תביעה למתן חשבונות ולחילופין תביעה כספית בסך של 734,783 ₪.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובע עוסק מאז שנת 1987 בשיווק חלב ומוצריו. בתחילה היו אלו מוצרים של המותג "טנא נוגה", ולאחר מכן גם מוצרים של המותג "תנובה".
2. לאחר שהוחלט למזג את מערך הפצת מוצרי טנא נוגה במערך ההפצה של תנובה (להלן: "המיזוג"), נחתמו הסכמי הפצה חדשים עם מרבית מפיצי המוצרים, והתובע ביניהם.
3. ההסכם החדש בין התובע לבין הנתבעות נחתם ביום 1.7.01 (להלן: "ההסכם").
4. הצדדים חלוקים באשר לפרשנות ההסכם, וזכאות התובע לקבלת זכות הפצה בלעדית ללקוחות מסוימים בהתאם להסכם.

ההליך

1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגש תצהיר התובע וכן תצהירו של מר שאול ויינשטיין, אף הוא עובד כמחלק עצמאי במערך ההפצה של תנובה.

מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר מיכה כהן, מנהל חטיבת הלוגיסטיקה בתנובה.

1. המצהירים נחקרו על תצהירים, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות התובע

1. התובע עסק החל משנת 1987 בשיווק חלב ומוצריו, המיוצרים או משווקים על ידי הנתבעות.
2. לאחר המיזוג, נחתם ביום 1.7.01 הסכם חדש בין הנתבעות לבין התובע (להלן: "ההסכם"). ההסכם נערך על ידי פרקליטי הנתבעות, והוא עונה להגדרת חוזה אחיד על פי חוק החוזים האחידים.
3. בהסכם נפלו מספר טעויות בציון נספחי ההסכם.
4. ההסכם בין הצדדים נועד להסדיר את שיווק מוצרי החלב של הנתבעות על ידי התובע (לאחר המיזוג הופסק שיווקם של מספר מוצרים של טנא נוגה אשר שווקו על ידי התובע), ולהקטין ככל הניתן את הפגיעה בתובע בעקבות המיזוג. בין היתר, נועד ההסכם למסור לתובע את שיווק מוצרי החלב לשוק הקר (כהגדרתו בהסכם).
5. הקשר של הנתבעות עם התובע נעשה באמצעות "תנובה שף", מחלקה אורגנית של החברה או תאגיד בשליטתה, אשר מטפלת בשוק הקר (להלן: "תנובה שף").
6. לתובע נמסר מחשב נייד המכונה "מסופון", אשר שימש לריכוז המידע אודות הלקוחות והזמנותיהם. בהתאם לנוהל העבודה, היה על התובע להביא את המסופון בתום יום העבודה למרכז השיווק. המסופון הונח בתא שהוקצה לשימושו האישי של התובע על מנת להעביר את המידע אודות הזמנת הלקוחות למחשבי הנתבעות, ולטעון את המסופון במידע חדש, לרבות לקוחות חדשים והמידע הרלוונטי לגביהם. התובע מציין כי כאשר היה שינוי ברשימת הלקוחות, הניחה החברה בתאו דף עדכון. בהתאם לנתוני ההזמנות מהמסופון, הכינו הנתבעות עבור התובע את המוצרים לשיווק ללקוחותיו לקראת כל יום עבודה.

התובע מציין כי במסגרת נהלי העבודה, נוספו לרשימת הלקוחות גם חנויות מכולת פרטיות שלא היו בטיפולה של תנובה שף.

