1. בפני תביעה כספית שהגיש התובע בנק המזרחי המאוחד בע"מ כתובענה בסכום קצוב על פי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת לתשלום הסך של 14,585 ₪.

זאת לציין כי התביעה ללשכת ההוצאה לפועל הוגשה בחודש מרץ בשנת 2010.

על פי תגובת התובעת לבקשת הנתבעת לדחייה על הסף הוגשה תביעה זו קודם לכן בתאריך מוקדם בהרבה ביום 27.6.2001 לתשלום יתרת החוב למועד ההגשה דאז בסך של 5874 ₪.

2. לטענת התובעת , שלחה קודם הגשת התביעה בשנת 2001 מכתב דרישה והתראה נושא תאריך 24.9.200 אל הנתבעת לכתובת – מצדה 93 אשדוד – היא הכתובת שמסרה הנתבעת למועד ההתקשרות עם התובעת , לתשלום יתרת חובה .

מכתב זה הוחזר על ידי רשות הדואר בצירוף ההערה "לא ידוע".

חקירה שנעשתה ביוזמת התובע באמצעות חוקר פרטי העלתה כי הנתבעת עזבה את הארץ ביוני 2000- דוח החוקר צורף כניספח ב לתגובת התובעת לבקשת הנתבעת.

3. רק לאחר הגשת התובענה בשנית בשנת 2010 , לאחר שובה של הנתבעת לישראל, נמסר כתב התביעה כדין לנתבעת ביום 25.4.2010.

בעקבות מסירת כתב התביעה לנתבעת , הגישה התנגדות ובקשה לדחייה על הסף של התובענה מחמת התיישנות.

4. תמצית טענות הנתבעת – המבקשת בבקשתה לדחייה על הסף מחמת התיישנות היא כי חלפו למעלה מ7 שנים מהיום שבו לטענתה הנולדה עילת התביעה –זאת בנסיבות בהן עסקינן בחשבון בנק שניפתח בשנת 96 וטענה של התובע כי הנתבעת לא סילקה את יתרת ההלוואה אשר נטלה ביום 21.1.99- סעיף 3ב. לבקשה לדחייה על הסף.

5. לטענת באת כח הנתבעת – היום בו נולדה עילת התובענה הוא לכל המאוחר ביום 8.3.1003- סעיף 3ב סיפא לבקשה.

6. לטענת הנתבעת בתצהירה שהוגש בתמיכה לבקשתה- לא שהתה בתקופה הרלבנטית בישראל. על פי סעיף 4 לתצהירה- הייתה כתובתה ברחוב מצדה 93 באשדוד. החל מ19.11.2001 שונתה כתובתה לרחוב אלבז נתן 28 כניסה ב דירה 18 אשדוד.- ניספח ג לתצהירה שאושר ביום 16.12.2010.

7. המבקשת נחקרה בחקירה נגדית על תצהיר ביום 5.12.2010.

על פי גרסתה עזבה את ישראל באמצע שנת 2000. נסעה "לתקופה" – ע' 1 שורה 16 לפרטיכל, חזרה לכחודש וחצי ושוב יצאה את הארץ בשנת 2002 לכשנתיים.

לאחר מכן חזרה ונכנסה לישראל למספר חודשים ושוב יצאה את ישראל לפרקי זמן ממושכים .

למעשה חזרה לישראל כתושבת קבע רק ב 29.9.2010.

8. זאת לציין כי בחקירת המבקשת על תצהירה אישרה את חתימותיה על פתיחת חשבון בנק ובקשה להלוואה אלא שלא "זכרה" כי נטלה ההלוואה.

מוצאת לנכון להדגיש כי מסמכי ההלוואה נחתמו באוגוסט 1999 – בסמוך מאוד למועד יציאת הנתבעת את הארץ. חזקה על הנתבעת כי למועד יציאתה את הארץ בהחלט זכרה את נטילת ההלוואה אלא שסברה כנראה שהבנק התובע הוא "שישכח" לתבוע את כספו.

בבחינת טיעוני באת כח הנתבעת בסיכומיה עולה כי דין הטענה הסומכת על הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות להידחות.

על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות

". התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;".

במקרה דנן בהחלט נוכחתי כי הוגשה תובענה. אלא שמאחר והנתבעת עזבה את הארץ, וככל שהעובדות נוגעות לתובע פשוט "נעלמה " , הרי שאין מדובר בתביעה "שלא הוגשה עליה תובענה". בנסיבות אלה מסקנתי היא כי אין לה לנתבעת אשר לא טרחה לסגור את חשבון הבנק שלה תוך שהיא מסלקת את כל חובותיה , אלא להלין על עצמה.

9. טענת התיישנות –המצב הנורמטיבי

ההלכה הפסוקה מורה כי טענה זו יש לטעון בהזדמנות הראשונה ואם לא נטענה אין להידרש אליה בהמשך הדיון.

בענייננו אכן נטענה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה – היא הבקשה שלפני.

אלא שעל מנת לבסס טענת הגנה של התיישנות אין די לטעון טענה כללית כי "עילת התביעה הנטענת ומוכחשת התיישנה זה מכבר והיא אינה בת תביעה במועד בו הוגשה התובענה, גם התצהיר לא הוסיף על הטענה הכללית והסתמית. המבקשת לא טרחה לפרט בתצהירה פירוט המבהיר את נסיבות התיישנות התובענה זולת הטענה הסתמית כי בתקופה הרלבנטית לא שהתה בישראל.

