בפני תובענה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם עקב נפילה נטענת בחצר בית ספר.

רקע כללי וטענות הצדדים –

1. התובעת, הגב' מעיין בוביס (להלן: "התובעת"), ילידת 1992, טוענת בכתב התביעה כי ביום 5/9/2002, בהיות בת 10 שנים, נפלה בחצר בית הספר בו למדה (להלן: "בית הספר") בעת הפסקה ונחבלה בגופה (להלן: "התאונה"). בכתב התביעה המקורי, נטען כי יש לייחס את האחריות לתאונה לשלוש הנתבעות גם יחד, אך במהלך בירור התיק נמחקה בהסכמה התביעה כנגד הנתבע מס' 1, בית הספר (פס"ד חלקי מיום 30/5/2012) וכנגד הנתבעת מס' 2, העיריה (פס"ד חלקי מיום 5/10/2011). נותרה לבירור המחלוקת שבין התובעת לבין משרד החינוך של מדינת ישראל, הנתבעת מס' 3 (להלן: "הנתבעת").
2. לטענת התובעת, האחריות לפגיעה רובצת על שכם הנתבעת בשל אי פיקוח על התנהלות התלמידים בעת ההפסקה, אשר בעטיו נפגעה. התובעת טוענת כי הפגיעה גרמה לשבר בכף היד ולנזקים עקב כך, אם כי אין טענה לגבי נכות צמיתה בגין השבר שהתאחה. הנתבעת מכחישה את הנסיבות ואת האחריות ובנוסף טוענת להתיישנות ושיהוי.

מסכת הראיות –

1. בפני העידו התובעת, מר רועי סבג (חבר ללימודים אשר היה נוכח בחצר בית הספר במועד התאונה, להלן: "התלמיד"), מר אריה בוביס (אביה של התובעת, להלן: "האבא") והגב' יהודית הרשקוביץ (המורה ה"תורנית" בהפסקה בה ארעה התאונה הנטענת, להלן: "המורה"). העדים נשמעו בעדויות ראשיות ונגדיות ואף הוגשו באמצעותם מסמכים במהלך החקירות.

דיון ומסקנה –

1. לאחר בחינת העדויות והמוצגים ושקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להדחות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

התובעת לא הוכיחה מה היו הנסיבות המדוייקות של האירוע –

1. אין מחלוקת כי התובעת אכן נפלה במהלך שהותה בבית הספר ביום הנטען ונחבלה בידה, אך באשר לנסיבות המדויקות של הנפילה, מצאתי את גרסת התביעה כבלתי מהימנה ומסקנתי היא כי לא ניתן להגיע למסקנות חד משמעיות לגבי פרטי האירוע. ברי כי שעה שלא הורם הנטל לגבי הנסיבות, לא ניתן לעבור לשלב הבא ולבחון אם קמה אחריות בנזיקין מצד הנתבעת לגבי האירוע, אך אתחיל בפירוט נימוקי לדחיית הגרסה העובדתית שבבסיס התביעה.

