ע"י ב"כ עו"ד איהאב בשארה

כללי

1. התובעת ילידת 1945, תושב כפר כנא שבגליל התחתון והיא עקרת בית במקצועה.

2. הנתבעת היא חברה פרטית ,שהתאגדה כדין בישראל, ועוסקת במתן שירותי סוכנות נסיעות כהגדרתם בחוק שירותי תיירות, תשל"ו – 1976. (להלן: "החוק").

3. בחודש אוגוסט 2003, הזמינה התובעת מהנתבעת כרטיס טיסה הלוך ושוב, במטוס השייך לחברת התעופה הגרמנית KLM (להלן: "ספק השירותים" או "מפעיל הטיסה") ,מנמל התעופה בן גוריון ליעד הסופי והוא שדה התעופה בעיר דנוור במדינת קולורדו שבארצות הברית. הטיסה כוללת שתי חניות ביניים: שדה התעופה בעיר אמסטרדם במדינת הולנד, ושדה התעופה בעיר מיניאפוליס במדינת מניסוטה שבארצות הברית (להלן: שדה התעופה מיניאפוליס"). מועד הטיסה היה ביום ה- 31.8.2003. ההזמנה כללה גם אספקת כיסא גלגלים לתובעת בעת ירידתה מהמטוס, וזאת בשים לב לתחלואיה השונים (להלן: "ההזמנה").

4. הנתבעת שלחה את ההזמנה לאישורו הסופי של מפעיל הטיסה. מפעיל הטיסה אישר את ההזמנה. התובעת שילמה לנתבעת את מלוא התמורה בעד כרטיס הטיסה, והונפק לה כרטיס הטיסה המוזמן. הנתבעת שילמה למפעיל הטיסה את תמורת השירות המוזמן דנן לאחר ניכוי עמלה.

5. אכן, התובעת טסה במטוס מפעיל הטיסה ביום 31.8.2003. בחניית הביניים השנייה, בשדה התעופה בעיר מיניאפוליסט ,ובדרכה למסוע המזוודות שבמקום (להלן: "המסוע") לשם קבלת הכבודה שלה, התעלפה התובעת ,נפלה ארצה ונגרם לה נזק גוף. (להלן: "התאונה").

6. ד"ר קובי בר-אילן, מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, שמונה על-ידי בית-המשפט, קבע בחוות-דעתו בכתב (מיום 19.1.2013), כי לתובעת נכות רפואית יציבה בשיעור 5% לפי סעיף 35(ב) לתקנות הביטוח הלאומי עקב התאונה.

טענות התובעת

7. התובעת טוענת, כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקים הנתבעים. הנתבעת הפרה את חוזה ההזמנה ולא סיפקה לה כיסא הגלגלים בעת ירידתה מהמטוס. בהגיעה לתחנת הביניים בשדה התעופה מיניאפוליס, פנתה היא לדיילת המטוס, הציגה לה כרטיס הטיסה ודרשה, כי יסופק לה כיסא גלגלים בעת ירידתה מהמטוס ולצורך ניידותה בשדה התעופה. דא עקה, הדיילת דחתה את הדרישה.

8. מלית ברירה, ירדה מהמטוס בכוחות עצמה, הגיעה למסוע וחיפשה את הכבודה שלה. נמסר לה, כי היא תקבל את הכבודה שלה ביעד הסופי. במעמד זה ולפתע ,חשה בסחרחורת, איבדה את שיווי משקלה, התעלפה, נפלה ארצה ונחבלה בחלקי גופה, לרבות בראש ובגב.

9. לאחר התאונה, היא הובהלה, באמצעות אמבולנס לבית-חולים סאותדייל פיירוויו אדינה, מיניסוטה (להלן: "בית-החולים"). היא נבדקה ואובחן אצלה אירוע התעלפות (Actule syncopal episode). היא אושפזה בבית-החולים להמשך השגחה.

10. וכן, רק לאחר התאונה, דאגה הנתבעת, כי יסופק לתובעת כיסא גלגלים, כפי שהוסכם בחוזה ההזמנה.

11. אליבא דתובעת, הנתבעת הפרה את חוזה ההזמנה. המדובר בהפרה יסודית, והיא זכאית לפיצויים בעד הנזקים שנגרמו לה עקב ההפרה ותוצאותיה.

