(התובעת בת"א 27992-09-11) ע"י ב"כ עו"ד יעקב שרעבי

כללי

בפני תביעה כספית תא"ק 27762-06-10, שהוגשה בסדר דין מקוצר על סך 554,808 ₪ ובגין יתרת חוב נטענת של התובעת כלפי הנתבעת. לאור הסכמה דיונית, אוחד הדיון בתיק שבפני עם הליך שנפתח בבית המשפט השלום בירושלים 27992-09-11, בקשר לשיק בטחון שמחזיקה הנתבעת להבטחת חיובי התובעת בפרויקט, ע"ס 160,000 ₪ הוגש על ידה לביצוע בהוצל"פ, וניתנה לגביו רשות להגן.

לצורך הנוחות רוטן תיקרא להלן: "התובעת", ומגנזי תיקרא להלן: "הנתבעת"

ביום 27.02.2011 ניתנה לנתבעת רשות להגן, שהוגבלה ביחס לטענות שקשורות לפרויקט סביוני רמת אביב, וכאשר טענות בעניין זכות לקיזוז בקשר לפרויקט אחר, "רעים", נדחו, והופקדה ע"י הנתבעת ערבות בנקאית על סך 100,000 ₪, וכתנאי למתן הרשות, וכנדרש בהחלטת הבר"ל.

טענות הצדדים

התובעת טוענת כי ביום 28.06.2009, חתמה על הסכם לביצוע עבודה קבלנית עם הנתבעת במסגרת פרויקט "סביוני אביב", ברמת אביב, כאשר מזמינת הפרויקט, חברת אפריקה ישראל בע"מ, הזמינה מן הנתבעת ביצוע עבודות עפר, תשתית וסלילה, ושביצוען הועבר לתובעת. נטען כי התובעת ביצעה את הפרויקט על הצד הטוב ביותר, וזאת על אף הפרעות חוזרות ונשנות מצד עובדי חברת דניה סיבוס, שעבדו באתר במקביל, ועל אף, איחורים בביצוע תשלומים מצד המזמינה לנתבעת, ושהביאו לאיחורים בתשלומים לתובעת.

לטענת התובעת סעיף 3.3 להסכם עיגן את תנאי התשלום בין הצדדים ולאחר אישור חשבונות. כחלק מתנאי התשלום הוסכם על מתן שיק דחוי לתובעת בשווי 75% מסכום החשבונית, ולאחר ביצוע קיזוז עמלת הנתבעת בשיעור 10%, ועלות משיכת החומרים הרלוונטיים לאותו חשבון, וכאשר תאריך השיק יהא שוטף + 65 יום. לטענת התובעת, הוסכם כי היתרה, 25% מערך החשבון, תועבר עם קבלת התשלום בפועל על ידי הנתבעת, מן המזמינה.

נטען כי בנובמבר 2009 התברר לתובעת, כי הנתבעת מתכוונת להפר את ההסכם, ובמקום לשלם את הסכומים המגיעים לתובעת, בכוונתה לעכב סכומים בגין פרויקט אחר, שאינו קשור לפרויקט זה. לטענת התובעת, חששותיה האמורים התגלו כנכונים, היות ומהחשבון השישי, מחודש נובמבר 2009, הנתבעת לא שילמה את הכספים המגיעים לה על פי ההסכם, תוך גרימת נזק כספי חמור. נטען כי ביום 08.03.2010 חזרו נציגי הנתבעת על דרישתם לקשור בין הפרויקטים, ואף שלחו בעניין מסמך בלתי חתום המאשר זאת.

התובעת טוענת כי נכון למועד הגשת התביעה, אושרו תשעה חשבונות חלקיים בקשר לפרויקט, ועל סך מצטבר של 3,540,895.34 ₪ בתוספת מע"מ. נטען כי הנתבעת לא קיבלה כל תשלום בגין חשבונות חלקיים 8 ו/או 9, ואף לא הועברה כל התחשבנות מצד הנתבעת לתובעת בקשר לחשבונות אלו. על כן, טוענת התובעת כי מגיעים לה מלוא הסכומים פחות 10% עמלת קבלן, בגין חשבון חלקי מס' 8, 88,073 ₪ ובגין חשבון חלקי מס' 9, 83,186.32 ₪.

נטען כי ביחס לחשבונות מס' 6 ו- 7, ערכה הנתבעת טבלאות התחשבנות, ולפיהן מגיע לתובעת סך של 153,348.08 ₪ בגין חשבון חלקי מס' 6 ו- 19,455.98 ₪, בגין חשבון חלקי מס' 7.

התובעת טוענת כי בחשבון חלקי מס' 6 אושר סכום של 727,529 ₪ לפני מע"מ, אך בטבלאות ההתחשבנות של הנתבעת הסכום הבסיסי עומד על סך 681,547 ₪, כלומר, קוזז סכום של 45,558 ₪, החורג ב- 7,000 ₪ משיעור של 5% וכן בשיעור של 0.3% לביטוח.

התובעת טוענת כי עד לחשבון חלקי מס' 5 עוכבו סך של 115,538 ₪ ללא הצדקה, וכי הנתבעת עכבה סכומים בשיעור של 5% מכל החשבונות עד לחשבון חלקי מס' 6 כערבון, על אף שההסכם אינו מעגן זכות קיזוז שכזו וכאשר על פי פרק 9 להסכם, ניתן שיק ביטחון על סך 160,000 ₪ עם החתימה על ההסכם. משכך, נטען כי עוכב/קוזז סכום כולל של 158,914 ₪ ללא הצדקה.