עדותה של התובעת –

1. גרסת התובעת היתה לא עקבית ולא אמינה, כזו שסותרת את הדברים שמסרה לחוקר הפרטי מטעם ההגנה (להלן: "החוקר"), את המסמך שהוגש ואת עדותו של התלמיד. ואפרט.
2. גרסתה הראשונית של התובעת בחקירה הראשית היתה כי היא נפלה שעה שנדחפה על ידי תלמיד אחר (להלן: "התלמיד האחר"), בעודה משחקת בחצר, בשל מהומה והשתוללות שהתרחשו במהלך המשחק.
3. ברם אולם, הוכח כי התובעת מסרה לחוקר הפרטי כי התאונה ארעה שעה שהיא השתתפה במשחק כדורגל, שעה שהיא והתלמיד האחר רצו שניהם לכיוון הכדור במטרה לבעוט בו, כמעט התנגשו - והיא דרכה על הכדור והחליקה (עמ' 5 לתמליל החקירה החקירה, שורות 4 עד 10 ועמ' 7 לתמליל שורות 10-20). אף בטופס הדיווח על התאונה שמילאה המורה בבית הספר (נ/6, להלן: "טופס התאונה") מצוין כי הנפילה ארעה שעה שהתובעת "החליקה בעת שדרכה על הכדור ...", במהלך משחק כדורגל בהפסקה.
4. בשלב הראשון, בחקירה הראשית, הופנתה התובעת לגרסה לפיה היא נפלה בשל שמעדה על הכדור כמפורט בטופס התאונה (כאשר היא עדיין לא יודעת שהדברים אף נאמרו לחוקר והוקלטו). בשלב זה התובעת לא הכחישה חד משמעית את גרסת "המעידה על הכדור" (כפי שהייתי מצפה ממנה) אלא בחרה לענות לשאלה שהופנתה אליה בשאלה, לאמור: "איך אני אחליק ? הייתי עם נעלי ספורט ..." (עמ' 7 שורה 12).
5. בשלב השני, בחקירה הנגדית, התובעת נשאלה אם אכן המדובר היה בריצה משותפת שלה ושל התלמיד האחר לכיוון הכדור, בנסיון "להשיג" את הכדור, ובמעידה על הכדור תוך כדי משחק והיא הכחישה את הדברים (עמ' 8 שורות 18-23). התובעת נשאלה מפורשות, שוב, אם יתכן שתיאור האירוע היה שהיא והתלמיד האחר ניסו לבעוט בכדור והיא החליקה עת "עלתה על הכדור" והיא שוב הכחישה את הדברים ואמרה כי "התיאור לא נכון" (עמ' 8 שורות 24-28).
6. בשלב הזה הוסבר לתובעת כי התיאור אשר מופיע מעלה, לגביו נשאלה, הינו התיאור שהיא עצמה מסרה לחוקר - ואז הסבירה התובעת כי היא "אינה זוכרת" חלק מהדברים שאמרה לחוקר (עמ' 9 שורה 1) וניסתה להסביר כיצד ארעה ה"התנגשות" (עמ' 9 שורות 13-14). בהמשך, כאשר הוקראו לתובעת הדברים שמסרה לחוקר, היא נאלצה להתמודד עם העובדה שלחוקר היא מסרה שהיא מעדה בשל שדרכה על הכדור ואז טענה כי – "הוא דחף אותי וכתוצאה מכך נפלתי על הכדור" (עמ' 9 שורה 25).
7. מכאן, שהתובעת חזרה בה מהגרסה לגבי ההשתוללות הפרועה והדחיפה הסתמית, הודתה שהמדובר היה בריצה משותפת במהלך משחק כדורגל, הודתה שהגורם המיידי לנפילה היה הדריכה על הכדור ושאם המעידה היתה קשורה לדחיפה – הרי שעסקינן בדחיפה במהלך המשחק, בנסיון לתפוס את הכדור.
8. עוד יצויין כי בכתב התביעה (סעיפים 3- 4) הטענה היתה כי המדובר היה באירוע "במהלך משחק במגרש כדורסל", עת התובעת שיחקה "לתומה" והתלמיד האחר השתולל ודחף אותה. לא צויין כי התובעת והתלמיד האחר השתתפו באותו משחק הכדורגל (מעבר להבדל בין כדורסל לבין כדורגל – הבדל שאינו עקרוני ויכול שנובע מטעות). ההבדל היותר מהותי הוא בין סיטואציה בה התובעת משחקת עם חבריה במגרש ולפתע מתחיל התלמיד האחר להשתולל, להתפרע ולדחוף, לבין סיטואציה בה היא והתלמיד האחר משחקים יחדיו, ממהרים "להשיג" את הכדור ותוך כדי מהלך זה מתרחשת הנפילה. השוני בין תיאור האירוע בכתב התביעה לבין הנתונים שהתבררו הינו משמעותי – ויתכן שדי בו כדי להביא לדחיית התביעה.

