בפני | כב' השופטת לובנה שלאעטה חלאילה | |
תובע | בנק מזרחי טפחות בע"מ | |
נגד | ||
נתבעים | 1. פבל ספיבק (ניתן פס"ד) 2. לריסה ספיבק (ניתן פס"ד) 3. בוריס ליבקינד | |
פסק דין |
כנגד בני הזוג ספיבק ניתן פס"ד בהעדר הגנה ופסק דין זה עוסק ביחסים שבין הבנק לבין בוריס, הלווה הנוסף. הבנק טוען כי זה חייב כלפיו בכל יתרת ההלוואה, כמוהו כמו הזוג ספיבק; בוריס טוען מנגד, כי יש לראות בו כערב ולא כלווה נוסף, אם כי גם כערב פטור הוא מערבותו מאחר והבנק הפר את החובות המוטלות עליו בחוק הערבות.
מה מעמדו של "לווה נוסף" בהסכם הלוואה עם הבנק, האם בוריס חתם על ההסכם כלווה או כערב והאם הבנק הפר את חובותיו בחוק הערבות, אלו השאלות העיקריות שידונו בפסק הדין.
התביעה וטענות הצדדים
בוריס חתום, כמו הזוג ספיבק, על ההסכם ועל כל מסמכי ההלוואה במקום המיועד לחתימת הלווים, ועל הוראת קבע לתשלום מחשבונו הפרטי שהתנהל בבנק לאומי, קרית אתא, לטובת תשלומי המשכנתא בגובה 30 % מגובה ההחזר החודשי של המשכנתא. הוא גם חתום על המסמכים הרלוונטיים להנפקת פוליסת ביטוח חיים לטובת הבנק.
להבטחת פירעון ההלוואה חתמו על מסמכי ההלוואה, שני ערבים שאינם צד להליך זה.
לאחר העברת התמורה לבנק, נותרה יתרת חוב בהלוואה, בגינה הוגשה תביעה זו בסך של 353,014 ₪, כאשר סכום התביעה הועמד, לצורכי אגרה, ע"ס של 200,000 ₪.
על סמך מצב דברים זה ולאחר שנדחתה בקשה שהגישו בני הזוג ספיבק, לוועדה הבינמשרדית, למחיקת יתרת חוב ההלוואה, מבקש הבנק לחייב את בוריס ביתרת החוב נשוא התביעה כשהוא נשען על המסמכים עליהם חתום ובעיקר על הסכם ההלוואה.
הוא סיפר כי עלה לארץ בשנת 1996 ואחריו במספר שנים עלה ספיבק, אותו הוא מכיר מהעיר ניקואייב שבאקורנייה, בה גדלו. הם נפגשו כאן אצל מכרים משותפים וחזרו להיות בקשר טוב.
ערב החתימה על הסכם ההלוואה, פנה אליו ספיבק ושאלו אם הוא מוכן להיות ערב למשכנתא שלו וזה השיב בחיוב, וכך היה. בוריס טען כי ביום החתימה, מתווך בשם יוסי, אשר עזר למשפחת ספיבק בכל הקשור לרכישת הדירה, הביא אותו ואת ספיבק לבנק, שם ישבו אצל פקידה בשם ליליה אשר סימנה להם היכן לחתום והוא חתם.
בדיעבד, כך טען בוריס, התברר לו כי ליליה החתימה אותו על מסמכי ההלוואה, כאילו הוא לווה נוסף לה, למרות שמעולם לא היה לווה נוסף להלוואה, לא היה שותף בדירה ואין לו כל זכויות בה ומעולם לא נדרש לשלם 30% או חלק אחר מתשלומי המשכנתא החודשיים.
בנוסף טען כי הבנק היה מנוע מלצרפו כלווה נוסף ופעל בחוסר תום לב מובהק עת החתימו על הסכם הלוואה בתור 'לווה נוסף" ולא כערב. הוא הפר חובות חקוקות, התרשל ולקח על עצמו
את הסיכון שלא יוכל לאכוף את קיומו של הסכם ההלוואה בכל הנוגע ל"לווה נוסף".
גם אם ביהמ"ש יקבל את טענותיו כי הוא חתם כערב, טען בוריס כי הוא פטור מערבות זו, בין היתר, מפני שלא קיים הסכם ערבות בכתב ומפני שהבנק הפר את חובת הגילוי כלפיו, הן לפני שהחתים אותו על ההסכם והן לאחר שהחלו להצטבר פיגורים.
עוה"ד שאישרה את החתימה הנחזית להיות חתימתו של בוריס, על תצהיר הקרבה, לא אותרה
למרות ניסיונותיו של ב"כ הנתבע לזמנה למתן עדות. המתווך, יוסי, אינו בחיים עוד.