1. בסעיף 2 להסכם, התחייבו הנתבעות להעניק לתובע את הזכות להפיץ, למכור ולשווק באופן בלעדי את המוצרים ללקוחות הנמצאים באזור הכלכלי (כהגדרתו בהסכם). הנתבעות התחייבו שלא למכור את המוצרים ללקוחות, אדם או גוף אחר בתחומי האזור הכלכלי של התובע, וכן למנוע ככל יכולתן מצד שלישי לעשות כן.
2. חברת פרו פלוס בע"מ (להלן: "פרו פלוס") הינה חברה בת של הנתבעות. עד שנת 2003, שכנו משרדיה ומחסנה של פרו פלוס ברחוב גיסין בפתח תקווה, המתחם בו שוכנות הנתבעות. בשנת 2003 לערך, עברו הנתבעות למקום אחר וברחוב גיסין נותרה פרו פלוס בלבד. בשנת 2007, העבירה פרו פלוס את משרדיה ומחסנה מרחוב גיסין לקיבוץ עינת.
3. האתר המסחרי בקיבוץ עינת היה נקודת שיווק של התובע, כך על פי ההסכם. בטרם הועברו משרדי פרו פלוס ומחסנה לקיבוץ עינת, שיווק התובע את מוצרי השוק הקר של החברה לחמישה לקוחות בקיבוץ עינת: בית האוכל של הקיבוץ, קונדיטוריה בתוך בית האוכל של הקיבוץ, גן האירועים "לימון", מרכולית עינת וקונדיטורית הפינה המתוקה. לאחר העברת פרו פלוס לקיבוץ עינת, קיבל התובע נקודה נוספת מהחברה בתחנת הדלק הסמוכה.
4. התובע לטענתו היה זכאי לקבל ולבצע את השיווק לפרו פלוס, של המוצרים שנועדו לשוק הקר, שכן פרו פלוס נכללה בהגדרת "האזור הכלכלי" שלו. על אף האמור, שיווקו הנתבעות לפרו פלוס מוצרי חלב במישרין ולא באמצעותו, וכמו כן שיווקו הנתבעות באמצעות פרו פלוס, מוצרי חלב ללקוחות שנכללו באזור הכלכלי שלו.
5. המשמעות של הגדרת האזור הכלכלי על פי ההסכם, הינה כי כל לקוח הנמנה על השוק הקר, ומקום עסקו הוא הקרוב ביותר לבית עסק הכלול באזור הכלכלי של התובע, ייכלל באזור הכלכלי של התובע, ועל הנתבעות למסור לתובע את שיווק המוצרים לאותו לקוח. לשיטתו, פרו פלוס נכללת בביטוי "חברת קייטרינג" וכן בביטוי "מוסדות" שבהגדרת "השוק הקר" ולכן היא חלק מהאזור הכלכלי שלו.
6. באפריל – מאי 2007 הוזמן התובע למשרדו של ארז רביב, סגן מנהל תנובה שף, אשר הבהיר לו כי עקב מעבר פרו פלוס לקיבוץ עינת תצורף פרו פלוס לקו החלוקה שלו. לבסוף פרו פלוס לא צורפה לקו החלוקה של התובע, ולאחר בירור העניין עם מנהל הלוגיסטיקה של הנתבעות נאמר לו כי זול יותר עבורן לבצע את השיווק באמצעות עובדים שכירים. הוצע לתובע להפחית את שיעור העמלה שלו, אך משסירב – לא נמסר לו השיווק לפרו פלוס.
7. בשנים 2003-2004 נמסרה לתובע הודעה בכתב מטעם תנובה שף, לפיה נוספה לתובע נקודת חלוקה חדשה לבית העסק קייטרינג שולץ במשרד חברת אורנג' בראש העין (להלן: "קייטרינג שולץ"). מכשיר המסופון שלו הוטען בפרטי בית העסק ואף הודבקה מדבקה על מזוודת המסופון באשר לכך. לאחר שחלף זמן ולא נמסרה לתובע סחורה לשיווק לקייטרינג שולץ, פנה התובע לנתבעות ונאמר לו כי נקודת קייטרינג שולץ הועברה למחלק שכיר של הנתבעות, ככל הנראה מכיוון שזול יותר לנתבעות לשווק באמצעות עובדיהן השכירים. שמה של קייטרינג שולץ ומספר הלקוח שלה נשארו במסופון התובע במשך יותר משנה, מבלי שקיבל כל סחורה לשיווק לבית עסק זה.
8. פעולות הנתבעות בכל הקשור לפרו פלוס ולקייטרינג שולץ היוו תחרות לתובע והפרת ההסכם עמו ופגעו בפרנסתו שלא כדין ובחוסר תום לב, תוך עשיית עושר ולא במשפט וכן יש במעשי הנתבעות משום גזל ורשלנות כמשמעותן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
9. התובע זכאי לקבל תשלום מלא בגין כל פעולות השיווק שעשו הנתבעות שלא באמצעותו בניגוד להסכם, ולשם כך זכאי לקבל מהחברה חשבונות ופרטים מלאים בגין כל הפעולות הנ"ל.

טענות הנתבעות

1. התובע היה מחלק מוצרי חלב של המותג "טנא נוגה" החל משנת 1988 בתקופה בה חלוקת המוצרים הייתה באזור גיאוגרפי מוגדר.
2. לאחר ביטול המותג "טנא נוגה", נוהל מו"מ עם מפיצי המותג אשר בסיומו מרבית המפיצים, לרבות התובע, חתמו על הסכם הפצה חדש מול הנתבעות. ההסכם החדש ביטל את הסכמי העבר ונערך ארגון מחדש של מערך ההפצה, כך שבין היתר שונו אזורי החלוקה הגיאוגרפיים לאזורים כלכליים המורכבים מרשימת לקוחות בלבד. ההסכם אף קבע כי המחלק יהיה זכאי לפיצוי בגין המעבר מאזור גיאוגרפי לאזור כלכלי.
3. זכויות החלוקה של התובע הוגבלו בהסכם לרשימת הלקוחות אשר פורטו בנספח ג' להסכם בלבד. בנוסף, ניתנה לתובע הזכות לחלק מוצרים ללקוחות חדשים על פי הגדרת האזור הכלכלי בהסכם. כלומר, על מנת שלתובע תהא הזכות לחלק תוצרת ללקוח מסוים, יש צורך בהתקיימות אחד משני תנאים חלופיים: האחד, מדובר בלקוח המופיע בנספח ג' להסכם; והשני – מדובר בלקוח חדש שלא היה קיים במועד חתימת ההסכם, הפועל בשוק הקר, ושמקום עסקו קרוב ביותר לנקודת חלוקה אחרת של המחלק (בהתאם להגדרת "האזור הכלכלי").
4. פרו פלוס הינה לקוח שהיה קיימת בעת חתימת ההסכם, ואינו מופיע ברשימת הלקוחות שצורפה כנספח ג' להסכם. לפיכך, מדובר בלקוח שאינו עונה על אף אחד מהתנאים החלופיים המפורטים בהסכם. הנתבעות טוענות כי פרו פלוס לא הוכנסה להסכם בהתאם לכוונת הצדדים שלא לאפשר לתובע או לכל מחלק עצמאי אחר לחלק לה מוצרים.
5. כמו כן, פרו פלוס הינה חברה בת של הנתבעת 1, ואין להתייחס אליה כאל לקוח אשר לתובע זכות לחלק לו מוצרים, אלא כאל חברה בת אשר הנתבעות מספקות לה מוצרים לפעילותה.
6. לחילופין נטען, כי התובע ויתר על זכותו לחלק מוצרים לפרו פלוס בכך שלא מחה על כך שהחלוקה לפרו פלוס נעשית על ידי הנתבעות במשך שנים רבות, והנתבעות הסתמכו על ויתור זה ושינו את מצבן בעקבותיו. כמו כן, מאחר שפרו פלוס הייתה לקוח קיים עוד בשנת 2001, הרי שאף אם לתובע הייתה זכות לחלק תוצרת ללקוח זה, התביעה התיישנה.
7. הלקוח קייטרינג שולץ נפתח בשנת 2002. התובע לא העלה כל טענה בעניינה ובכך ויתר על חלוקה לנקודה זו, במפורש או על דרך ההתנהגות, והנתבעות הסתמכו על ויתור זה ושינו את מצבן בעקבותיו. בנוסף, תביעתו התיישנה.