נטען כי הנתבעת סיפקה לתובעת סולר עבור "הציוד המכני ההנדסי" בו נעשה שימוש לצורך עבודה בפרויקט, ומשכך, על הנתבעת להחזיר לתובעת את הסכומים שנתקבלו משלטונות המס בגין החזרי בלו עבור הסולר שסיפקה, ושעלותו קוזזה מכל חשבון וחשבון. נטען כי על בסיס החשבוניות שקיבלה התובעת מהנתבעת, חייבה הנתבעת את התובעת עבור ליטר סולר, שבגינו קיבלה החזר של 1.13 ₪ לליטר ובסך כולל של 42,274 ₪.

משכך, טוענת התובעת כי הנתבעת חייבת לתובעת סכום כולל של 554,808 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בתוספת מע"מ, הוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין ובצירוף מע"מ כחוק.

הנתבעת טוענת כי לאחר שזכתה במכרז לביצוע עבודות עפר, תשתית וסלילה של חברת אפריקה ישראל בע"מ, פנתה אל התובעת בהצעה כי תבצע עבורה את העבודות בפרויקט, ולימים נחתם בין השתיים הסכם, ולאחר שהתובעת הציגה בפני הנתבעת מצג על פיו יש לה את היכולת, הידע והמקצועיות הנדרשת לביצוע העבודות. נטען כי התובעת לא ביצעה את העבודות שהתחייבה על הצד הטוב ביותר וכי על פי סעיף 3.3 להסכם, נקבע כי התמורה תשולם לתובעת לאחר שיתקיימו שני תנאים, האחד, קבלת אישור של החשבונות מהפיקוח והניהול, השני, הצדדים ישבו ויערכו קיזוז משיכות. הנתבעת טוענת כי התנאים האמורים לא התקיימו, וכי על פי ההסכם שבין הנתבעת ליזם, המזמין , תשלומי הביניים נחשבים כתשלום על חשבון, ואינם מהווים ראיה לגמר ביצוע העבודה, או לקבלת שלב משלבי העבודה, ומשכך, כל התשלומים ששילמה הנתבעת לתובעת, נכנסים בגדרו של אותו סעיף, ואינם גורעים מחובתה של התובעת להשלים את העבודה כדבעי, דבר שלא נעשה. הנתבעת טוענת כי זכאית לקבל מהתובעת את מלוא הכספים ששילמה בשל כך שהתובעת לא סיימה את העבודה וגרמה לנתבעת נזקים, ובשל כך גם הוגש לביצוע שיק הביטחון שנמסר בחתימת ההסכם ע"י התובעת.

נטען כי במסגרת ההסכם שבין הצדדים, קיבלה על עצמה התובעת, את כל התחייבויות הנתבעת כלפי המזמין בהסכם שהינו "גב לגב", כלומר, בהסכם שבין הנתבעת למזמין. הנתבעת טוענת כי התובעת נקלעה לקשיים כלכליים, וכי לא היה באפשרותה לשלם לקבלנים אותם העסיקה, כמו גם לספקים שסיפקו לה חומר לאתר, וכתוצאה מכך, קבלנים הפסיקו לספק עבודה לתובעת וספקים הפסיקו לספק סחורה, ומשכך התובעת לא התקדמה בעבודה כמתחייב בהסכם. נטען כי התובעת נטשה את העבודה, באופן חד צדדי, והותירה את הנתבעת עם נזקים כבדים, וכעת רוצה להנות מתקבולים בגין עבודתה, ומבלי שנתנה את התמורה המלאה. הנתבעת טוענת כי העבודות שביצעה התובעת, ועד לנטישתה, נעשו באופן לקוי וחלקי, כך לדוגמא, נציגי עירית תל אביב לא קיבלו את העבודות, והנתבעת נאלצה לבצע תיקונים בעבודתה של התובעת בעצמה. נטען כי לא התקבל כל אישור מהפיקוח והניהול, ועל כן הצדדים לא ערכו קיזוז של משיכות, שביצעה התובעת, בגין חומרים לצורך ביצוע העבודה על ידה, וטענות התובעת בדבר אישור החשבונות אינן נכונות.

לטענת הנתבעת, התובעת חייבת כספים רבים וקופתה ריקה, כך ששיק הבטחון עליו מבססת את טענותיה בדבר ערבות ביצוע , אינו בעל ערך. נטען כי שיק הביטחון שניתן על ידי התובעת מהווה חלופה לערבות ביצוע שהיתה צריכה התובעת למסור בידי הנתבעת. הנתבעת טוענת כי לא השאירה 5% מחשבונות הביניים בחזקתה, כעכבונות, מאחר והקיזוז של 5% נעשה על ידי היזם, המזמין המקורי, חברת אפריקה ישראל וקיסריה השקעות, שהותירו את הכספים ברשותם. משכך, נטען כי לא קמה לתובעת כל זכאות לקבלת כספים שעוכבו על ידי היזם, שכן ההסכם מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת אך ורק כספים שהתקבלו מהיזם. הנתבעת טוענת כי לא קיזזה את הבלו של התובעת, וכי פתוחה הדרך בפני התובעת לתבוע אותו בדרכים המקובלות מרשויות המס.

דיון והכרעה

מטעם התובעת העיד עו"ד ברוך בן יוסף, שהינו בעלים ומנכ"ל התובעת.

מטעם הנתבעת העידו מר מגנזי יעקב שבמועד הרלוונטי היה מנכ"ל הנתבעת וכן רו"ח ניר מליחי, שהיה במועד הרלוונטי מנהל כספים בנתבעת, ועדותו נסבה לגבי חלק התביעה, שעניינו החזר בלו מרשויות המס בגין רכישות סולר.