לווה נוסף - עובדות ומשפט
בניגוד לכתוב בתצהירי הקרבה שהוגשו לבנק, בין ספיבק לבוריס אין כל קרבה משפחתית, וגם על כך אין חולק (היום) בין הצדדים.
(למיטב ידיעתי, השאלה לא עמדה להכרעה לפני ביהמ"ש העליון). האחד, זה הבא לידי ביטוי בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופטת וסרקרוג) בע"א (חי') 4735-07 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אחמד בדווי והשני של ביהמ"ש המחוזי מרכז (כב' השופט אורנשטיין) בה"פ 19136-01-10 קדמון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ.
בפס"ד בדווי דן ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה, שדחה תביעת בנק נגד "לווה נוסף" וקבע כי יש לראות בנתבע, בדוי, כערב ולא כלווה נוסף בקשר להלוואת משכנתא עליה הוא חתם, זאת חרף קביעתו, הנשענת על העובדות והראיות שהוצגו לפניו, כי הוא הבין את משמעות חתימתו על ההסכם ההלוואה. ביהמ"ש סבר כי מאחר והלווה הנוסף לא קיבל חלק בכספים ולא משכן זכויותיו שלו בנכס, צירופו לעסקה נועד לשמש בטוחה הנוגדת את החוק ואת איסור ההתנאה על הוראות חוק הערבות.
בניגוד לכך, סבר ביהמ"ש המחוזי כי הסכם "בנק – לווה נוסף" אינו בגדר פיקציה ואינו חוזה פסול. הורים, או קרובי משפחה אחרים, המבקשים לעזור לזוג צעיר לרכוש דירה, יש לאפשר להם לעשות כן ולווה נוסף, אינו צריך שיהיה בעלים של הנכס החפצי המשועבד ואינו בהכרח מקבל כספי ההלוואה, אשר מלכתחילה יכולים להיות מיועדים לאחר, זאת בתנאי שהבינו היטב המשמעות המעשית-משפטית העומדת מאחורי התחייבות כזו. הבדיקה צריך שתעשה אפוא במישור העובדתי וזו צריכה להיות בדיקה דווקנית.
הכלל צריך להיות עקרון חופש החוזים - כך קבע ביהמ"ש המחוזי; החריג - התערבות המחוקק במקרים חריגים. כלל זה המכיר בחירותם של פרטים להתקשר בחוזה ולקבוע תוכנו, אינו רק החופש ליצור חוזה, אלא גם החובה לקיימו, ובהעדר קיום, לאכפו בבית המשפט, במיוחד כאשר הבנק עמד על גילוי נדרש קפדני כלפי הפרט המעורב ודאג גם לאינטרס הציבורי-הכלכלי, שהלווה יכול לעמוד בהחזר.
מכאן, ועל יסוד הוראת סע' 18 לחוק הערבות, הגובר על עקרון חופש החוזים, על יסוד תקנת הציבור, אינטרס הציבור, מדיניות משפטית ראויה ודרישת תום הלב ביהמ"ש קבע כי:
"חוזה "לווה נוסף" הוא "פיקציה פסולה", שנועדה לעקור תופעה שהמחוקק סבר שיש לעקר אותה מהשורש, אין להכשירה, אין ליתן לה יד ולעשות פלסתר את דברי המחוקק. אמנם, לא ניתן לשלול כי בנסיבות מתאימות, כגון מניעות בידי הלווה הנוסף, מהסוג שבפסק דין בדווי, ייאכף החיוב בהתעלם מההגנות המוענקות לערב יחיד, אך כזאת רק במקרים ובנסיבות חריגים".
לצורך פסק הדין הבהיר ביהמ"ש כי "'לווה נוסף' משמעו מי שצורף כלווה, בנוסף ללווים שרכשו נכס, וההלוואה ניתנה לשם מימון הרכישה של אותו הנכס, ומבלי של"לווה הנוסף" כל טובת הנאה לנכס או זיקה אליו".
לווה אינו בהכרח מי שקיבל את הכסף לצרכיו שלו, אם כי מי שהתחייב להשיבו; לווה אשר אינו נהנה באופן אישי מכספי ההלוואה ואין לו זיקה לנכס הממושכן אינו בהכרח ערב, שכן אם ביקש לקבל כספים מהבנק ונטל על עצמו התחייבות להחזירם, גם אם אלה יועדו לאחר, אין לומר כי התחייב לקיים חיוב של אדם אחר (כלשון סע' 1 לחוק הערבות); החיוב עצמו הוא שלו ומי שנהנה מהכסף הוא אחר.