כמו כן, קייטרינג שולץ אינה חלק מ"האזור הכלכלי" כהגדרתו בהסכם.

1. על פי הפסיקה, מקום בו מפיץ אינו מוחה במשך תקופה ממושכת על גריעת לקוחות מקו ההפצה או על אי צירוף לקוחות חדשים לקו ההפצה, הוא מנוע מלהעלות טענות ביחס ללקוחות אלו לאחר זמן. טענות התובע ביחס לפרו פלוס הועלו לראשונה בשנת 2007, שש שנים לאחר חתימת ההסכם ותשע שנים לאחר תחילת פעילותה של פרו פלוס.
2. מוסיפות וטוענות הנתבעות כי ביום 6.4.06 התובע העביר חלק מקו החלוקה שלו, שכלל את פרו פלוס לפי שיטת התובע, למחלק אחר. במסגרת זו חתם התובע על כתב ויתור בו הצהיר כי אין לו תביעות כלפי הנתבעות באשר לאזור הכלכלי המועבר. לפיכך, התובע אינו יכול לתבוע את הנתבעות בעניינה של פרו פלוס.
3. כפי שהודה התובע עצמו, מאז חתימת ההסכם אפשרו לו הנתבעות לחלק תוצרת ללקוחות שהתובע לא היה זכאי לקבלם לפי ההסכם, שכן הם אינם נמנים על השוק הקר. בשל כך, רווחי התובע עלו משמעותית מאז חתימת ההסכם. לשיטת הנתבעות, אם ייפסק לתובע סכום על פי תביעה זו, יש לקזז ממנו את רווחי התובע מן הלקוחות אותם לא היה זכאי לקבלם על פי ההסכם.
4. ההסכם אינו חוזה אחיד. הוא נחתם לאחר משא ומתן ממושך, ונערך עבור מספר מסוים של אנשים.
5. בהסכם אכן נפלה טעות סופר, הסכמי העבר אליהם מפנה ההסכם הם הסכמים מיום 24.3.88, וכן התוספות להסכם מיום 4.8.89 ומתאריך לא ידוע בשנת 1989. מכל מקום, הסכמי העבר אינם רלוונטיים לתביעה דנן, מאחר שבוטלו בהסכם משנת 2001.
6. התביעה הוגשה בשיהוי ניכר והתובע לא דרש במשך השנים לחלק מוצרים ללקוחות אלו.
7. היחסים בין הצדדים אינם יחסי שותפות או שליחות והנתבעות אינן נאמנות על כספי התובע, לפיכך לא עומדת לתובע זכות לקבלת חשבונות מהנתבעות. לחילופין, היקף החשבונות שדורש התובע מופרז ומוגזם.

דיון והכרעה

1. בלב התובענה דנן עומד ההסכם שנחתם בין הצדדים ביולי 2001.

למען הנוחות, יצוטטו להלן הקטעים הרלוונטיים מתוך ההסכם:

1. בסעיף 1 להסכם הוגדר "האזור הכלכלי" כדלקמן:

"רשימת העסקים, החנויות והמוסדות המפורטים בנספח ג' להסכם זה, וכן כל לקוח אחר שיקום בעתיד בשוק הקר ושמקום עסקו הוא הקרוב ביותר לבית עסק הכלול באזור הכלכלי של מחלק שנמנה בעבר על מחלקי טנא נוגה במחלבת פ"ת או חליפו. (להלן: "מחלקי טנא נוגה").

למען הסר ספק מובהר בזה כי משווקים או כל גוף אחר הקשור עם החברה שאינם נמנים על מחלקי טנא נגה, לא יהיו רשאים לשווק המוצרים ללקוחות שיקומו בעתיד בשוק הקר באזור המסומן במפה המצורפת להסכם ומסומנת נספח א'"

1. כך הוגדר בהסכם "השוק הקר":

"בתי קפה, קונדיטוריות, בתי מאפה, פיצריות, מסעדות, פאבים ומעדניות שאינן מכולת, מוסדות, בתי חולים, מלונות, חברות קיטרינג, ישיבות וחדרי אוכל במפעלים".

1. סעיפי הבלעדיות בהסכם (2.1-2.2) קובעים כדלקמן:

"2.1 החברה מעניקה בזה למשווק והמשווק מקבל על עצמו את הזכות להפיץ, למכור ולשווק באופן בלעדי את המוצרים ללקוחות הנמצאים ו/או ימצאו באזור הכלכלי, לאחר שירכוש אותם מאת החברה בהתאם להוראות הסכם זה.