הצדדים ניסו להביא את המחלוקות שביניהם לכלל סיום באמצעות הליך גישור בפני כב' השופט בדימוס, יעקב בצלאל, אך זה מוצה ללא הצלחה.

בסיכומיהם חוזרים הצדדים על עיקר טענותיהם. התובעת מדגישה במסגרת סיכומיה כי בית המשפט מצא לנכון בהחלטת הבר"ל, שלא לקבל את החלק הנטען ביחס לזכות הקיזוז בקשר לפרויקט רעים, והתיר לנתבעת להתגונן ביחס לפרויקט סביוני רמת אביב בלבד. נטען לענין התנהלות לקויה של הנתבעת לאורך ההליכים, וכן באשר לאי התייצבותו של מר מגנזי לדיון הוכחות, והתמשכות הדיונים כתוצאה מכך. נטען כי תצהירו של העד מר מגנזי מהווה הרחבת חזית אסורה. לטענת התובעת הנתבעת העלתה בבר"ל שהפך להגנה את טענת הקיזוז באופן כללי סתמי ולא מפורט, כך שאין בה תשתית מספקת, עליה ניתן לבסס דרישת קיזוז המצדיקה קבלתה לגופה. לעניין שיק הביטחון, נטען כי תיק ההוצל"פ נפתח רק לאחר הגשת התביעה, וכאשר עד לאותה עת, לא נעשה בו כל שימוש, משכך, מהווה הדבר התנהלות חסרת תום לב, תוך ניצול לרעה של ההליך המשפטי, השתהות, המלמדת על היעדר טענות אמיתיות לחוב לתובעת, וניסיון ליצור מחסום מלאכותי כנגד התביעה המקורית, הראשונה בזמן, תביעת התובעת.

התובעת טוענת כי לנתבעת אושרו/הועברו כלל הכספים עבור חשבונות 1-9, וטענה זו נתמכת בדבריו של מר מגנזי במסגרת חקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן, וכן בחקירתו במסגרת הראיות. נטען בהקשר זה כי במסגרת חקירתו של מר מגנזי, אף עלה כי הגיש תצהיר ארוך המלווה בנספחים רבים, אך לא גילה בקיאות כלשהי באמור בו, וזאת על אף היותו מנכ"ל החברה. נטען כי הסיבה היחידה שבגינה מוחזק הכסף בגין החשבונות שאושרו ע"י הנתבעת הנה עונשית, וכי בלעדיה הסכום היה משולם. התובעת טוענת כי עדותו של נציג הנתבעת, מר ניר מליחי לא הוסיפה ולא גרעה מטענות התובעת בנושא הבלו.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי בסופה של ההתחשבנות שפורטה בתצהיר עדות – מגנזי, נותרה התובעת חייבת לה למעלה מ- 160,000 ₪, סכום תביעתה השטרית, באשר התובעת התרשלה בעבודתה, כך שלבסוף הנתבעת נאלצה להשלים את העבודות בעצמה, ומשכך, נותרה התובעת חייבת לנתבעת סך של 465,687 ₪ לא כולל מע"מ. נטען כי משמדובר בתובענות שהדיון בהן אוחד , זכאית הנתבעת לטעון לקיזוז כל סכום מהסכום שהתובעת טוענת שמגיע לה, ועד לגובה הסכום שהתובעת חבה לנתבעת. בהקשר זה מדגישה הנתבעת כי מרבית הסכום אותו זכאית לנכות מהחשבונות שנדרשים על ידי התובעת, הנם עלויות החומרים, שהאחרונה משכה מהנתבעת על פי ההסכם וביחס לחשבונות 8 ו- 9, ועל כן, אין מדובר רק בטענת קיזוז, אלא בדרך הסכמית לחשב את התמורה. נטען כי על פי סעיף 28.7 להסכם העיקרי, נקבע כי ככל שלא ביצע הקבלן, התובעת, את המוטל עליו, רשאי המזמין, הנתבעת, לבצע בעצמו, או על ידי קבלן אחר, וללא צורך בכל התראה, כאשר כלל ההוצאות בגין האמור, ובתוספת של 20%, ישולמו על ידי הקבלן, וכאשר המזמין רשאי לנכות או לקזז כל סכום על פי סעיף זה מכל סכום שיגיע לקבלן בכל זמן שהוא.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי על ההתקשרות שבין הצדדים חל חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974, וכאשר סעיף 4 לחוק קובע כי המזמין רשאי לתקן את הפגם, ולדרוש מהקבלן החזרת הוצאותיו הסבירות, וניכוי מהשכר, וכל עוד לא תוקן הפגם, את הסכום שבו פחת שווי המלאכה ,או השירות עקב הפגם לעומת השכר לפי המוסכם. נטען כי מאחר והנתבעת העלתה את הטענות במסגרת בקשתה למתן רשות להגן, אין הדבר מהווה שינוי חזית, וכן פורטה טענת הקיזוז כנדרש במסגרת תצהירו של מר מגנזי. לטענת הנתבעת בית המשפט התיר לה להתגונן כנגד מלוא סכום התביעה בטענות האמורות, כך שבהבאת הפירוט במסגרת תצהירו של מר מגנזי, עם כל הראיות הדרושות, אין כל הרחבת חזית, ואין ממש בטענה כי טענות הקיזוז לא פורטה כדבעי, וכן חל הכלל, לפיו שעה שהועלתה טענה, והצד האחר לא התנגד לה בו במקום, איבד את זכותו לטעון לשינוי חזית.