מכאן סבורתני כי, אין מקום לקביעה כללית וקטיגורית לפיה, כל הסכם בין בנק ללווה שאינו מקבל חלק בכספי ההלוואה או בדירה הנרכשת באותם כספים, הינו פיקציה שבאה לעקוף את חוק הערבות, שכן בהחלט ייתכנו מקרים בהם אותו לווה, התכוון, הבין והתחייב להשיב הלוואה למרות שכספיה יועדו מראש לאחר. מקרים אלה בעיקר נפוצים ביחסים שבין לקוחות צעירים שמרוויחים מעט והורים שיש להם הכנסה פנויה וחפצים לעזור לילדים ברכישת דירה. במקרים אלה, ולא רק, אין כל הצדקה לראות בהורים כערבים, ויש לראותם כלווים לכל דבר ועניין, בכפוף לכך שמעמדם והאחריות שהם נוטלים על עצמם הוסברו להם והובנו על ידם היטב והם נכנסים באופן פעיל למעגל התשלומים החודשי.
הסיטואציה המורכבת, לכאורה, יותר הינה כאשר הלווה, אותו הורה לצורך הדוגמה, אשר אין לו זיקה לנכס, מצטרף בשלב מאוחר יותר ולאחר שהבנק דחה את בקשת ההלוואה של הבן המעוניין לרכוש את הדירה, כי אז מתעוררת השאלה בדבר מעמדו האמיתי של הלווה שהצטרף. גם במקרה זה אין מקום לקביעה כללית לפיה הלווה שהצטרף מאוחר יותר וזכה בכך ל'תואר' "הלווה הנוסף", הוא ערב. מעמדו של זה יוכרע, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבות החתימה על ההסכם ועל בסיס ההסכמות, ההבנות והכוונות האמיתיות הקשורות בחתימתו.
כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי בוריס לא קיבל כספים כלשהם מכספי ההלוואה שניתנה ע"י הבנק ולא מישכן את דירתו שלו, בקשר לאותה הלוואה. אין גם מחלוקת כי לא היתה לו כל זכות חוזית ו/או קניינית בדירה שנרכשה ע"י בני הזוג ספיבק, והשאלה היא, אם ההסכם עליו חתום כלווה משקף את התחייבותו כלפי הבנק, התחייבות שלקח על עצמו מתוך הבנה והסכמה, אם לאו.
מה שעמד בראש מעיינו של ספיבק, ע ולה חדש אשר במועד החתימה על ההסכם שהה מספר חודשים בארץ וטרם השתלב בעבודה קבועה, היה לזכות בהלוואה לרכישת דירה ולצורך זה השיג והציג, בעזרתו של המתווך יוסי ז"ל, את כל המסמכים הנדרשים. בוריס חפץ היה לעזור לחברו לקבל את ההלוואה וחתם היכן שנתבקש לחתום על המסמכים השונים והבנק, אשר יש להניח כי זו לא היתה הפעם הראשונה בה נזקק לחתימה של "לווה נוסף", לא דק פורתא בניירת שהוצגה לו, ביכולת הפירעון של ספיבק ובהבנת בוריס למהות החתימה ומשמעותה ולא התעניין בסימני השאלה שהתעוררו בדרך.
וכך, לסלילת הדרך לקבלת ההלוואה הוצגו תצהירי קרבה שקריים, לפיהם בוריס הינו אחיין של ספיבק, ובוריס חתם היכן שנתבקש בבנק לחתום, כולל על הוראת קבע לחיוב חשבונו, מדי חודש, ב – 30 % מההחזר החודשי של ההלוואה. במקביל, חתמו שניים אחרים שגייס ספיבק בעזרתו של יוסי ז"ל, כערבים להלוואה, כאשר 'מחיר' כל חתימה היה סך של 800 ₪ !!
אישור ההלוואה חרף דלות הנתונים אודות הכנסתם החודשית של הזוג ספיבק (כדי לסבר את האוזן אציין כי בחודש החתימה על ההסכם, 6.2000, שולמה לספיבק קצבת הבטחת הכנסה, כפי שעולה מנספח ב' לתצהירו) ועל אף שבוריס פיגר בתשלומי המשכנתא לדירה שהוא רכש, חתם כערב לשתי הלוואות שנטלו מכרים והציג דפי חשבון בנק המלמדים על יתרת חובה[1], מלמדים יותר מכל כי לבנק היה רצון עז לאשר את ההלוואה ואולי בכך להתחרות עם בנקים אחרים ולהיות אחד המובילים במתן משכנתאות לעולים החדשים, כפי שנטען ע"י ב"כ הנתבעת.