העדר הנתבעת מן הארץ היא בדיוק הסיבה בגינה יש לדחות הבקשה.

בהחלט לא נסתר מעיני כי באת כח המבקשת לא טרחה להמציא אסמכתאות לטענתה המשתמעת על פיה , הבנק הנושה שנוכח כי מי שחייב לו עזב את הארץ אמור לבלוש אחריו אל מעבר לים או שמא לערוך דוח חקירה מדי תקופה על מנת לבחון האפשרות שמא שבה הנתבעת לישראל, לנסות לאתרו טלפונית במחוזות רחוקים מעבר לים- טענה זו אין לה מקום ודינה דחייה על הסף .

לא בכדי קובעות תקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 241) כי על בעל הדין לפרט את טיעוניו "כולל אסמכתאות ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה", התצהיר שצורף לבקשה הוא כללי וכולל טענה כללית כי הנתבעת בתקופה הרלבנטית לא שהתה בישראל.

זאת ועוד, למקרא תגובת התובע בהחלט נוכחתי בהגשת תביעה כאמור ,בשנת 2001 , עת שהתה הנתבעת בחול, שלא נשתכללה לכדי פסק דין בנסיבות של העדר מסירת כתב התביעה.

10. התוצאה היא שדוחה הבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות.

11. הוא הדין אשר לטענת השיהוי שהעלתה הנתבעת.

בהחלט נוכחתי כי התובע לא נקט בדרך של שיהוי אלא הגיש תביעה כנגד הנתבעת , פעל לאתר את הנתבעת שעזבה את הארץ מבלי לפרוע את חובה , ורק כאשר נוכח בשובה ואיתר אותה חזר והגיש התביעה

לא כל שכן מחמת מעשה בי די- בו לא נוכחתי.

12. מכל אלה אני מתירה לנתבעת לשוב ולהעלות טענת ההתישנות בסיום ההליך אם לגבי כל התובענה ואם לגבי חלקה, אך אין להידרש אליה כטענת סף שלא התבררה ולא הונחה כל תשתית עובדתית לקיומה בשלב זה.

13. מכל האמור אני דוחה את הבקשה לדחייה על הסף .

לא למותר להתייחס להלכה הפסוקה לעניין דחייה על הסף :

"ככלל, מסלקים תביעה על הסף כאשר ברור שגם אם כל האמור בתביעה מוכח, לא יהיה התובע זכאי לסעד הנתבע – כאמור אין אלה פני הדברים בענייננו.

יאמר כי סילוק על הסף הוא "סעד מרחיק לכת מאד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, ולהשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו...דחיה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד דינו – להדחות ..." לא רק זאת אלא שבגלל התוצאה מרחיקת הלכת נקבע שכאשר "למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף ...(ע"א 335/78 יוסף שאלתיאל ואח' נ. אריה שני ואח', פד"י לו' (2) 151 בעמ' 155, 156).

דחית תביעה על הסף יוצרת מעשה בית דין המונע הגשת תובענה שוב (ע"א 54/87 אמגר נ. ק.י.מ.א להשקעות ובניין פ"ד מג(2) 347), ומשכך נקבע כי בית המשפט ינהג במשנה זהירות בטרם יסלק תביעה על הסף.

(בשא (רמ') 1426/08 ראובן פלד עבודות בנין בע"מ נ' יוסף סמאנה - מ 30.03.2008 )

14. אשר לטענות ההגנה של המבקשת – המבקשת טוענת לקונית כי סילקה את קרן ההלוואה – סעיף 12 לתצהירה שהוגש בתמיכה להתנגדות.

כאמור ההלכה מורה כי מי שטוען טענה במסגרת התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב, חייב להתכבד ולפרט את טענת הגנתו.

המבקשת נחקרה בעניין זה בחקירתה הנגדית , אישרה את חתימותיה על הסכם ההלוואה ועל מסמכי פתיחת החשבון.

לעניין כספי ההלוואה העידה בעמוד 2 לפרטיכל שורה 15 "לא זכור לי שלקחתי"- טענה זו עומדת בסתירה לאמור בסעיף 12 סיפא לתצהיר הנתבעת מיום 9.6.2010 על פיו היא מודה למעשה שנטלה הלוואה וטוענת כי סילקה את קרן ההלוואה . במובן זה ברור כי הגנתה של המבקשת לאמור כי לא נטלה הלוואה היא הגנת בדים. לא כל שכן טענתה הסתמית כי סילקה את קרן ההלוואה מבלי שפירטה מתי שילמה , איזה סכום ואם בכלל.

בנסיבות אלה אין הטענה מגלה עילת הגנה ולו לכאורה.

15. התוצאה היא שדוחה ההתנגדות שהגישה המבקשת.

ניתן בזאת פסק דין המחייב אותה במלוא סכום התביעה בצירוף ריבית כמפורט בסעיף

13 א לכתב התביעה למן יום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ,

בצירוף אגרת הגשת התביעה , בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל,

ובצירוף שכט עו"ד בסך של 4095 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד החל מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין בדואר רשום אל באי כח הצדדים.

ניתן היום, ז' אדר תשע"ג, 17 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.