12. וכן, מבססת התובעת את עילת התביעה גם על עוולת הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). הנתבעת התרשלה כלפי התובעת ולא סיפקה לה כיסא גלגלים, כפי שהוסכם בחוזה ההזמנה. התובעת טוענת לפיצויים במספר פרטי נזק והם: הוצאות רפואיות, נסיעה, טלפונים וכיוצא באלה – 30,000 ₪; עזרת צד ג' – 30,000 ₪; ונזק לא ממוני – 100,000 ₪.

טענות הנתבעת

13. הנתבעת מכחישה, מנגד, את כל טענותיה המהותיות של התובעת שביסוד עילת התביעה (החוזית והנזיקית), הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושיעור הפיצויים. לדידה, דין התביעה להידחות, הן מטעמים פרוצדורליים והן לגופם של דברים. התביעה התיישנה. לחילופין, התביעה לוקה בשיהוי ניכר ללא כל הסבר. הנתבעת אינה בעלת דינה של התובעת. אספקת כיסא גלגלים לתובעת היא באחריותו הבלעדית של מפעיל המטוס – חברת התעופה הגרמנית KLM.

14. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בכל השלבים של העסקה בה עסקינן, החל משלב המשא ומתן, בהמשך שלב כריתת חוזה הזמנה וכלה בשלב ביצוע חוזה ההזמנה, היא פעלה בסבירות, במיומנות ובמקצועיות, ובהתנהגותה לא נפל רבב כלשהו. היא זו שהציעה כיסא גלגלים לתובעת, על אף ששירות זה ניתן אך למוגבלים בניידות, והתובעת איננה כזאת. היא וידאה, כי הדרישה של כיסא גלגלים תופיע בכרטיס הטיסה, החל מיעד המוצא ועד היעד הסופי, כולל חניות הביניים, כפי שהוסכם בחוזה ההזמנה. היא קיימה כדין את מלוא חיוביה על-פי חוזה ההזמנה.

15. וכן, טוענת הנתבעת, כי במקרה דנן מפעיל הטיסה (חברת התעופה הגרמנית KLM) אחראית, באופן בלעדי, לאספקת כיסא גלגלים לתובעת בעת ירידתה מהמטוס. התובעת זכאית לעמוד על קיום זכותה דנן. במידה ולא סופק לה כיסא גלגלים, היה על התובעת לפנות לדיילת או למנהל הטיסה או לקברניט או לאחראי בטיסה ולדרוש כיסא גלגלים, לפני ירידתה מהמטוס, ואם היא לא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. התובעת טוענת, כי בתחנת הביניים במיניאפוליס לא סופק לה כיסא גלגלים, ברם ולא בכדי היא לא מאזכרת כלל את אשר התרחש עמה בתחנת הביניים באמסטרדם.

16. היא לא אחראית לתאונה ,המוכחשת כשלעצמה, ולנזקים הנתבעים. היא קיימה את חיובה על-פי חוזה ההזמנה, ולא התרשלה כלל כלפי התובעת. התאונה נגרמה, אם בכלל, באשמה הבלעדי של התובעת. אין קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התנהגות הנתבעת לתאונה, וכן בין התאונה לנזקים הנתבעים. מה עוד, שמדובר בנזקים מוגזמים, מופרכים ואין להם כל אחיזה במציאות ובדין.

מסכת הראיות

17. התובעת העידה לעצמה. היא הקדימה והגישה תצהיר עדות ראשית (ת/1).

וכן, מנהל הנתבעת, מר מוניר דיראוי (להלן: "מוניר") העיד להגנה. גם הוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (נ/6). וכן, הוגשו מטעם ההגנה חמישה מוצגים נוספים: נ/1 – שאלון ותצהיר תשובות התובעת לשאלון; ו- נ/2 עד נ/5 - מסמכים רפואיים של התובעת.

דיון

18. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות בכללותו ובשים לב לדין שלעניין מסקנתי היא, כי התובעת לא הוכיחה כדין את עילת התביעה, ודין התביעה להידחות. אעמוד תחילה על מעמדה המשפטי של הנתבעת ולאחר מכן אבדוק את חוזה ההזמנה וטענותיה של התובעת, כי הנתבעת הפרה את חוזה ההזמנה, ולבסוף אדון בעילה הנזיקית וקיום יסודותיה של עוולת הרשלנות.

מעמדה המשפטי של הנתבעת

19. לית מאן דיפליג, כי הנתבעת היא סוכנות נסיעות ונותנת לציבור הרחב שירותי סוכנות נסיעות, כהגדרתם בחוק, ובכלל זה מכירה של כרטיסי טיסה אל מחוץ לישראל.