2.2 החברה מתחייבת שלא למכור את המוצרים או כל חלק מהם ו/או מוצרים זהים למוצרים המיוצרים על ידי ומשווקים באריזות אחרות במישרין ללקוחות בתחומי האזור הכלכלי ו/או לכל אדם או גוף אחר, למעט המשווק, אשר בכוונתם למכור, לשווק או להפיץ את המוצרים באזור הכלכלי, ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, היא תמנע ככל יכולתה מכל צד שלישי שהוא למכור, לשווק או להפיץ את המוצרים או כל חלק מהם בתחומי האזור הכלכלי".

1. נפנה כעת לבחון את טענות הצדדים ביחס לבתי העסק פרו פלוס וקייטרינג שולץ.

פרו פלוס

1. בכתב התביעה (סעיף 18) נטען כי התובע היה זכאי לקבל ולבצע את כל השיווק לפרו פלוס מכיוון שמדובר בבית עסק העונה להגדרת "השוק הקר" שבהסכם, החל מיום חתימת ההסכם - ולכל הפחות החל מהמועד בו הועברו משרדי פרו פלוס ומחסנה לקיבוץ עינת באפריל 2007.

לטענת התובע, על פי ההסכם, קיבוץ עינת נמנה על נקודות שיווק שלו (בתצהיר העדות הראשית הבהיר התובע כי הביטוי "קיבוץ עינת" מתייחס לאתר המסחרי בקיבוץ, בו פועלים בתי עסק שונים [סעיף 15.2]). כך, עוד בטרם עברה פרו פלוס לקיבוץ עינת, שיווק התובע במקום את מוצרי השוק הקר של חברה לחמישה לקוחות, ולאחר המעבר של פרו פלוס קיבל התובע לקוח נוסף באזור.

לשיטתו, קיבוץ עינת ומקום העסק של פרו פלוס נכללו באזור הכלכלי שלו.

1. בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי בהסכמים החדשים עם המפיצים נערך ארגון מחדש של מערך ההפצה באופן שאזורי החלוקה הגיאוגרפיים שונו, והפכו לאזורים כלכליים המורכבים מרשימת לקוחות בלבד. כלומר, החלוקה נעשית שלא על פי אזור גיאוגרפי, אלא לפי רשימה מוגדרת של לקוחות. הנתבעות מציינות כי בסעיף 15.7 להסכם אף נקבע פיצוי למשווק כתוצאה מהמעבר מהאזור הגיאוגרפי לאזור הכלכלי.
2. אכן, בהגדרת "האזור הכלכלי" לא צוינו אזורים גיאוגרפיים אשר בהם יפעל המשווק.

על פי ההגדרה, האזור הכלכלי הינו רשימת הלקוחות אשר צורפה להסכם כנספח ג', ולקוחות נוספים אשר עונים על תנאים מסוימים שיתווספו לרשימה לאחר חתימת ההסכם, ויכללו אף הם באזור הכלכלי. רוצה לומר, האזור הכלכלי מורכב משמות לקוחות, להבדיל ממיקום גיאוגרפי בו מצויים הלקוחות.

המיקום הפיזי רלוונטי רק לגבי לקוחות חדשים, שכן אחד התנאים שבהתקיימם ייחשבו הלקוחות החדשים כחלק מהאזור הכלכלי – הינו קרבתם הגיאוגרפית ללקוח קיים אשר נכלל באזור הכלכלי.

1. יצוין יחד עם זאת, כי הגדרת האזור הכלכלי מוסיפה ומבהירה כי קיים אזור גיאוגרפי מוגדר במפה, שבו משווקים או כל גוף הקשור עם החברה אשר אינם נמנים על מחלקי טנא נגה, אינם רשאים לשווק את המוצרים ללקוחות שיקומו בעתיד בשוק הקר.

המפה הוגדרה כנספח א' להסכם, אולם לא צורפה על ידי מי מהצדדים ועל כן לא ניתן להידרש לה (יובהר כי התובע לא טען דבר בהתייחס למפה זו).

1. כפועל יוצא מן האמור לעיל, על אף שלתובע היו לקוחות בקיבוץ עינת - לא ניתן לומר כי האזור הגיאוגרפי שנקרא קיבוץ עינת נכלל באזור הכלכלי שלו, שכן האזור הכלכלי אינו אזור גיאוגרפי. התובע עצמו העיד כי היו בתי עסק באזורים בהם הוא חילק, אשר לא נכללו ברשימת לקוחותיו והנתבעות היו מחלקות להם מוצרים באופן עצמאי (עמ' 58-59 לפרוטוקול).

לפיכך, כל שניתן לומר הוא שחלק מבתי העסק בקיבוץ עינת נכללו באזור הכלכלי של התובע.

1. יובהר כי אין מחלוקת שבמועד חתימת ההסכם, רשימת בתי העסק שהוגדרו כאזור הכלכלי של התובע (נספח ג') לא כללה בתי עסק בקיבוץ עינת. התובע אישר בעדותו כי ברשימת הלקוחות המקורית שצורפה להסכם כנספח ג' לא היו בתי עסק בקיבוץ עינת, אלא הם התווספו לרשימה לאחר חתימת ההסכם (עמ' 52 לפרוטוקול).
2. לנוכח האמור, יש לבחון האם פרו פלוס עונה על החלק הרלוונטי בהגדרת "האזור הכלכלי" - "לקוח אחר שיקום בעתיד בשוק הקר ושמקום עסקו הוא הקרוב ביותר לבית עסק הכלול באזור הכלכלי של מחלק שנמנה בעבר על מחלקי טנא נוגה במחלבת פ"ת או חליפו".
3. הגדרה זו יש לפרש בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובע כדלקמן:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

1. תכליתו של סעיף החוק הנ"ל, אשר תוקן בשנת 2011, נסקרה בהרחבה על ידי כבוד השופט ריבלין ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.12) (להלן: "פרשת סהר"), ור' לעניין זה דברי השופט ריבלין בפסקאות 26-28 לפסק הדין:

"עד כאן באשר לתכליתו הסובייקטיבית של סעיף 25(א) המתוקן. כפי שראינו, תכלית זו מצביעה בבירור על כך שהפירוש הנכון לסעיף המתוקן הוא כדלקמן: חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוק: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי....