מטעם הבנק הוגש תצהירו של עד אחד ויחיד, מר זילבר. עד זה לא היה במגע עם הזוג ספיבק או עם בוריס והוא כלל לא היה מעורב במתן ההלוואה נשוא התביעה ולא נטל חלק בהחתמת הנתבעים על מסמכי ההלוואה השונים; עדותו נשענת, למעשה, על מסמכי הבנק.
הוא הצהיר כי בוריס חתם על הסכם ההלוואה במקום המיועד לחתימת הלווים וכי חתם על הוראת קבע לתשלום מחשבונו האישי שהתנהל בבנק לאומי לטובת תשלומי ההלוואה בגובה 30% מההחזר החודשי . על דברים אלה חזר גם בחקירתו הנגדית.
הפקידה ליליה, אשר זומנה למתן עדות ע"י הנתבע דווקא, הינה היחידה מאנשי הבנק שזומנו אשר היתה בקשר עם הנתבעים שכן זו החתימה אותם על מסמכי ההלוואה. היא לא זכרה - וזה אך טבעי - את בוריס [2] וגם לא את המקרה הספיציפי.
היא העידה "המקרה הזה אני לא זוכרת אבל בדרך כלל מוסבר לווה הנוסף שהוא לווה לכל דבר כולל הוראות קבע כולל התחייבות בתשלומים כולל ביטוח חיים. לבוריס היה נסיון בעבר לחתום כערב". ובהמשך "הנתבע 3 חתם בעבר כערב בשתי הלוואות שונות"[3].
ספיבק העיד כי כל הליך קבלת ההלוואה עשה דרך המתווך אשר שכר עבורו את הדירה בשנה הראשונה כשהגיע ארצה[4]. הוא סיפר כי ניגש למתווך וזה טיפל בכל הניירת בבנק, הצביע לו איפה לחתום על המסמכים השונים וחתם. המתווך, עפ"י עדותו של ספיבק, הכין את כל המסמכים, ביקש ממנו תעודת זהות, תלושי שכר ותעודת זכאות והוא טיפל ביתר. הוא גם העיד כי אף אחד לא הסביר לו כלום ושהפקידה ליליה דיברה עם יוסי ולא איתו.
בוריס העיד בתורו כי נתבקש ע"י חברו ספיבק לחתום כערב להלוואה וכי הוא סבר שלכך יועדה חתימתו על מסמכי הבנק השונים, כאשר הפקידה ליליה לא נתנה לו הסברים כלשהם אודות ההסכם. הוא הוסיף כי הבין את המשמעות של המונח "ערבות", גם מפני שחתם בעבר כערב לשני מכרים שביקשו לרכוש דירה.
בוריס העיד כי מעולם לא היה במשרדה של עוה"ד שאישרה את חתימתו על תצהיר הקרבה וכי מעולם לא הוסבר לו מהות חתימה זו.
כבר כאן אומר כי עדותו של בוריס היתה אמינה עלי לחלוטין. אומנם אדם מוחזק כמי שהבין את המסמך עליו הוא חתום, אם כי יש לזכור כי מסמכי הבנק היו ערוכים בשפה העברית שעה שבוריס לא הבין ולא ידע לקרוא עברית, וטענתו בדבר ההבנה למהות המסמך עליו חתם עולה בקנה אחד עם מהות היחסים בינו לבין ספיבק, עם העובדה כי הוא נושא בתשלומים חודשים למשכנתא שהוא בעצמו נטל, עם עדותו של ספיבק בדבר פנייתו לבוריס כדי שיחתום לו כערב ועולה בקנה אחד עם הלהיטות של הבנק לאשר את ההלוואה באופן שמנע ממנו, ככל הנראה, להסביר לבוריס כי הוא חותם ומתחייב להשיב את ההלוואה ממש כמי ספיבק.
העד זילבר הסביר[5]: "כשלווה נוסף חותם יחד עם הלווים, כשלווה נוסף אינו חותם ברובליקות של הערבויות, כשלווה נוסף נדרש להביא מסמכים זהים ללווים עצמם. במקרה דנן הלווה נוסף עשה גם ביטוח חיים. במקרה דנן הוא גם נתן הוראות קבע מחשבונו. אלו ההבדלים בין השניים..."
ובהמשך "הוא זה שאמור לשלם את ההלוואה. מהותית הוא לווה כמו הלווים הנוספים לכל דבר ועניין. הוא נדרש לדאוג לנושא התשלום, הוא נדרש גם במקרה שלנו לחתום על ביטוח חיים שיגן מפני מקרה של פטירה, וזה דברים מהותיים". מנגד העיד: "..הבנק אמר אני רוצה בטחון נוסף מכיוון שהלווים עצמם אינם מספקים אותי לבטחון" [6] (ההדגשה אינה במקור).