נטען כי התובעת לא הוכיחה את קיומו של החוב, וכל טענותיה התבססו על עד לא רלוונטי, מר בן יוסף, שלא עבד באתר, ושלא הובא לה כל חיזוק על ידי איש מקצוע שנכח באתר, ומעיד מידיעתו האישית, ומשכך יש לייחס לה משקל נמוך. נטען כי מהאמור בנספח ח' לתצהירו של מר מגנזי עולה, כי לו התובעת היתה מסיימת את העבודות, מתקנת את כל הטעון תיקון ומבצעת עבודה כנדרש, יתרת החשבונות היתה עומדת על סך של 154,276.83 ₪, לזכותה, וכן נטען כי מנכ"ל התובעת הודה במסגרת חקירתו, כי יש להפחית מסכום זה, את סכומי המשיכות בקשר לחשבונות 8 ו-9 , וכן את ההוצאות והעלויות, שהנתבעת נשאה בהן לשם השלמת ותיקון העבודות ומסירתן למזמין. כמו כן, מנכ"ל התובעת הודה כי הנתבעת ביצעה את העבודות במקומה של התובעת, וטרוניתו לפיה הנתבעת לא דרשה מהתובעת לבצע את התיקונים, ולו עשתה כן, היתה התובעת מבצעת את התיקונים במחירי עלות, אינה במקומה, ואין בה להעלות או להוריד נוכח הוראות ההסכם וההתנהלות בשטח.

הנתבעת טוענת כי התובעת נטשה את האתר לאחר שהבינה את היקף הסכומים הניכר, שידרשו בכדי לתקן ולהשלים את עבודותיה, וכאשר נדרשת להוציא הוצאות אלו בעצמה ובמקומה. נטען כי גוף כלכלי כמו הנתבעת לא יתנדב להוציא מאות אלפי שקלים, אלמלא, התובעת נטשה את האתר. לטענת הנתבעת על פי סע' 3(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, כאשר קבלן יודע על פגם, חובה עליו לתקנו גם אם כלל לא נקרא לבצע תיקון. הנתבעת טוענת שהן לפי ההסכם, והן לפי הוראות חוק חוזה קבלנות, זכאית ורשאית הנתבעת לנכות ולקזז מהתובעת את הסכומים שהוציאה בעבורה, וכן זכאית לתבוע ממנה את היתרה, וכך עשתה במסגרת התביעה השטרית. נטען כי בתביעה שטרית, מוטל הנטל על התובעת להוכיח כי אינה חייבת על פי השיק וכי לא התקיים התנאי להפעלתו. התובעת לא טרחה להביא ראיה או לטעון טענה כי אין היא חבה על פי השיק, ולבטח, לא הוכיחה טענה זו, וממילא, העילה השטרית הוכחה ויש לחייב את התובעת בתשלום סכום השיק. לעניין הבלו נטען כי טענתה של התובעת נטענה בעלמא ולא הוכחה.

התובעת בסיכומי תשובה טוענת כי לא צורפה כל ראיה לטענת נטישת הפרויקט ע"י התובעת, ואין להסתמך בעניין, על הודעת פקס נטענת מ 25.10.10 , שלא התקבלה, ושלמרבה הפלא מתייחסת לפרוטוקול מסירה מ 4/10 , שקודם לה בחצי שנה, וכאשר בפועל , וחרף ההודעה הנטענת ע"י הנתבעת, החלה במועד מוקדם יותר לטענתה, לבצע תיקוני המסירה. נטען גם כי ההודעה מבחינה בין מה שבוצע לא נכון, לבין נזקים ותוספות שיבוצעו רק לאחר אישור תשלום, וכאשר הבחנה זו אינה מוצאת ביטוי בחשבונות, חשבוניות, תצהיר הנתבעת ונספחיו, כך שלא ניתן לכמת התיקונים הנטענים הרלוונטיים. נטען כי הדברים מלמדים שהודעת יום 25.10.10 הינה מצג שווא שנכתב בדיעבד.

לאחר עיון בכלל החומר, אני סבור כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה לפיה התובעת נטשה את המקום. טענה זו של הנתבעת לא נתמכה בראיות מזמן אמת, וכאשר סביר כי במידה והתובעת היתה נוטשת את האתר, נתבעת סבירה בנסיבות הענין, היתה נוקטת בצעדים שונים בכדי להתריע בפניה על השלכות מעשיה, בין היתר באמצעות שליחת מכתבי התראה, אך אלו, אינם בנמצא, או לפחות לא הוצגו בפני בית המשפט.

להבדיל מטענותיה האמורות של הנתבעת, בדבר נטישתה של התובעת את האתר, וללא תמיכה ראייתית בטענות אלו, צרפה התובעת מכתב אותו שלחה למר מגנזי, מנכ"ל הנתבעת, מיום 01.11.2009, בקשר לפרויקט סביוני אביב בעניין הפרת ההסכם (נספח ב' לכתב התביעה), ולפיו נתברר לה כי הנתבעת אינה מתכוונת להעביר לרשותה תשלום, אלא אם תחתום על מסמך המאפשר לנתבעת לקזז או לעכב תשלומים לתובעת בגין תשלום ששולם לחברה ביתר, על פי טענת רולידר בע"מ בפרויקט מחנה רעים, וכאשר הדבר מהווה הפרה של ההסכם. משכך, הבהירה התובעת במכתבה כי במידה והתשלום לא יתבצע באופן מיידי, תאלץ להפסיק את עבודותיה באתר לאלתר, עד שתוסר ההפרה והאיום להפרה.