כללו של דבר, גם התכלית האובייקטיבית של התיקון תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ועוצבה בעניין מגדלי הירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות משפטית; ונבהיר: איזון זה, בין שני הערכים, נקבע בפועל כאיזון הראוי בפסק הדין בעניין אפרופים. בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, קבע בית משפט זה – בהרכב מורחב של תשעה שופטים – כי איזון זה הוא אכן האיזון הראוי. כך היה גם בעוד עשרות פסקי דין שניתנו בנושא זה על-ידי בית המשפט העליון בשנים שחלפו מאז פסק הדין בעניין אפרופים; וכך הוא הדבר גם לאחר התיקון לחוק. המחוקק, כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק המתוקנת, ומן הפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, לא ביקש לבטל איזון זה, ולבכר את אחד הערכים על-פני השני; אלא, ביקש הוא, תחת זאת, אך לחדד ולהבהיר, כי עיקרון הוודאות המשפטית מחייב לתת ללשון החוזה משקל משמעותי בתהליך הפרשנות. כאמור, משקל מסוג זה – לא יותר, אך גם לא פחות – ניתן ללשון באמצעות פירוש הסעיף, באופן שעליו עמדנו לעיל."

1. עולה אפוא, כי הפרשנות הראויה לסעיף 25(א) לחוק החוזים, היא כי יש לפרש חוזה תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, אולם מתוך החזקה הפרשנית (הניתנת לסתירה) שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון.
2. המונח הראשון בהגדרה שיש לפרש הוא "לקוח אחר שיקום בעתיד".

"לקוח אחר שיקום בעתיד"

1. הנתבעות טוענות כי פרו פלוס הייתה לקוח קיים בעת בה נחתם ההסכם, ולכן היא אינה עונה על ההגדרה "לקוח אחר שיקום בעתיד". פרשנות זו למעשה לא נסתרה על ידי התובע.

התובע בסיכומיו לא השיב באופן ישיר לטענה זו, ובעדותו אישר התובע כי פרו פלוס אכן הייתה קיימת כבר במועד חתימת ההסכם (עמ' 60 לפרוטוקול).

1. אף אחד מן הצדדים לא הביא ראיות באשר לאומד דעת הצדדים ביחס לסעיף זה, למעט הכוונה לעבור מאזור גיאוגרפי ללקוחות מוגדרים שלא על פי אזור גיאוגרפי גרידא. משלא הובאו ראיות בדבר הנסיבות העניין ואומד דעת הצדדים המצביעות על מקום לפרשנות הסוטה מן הלשון הברורה של החוזה, הרי שיש לפרש את המונח "לקוח אחר אשר יקום בעתיד" כמשמעו, היינו - לקוח אשר לא היה קיים במועד חתימת ההסכם.
2. העובדה לפיה פרו פלוס העתיקה את מקום מושבה אינה הופכת אותה ללקוח "שיקום בעתיד", שכן הגדרת אזור כלכלי כאמור - אינה מתייחסת לאזור גיאוגרפי.

מה גם, שאף קודם לכן הייתה פרו פלוס ממוקמת ברחוב גיסין, אזור בו היו לתובע לקוחות אחרים (עדות התובע, עמ' 62 לפרוטוקול) והתובע מציין בתצהירו במפורש כי הוא היה המחלק שמקום עסקו היה הקרוב ביותר לרחוב גיסין (סעיף 12.6 לתצהיר).

1. יתרה מכך, מהותה של פרו פלוס לא השתנתה עקב מעבר המקום הגיאוגרפי. התובע עצמו מודה כי הייתה לקוח קיים עוד בטרם נחתם ההסכם, ובכל זאת לא נכללה בנספח ג' להסכם – היינו ברשימת הלקוחות של התובע. לפיכך, ובהעדר טענת פרשנות אחרת מצד התובע, יש לקבל את טענת הנתבעות כי ההסדר השלילי מעיד על כוונת הצדדים שלא להכליל את בית העסק פרו פלוס כלקוח של התובע. היינו, באזור הכלכלי שלו.

עצם המעבר של פרו פלוס לקיבוץ עינת אינו רלוונטי לעניין זה.

1. לנוכח המפורט לעיל, נקבע כי פרו פלוס אינה עונה להגדרת "לקוח אחר אשר יקום בעתיד". לאור קביעה זו למעשה מתייתר הצורך לבחון האם היא עונה על יתר תנאי ההגדרה, לרבות הגדרת המונח "השוק הקר" – שכן משאינה "לקוח אחר שיקום בעתיד", אין היא נכללת בהגדרת האזור הכלכלי של התובע.
2. אף על פי כן ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, אתייחס בקצרה למונח "השוק הקר".