20. בכל הקשור לעסקאות של מכירת כרטיסי טיסה, הנתבעת אינה "מפעיל טיסה", כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב – 2012 (להלן: "חוק שירותי תעופה"), ואינה ספקית שירותי תעופה. היא משווקת לציבור, בדרכים מגוונות, שירותי תיירות שונים, ובכללם מכירה של כרטיסי טיסה, אותם ניתן לרכוש באמצעותה. היא מספקת ללקוחותיה ייעוץ מקצועי בתחום שירותי התעופה ומאפשרת ביצוע הזמנות הנבנות על-פי העדפות הלקוח אצל ספקי שירות שונים (חברות תעופה שונות). לאחר חתימת הלקוח על הזמנת כרטיס טיסה והדרישות הנלוות באם ישנן, מעבירה הנתבעת את ההזמנה לאישור ספק השירות – חברת התעופה. במידה וניתן אישור ספק השירות להזמנה, מחייבת הנתבעת את הלקוח/מזמין השירות בתשלום שסוכם ביניהם עבור כרטיס הטיסה והדרישות הנלוות לו כפי שהוזמן. הנתבעת מוסרת ללקוח מסמכי הנסיעה, אותם עליו להציג לספק השירות – חברת התעופה.

כאן, המקום לציין, כי עדותו של מוניר, לפיה אין זה מאחריותה של הנתבעת לספק, בפועל, כיסא גלגלים לתובעת וכי האחריות לאספקתו, הלכה למעשה, היא על ספק השירות/מפעיל הטיסה, (חברת התעופה הגרמנית KLM), (נ/6, סעיף 6 סיפא; עמ' 14, ש' 26; עמ' 15, ש' 10-9, ש' 19; עמ' 16, ש' 1, עמ' 17, ש' 15) ,הייתה סבירה ומהימנה עליי. לפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור. התובעת לא הוכיחה כדין, כי לפי חוזה ההזמנה חייבת הנתבעת, ולא ספק השירותים/מפעיל הטיסה, לספק לה את כיסא הגלגלים המוזמן. עדותה של התובעת, לעניין דנן ועם כל הכבוד והענווה, בעלמא היא.

21. במקרה דנן, אחריותה של הנתבעת, בכל הקשור לביצוע חוזה ההזמנה, הוא הקניית הזכות החוקית לתובעת לטיסה המוזמנת וקבלת כיסא הגלגלים מספק השירות/מפעיל הטיסה. הנתבעת מחויבת בהעברת מידע לתובעת מספק השירות/מפעיל הטיסה ובטיפול בתלונות שיש לתובעת אל מול ספק השירות/מפעיל הטיסה. הנתבעת חייבת להקנות לתובעת זכות משפטית לקבלת השירות המוזמן (הטיסה וכיסא הגלגלים) מספק השירות/מפעיל הטיסה ולהבטיח, כי שירות כזה אכן יינתן. ברם, אין היא אחראית לאיכות השירות האמור ואף לא לליקויים או לפגמים העלולים ליפול בו.

(ראו – ת"א (חוזים אחידים) 804/07 דיזנהויז תיירות (1979) בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, מיום 13.10.2009)).

לשלמות התמונה, נוסיף עוד, כי על הנתבעת לסייע לתובעת בקבלת ההטבות בגין טיסה שהתקיימה בה עילה מזכה, לפי הוראות סעיף 15 לחוק שירותי תעופה.

הפרת חוזה ההזמנה – האומנם?

22. מהראיות הקבילות ובעלות משקל שנפרשו לפניי עולה, כי בחודש אוגוסט 2003,= הזמינה התובעת מהנתבעת כרטיס טיסה הלוך ושוב, מנמל התעופה בן גוריון אל שדה התעופה בדנוור במדינת קולורדו שבארצות הברית. הטיסה כללה שתי חניות ביניים: הראשונה – בשדה התעופה בעיר אמסטרדם במדינת הולנד; והשנייה - בשדה התעופה מיניאפוליס. ההזמנה כללה, גם אספקת כיסא גלגלים בחינם. ההזמנה אושרה, באופן סופי, על-ידי מפעיל הטיסה/ספק השירות. לאחר אישור ההזמנה על-ידי מפעיל הטיסה/ספק השירות גבתה הנתבעת מהתובעת את מחיר כרטיס הטיסה. הנתבעת העבירה לספק השירות את מחיר כרטיס הטיסה, לאחר ניכוי העמלה המגיעה לה, בהתאם למוסכם בינה ולבין ספק השירות. ויודגש: הצדדים לא הציגו לבית-המשפט חוזה הזמנה בכתב חתום על-ידם.