כמו כן, צרפה התובעת מסמך שהנו סיכום דברים, בעניין העבודות ברמת אביב ובמחנה רעים ושאינו חתום, ולפיו התובעת תפעל במלוא המרץ והמקצועיות להשלמת עבודותיה בפרויקט רמת אביב, וכאשר תשלומים שוטפים שיגיעו לתובעת עבור עבודותיה ברמת אביב, ישולמו לה כסדרם ובמועדם ועל פי חשבונות שיאושרו. כמו כן נדרש כי התחשבנות סופית בין הצדדים, לגבי פרויקט מחנה רעים ורמת אביב, תעשה במסגרת חשבון סופי של רמת אביב, היה ולאחר אישור חשבון סופי לעבודות התובעת בפרויקט מחנה רעים, תיוותר התובעת חייבת כספים הם ינוכו במסגרת חשבון סופי רמת אביב ו/או מהעכבונות.

לטענת מר בן יוסף, התובעת לא נטשה את האתר אלא סיימה את העבודות בשטח במהלך פברואר/מרץ 2010, וכי הורו לה לעזוב אותו. עוד הדגיש מר בן יוסף, כי על אף שלא שולמו לתובעת חשבונות במהלך כמה חודשים, סיימה התובעת את העבודות, ביצעה מסירות, ובמהלך הדברים הסתבר כי קיימות בעיות בין העירייה לבין מזמיני העבודה, שלא קשורות לתובעת (עדותו של מר בן יוסף, פרוטוקול מיום 30.06.2013, עמ' 14-15). מנגד, לטענת מר מגנזי, התובעת עזבה את האתר והשאירה נזקים, עבודה לא גמורה וחובות בגין חומרים וספקים (עדותו של מר מגנזי, פרוטוקול מיום 06.01.2014, עמ' 29).

לטעמי הנתבעת לא עמדה בנטל לסתור את טענות התובעת, ואף לא הוכיחה את טענתה לפיה התובעת נטשה את השטח. הנתבעת לא הציגה כל דרישה או פנייה שעשתה בזמן אמת, בצורת תלונה או טרוניה שהביעה בפני התובעת בדבר נטישתה את המקום. מר בן יוסף, הכיר עקרונית, בזכאותה של הנתבעת לקבל כספים עבור תיקונים שביצעה במקומה של התובעת, אך סבר כי הנתבעת אינה זכאית לדרוש או לקבל את הכספים מהתובעת עצמה, זאת מאחר ולא פנתה אל התובעת בדרישה לביצוע תיקונים, אלא ביצעה את התיקונים בעצמה, וכאשר לו היתה פונה אל התובעת בדרישה לביצוע תיקונים, היתה עומדת לתובעת האפשרות לבצעם במחירי עלות (פרוטוקול מיום 30.06.2013 עמ' 16).

במסגרת ראיותיה, הציגה התובעת חשבונות שאושרו, וכאשר הנתבעת, כמי שטוענת שחשבונות אלו נפרעו בדרך שאינה בתשלום, עליה הנטל להוכיח פרעון בדרך אחרת, הפחתה/ניכויים/קיזוז לפי הסכם או דין רלוונטי. כך למשל, בעדותו של מר מגנזי, ציין כי חשבונות 1-5 ו- 6-9 אושרו, ונתקבלו בגינם כספים בחשבון הבנק של הנתבעת (פרוטוקול מיום 06.01.2014 עמ' 27-28). חלק ארי מן המחלוקות שבין הצדדים הנו בדבר קיזוזים אפשריים, וכן באשר לשאלה, האם טענותיה של הנתבעת בסיכומיה ובתצהיר העדות הראשית, מהוות הרחבת חזית, ביחס לטענות שהעלתה במסגרת תצהירה התומך בבקשת הרשות להגן, ושלימים הפך לכתב הגנתה, עת ניתנה לה הרשות להגן.

כידוע, בית המשפט יפסוק על בסיס כתבי הטענות בלבד, ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות ולא על סמך דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר על ידי יריבו (ע"א 397/68 וייס נ' ג'ורג', פ"ד כג(1), (1969), 402, 407). הכלל בדבר איסור הרחבת חזית, משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון (ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, (פורסם בנבו)), כן נקבע, כי למרות שהתנגדות להרחבת חזית הנה דיונית באופיה, יש לה משקל רב וזאת לנוכח השיטה האדוורסרית הנהוגה במשפט הישראלי ובמיוחד בהליך האזרחי, בו הצדדים הם אשר מגדירים את הפלוגתאות. ההגיון העומד בבסיס שינוי חזית הנו בתחימת הפלוגתאות שהעלו הצדדים בתחילתו של הדיון, ובצורך לשמור על האינטרסים של הצד שכנגד אשר הכין את דרך טיעוניו בהתאם לטענות שהעלה יריבו (ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (פורסם בנבו) וכן רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' שמחה משטה, (פורסם בנבו)).

כמו כן, נפסק כי הגבול בין מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, וכל עוד מדובר באותה מסגרת של מחלוקת, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות עצמן ובתצהירי העדויות, וכאשר בית המשפט יבצע מלאכתו בכדי לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא (רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ, (פורסם בנבו)). בהקשר זה נקבע על ידי כבוד הנשיא מ. שמגר בע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503 כי:

"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון, אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים".

בתצהירה בבקשת הרשות להגן, התייחסה הנתבעת לטענת קיזוז בשלושה הקשרים בלבד:

1. בסעיף 22, טוענת הנתבעת כי לא בוצע קיזוז של משיכות שביצעה התובעת, של חומרים לצורך ביצוע העבודה על ידה, וכן טוענת כי טענות התובעת, כאילו אושרו החשבונות על ידי הפיקוח וחברת הניהול וניתן לבצע תחשיב של קיזוזים, אינן נכונות.