העדה ליליה הסבירה כי "זה לווה נוסף לכל דבר חוץ מבעל זכויות בדירה, הוא אחראי על תשלומים, יש לו ביטוח חיים שאם לווה הולך לעולמו המשכנתא היתה נמחקת כמו הלווה האחר"[7] ובהמשך "לווה נוסף אחראי באותה מידה על תשלומים כמו לווה רגיל"[8].
אלא שבמקום אחר העידה "היה גל עליה וכולם רצו לקנות דירה. כדי לחזק את ההלוואה במידה והוא יהיה תקופה בלי עבודה יש לנו בטחון נוסף"[9] (ההדגשה אינה במקור).
גב' מירב אלזם, מי שהיתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מנהלת מחלקת משכנתאות בסניף, הסבירה כי להבנתה, לווה נוסף נושא באחריות לתשלומי המשכנתא בדיוק כמו של הלווים והוא צריך להיות חלק מתשלומי ההלוואה. הבנק מבקש במקרים המתאימים צירוף קרוב או אדם אחר שמוכן לחלוק איתן בהוראת הקבע החודשית.
מר אדמץ עופר, מנהל המרחב בזמנים הרלוונטיים למתן ההלוואה, הסביר בעדותו בכל הקשור להבחנה בין ערב ללווה נוסף כי "המדיניות שלנו היתה שאותו לווה נוסף, שמצרפים, חייב לשלם חלק מהוראת הקבע שהרי אם הוא לא ישלם חלק מהוראת הקבע, אולי הוא סתם ערב, אבל זה לא המצב".[10]
מר זילבר נתבקש להציג אסמכתא לכך שבוריס שילם הוראת קבע או תשלומי משכנתא של משפחת ספיבק, למעט התשלום הראשון, והשיב שלא כמצופה מהעד היחיד מטעם הבנק כשהוא נשאל שאלה מהותית "אין לי אפשרות טכנית לענות לשאלה זו מכיוון שאם הייתי נשאל אותה מראש הייתי יכול לעשות בדיקה טכנית בבנק" [11].
לא זו אף זו, הוא אישר בחקירתו הנגדית כי בזמן שהזוג ספיבק היו מפגרים בתשלומים החודשיים, בוריס "לא צריך לדעת מזה"[12], והמשיך "לווה נוסף לא מקבל הודעה על פיגור בתשלום בגלל שבמערכת המחשב הוא רשום כמספר 3 ולא כמספר 1, ולכן הוא לא יכול לקבל דואר יזום ע"י הבנק"[13].
העדה אלזם נשאלה אם באמת בוריס נשא בתשלומי הקבע והשיבה כי לא עקבה אחר התשלומים[14].
וליליה העידה, עת נשאלה אם בוריס נשא בהוראת הקבע, כי לאחר שני תשלומים ראשונים, הוראת קבע של בני הזוג ספיבק חזרה ואז ספיבק הגיע לבנק, אמר שאין לו כסף לשלם בחשבון וביקש לשלם בשוברים וכך היה[15]. טכנית, היא הסבירה, לא ניתן לפצל את החיוב החודשי אם מבקשים לשלם בשובר ו"כל סכום ההחזר החודשי משולם דרך השובר"; חודש אחד הוא שילם במזומן ולאחר מכן ביקש לחדש את הוראת הקבע וכאשר חידשה, התשלום החודשי באופן אוטומטי ירד כולו מחשבון ספיבק.
בוריס, לשיטתה של לילה, שילם פעמיים 339 ו- 668 ₪ (בעניין זה הצהיר בוריס כי נדרש לשלם במקום ספיבק תשלום אחד בלבד, מפני שלא היה כסף בחשבון הבנק שלו וליליה הציעה שישלם את התשלום במקומו, כדי לא לעכב את המשכנתא, וספיבק יחזיר לו לאחר מכן, וכך היה).
ליליה נשאלה בחקירתה אם הסבירה לבוריס כי במקרה שספיבק לא משלם, הבנק יכול לפנות אליו ולדרוש כל סכום והשיבה "זו פונקציה של לווה. לווה אחראי על תשלומים. הנתבע 3 אחראית על כל ההלוואה"[16].
עדות זו של ליליה מתיישבת עם עדותו של בוריס לפיה לא הוסבר לו כי הוא חותם על ההסכם בתור לווה וכי הוא האמין וסבר כי הוא חתם עליו בתור ערב.
