

1. התובע טוען כי בעקבות התאונה נזקק לעזרת הזולת בצורה משמעותית.
   לטענתו, בתקופה בה היה באי-כושר מלא (עד ליום 1.1.09) היה מוגבל לחלוטין ונעזר רבות בבני משפחתו. מעבר לכך, נבצר ממנו לסייע בעבודות הבית בבית אמו המבוגרת, אצלה התגורר. התובע מעריך את ההפסד החודשי שספג בגין כך בסך 2,000 ₪ לחודש ובסך הכל 32,000 ₪ לתקופה זו.

לגבי ההיזקקות לעזרת הזולת ביתר התקופות, התובע מעריך את שוויה בעלות חודשית בסך 600 ₪. מדובר על סכום של 50,000 ₪ לעבר ובסך 200,000 ₪ לעתיד (עד תום תוחלת החיים המוערכת).

אשר על כן, התובע טוען לנזקים בסך 282,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

1. הנתבעות טוענות כי התובע נפגע ביד שאינה דומיננטית, התגורר עם אמו הפנסיונרית לאחר התאונה ושב לתפקד ולעבוד. התובע לא הוכיח כי נעזר בעזרה בשכר וההלכה היא שאין לתת פיצוי בגין עזרה רגילה של בני משפחה. על כן, הנתבעות מעריכות את הנזק שנגרם לתובע בגין ראש נזק זה בסך של 7,000 ₪.
2. על אף שהפגיעה הקשה שנגרמה לתובע בידו השמאלית, משפיעה באופן משמעותי על יכולתו להשתכר, הפגיעה ביכולתו לתפקד במטלות הבית וצרכיו האישיים קטנה יותר. אמנם, גם פגיעה המשביתה יד שאינה דומיננטית הינה פגיעה קשה, אולם אין בה למנוע מאדם לבצע את מרבית הפעולות היומיומית הנדרשות לו. יש להניח כי יכולתו של אדם לבצע פעולות תחזוקה, ניקיון וכדומה אכן נפגעות במידה מסוימת, בשים לב ליכולת התפקוד הכללית כפי שנקבעה לעיל.
3. עם זאת, התובע לא הביא ראיות כלשהן להעסקת עזרה שוטפת בשכר ואף לא טוען כי העסיק עזרה בשכר בתקופות הרלוונטיות. מנגד, אני מקבלת את טענתו שבעקבות הפגיעה, הוא נדרש ויידרש לקרוא לאנשי מקצוע לבצע עבודות שפעם היה מבצע בבית בעצמו.

אשר על כן, יועמד הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנה, על סך 25,000 ₪ .

ג.4 הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות – לעבר ולעתיד

1. התובע אינו טוען להוצאות רפואיות שכן הטיפולים שקיבל נכללו בסל הבריאות ולכן היו בכיסוי קופת החולים. אולם, לטענתו במסגרת תקופת הטיפולים נגרמו לו הוצאות של שימוש ברכב, חניה רכישת ציוד רפואי ותרופות וכן הוצאות נלוות נוספות. התובע מעריך עלויות אלה (לעבר) בסך של 7,000 ₪. בנוסף, התובע טוען כי בעתיד יידרש לטיפולים נוספים, לרבות טיפול נפשי במסגרת פרטית, ולכן מעריך את נזקיו לעתיד בסך 10,000 ₪.
2. הנתבעות טוענות כי התובע לא הוכיח כי נשא בהוצאות כלשהן. נטען כי כל הטיפולים שעבר התובע נכללים במסגרת סל הבריאות ולגבי הוצאות נוספות, הוצאות רפואיות או הוצאות נלוות, התובע יכול היה לדרוש אותן מהמל"ל ולטענתו אף עשה זאת (עמ' 13 לפרוט' בש' 15-10). לכן, אין להעניק פיצוי בגין הוצאות.
3. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא עבר טיפולים שאינם נכללים בסל הבריאות.

