1. ב 19.9.10 נקבע התיק להוכחות וסיכומים בעל פה ל 3.5.11. ב"כ התובעת וב"כ נתבעת 1 הגיעו עם עדיהם. לא באה התייצבות של נתבעת 2 או בא כוחה שהגיש הגנה ב 27.9.10. לאחר המתנה בת חצי שעה ניתן פסק דין לבקשת ב"כ התובעת שמחק התביעה כנגד נתבעת 1 וחייב הנתבעת 2. הנתבעת 2 (היא עצמה) זומנה לאותו דיון, על פי אישור מסירה סרוק. אם לא העבירה ההזמנה לבא כוחה – ולא טרחה להתייצב אין לה אלא על עצמה להלין, ומדובר בפירוש בתקלה במגרשה שגרמה לביטול זמן שמיעה וזמנם של עדים וב"כ. אין מדובר בתקלת מזכירות כפי שטען ב"כ הנתבעת 2 שכן הזימון לנתבעת 2 נשלח ב 20.9.10 , יום לאחר מתן ההחלטה ובטרם הגיש ב"כ נתבעת 2 הגנה, ולפיכך מן הדין היה לשלחו לנתבעת 2 עצמה.

2. חרף זאת, לאור בקשה מוסכמת בין ב"כ התובעת לב"כ נתבעת 2, בוטל פסק הדין, אף בלא חיוב בהוצאות, בהחלטה מיום 9.5.11. אותה החלטה קבעה התיק להוכחות ל 7.3.12 . ההחלטה נשלחה והומצאה לב"כ הנתבעת 2 . אין על כך חולק.

3. ב 7.3.12 שוב התייצבו עד התובעת ונתבעת 1 עם באי כוחם. שוב לא באה התייצבות של הנתבעת 2, עדיה או בא כוחה. שוב ניתן פסק דין המוחק התביעה כנגד נתבעת 1. וזו הפעם חויבה הנתבעת 2 בהוצאות משפט הן כלפי התובעת והן כלפי הנתבעת 1.

4. לאחר שנתיים (!) ב 9.4.14, ראתה הנתבעת 2 להגיש בקשת ביטול זו, בלא שתיתמך בתצהיר ובלא בקשה להארכת מועד.

5. פורט בה שתאריך הדיון שנקבע הוקלד בטעות לתאריך אחר ביומן המשרד של ב"כ הנתבעת 2, ולפיכך לא באה התייצבות. פורט בבקשה כי לאחר שניתן פסק הדין פנה ב"כ הנתבעת 2 לחבריו וביקש להגיע להסדר לאור העובדה שבהליך מקביל ניתן פסק דין שקבע כי האחריות לתאונה רובצת על ב"כ הנתבעת 1. המו"מ לא עלה יפה. תיק הוצל"פ שפתחה התובעת בעקבות פסה"ד סולק בתשלום על ידי הנתבעת 2. לאחר מכן נאות ב"כ התובעת לבטל את פסה"ד , ולפיכך הוגשה שוב בקשת הביטול כבקשה מוסכמת בין ב"כ התובעת לבין ב"כ נתבעת 2.

6. זו הפעם הוריתי כי בטרם אתייחס לבקשה תשלח היא לתגובה הנתבעת 1.

7. ב"כ הנתבעת 1 מתנגד לבקשה ולטעמי הדין עמו. יצוין כי אף לנתבעת 1 מעמד וענין בבקשת הביטול, ומן הדין היה לצרף מראש אף עמדתה לבקשת הביטול.