איני סבורה כי על פי הראיות שהציג התובע ניתן לומר כי פרו פלוס נכללת בהגדרת המונח "השוק הקר" כחברת קייטרינג. על אף שבכתב ההגנה למעשה הודו בכך הנתבעות, הרי שבתצהירו של מר מיכה כהן (סעיף 22) חזרו בהן הנתבעות מגרסה זו, ונטען כי "פרו פלוס עוסקת באספקה מסודרת ומתוכננת של מוצרי מזון גולמיים לבישול עצמי במטבחים". מה גם, שבמכתב התשובה של ב"כ הנתבעות לתובע מיום 15.8.07 בזמן אמת, נכתב כי פרו פלוס אינה נמנית על השוק הקר כהגדרתו בהסכם, שכן היא חברה המשווקת או מפיצה מוצרים לאחרים.

1. מפרסומי האינטרנט שצורפו לתצהיר התובע (נספח ח') עולה כי פרו פלוס מגדירה את עצמה כ"ספק על למטבח המוסדי". פרו פלוס מסייעת בבניית תפריטים ובהתאם להם, מספקת סל מוצרי מזון גולמי, היינו – מוצרים, ולא ארוחה מוכנה, ללקוחותיה. כמו כן, פרו פלוס מספקת שירותי לוגיסטיקה, לרבות אריזת המוצרים, אכסונם והפצתם ללקוחותיה.
2. רוצה לומר, החברה מסייעת למטבחים של המוסדות הנמנים על לקוחותיה לבנות תפריטים, ובהתאם מספקת להם את מוצרי המזון הגולמיים. זאת, בניגוד למשמעות הרווחת אצל האדם הסביר של המושג "קייטרינג", שהיא אספקת אוכל מבושל מוכן. כך אף לא הוכח כי פרו פלוס היא "מוסד", שכן מפרסומיה עולה כי היא חברה מסחרית לכל דבר ועניין.
3. הנתבעות אף טענו כי בית העסק פרו פלוס אינו עונה על תכלית הגדרת המונח "השוק הקר". לשיטתן, במסגרת השוק הקר, בית העסק הוא מי שמחליט מאיזו חברה לרכוש את המוצרים, והוא אינו מוכר את המוצרים כמות שהם, אלא בתוך התוצר הסופי שלו. לדוגמה, בבית קפה נמכר החלב בתוך כוס הקפה, ולא כקרטון חלב. בעל בית הקפה הוא המחליט מאיזו חברה לרכוש את החלב לקפה. לעומת זאת, בבתי עסק שאינם נכללים בהגדרת השוק הקר, כגון מכולת או סופרמרקט – הלקוח של בית העסק הוא המחליט מוצר של איזו חברה לרכוש, ולבית העסק אין שליטה על כך. כמו כן, המוצר נמכר כמות שהוא.

לפיכך, לשיטתן, התכלית העומדת ביסוד ההפצה לשוק הקר על ידי מחלקים עצמאיים כדוגמת התובע, היא כי לקשריו של המחלק העצמאי עם בית העסק יש תפקיד מהותי בשיווק המוצרים.

1. התובע התנגד בסיכומיו לפרשנות זו, על אף שבתצהירו ציין כי ההסכם בין הצדדים מלכתחילה נועד למסור למחלקים העצמאיים את שיווק מוצרי החלב לשוק הקר (סעיף 8.4 לתצהיר), וכמו כן, בכתב התביעה התייחס התובע "לכוונה המוצהרת למסור למחלקים כמו התובע את שיווק מוצרי החלב לשוק הקר" (סעיף 19.3). מסעיף זה בכתב התביעה נרמזת התכלית אליה מתייחסות הנתבעות. אף העד ויינשטיין, מטעם התובע, הסכים בעדותו לפרשנות המוצעת על ידי הנתבעות (עמ' 25-26 לפרוטוקול), אולם סייג את דבריו וטען כי לא תמיד הקשרים האישיים של המשווק מסייעים לתכלית זו.
2. תכלית זו מתיישבת עם הגדרת השוק הקר בהסכם, שכן למעשה כל בתי העסק המופיעים בהגדרה הם בתי עסק אשר אינם מוכרים את המוצר כמות שהוא, אלא בתוך התוצר הסופי. פרו פלוס, על פי הפרסומים שצירף התובע עצמו, מוכרת את המוצרים כמות שהם ולא כאוכל מוכן ואינה דומה ליתר בתי העסק שהוגדרו כלקוחות התובע. עניין זה עולה בקנה אחד עם הפרשנות לעיל, שלפיה כוונת הצדדים מלכתחילה הייתה שלא לכלול את פרו פלוס באזור הכלכלי של התובע.
3. מכל מקום, מאחר שנקבע לעיל כי פרו פלוס ממילא אינה עונה על ההגדרה "לקוח אחר שיקום בעתיד", הרי שנקבע כי התובע לא היה זכאי לקבל ולבצע את כל השיווק לפרו פלוס.
4. יצוין כי התובע לא הוכיח את טענתו שלפיה בסמוך למעברה של פרו פלוס לקיבוץ עינת, הודיעו לו הנתבעות כי פרו פלוס תצורף לאזור הכלכלי שלו, או כי לאחר מכן נאמר לו כי השיווק לפרו פלוס לא נמסר לו היות ולנתבעות זול יותר לשווק באמצעות עובדיהן השכירים.

התובע לא צירף כל אסמכתא לטענה זו, אשר הוכחשה על ידי הנתבעות.

לא זו אף זו, במכתבו של עו"ד מטעם התובע לנתבעות מזמן אמת, בעניינה של פרו פלוס (מכתב מיום 30.7.07, נספח י' לתצהירו) לא נאמר דבר באשר להבטחה הנטענת, אלא להפך – נטען כי התובע הוא שפנה לנתבעות בבקשה לחלק את מוצרי תנובה לפרו פלוס, אך בקשתו סורבה.