2. בסעיף 25, טוענת הנתבעת כי לא השאירה 5% מחשבונות הביניים בחזקתה, שכן הקיזוז של 5% נעשה על ידי היזם חברת אפריקה ישראל וקיסריה השקעות, שהותירו את הכספים בחשבונם וזאת על פי ההסכם של הנתבעת עם היזם.

3. בסעיף 26, טוענת הנתבעת כי לא קיזזה את הבלו של התובעת ועל כן, פתוחה בפני התובעת הדרך לתבוע את הבלו בדרכים המקובלות מרשויות המס.

בהחלטתי ליתן רשות להתגונן מיום 27.02.2011, נקבע כי "הרשות הינה אך ורק ביחס לטענות שקשורות לפרויקט סביוני רמת אביב, טענות שקשורות לזכות קיזוז בקשר לפרויקט אחר ברעים – נדחית ולא תידון כאן, ובהעדר פירוט מספק בעניין וככל שקיימות טענות בעניין, וכל זאת מבלי לקבוע ממצא סופי בעניין, וכאשר לנתבעת שמורה זכות לעמוד על טענותיה בהליך כפי שתמצא לנכון ובהקשר זה".

הנתבעת לא פרטה את טענת הקיזוז, במסגרת תצהירה התומך בבקשת הרשות להגן, ושלימים הפך לכתב הגנתה, וכל התייחסותה לעניין זה נעשתה ברמת הכותרת, וכאשר רק במסגרת תצהיר העדות הראשית, הציגה הנתבעת פירוט עובדתי רחב היקף, תוך שכימתה את הנזק הנטען. משכך, נשאלת השאלה, האם בנסיבות המקרה, הפירוט שהציגה הנתבעת בשלב הדיוני המאוחר, יש בו בכדי לרפא את העובדה שלא עשתה כן בשלב ובמקום הראוי לכך, ובהינתן שבסופו של יום ניתנה הרשות להגן, הגם שבהיעדר פירוט מספק , נקבע בזמנו שדחוקה ביותר, ומשכך הותנתה בהפקדת ערובה.

אני סבור כי קיימת גמישות מסוימת, באשר לרמת הפירוט הנדרשת לעניין טענת קיזוז, ובתנאי שיסודות סיפור המעשה הנם זהים, ואף ראוי כי נסיבות המקרה יבחנו לאור סבירותם ומידתיותם. ככלל, אין בעל דין יכול לישון על זכויותיו כאשר עומדת לו האפשרות לפרוס ולשטוח את טענותיו בזמן ובהיקף הראוי. בתובענה שבפניי, לא כומתו הנזקים במסגרת תצהיר בקשת הרשות להגן שהפך לכתב ההגנה, אלא נטענו בעניין טענות כלליות, על אף זאת, מאחר והפירוט בתצהיר העדות הראשית של הנתבעת בעניין הקיזוז, התייחס לסוגיות שהועלו ונטענו לפחות באופן כללי במסגרת תצהיר הנתבעת בבקשת הרשות להגן, ועל אף הפגם הדיוני שתואר, הואיל וניתנה רשות להגן , הגם שמותנית, בסופו של יום, אני סבור כי יש ליתן בכורה, להכרעה כוללת ולגופו, ככל הניתן, ובמחלוקת העומדת לפתחו של בית המשפט, ומשכך יש לאפשר בירור הנטען בתצהירה של הנתבעת לעניין הקיזוז. יצוין לענין זה, שהבר"ל הוגש ביום 25.10.10, וחלק ממסמכי ההתחשבנות שצורפו לתצהיר העדות, לרבות בהקשר של התחשבנות לענין חשבונות 8 ו-9 , מראשית 2010 , כבר היו בידיעת וברשות הנתבעת, מה שקשה לומר לגבי מסמכי תיקונים ובדק שבוצעו מ 10/10. בפועל ובמועד הגשת תצהיר עדות התובעת, לא עמדה בפני ביהמ"ש והתובעת טענת קיזוז מפורטת וממוסמכת, ואף לא כלל מסמכי ההתחשבנות הסופית שבין הנתבעת למזמין, ובקשר לתשלומים סופיים, ככל שנעשו בקשר לפרויקט, מאידך, וכפי שטוענת הנתבעת בדיון יום 10.11.11, הודיע ב"כ התובעת על כוונה להגיש עדות הזמה בעניין הפירוט שהגישה הנתבעת , והדבר לא נעשה, הגם יתכן שהדבר קשור לאי קבלת מלוא מסמכי ההתחשבנות הסופית שבין הנתבעת למזמין העבודה.

הנתבעת טוענת כי התובעת חבה לה סך של 465,687 ₪ לא כולל מע"מ וזאת על פי הפירוט שהובא ומרוכז בנספח ח' לתצהיר העדות הראשית מטעמה. אני סבור כי חישוביה של הנתבעת אינם מבוססים דיים. תחילה, התייחסה הנתבעת ליתרת התשלום בגין חשבונות 6-9, אליהם הפנתה התובעת במסגרת תביעתה. הנתבעת הכירה בסכומים המפורטים בחשבונות 6 ו- 7 והעומדים על סך של 172,912 ₪ (153,455.98+19,455.98). באשר לחשבונות 8 ו-9 הציגה הנתבעת גרסה אחרת לפיה התובעת חבה לנתבעת סך של 76,833.93 ₪ בגין חשבון 8, ואילו בגין חשבון 9, קיימת יתרת תשלום על סך 58,198.80. אין בידי לקבל את הסכומים שפורטו על ידי הנתבעת לענין חשבונות 8 ו- 9.