כטענת הנתבעות, לא הוכח קיומן של הוצאות נלוות (נסיעות, מזון וכו'). עם זאת, בשים לב למשך הזמן בו שהה התובע באי כושר מוחלט ובשים לב להשפעתה התפקודית של הפגיעה והשלכותיה במישורי חיים מגוונים כפי שפורט באריכות לעיל, יש להניח כי התובע אכן נדרש להוצאות שונות בגין הטיפולים והבירורים הרפואיים אותם עבר – עלות השתתפות עצמית בטיפולים, נסיעות, ואף טיפולים נפשיים שיכול ויזדקק להם נוכח קביעת נכות צמיתה בתחום הנפשי.
אשר על כן, יועמד הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנה, על סך 10,000 ₪ .

ג.5. נזק לא ממוני - כאב וסבל

רצף התלונות והטיפולים שהיו מנת חלקו של התובע בעקבות הפגיעה, העובדה שהוכח קשר סיבתי ועובדתי בין התאונה לאופי הנזק המדובר והמוגבלות התפקודית שהותירה התאונה בתובע, לרבות אובדן מקום עבודה קבוע וסדיר משך שנים רבות, מצדיק העמדת הפיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור 100,000 ₪.

1. לסיכום, סך הפיצוי לו זכאי התובע בגין התאונה עומד על סך 1,293,263 ₪.

ד. ניכויים

גמלת נכות – מטעם הנתבעות הוצגו אישורים על תגמולים ששילם המל"ל לתובע (מוצג נ/4) וכן חוות דעת אקטוארית מיום 7.6.15 ערוכה על ידי מר גד שפירא (מוצג נ/5) בה הוערכו התגמולים לעבר ולעתיד בסך 950,625 ₪. לסיכום טענותיהן מצרפות חוות דעת אקטוארית מעודכנת מיום 7.2.16 עקב עדכון תקנות ההיוון של המל"ל. על פיה הוערכו התגמולים בסך 1,009,152 ₪ וכן תוספות נוספות - דמי פגיעה (בתוספת ריבית והפרשי הצמדה) בסך 20,733 ₪ וכן בתוספת ריבית על פי חוק בגין תשלומי עבר בסך 21,460 ₪.

אשר על כן, מדובר בניכוי תקבולים בסך כולל של 1,051,345 ₪.

ניכוי גמלת שיקום – הנתבעות הגישו במסגרת הדיון אישורים מטעם המל"ל על גמלאות שיקום ששולמו לתובע (מוצג נ/3). על פי האישורים הללו, התובע קיבל גמלאות שיקום בשנים 2011-2008 בסכום כולל (נומינלי) של 91,060 ₪. על פי דף שיערוך אשר צורף כנספח ג' לסיכום טענות הנתבעות, מדובר בסכום משוערך של 104,592 ₪.

ניכוי דמי אבטלה

הנתבעות טוענות כי התובע קיבל דמי אבטלה בסך 25,638 ₪ (משוערך). לטענתן, יש לנכות את דמי האבטלה במידה שבית המשפט "מקנה נכות מלאה לתקופה זו". בחישוב שביצעו הנתבעות בסיכום טענותיהם, לא הופחתו דמי האבטלה. מאחר שלא הוקנתה נכות מלאה לגבי התקופה בה קיבל התובע דמי אבטלה, אין מקום לנכות את דמי האבטלה, כפי שנקבע בפרק הפסדי השכר לעיל.

לפיכך, סך הניכויים יועמד על 1,155,937 ₪.

סוף דבר –

הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בסכום של 137,326 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 32,400 ₪ ובתוספת הוצאות משפט בסך כולל של 17,000 ₪, לפי קבלות שצורפו לסיכומי התובע. בנוסף, יישאו הנתבעות בתשלום יתרת האגרה.

סכומים אלו ישולמו לתובע עד ליום 10.9.16, שלאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ו, 24 יולי 2016, בהעדר הצדדים.