1. התובע טען בסיכומיו כי היה על הנתבעות להזמין לעדות את אותם גורמים אשר שוחחו עם התובע בעניינה של פרו פלוס, אולם דין הטענה להידחות. על התובע מוטל נטל השכנוע להוכחת טענותיו, והוא לא עמד בו (ר' הדיון בעניין זה בסעיף 77 לפסק הדין).
2. מעבר לטענת התובע כי היה עליו לקבל את השיווק לפרו פלוס, הוסיף וטען התובע כי הנתבעות וכן פרו פלוס התחרו בו בניגוד לסעיפי הבלעדיות בהסכם (סעיפים 2.1-2.2).

אף דין טענה זו להידחות.

סעיף 2.1 קובע כי לתובע זכות בלעדיות להפיץ, למכור ולשווק את המוצרים ללקוחות הנמצאים באזור הכלכלי שלו. מאחר שכאמור לעיל נקבע כי פרו פלוס אינה כלולה ואף אינה אמורה להיכלל באזור הכלכלי של התובע, הרי שלתובע אין כל זכות בלעדיות לגביה.

סעיף 2.2 קובע את חובת הנתבעות שלא למכור באופן ישיר את המוצרים ללקוחות הכלולים באזור הכלכלי – וכאמור לעיל פרו פלוס אינה לקוח הנכלל באזור הכלכלי.

כן קובע סעיף 2.2 את חובת הנתבעות שלא למכור את המוצרים לאדם או גוף אחר המתכוונים לשווק, למכור או להפיץ את המוצרים באזור הכלכלי, ואף למנוע מצד שלישי למכור לשווק או להפיץ את המוצרים בתחומי האזור הכלכלי. רוצה לומר, לנתבעות אסור על פי הסעיף למכור את המוצרים לגוף אשר מתכוון למכור את אותם המוצרים ללקוחות הכלולים באזור הכלכלי של התובע, וכן עליהן למנוע מצד שלישי לעשות כן. בענייננו, התובע לא הוכיח כי פרו פלוס מוכרת או מפיצה את המוצרים ללקוחות הכלולים באזור הכלכלי של התובע, או כי בכוונתה לעשות כן.

לנוכח המפורט לעיל, לא הוכח כי הנתבעות מפרות את סעיפי הבלעדיות בהסכם.

קייטרינג שולץ

1. בכתב התביעה ובתצהירו, טען התובע כי בשנים 2003 או 2004 נמסרה לו הודעה מטעם "תנובה שף" לפיה נוספה לו נקודת חלוקה חדשה לקייטרינג שולץ בראש העין. במקביל, מכשיר המסופון של התובע הוטען בפרטיה של קייטרינג שולץ והודבקה מדבקה על מזוודת המסופון שלו בעניין זה. עוד נטען כי איש מחלקת ההפצה של הנתבעות הודיע לתובע כי קייטרינג שולץ נוספה לרשימת לקוחותיו.
2. משחלף זמן ולא נמסרה לתובע סחורה לשיווק לקייטרינג שולץ - פנה התובע לנתבעות ונאמר לו כי החלוקה לקייטרינג שולץ הועברה למחלק שכיר של הנתבעות. בסופו של יום, לא סופקו לתובע מוצרים לשיווק לקייטרינג שולץ.
3. בטרם בחינת טענות הצדדים בעניין זה, יובהר כי עילת התביעה של התובע באשר לקייטרינג שולץ אינה ברורה דיה, ואינה עולה כדבעי מכתב התביעה. רוצה לומר, לא ברור האם התובע טוען כי רק מכוח ההודעה שנמסרה לו והטענת המסופון בפרטיה של קייטרינג שולץ היה עליו לקבל את השיווק לקייטרינג שולץ, או האם אף מכוח הגדרת האזור הכלכלי היה על התובע לקבל את קייטרינג שולץ כלקוח.

כך או אחרת, התובע לא הוכיח טענותיו ביחס לקייטרינג שולץ .

1. התובע לא צירף כל ראיה לתמיכה בטענותיו שלפיהן נמסר לו כי קייטרינג שולץ תתווסף לקוחותיו, ובהתאם הוטען מכשיר המסופון שברשותו בפרטיה.

כך, למשל, לא צורפו המדבקה שהודבקה על מזוודתו או צילום שלה, תדפיס כלשהו מהמסופון או דף העדכון אשר בהתאם לטענת התובע (סעיף 9.6 לתצהיר) נמסר למחלקים כאשר מצורף לקוח חדש לאזור הכלכלי שלהם.

טענות התובע נטענו בעלמא וללא כל אסמכתא התומכת בהן.

1. התובע אף לא זכר באופן מדויק את המועד בו נמסרה לו ההודעה כי קייטרינג שולץ מתווספת לרשימת לקוחותיו. בכתב התביעה נטען כי זה אירע "בתקופה 2003-2004 בקירוב" (סעיף 16.1), ובחקירתו העיד: "אני קיבלתי אותו על המסופון ב-, לדעתי משהו כמו ב-2002 או 2003. אני לא יכול להגיד בדיוק" (עמ' 63 לפרוטוקול).

מעבר לכך שהתובע לא הבהיר כדבעי את המועד בו הובטחה לו ההבטחה הנטענת, הרי שהוא אף לא הסביר את השיהוי שבהעלאת טענותיו.

זאת ועוד. כנספח י' לתצהיר התובע צורף מכתבו של עו"ד מטעם התובע לנתבעות מיום 30.7.07, בו פורטו טענות התובע בכל הנוגע לפרו פלוס - אולם קייטרינג שולץ אינה נזכרת כלל במכתבו.