לעניין חשבון 8, הנתבעת הציגה חישוב לפיו עלות החומרים לחודש ינואר 2010 עומדת על סך של 173,599.20, חישוב זה גובה לכאורה במסמכים, אך סך של 82,626 , ב . ג חשמל , לא גובה בכל מסמך, ומשכך לא הוכח. בניכוי סכום זה מחישובה של הנתבעת, הנתבעת חבה לתובעת סך של 5,792.27 ₪. באשר לחשבון 9, לא ניתן לקשור בין חשבונית המס שצרפה הנתבעת בסך של 3,248 ₪ לפרויקט ברמת אביב על סמך הכותרת רמת אביב שנכתבה בכתב יד והמצויה גם על מסמכים אחרים, וכאשר אין כל אינדיקציה אחרת המלמדת על קשר כלשהו לפרויקט. משכך, לאחר ניכוי הסכום האמור עומדת היתרה על סך 71,794 ₪ (נספח א' לתצהיר העדות הראשית). משכך, סך התשלומים שמגיעים לתובעת עבור חשבונות מאושרים לביצוע 6-9 עומד על סך 256,498 ₪.

לטענת הנתבעת, לאחר עזיבתה של התובעת, סך החיובים בגין התיקונים שביצעה, עומד על 203,964.26 ₪. לצורך תמיכה בסכום זה, צרפה הנתבעת חשבוניות המופיעות בנספחים ד'-ו' לתצהיר העדות הראשית מטעמה. לאחר שכלל המסמכים שהגישה נבחנו, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבל את האמור בנספח ד' היות ומדובר בהצעת מחיר, ועל אף שמאושרת על ידי הנתבעת, לא ניתן לקבוע על בסיסה את חבותה של התובעת עבור הסכום המופיע בה.

באשר לנספח ה', הזמנת מכולה, לא מצאתי כל תמיכה לטענתה של הנתבעת, לפיה המכולה אכן נגנבה על ידי התובעת בניגוד להסכם, משכך, אין הנתבעת יכולה לבוא בדרישה להחזר כספי עבור המכולה.

הנתבעת טוענת לסך של 178,564.26 ₪, בגין חומרים לתיקונים המפורטים בנספח ו'. לאחר בחינת המסמכים שצרפה בענין, אני סבור כי הסכום צריך לעמוד על סך 105,355.29 ₪. בהקשר זה אציין כי הנתבעת צרפה חשבוניות וניירת בכדי לתמוך בחישובה, אך אין בידי לקבל כמה מן החיובים, חלקם בשל אי דיוקים של הסכומים, ואחרים בשל העדר הוכחת קשר מספק לפרויקט העבודות נשוא הסכסוך, וכאשר הרף בעניין עולה, עת נטען לחיובים גבוהים במיוחד של עשרות אלפי שקלים, כמו בעניין הסדרי התנועה, שם לא ניתן כל הסבר או קשר לפרויקט האמור. כך, מתוך 3 חשבוניות בעניין, שתיים מתארות שכירות ברמת אביב, כאשר אין כל הסבר או פירוט המלמד על הקשר לפרויקט ומה הושכר. על כן, אין הנתבעת עומדת בנטל לעניין חשבוניות 17019 ו- 17246 וכאשר לגבי חשבונית 16865, ישנו קשר מסוים הניתן להסבר בין החברה, דרך חדשה בתנועה בע"מ, לנתבעת, וזאת גם אם לא פורט באופן הרצוי, משכך החשבונית מניחה את דעתי. לעניין האספלט לא הוצגה כל תמיכה לסכום המופיע בהקשר זה.

ככלל, הנתבעת לא פרסה בתצהירה תשתית מילולית מפורטת, לעניין חישוביה, והסתפקה בצירוף אסמכתאות כספיות מתאימות לשיטתה, אכן התובעת בחרה לא לחקור בדיון בקשר לכל אחת מן האסמכתאות, ובשל סברתה, שלא התקבלה, שמדובר בהרחבת חזית אסורה, ואולם אין משמעות היעדר החקירה בעניין כל הוצאה להוות אישור אוטומטי, של כלל האסמכתאות לקיזוז שצורפו. התובעת טענה גם היא באופן כללי, כי לא כל החיובים קשורים לעבודתה, לרבות השאלה מה יש לתקן , ולפי הנחיית הנתבעת. הנטל הסופי בעניין מוטל על הנתבעת שמבקשת לבסס פרעון תשלום בו חייבת , ולאחר אישור ותשלום החשבונות שהוגשו , נשוא התביעה , לידיה, וע"י המזמין , ולגבי כל אחד מן הפריטים שמבקשת להפחית /לקזז.

