בפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 27.3.11 על ידי כב' הרשמת (כתוארה אז) גרדשטיין-פפקין.

הבקשה הוגשה כחמש שנים לאחר פסק הדין, והמבקשים עותרים להתיר להם להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

דרישתו של "טעם מיוחד" להארכת המועד נובעת מתוקף עקרון סופיות הדיון והצורך בקיומה של מערכת משפט סדורה, תקינה ויעילה. הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, וסופן של חריגות ממועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי דין שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב.

אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ-"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד.

מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותיה הציבורית וסיכוייו של ההליך.

(ור' רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסק דינו של כב' הש' סולברג מיום 21.4.15, פסקאות 16-17 לפסק הדין וההפניות שם – פורסם במאגרים).

בבקשה להארכת מועד טוענים המבקשים כי לא ייכנסו "בשלב זה ובבקשה זו" לפרטים ולמהות התביעה. בהמשך מציינים המבקשים כי המבקשים 1 ו-2 הינם בני זוג והוריו של המבקש 3 וכי "אינם ..." – ובכך מסתיימת טענתם (באמצע המשפט, ללא כל טענה של ממש; ס' 5 לבקשה).

המבקשים טוענים באופן כללי כי לא ידעו על ההליכים נגדם ולא מתייחסים כלל לסיכויי הגנתם.

התצהיר התומך בבקשה, תצהירו של המבקש 3, אינו אומר דבר, למעשה. המצהיר מאשר בו כי "תוכן דברי ונספחיו" הם אמת, אולם המדובר (לכל היותר) בתצהיר על דרך ההפניה. כידוע, עריכת תצהיר על דרך ההפניה אינה עונה על הנדרש בעריכת תצהיר כדין, ולפיכך ניתן לומר בשלב זה כי תצהירו של המבקש כללי וסתמי.

נוכח כל האמור, ולאחר שלא מצאתי כי נפל פגם בפסק הדין באופן המצדיק ביטולו מחובת הצדק, ולא נטען על ידי המבקשים די כדי לקבוע אם יש מקום להורות על ביטולו של פסק הדין על פי שיקול דעת בית המשפט – לא מצאתי להורות על ביטול פסק הדין.

הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות הבקשה בסך 750 ₪.

ניתנה היום, ה' ניסן תשע"ו, 13 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.