ואין לנו אלא לתהות על כך שהבנק לא נקט בכל אמצעי כדי להחתים את בוריס על הוראת קבע חדשה או כדי לדרוש תשלום חלקו בתשלומים החודשיים על אף שהיו פיגורים בתשלומי המשכנתא עוד בחודשים הראשונים לאחר קבלתה.
כיצד זה שהבנק התיר את המהלך של ביטול הוראת הקבע של בוריס, בחודש הראשון לאחר מתן ההלוואה ולאחר שההלוואה אושרה בזכות אותו 'לווה נוסף' וחתימתו על הוראת קבע ? כיצד זה שהבנק לאחר חידוש הוראת הקבע של ספיבק, לא דרש הוראת קבע חדשה חתומה ע"י בוריס וכיצד זה שהוא לא פנה אליו עוד בשנה הראשונה למתן ההלוואה ולאחר שספיבק לא עמד בתשלומיו בזמן. שאלות מהדהדות אלה מותירות ללא ספק הרושם כי הבנק לא התייחס לבוריס כאל לווה הנושא בנטל שווה כמו בני הזוג ספיבק.
ברור, אם כן, לאחר שהוברר כי הוראת הקבע של בוריס בוטלה וכי זה לא נשא בתשלומים החודשיים, כי פרמיה לא שולמה ושאין פוליסת ביטוח חיים תקפה (והרי אם היתה כזו, לא היתה כל מניעה להגישה או להגיש אישור מחברת הביטוח בדבר תקפותה) ומכאן שלטענת הבנק בעניין זה אין כל משקל.
אחרי ככלות הכל, יש לזכור כי לבוריס עצמו, אשר כבר קיבל משכנתא והיה עליו לעמוד בתשלומים החודשיים שלה, לא היה כל אינטרס או מניע להשתתף בתשלומים חודשיים, ודאי לא ארוכי טווח, של הלוואה שנטל ספיבק, חבר קרוב ככל שיהיה.
במכלול הנסיבות ועל סמך הראיות בתיק, שוכנעתי כי הוא הסכים לחתום לו כערב וסבר כי כך עשה, הוא לא קיבל הסברים מהפקידה ליליה -אשר מלכתחילה סברה כי ניתן לאשר את ההלוואה אף ללא הלווה הנוסף ואשר לתפיסתה הוא לא אמור לדעת על הפרה של התשלומים החודשיים של ספיבק (מה שמלמד כיצד היא מתייחסת לחתימתו של בוריס) - ולא הוצגה לפניו ע"י הבנק כל המסכת הרלוונטית.
מכאן, אני קובעת כי יש לראות את בוריס כמי שחתם על הסכם ההלוואה כערב.
בוריס כערב להלוואה
גם כב' השופט אורנשטיין, בפס"ד קדמון, לאחר שקבע כי מעמדו של הלווה הנוסף כמעמדו של ערב, סבר כי אין בכך כדי להביא לדחיית התביעה מניה ובניה וקבע : "ככל שבית המשפט מגיע למסקנה לפיה מעמד "הלווה הנוסף", הוא של "ערב", אין בכך כדי לעקר לחלוטין את התחייבותו כלפי הנושה, אלא יש להחיל על היחסים בינו לבין הנושה, את הוראות חוק הערבות ככלל ופרק ב' בפרט, הגם שהצדדים התקשרו ביניהם בהסכם הלוואה ולא בכתב ערבות".
ובמקום אחר בפסה"ד (סע' 9) נכתב "עם זאת, אין בקביעה זו כדי לפסול מעיקרה את ההתקשרות בין הצדדים, שכן יהיה בכך משום פגיעה בלתי מידתית בבנק. אין חולק כי המבקשת ידעה שהיא מתחייבת כלפי הבנק בקשר עם הלוואה שהועמדה לזוג בוקר לקבלת מימון לדירתם. לכן, יש להחיל על מערכת היחסים שבין הצדדים, את ההוראות הקוגנטיות של חוק הערבות, שכן כאמור, אלה היחסים שהדין קובע שיחולו על נסיבות מקרה, מסוג זה הנדון לפניי".
ב"כ הנתבע העלה טענות שונות בעניין והשליך את יהבו בעיקר על הטענה בדבר הפרת חובת הגילוי לפי סע' 22 לחוק הערבות והחובה להודיע לערב על הפיגורים בתשלומי החייב, לפי סע' 26 לחוק.