8. ראשית פסק הדין ניתן ב 7.3.12 , שוגר בפקס ואין טענה שלא התקבל. רק בחלוף שנתיים ימים, ראתה לנכון הנתבעת 2 להגיש בקשה זו, אף בלא שטרחה להגיש בקשה להארכת מועד או לתמכה בתצהיר. דומה שראתה בהסכמת ב"כ התובעת לביטול משום חזות הכל, ולא היא. כאמור אף לנתבעת 1 יש מעמד בבקשת הביטול, ומשמעות הביטול הנה גם ביטול החיוב בהוצאות לטובת נתבעת 1 שנפסק בפסה"ד, וגם חשיפת הנתבעת 1 לסיכון מחודש בתביעה העיקרית. הנימוקים שצוינו בבקשה , לרבות סיכויי הגנה מצוינים, אינם יכולים להצדיק הארכת מועד בת שנתיים, כאשר חלף משכבר המועד בן 30 הימים הקבוע בתקנה 201. המועד הוא אותו מועד (ואפילו מדובר בפגם שהיה מצדיק ביטול מחובת הצדק , מקל וחומר כאשר אין פגם כזה והטענה היא לסיכויי הגנה מצוינים, לאור אותו פס"ד מקביל). המועד נקבע לאור אינטרס ההסתמכות המובן שמקים פסק דין. אין שום נימוק מדוע הוגשה הבקשה באיחור כה ניכר, סיכויים טובים או לא. ניתן להגישה במועד אף כבקשה לא מוסכמת, ולנהל מו"מ זריז, ואם כושל הוא – לבקש החלטה. הדבר לא נעשה .

9. שנית, ובאותו ענין, אף בהתייחס לנימוקי הבקשה, הבקשה כאמור לא נתמכה בתצהיר כאשר טוען ב"כ הנתבעת 1 שכבר במחצית 2012 הודיע כי מסרב הוא לבטל את פסה"ד. כך שאין הצדקה לאיחור כה ניכר בהגשת הבקשה. ממילא כאמור, לא נחזה שיש הצדקה לאיחור כה ניכראפילו היתה ניתנת התשובה בסמיכות להגשת הבקשה. אך ראיתי להתייחס לנימוקי הבקשה כמות שנטענו.

10. די באיחור הניכר בהגשת הבקשה כדי לדחות הבקשה. אולם שלישית, מדובר לא בישיבה אחת אלא בשתי ישיבות הוכחות שירדו לטמיון פעם בשל מחדל של המבקשת אלביט ופעם בשל מחדל בא כוחה. התביעה היא ע"ס 5,000 ₪ בקירוב (נכון ל 2009), ותחושת הצדק אינה מזדעזעת מן התוצאה של הותרת פסק הדין על כנו. משעה שכבר נופל מחדל בעטיו יורדת לטמיון ישיבת הוכחות ומבוזבז לריק זמן שמיעה, וזמנם של עדים ובאי כוחם, מן הדין שהצד שבמגרשו נפל המחדל יקפיד ביתר, ולא כפי שאירע כאן. גם אם טעות חד פעמית בהקלדת המועד אינה עולה כדי זלזול, הרי אי הקפדה ביתר כאשר מדובר במחדל שני וישיבת הוכחות נוספת, כבר עשויה לעלות במצטבר כדי זלזול בהליך. וכאשר עולה המחדל כדי זלזול , כבר לא נדרש ביהמ"ש להידרש לסיכויי ההצלחה של בעל הדין שחדל.

הן לתובעת והן לנתבעת 1 כבר קם אינטרס הסתמכות מבוסס להותיר הוצאה על כנה. ובאשר לזמן השמיעה, זהו משאב ציבורי הנתון בחסר תמידי. לא פעם אלא פעמיים ניתן לה לנתבעת 2 יומה והיא לא נצלה אותו. בנתונים אלה מן הדין שפסה"ד יוותר על כנו. לו בוטל בפעם השלישית, ממילא היה מן הדין לפסוק הוצאות של ממש לאוצר המדינה בגין שתי ישיבות, וכן הוצאות לנתבעת 1 הכל בלא תלות בתוצאת ההליך הסופית והכל בתביעת נזקי רכוש של 5000 ₪. גם שיקול זה רלבנטי הוא, כאשר באים ושוקלים האם להיעתר ממרחק כה ניכר של זמן לבקשת הביטול הנוספת.

11. הבקשה נדחית אפוא. לא בלי היסוס, לא אעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח ניסן תשע"ד, 28 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.