עדותו של התלמיד –

1. התלמיד בעדותו בבהמ"ש מסר כי המדובר היה בנפילה במהלך משחק כדורגל בהפסקה וטען כי בהתחלה שיחקו רק תלמידים מהכיתה של התובעת ושלו, לאחר מכן הצטרפו תלמידים מהשכבה הבוגרת יותר – ואז החלה ה"השתוללות" שגרמה לנפילה. התלמיד אישר בחקירתו כי התובעת והתלמיד האחר רצו שניהם אל עבר הכדור במטרה לבעוט בו (עמ' 11 שורות 26-27).
2. אף כאן, התברר כי לחוקר נמסרה גרסה אחרת. ראשית, התברר כי לחוקר נמסר שהמדובר היה בשיעור ספורט ולא בהפסקה (עמ' 11 שורות 25-33), וכאשר עומת התלמיד עם הדברים שמסר לחוקר השיב שהוא לא זוכר מה אמר לו (עמ' 13 שורה 8). שנית, התברר כי לחוקר התובע לא סיפר על "השתוללות" או התפרעות", ואף תמיהה זו לא הוסברה על ידי התלמיד (עמ' 13 שורות 9-10). שלישית, התברר שבניגוד לטענתו בבהמ"ש, לפיה לא היתה מורה אחראית נוכחת בכלל, הרי שלחוקר התלמיד אמר שהיו באזור שתי מורות (עמ' 13 שורות 30-32) – ושוב, ללא שהתלמיד מסוגל להסביר את הסתירה בין הגרסה שהושמעה בבהמ"ש לבין הגרסה שהושמעה באזני החוקר והוקלטה.
3. מכאן, שעם כל הכבוד, לא ניתן לראות בעדותו ככזו שתומכת בגרסת התביעה.

עדותו של האבא –

1. האב העיד כי הוא מצא את התובעת חבולה שעה שהגיע הביתה בצהריים. עדותו זו אינה יכולה לסייע בבירור הנתונים העובדתיים החיוניים, ויודגש כי כאשר הוא נשאל (שוב ושוב) אם התובעת לא סיפרה לו איך בדיוק ארעה התאונה הוא השיב שהיא לא סיפרה לו, שהוא לא שאל וכי הוא אינו זוכר דבר בשל שחלפו עשר שנים מאז האירוע (עמ' 15 שורות 20-29). קצת קשה לקבל את הטענה לפיה הוא לא שאל אותה איך בדיוק היא נפלה או שהיא לא סיפרה לו מה קרה (ואזכיר כי התובעת היתה בת 10 בלבד בעת הרלבנטית), אך בכל אופן, ברי כי עדותו אינה מוסיפה דבר לתשתית התביעה באשר לנסיבות.

אי זימונו של התלמיד האחר למתן עדות –

1. התלמיד מסר כי לתלמיד האחר, הפוגע, הדוחף, קוראים חן. ניתן היה לאתר אותו ולזמן אותו למתן עדות, או למצער – לספק הסבר לאי זימונו. חוסר זה פועל אף הוא לחובת התביעה.

גרסת המורה –

1. המורה העידה כי היא היתה "המורה התורנית" באותה העת בהפסקה, אם כי בהגינותה סיפרה כי היא מתבססת על טופס התאונה שם רשום שהיא היתה התורנית, שכן היא אינה יכולה לזכור באיזו הפסקה היתה תורנית לפני 10 שנים. אני מקבלת את עדותה לפיה תיאור התאונה בטופס התאונה מבוסס על דברי התובעת או אחד מההורים (ואזכיר שוב כי שם נרשם כי הנפילה ארעה כתוצאה מדריכה על הכדור במהלך משחק).

שיהוי –

1. אמנם התביעה לא התיישנה (היות והתובעת היתה קטינה במועד התאונה) ויחד עם זאת, יש קושי ממשי בכך שהיא הוגשה במחצית שנת 2010 לגבי אירוע משנת 2002. את העדים שמענו במחצית הראשונה של שנת 2012, עשר שנים לאחר האירוע – וקשה לצפות מהעדים לזכור פרטי פרטים של אירוע שכזה לאחר עשר שנים (וראו את עדות המורה בהקשר זה ואת דבריו של האבא). המשמעות של קושי זה – נזקפת אף היא לחובת "המוציא מחברו".

סיכום בשאלת הנסיבות –

1. כפי שראינו לעיל גרסת התביעה לא הוכחה, ואף נסתרה. די בכך שהגרסה שפורטה בכתב התביעה ובתחילת העדות הראשית "התפוררה" כדי לחייב את דחית התביעה, ולא ארחיב.