23. התובעת העידה, בכתב ובעל-פה ולענייננו-שלנו, כי הנתבעת התחייבה, באופן אישי, לספק לה כיסא גלגלים "מרגע יציאתי מישראל ועד הגיעי ליעד הסופי בדנוור, ממפיס בארה"ב. מסלול טיסתי היה אמור להיות מנתב"ג-לאמסטרדם. מיניאפוליס ולנוור ממפיס [כך במקור]"! (ת/1, סעיף 2; עמ' 4, ש' 1). הנתבעת הפרה חיובה דנן. הטיסה הייתה ביום 31.8.2003. כאשר הגיעה לנתב"ג, אמרו לה שאין צורך בכיסא גלגלים. גם בתחנת הביניים בשדה התעופה באמסטרדם שבהולנד לא סופק לה כיסא גלגלים. לא ידעה מה לעשות. ניסית להתקשר "וכולם דיברו אנגלית ולא ידעתי להתקשר" (עמ' 10, ש' 7). גם בתחנת הביניים בשדה התעופה מיניאפוליס לא סופק לה כיסא גלגלים. כאשר המטוס נחת בשדה התעופה מיניאפוליס, היא ניגשה לדיילת, הציגה לה את כרטיס הטיסה, שבו צוין במפורש שהיא זכאית לכיסא גלגלים, ועמדה על קיום זכותה לקבלת כיסא גלגלים, לצורך ירידתה מהמטוס וניידותה בשדה התעופה. דא עקא, הדיילת דחתה את דרישתה דנן. (ת/1, סעיף 4; עמ' 4, ש' 1; עמ' 9, ש' 9, ש' 33-29; עמ' 10, ש' 25-9).

24. וכן, המשיכה התובעת והעידה, כי בהגיעה למסוע, חשה לפתע בסחרחורת, איבדה את שיווי משקלה, נפלה ארצה, איבדה את הכרתה ונחבלה בחלקי גופה השונים, לרבות בראשה ובגבה. (ת/1, סעיף 5; עמ' 4, ש' 1, ש' 33-8; עמ' 5, ש' 33-1; עמ' 6, ש' 2-1; עמ' 7, ש' 5-1). וכן, רק לאחר התאונה, "דאגה הנתבעת, כי יסופק לי כיסא גלגלים להמשך הטיסה" (ת/1, סעיף 6; עמ' 10, ש' 33-28). במהלך הטיסה, היא ניסתה ליצור קשר טלפוני עם הנתבעת, אך ללא הצלחה. (עמ' 10, ש' 27).

25. אומר, ללא כל היסוס, כי עדותה של התובעת, בעניינים המהותיים שבמחלוקת וככלל, אינה סבירה ואינה מהימנה עליי. בעדות זו ,מצאתי תמיהות, פריכות וסתירות מהותיות, פנימיות וחיצוניות, ללא הסבר סביר ומהימן. המדובר בסתירות מהותיות בעניינים קרדינליים שבמחלוקת ובכללם: תנאי חוזה ההזמנה וחיוביה של הנתבעת לפיו; מימוש זכותה, בזמן אמת, לקבלת כיסא גלגלים במהלך הטיסה, כולל חניות ביניים, ובכלל זה התנהגותה לצורך מימוש הזכות, בשים לב לעובדה שהיא לא יודעת את השפה האנגלית; התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה; תחלואיה; תיחום הנזק ושיעור הפיצויים הנתבעים וכיוצא באלה. המעיין יעיין והמשווה ישווה (ראו והשוו – ת/1, סעיפים 6-2, 9, 15-11, 17; עמ' 4, ש' 32-1; עמודים 9-5; עמ' 10, ש' 30-9; עמ' 11, ש' 32-27; עמ' 12, ש' 33-18; עמ' 13; נ/1; נ/2; נ/3; נ/4 ו- נ/5).

26. זאת ועוד, עדותה של התובעת היא עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי. כמבואר, מסקנתי היא, כי עדותה של התובעת, בעניינים המהותיים שבמחלוקת, אינה סבירה ואינה מהימנה בעיניי. מה עוד, שמדובר בעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי שאין לה סיוע. במקרה דנן, אין ביכולתי לסמוך על עדות התובעת ולבסס עליה אחריות משפטית, הן בעילה החוזית והן בעילה הנזיקית. (סעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971). לשלמות התמונה אציין, כי עדותו של מוניר, בכל הקשור להזמנה, לחוזה ההזמנה, להתחייבויותיה של הנתבעת לפי ההזמנה וחוזה ההזמנה ולהתנהגותה של הנתבעת בכל שלבי העסקה שלפנינו, הייתה ,ככלל, סבירה ומהימנה עליי. בעדות זו, לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן.