התובע לא הבהיר מדוע לא פנה לנתבעות אף בעניינה של קייטרינג שולץ, ואם אכן הובטח לו כבר בשנת 2003 כי קייטרינג שולץ תהיה לקוח שלו והיא אף הייתה רשומה במסופון כשנה, כיצד ייתכן שהיא אינה מוזכרת במכתבו משנת 2007.

בחקירתו, אישר התובע כי לא פנה בכתב לנתבעות בעניינה של קייטרינג שולץ (עמ' 64 לפרוטוקול).

1. כמו כן, לא הוכח כי קייטרינג שולץ נכללת באזור הכלכלי של התובע.

אין מחלוקת כי קייטרינג שולץ לא נכללה במסגרת נספח ג' להסכם בעת חתימתו, ולא הוכח כי היה על הנתבעות להוסיף את קייטרינג שולץ כלקוחה של התובע לאור הגדרת "האזור הכלכלי" שבהסכם.

1. כאמור, ההגדרה קובעת כי באזור הכלכלי ייכלל כל "לקוח אחר שיקום בעתיד בשוק הקר ושמקום עסקו הוא הקרוב ביותר לבית עסק הכלול באזור הכלכלי של מחלק שנמנה בעבר על מחלקי טנא נוגה במחלבת פ"ת או חליפו".
2. אין מחלוקת כי קייטרינג שולץ לא הייתה קיימת במועד חתימת ההסכם ועל כן היא עונה להגדרת המונח "לקוח אחר שיקום בעתיד". כמו כן, המדובר בחברת קייטרינג (כעולה משמה), וככזו היא נכללת בהגדרת "השוק הקר" שבהסכם.

אולם, ההגדרה אף קובעת כי על קייטרינג שולץ להיות "הלקוח הקרוב ביותר לבית עסק הכלול באזור הכלכלי של מחלק..". התובע לא הביא כל ראיה המוכיחה כי אכן קייטרינג שולץ היא הקרובה ביותר לבית עסק הכלול באזור הכלכלי שלו. לא הובא כל נתון באשר למרחק שבין מקומה של קייטרינג שולץ למקומו של לקוח אחר של התובע.

בחקירתו העיד התובע מפורשות כי היו בתי עסק באזורים בהם חילק, אשר לא נכללו בנספח ג' ותנובה הייתה מחלקת להם מוצרים באופן עצמאי (ר' עמ' 58-59 לפרוטוקול). כלומר, אין זה מן הנמנע כי היו בתי עסק שאינם לקוחות של התובע, אשר קרובים יותר מבחינה גיאוגרפית לקייטרינג שולץ.

לפיכך, בהעדר כל נתון רלוונטי לאומדן המרחקים, לא ניתן לקבוע כי קייטרינג שולץ עונה על הגדרת "האזור הכלכלי" שבהסכם.

1. משלא הוכיח התובע כי קייטרינג שולץ נכללת ב"אזור הכלכלי" שלו, הרי שלא ניתן לטעון כי הנתבעות הפרו את תנאי הבלעדיות שבסעיפים 2.1-2.2 להסכם.
2. בסיכומי התובע נטען כי היה על הנתבעות להביא לעדות את אותם גורמים אשר התובע טען כי דיבר עמם באשר לקייטרינג שולץ, וכי אי הבאתם על ידי הנתבעות נזקפת לחובתן.

דין הטענה להידחות.

1. יש להבחין בין המושג "נטל השכנוע" לבין המושג "חובת הראיה". נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, ואילו חובת הראיה משמעה החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל, היינו – הבאת כל הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה לביסוס פסק דין לזכותו. חובת הראיה מוטלת אף על היריב, והיא - החובה להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו שהובאו לחובתו. (ר' לעניין זה י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת תש"ע-2009, עמ' 1719-1720, להלן: "קדמי").

יחד עם זאת, חובת הראיה מנקודת מבטו של הנתבע אינה "חובה" במשמעות הרגילה של המושג, באשר אין היא מחייבת אלא אך מתריעה על כך שאם הנתבע לא יביא ראיות מטעמו, הוא עומד בסיכון שבית המשפט יפסוק לחובתו על פי ראיות התובע שנותרו לבדן.

רוצה לומר, אם הנתבע משוכנע כי אין בראיות שהביא התובע כדי לבסס את תביעתו, יוכל להימנע מלהביא ראיות ולטעון כי התובע לא הרים את נטל השכנוע (קדמי, עמ' 1754-1757).

1. כך בענייננו. נטל הוכחת התביעה מוטל על כתפי התובע, והוא לא הרימו. בסיכומיו טען התובע כי "ניכרים דברי אמת" – אולם ברי כי אין די בכך על מנת להוכיח במאזן ההסתברויות את טענות התובע. במצב דברים זה, בו התובע לא הרים את נטל ההוכחה, לא היה מחובתן של הנתבעות להביא לעדות את אותם גורמים.

התובע אף אינו מבהיר מדוע הוא לא ביקש לזמן עדים אלו על מנת לתמוך בטענותיו.

1. נקבע כי התובע לא הוכיח את טענותיו הנ"ל בכל הנוגע לקייטרינג שולץ.
2. לנוכח המפורט לעיל, נקבע כי התובע לא הוכיח את תביעתו בנוגע לבית העסק קייטרינג שולץ, ודינה להידחות.

סוף דבר

1. לנוכח המפורט לעיל, התביעה לא הוכחה והיא נדחית.
2. התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך של 15,000 ₪.

המזכירות תמסור העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג חשון תשע"ד, 17 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.