שאלת האחריות –

1. מהמקובץ עולה שיש לדחות את גרסת התביעה לפיה התובעת שהתה "סתם כך" במגרש ולפתע פתאום הגיע תלמיד בוגר, השתולל ודחף אותה. עולה כי הגרסה לגבי ה"מהומה", "ההשתוללות" ו"ההתפרעות" לא הוכחה. לו כך היו פני הדברים – ניתן היה לשאול אם קמה אחריות מצד המורים, האם המדובר בהתפרעות, האם ניתן היה למנוע אותה, כיצד התחילה, מדוע לא הופסקה, האם היתה מורה שראתה את ה"התפרעות" וכיוצ"ב שאלות. אך לא כך הם פני הדברים. הגרסה דלעיל לא הוכחה ולעומתה הוכח כי התובעת ותלמידים נוספים שיחקו כדורגל, התובעת והתלמיד האחר רצו לעבר הכדור במהירות, ניסו כל אחד לבעוט בו ובמהלך הנסיון התובעת נפלה – ככל הנראה בשל שדרכה על הכדור. אף אם היה זה בשל שהתנגשה בתלמיד האחר או אף בשל כך שהוא דחף אותה במהלך נסיון "ההשתלטות" על הכדור – אין המדובר ב"התפרעות" או "השתוללות". עוד הוכח כי באותה העת היתה בחצר "מורה תורנית".
2. מארג נסיבתי זה – אינו מקים לשיטתי אחריות מצד המורים. המדובר במשחק ספורטיבי סביר, במהלך פעילות סבירה, מדובר בתאונה שלא ניתן למנוע, אין אמצעי זהירות שצריך היה לנקוט מבעוד מועד ואיני סבורה כי יש להטיל אחריות על המורים (משמע, על הנתבעת) בגין סיטואציות כגון אלו. יכולת הפיקוח של המורים מוגבלת ואף אם היו עשר מורות תורניות לא ניתן היה למנוע את המעידה על הכדור, או אף את הדחיפה במהלך "המירוץ לכדור" (ככל שהיתה דחיפה). על מנת שלא להאריך שלא לצורך, אפנה בהקשר זה לפסיקה אותה מזכירים ב"כ של הנתבעת בעמ' 8 לסיכומיהם, באשר למקרים בהם בתי המשפט דחו תביעות שעניינן נזקי גוף שארעו לתלמידים בעת פעילות ספורטיבית, במהלך שיעור או בהפסקה, לרבות עקב דחיפה של תלמיד אחד את רעהו.

הטיפול בתובעת לאחר האירוע –

1. טרם סיום אתייחס עוד לטענה נוספת שעלתה במהלך הדיון לגבי הטיפול בתובעת לאחר הנפילה. התובעת בעדותה סיפרה כי התאונה היתה בהפסקה שהחלה בשעה 12:00 אך כי לאחר התאונה בדקה אותה המורה להתעמלות, מצאה ש-"אין לה כלום", שלחה אותה חזרה לכיתה, כי לא טילפנו להוריה והיא נאלצה להשאר ללמוד עד שעה 15:00 ואז חזרה לביתה (עמ' 6 שורות 8-11). דא עקא, שגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם שני הנתונים הבאים: (א) בטופס התאונה מצוין כי מישהו מבית הספר התקשר לאמא של התובעת בשעה 12:45 – והאבא לא הכחיש נתון זה בחקירתו הראשית; (ב) בתעודה הרפואית מקופת החולים מצויינת השעה 14:01, ולכן לא יכול להיות שהתובעת נשארה בבית הספר עד 15:00. מעבר לכך, בכתב התביעה אין כל התייחסות לכשל במתן הטיפול בבה"ס, לאי הודעה להורים, להעדר אחות או רופא, להחמרת המצב הרפואי עקב השיהוי בטיפול וכיוצ"ב טענות שעלו רק בסיכומי התביעה. מכאן שטענות התובעת בהקשר זה הינן בבחינת הרחבת חזית – שאינה אפשרית. יחד עם זאת, הערתי במהלך הדיון שנדמה לי שצריך היה לדאוג לבדיקה מקצועית יותר מיד לאחר הנפילה ולדאוג שהוריה של התלמידה יגיעו מיידית לקחת אותה, חלף השתתפותה בשיעור נוסף.

סיכום –

1. לאור כל האמור לעיל - יש מקום לדחות את התביעה. לאור ההערות שהושמעו במהלך הדיון לגבי הטיפול הרפואי לאחר הנפילה – לא אעשה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ג, 14 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.