סע' 22 לחוק קובע שורה של פרטים אותם חייב הבנק לגלול לערב טרם חתימת הערבות, ובין היתר הסכום הנקוב בחוזה שבין הבנק ללווה, שיעור הריבית השנתית, תקופת החיוב, סכומי הפירעון, בסיס ההצמדה, היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן ומספר הערבים. חובת הגילוי כוללת בחובה את החובה לגלות לו גם כל גורם סיכון מהותי הכרוך במתן הערבות או המשכון.
עפ"י תקנה 1 לתקנות הערבות, הגילוי לערב יחיד לפי סע' 22 לחוק ייעשה במסמך נפרד מחוזה הערבות, תוך מתן הזדמנות סבירה לערב לעיין בו לפני חתימת חוזה הערבות, כאשר נקבעו הוראות מפורטות בדבר צורת הגילוי, גודל האותיות, רווחים בין השורות וכיוצא באלה.
על פני הדברים, במקרה דנא לא קיבל בוריס מסמכים כלשהם הקשורים בחתימתו כערב, שכן הבנק ביקש לראותו כלווה; עם זאת וכפי שנקבע בע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מיכל מרטין, חובת הגילוי של הבנק היא חובה תכליתית. חובה זו נועדה לגלות מידע מקום שידיעתו של מידע זה אינו מצוי בידיעת הצד שחבים לו גילוי. כאשר המידע גלוי, וכאשר שני הצדדים יודעים זאת, אין טעם בהחלת חובת גילוי "פרוצדוראלית" המנותקת מידיעת הצדדים בפועל. לכן, נקבע בסעיף 23(ב) לחוק הערבות כי הסנקציה בגין אי גילוי לא תחול מקום שהנושה הוכיח כי הערב היחיד ידע פרט זה. סעיף זה מעביר, איפוא, את נטל השכנוע ואת נטל הבאת הראיות לנושה להוכיח את ידיעתו של הערב על הפרט שלא גולה.
ייתכן ויצליח הבנק, בסופו של יום – ואיני קובעת כך – להתגבר על טענתו של בוריס להפרת חובת הגילוי בסע' 22 לחוק, לאור העובדה כי הסכם ההלוואה עליו חתום בוריס כלל לא מעט פרטים הרלוונטיים גם לחתימתו של ערב להלוואה. לבנק עומדת האפשרות להוכיח כי הוא ידע את הפרטים לגביהם חלה חובת גילוי ואם יוכיח זאת, לא יופטר בוריס מערבותו, על אף שהפרטים לא גולו לו על ידי הבנק (ראו לעניין זה למשל ה"פ (מחוזי ת"א) 1374/05 אמנון הויזמן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ).
לשונו של סעיף 26 לחוק ברורה, ולפיה אי מתן הודעה לערב אינה פוטרת אותו מערבותו, אלא כדי הנזק שנגרם לו. נטל הראיה, להוכחת הנזק הנטען, הקשר הסיבתי בינו לבין מחדלו של הבנק ושיעור הנזק מוטל על הערב.
חובת ההודעה לערבים על הפרת החיוב הנערב אינה בגדר חובה פורמלית וטקסית, אם כי חובה שיש לצידה מטרה: לאפשר לערב להיכנס בנעלי החייב ולפרוע במקומו את החיוב (סעיף 26(ד) לחוק הערבות), או לאפשר לו לפעול ביחסיו עם החייב העיקרי על מנת להביא לתיקון ההפרה או הפסקתה.
בתי המשפט פסקו, לא אחת, כי אין להסתפק בהשערות גרידא מצד הערב, ביחס לפעולות שיכול היה לנקוט בהן על מנת להקטין את חובו. על הערב להוכיח, בראיות ברורות ומפורטות אילו פעולות היה בכוחו לנקוט, והאם היו נושאות פרי. (ת"א (ת"א) 1950/01 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' שמשון קרליץ; ת"א (י-ם) 12345/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' דותן חיים ואח'; ע"א (חי') 2454/01 בנק דיסקונט נ' עמר; רע"א 1044/02 רוחמה עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ).
בענייננו, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי לו היתה נמסרת לבוריס הודעה במועד, היה בכוחו לגרום לספיבק להסדיר את חובו, ובכך לפטור אותו מערבותו ומכאן נראה כי טענה זו אין בה כדי לפטור את בוריס מערבותו, אם כי יכול ויש בה כדי לפטור אותו מריבית הפיגורים שהצטברה (ראו לעניין זה ע"א (חי') 3875/06, ת"א (ת"א) 45173/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' חלי לוי, ת"א (ת"א) 27261/04 בנק אוצר החייל נ' קנינו יוסי).