27. זאת אף זאת. בנה של התובעת היה עם התובעת שעה שהזמינה כרטיס הטיסה וכיסא הגלגלים מהנתבעת, אישור ההזמנה על-ידי מפעיל הטיסה וכריתת חוזה ההזמנה. לית מאן דיפליג, כי עדותו של בן התובעת בבית-המשפט יכולה הייתה לתרום עד למאוד לגילוי האמת ועשיית הצדק. התובעת נמנעה, מדעת ומרצון חופשי, מלזמן את בנה למתן עדות בבית-המשפט. בהתנהגותה דנן, היא מחזקת את גרסת ההגנה וראיותיה.

28. סיכום ביניים. הנה-כי-כן, מסקנתי היא, כי התובעת לא הוכיחה כדין, כי הנתבעת הפרה את חוזה ההזמנה. מכאן, דין התביעה, בעילה החוזית, להידחות.

העילה הנזיקית

עוולת הרשלנות – המסגרת הנורמטיבית

29. שוב, נדרשים אנו לתהות על קנקנה של עוולת הרשלנות. נאמר, שוב, דברים שאמרנו במקים אחרים ודומני, כי בדברנו אלה אין חידוש והדין ידוע לכל. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודת הנזיקין. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

30. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) של המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/0 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983). (להלן: "פרשת ועקנין"). וכן, ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודת הנזיקין). כידוע, פסק האנגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. זהו פסק-הדין המכונן בדיני הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י. גלעד "על 'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (תשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו – 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, מיום 4.1.2009; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013; ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ, מיום 7.4.2010).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

31. לאחרונה הציג בית-המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) מודל חדש לעוולת הרשלנות, לפי התרשים כדלקמן:

"

שיקולי מדיניות

השוללים הטלת

אחריות*

נזק

קשר סיבתי

התרשלות

(אשם)

התנהגות היוצרת סיכון

או סיכונים צפויים ובלתי

סבירים

(הצפיות הטכנית)

עובדתי

משפטי

מבחן הסיכון-

בחינה בדיעבד

של התממשות

הסיכון

"

* שיקולי המדיניות הם יסוד "החובה", אשר על פי המודל המסורתי, נבדקו בתחילת הדרך."

(ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013).

הנידון דידן

32. התובעת לא הוכיחה כדין את עילת התביעה הנזיקית. תביעתה בעילה דנן היא, למעשה, גיבוב של טענות חלולות ובלי טעם וסדר. התובעת לא הוכיחה כדין, כי הנתבעת הפרה את חוזה ההזמנה. היא גם לא הוכיחה כדין את יסודותיה של עוולת הרשלנות. היא לא הוכיחה כדבעי, כי הנתבעת התרשלה כלפיה כלל. הנתבעת לא צפתה ולא צריכה לצפות את התרחשות התאונה. התובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התנהגותה של הנתבעת, במעשה או במחדל, לבין הנזקים הנתבעים. לפניי הוכח כדין, כי בהתנהגותה של התובעת, בכל שלבי העסקה שבין הצדדים, לא נפל רבב וטענותיה של התובעת, לעניין זה, בעלמא הן. ספק השירות/מפעיל הטיסה חייב לספק לתובעת, לפי חוזה ההזמנה, את כיסא הגלגלים במהלך הטיסה כולל חניות הביניים. במידה והתאונה והנזקים הנתבעים נגרמו עקב אי-אספקת כיסא גלגלים לתובעת, אזי קל להיווכח, כי אשמו של ספק השירות/מפעיל הטיסה הוא ורק הוא הסיבה המכרעת לתאונה ולנזקי הגוף שנגרמו לתובעת בה. לא ברור לי מדוע התובעת לא מיצתה ,בזמנו, את מלוא זכויותיה כלפי נותן השירות/מפעיל הטיסה.

שאר טענות הצדדים

33. מסקנתי מייתרת את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים, שבלאו הכי לא מצאתי בהן ממש ודינן להידחות.

התוצאה

34. התוצאה היא, אפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 7,500 ₪.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום ט' סיוון תשע"ה, 27 מאי 2015, בהעדר הצדדים.