כב' השופט בר-אופיר הדגיש, בפסק הדין שניתן בבר"ע (ת"א) 20275/99 בנק הפועלים בע"מ נ' רודניק שהמחוקק "הציב חומת מגן סביב הערבים... זו הוצבה בקו התפר שבין יחסי נושה-חייב-ערב ... תכליתם המרכזית של התיקונים שחלו בחוק הערבות נועדה להגן על הערבים, משום שהנחה בסיסית היא שמי שצריך להחזיר הלוואה שהוא נטל, הוא מי שנטל את ההלוואה ולא חברו שעשה לו טובה וחתם על הערבות (רוי בר קהן, דיני הגנת הערבות, עמ' 188, 189)". דרישה זו נועדה, אפוא, ליצור חגורת בטחון אשר תמנע גישה ישירה אל הערב המוגן בטרם נבחנו הליכי ההוצאה לפועל (בר"ע 196/04 בנק הפועלים בע"מ נ' יאיר דוד).
בפסיקה נקבע כי עילת התביעה נגד הערב לא קמה אלא לאחר שנתן ראש ההוצאה לפועל (רשם ההוצל"פ, כתוארו היום) את אישורו בהתאם לסע' 27, שכן כל עוד לא ניתן אישור מיצוי הליכים ע"י ראש ההוצל"פ, הנושה מחזיק לכל היותר ב "זכות תביעה מושגית", להבדיל מכוח תביעה קונקרטי המותנה בקיומו של אישור כזה (רע"א 8688/07 יהושע נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 20.12.10). הפניה אל הערב הינה "מסדר שני", כלשונו של כב' השופט ריבלין באותו פס"ד.
סוף דבר – התביעה נדחית.
אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע 3 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.
המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.
ניתן היום, ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
שו' 9 ואילך, עמ' 16, פרוטוקול מיום 12.2.13. ↑
שו' 22, עמ' 10 ↑
שו' 29, עמ' 11 ↑
שו' 13, עמ' 22, פרוטוקול מיום 5.6.13. ↑
שו' 17, עמ' 7, פרוטוטול מיום 12.2.13. ↑
שם, שו' 29. ↑
שו' 10, עמ' 11. ↑
שם, שו' 13. ↑
שו' 3, עמ' 14. ↑
שו' 29, עמ' 17, פרוטוקול מיום 12.2.13. ↑
שו' 22, עמ' 8. ↑
שורות 25-28, עמ' 9. ↑
שו' 2, עמ' 10. ↑
שו' 7, עמ' 17 ↑
שו' 30, עמ' 12 ↑
שו' 17, עמ' 12 פרוטוקול מיום 12.2.13. ↑
עמ' 19 ↑
ראו מצורפי תצהיר הבנק. ↑
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
10/10/2010 | פסק דין מתאריך 10/10/10 שניתנה ע"י לובנה שלאעטה חלאילה | לובנה שלאעטה חלאילה | לא זמין |
19/12/2010 | הוראה לתובע 1 להגיש אישור פקס | לובנה שלאעטה חלאילה | לא זמין |
12/02/2011 | החלטה מתאריך 12/02/11 שניתנה ע"י לובנה שלאעטה חלאילה | לובנה שלאעטה חלאילה | לא זמין |
21/03/2011 | החלטה על בקשה של כללית, לרבות הודעה בקשה מטעם מבקש מס 3 21/03/11 | לובנה שלאעטה חלאילה | לא זמין |
25/09/2011 | החלטה על בקשה של נתבע 3 רשות להתגונן 25/09/11 | נדים מורני | לא זמין |
04/11/2011 | החלטה מתאריך 04/11/11 שניתנה ע"י לובנה שלאעטה חלאילה | לובנה שלאעטה חלאילה | לא זמין |
14/09/2012 | החלטה מתאריך 14/09/12 שניתנה ע"י לובנה שלאעטה חלאילה | לובנה שלאעטה חלאילה | צפייה |
21/11/2012 | החלטה על בקשה של מבקש 1 כללית, לרבות הודעה בקשה מוסכמת לקביעת מועד 21/11/12 | לובנה שלאעטה חלאילה | צפייה |
19/01/2013 | החלטה על בקשה של מבקש 1 כללית, לרבות הודעה בקשה מטעם הנתבע מס' 3 19/01/13 | לובנה שלאעטה חלאילה | צפייה |
25/05/2015 | פסק דין שניתנה ע"י לובנה שלאעטה חלאילה | לובנה שלאעטה חלאילה | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | בנק מזרחי טפחות בע"מ | מוטי חמו, אורי שרם |
נתבע 1 | פבל ספיבק | |
נתבע 2 | לריסה ספיבק | |
נתבע 3 | בוריס ליבקינד | יעקב שניטמן |