הנתבעת טוענת כי עלות התיקונים שבוצעו אחרי עבודות התובעת עומדת על 296,000 ₪ וזאת על סמך חישוב שערכה ומבוסס על תיקונים שנערכו במשך 80 ימים, עלות מנהל עבודה הכוללת עלות רכב וסלולארי, עלות שלושה פועלים וכן עלות טרקטור או משאית, לחישובה צרפה הנתבעת העתק של יומני העבודה. קיים לענין זה קושי ראייתי משמעותי, באשר הנתבעת לא פרטה ולא תמכה בראיה ממשית את העלויות להן טוענת ביחס לכל אחד מן הגורמים האמורים. ואף לא קימת התאמה בין הכמויות המופיעות ביומני העבודה לבין אלו שדורשת שיפוי בגינן. בידי הנתבעת , כמי שטוענת שנשאה בהוצאה זו, אמורות להיות אסמכתאות טובות יותר, ושלא הוצגו בענין, ויש בכך לבסס הנחה שיכול ולא היו תומכות בסכום הנדרש ע"י הנתבעת. מאידך, משאושר קודם רכיב נכבד בר קיזוז מצד הנתבעת לצורך ביצוע תיקונים, יש מקום לאשר סכום מסוים, בגין ביצוע אותם תיקונים, ע"י הנתבעת, או מי מטעמה, וכאשר אין חולק שמחודש 3/10 התובעת לא ביצעה עבודות במקום, לא של תיקונים ולא של בדק, ועובר למסירה סופית. איני מקבל לענין זה את טענת התובעת שלא נדרשה לבצע את התיקונים או הבדק, התובעת נטלה על עצמה את התחייבויות הנתבעת ביחס למזמין הראשי, אמנם התובעת עזבה את השטח עובר לסיום העבודות ובשל אי ביצוע תשלום חשבונות 6 ו-7, ע"י הנתבעת, כסיבה עיקרית, אך עדיין מדובר בהשלמות ותיקונים, שחלים ככלל על הקבלן המבצע, ובסופו של יום לא בוצעו ע"י התובעת.

קיימת דרישה מצד התובעת לתשלום 158,914 ₪ וכהחזר עכבונות, בשיעור 5% מן החשבונות החלקיים, שנקבע לעיל שאושרו, ותמורתם הועברה לנתבעת, הקביעה שתמורתם הועברה לנתבעת נסמכת על דברי הנתבעת כאמור לעיל. בהקשר של סכומי העכבונות, הנתבעת טוענת כי אלו לא הועברו לה ע"י המזמין, ומשכך אין מקום להעברתם לתובעת, ובהעדר אישור וחשבון סופי מול המזמין. כפי שצוין חשבון סופי אכן לא הוגש ע"י התובעת שעזבה את האתר לאחר חשבון חלקי מס' 9 מחודש 2/10, ולמעשה לא פעלה בו יותר. מאידך הנתבעת נמנעה מלצרף התחשבנות סופית שבינה לבין המזמין בקשר לפרויקט, הגם שהתובעת דרשה פרטים אלו, וללא קשר לדרישה , אני סבור שעל הנתבעת היה לפרט בעניין זה במסגרת הראיות ועובר לשמיעתן , שהוא מועד מאוחר כאמור לסיומו הנחזה של הפרויקט, וסביר שבאותו מועד כבר נערכה התחשבנות סופית מול המזמין, ונוכח עבודות התיקונים והגמר שהנתבעת טוענת לביצוען בשנת 2010 ו- 2011 , ושבחלקן אושרו לקיזוז כמפורט לעיל. בכל מקרה המידע הרלוונטי והמעודכן בענין אמור להיות בידי הנתבעת, ולא פורט במסגרת הראיות.

במצב דברים זה, אני סבור שעל בסיס הראיות שהוצגו ונשמעו, יהיה זה סביר להתיר לנתבעת קיזוז סכומי העכבון שלא הועברו לתובעת, ובשל עבודה שאושרה על פי חשבונות חלקיים, כנגד עלות אפשרית, ועל דרך האומדנא, של עלויות ביצוע התיקונים, שסכומם מאושר, ועד לגובה העכבונות שנדרשו ולסכומם זכאית התובעת.

הנתבעת דורשת בתצהירה ובנספח ח' לו, סכום נוסף של 120,000 ₪, ובגין תיקונים צפויים , טענה זו נותרה בגדר טענה בעלמא, שלא הוכחה כנדרש, לא במסגרת הראיות שהוגשו, וכאשר גם לא התבקש עדכון בענין זה, חרף הזמן שחלף בין מועד הגשת הראיות לבין מועד שמיעתן. משכך הדרישה לגבי רכיב זה נדחית.

התובעת טענה בכתב תביעתה כי הנתבעת סיפקה לה סולר עבור הכלים שעבדו בפרויקט, משכך נטען כי הנתבעת צריכה להשיב לתובעת את הסכומים שנתקבלו משלטונות המס בגין החזרי בלו עבור הסולר שסיפקה, ואשר עלותו קוזזה מכל חשבון וחשבון. אני סבור כי התובעת לא עמדה בנטל הנדרש לצורך הוכחת טענתה בדבר זכאותה להחזר בלו. ראשית, התובעת הציגה חישוב המבוסס על חשבונות חלקיים 1–7 לצורך הוכחת טענתה, וכאשר זה מבוסס על מכפלה של 1.13 ₪ לליטר במספר הליטרים בכל חשבון. התובעת לא הציגה כל הסבר על בסיס מה בוצע החישוב , ומדוע זוהי המכפלה שיש לבצע. כמו כן, ההסדרים החקיקתיים העוסקים בעניין, חוק הבלו על דלק, תשי"ח—1958 (להלן: "חוק הבלו") וצו הבלו על דלק (פטור והישבון), תשס"ה-2005 (להלן: "צו הבלו") מתווים את הדרך בה יש לצעוד לצורך בקשה להישבון, למשל, על פי סע' 3א לצו הבלו, וזאת באמצעות הגשת בקשה למנהל, כהגדרתו בפקודת מס הכנסה. התובעת לא טענה כי הגישה בקשה שכזו וסורבה, ואף לא הציגה אינדיקציה כלשהי, לפיה הנתבעת הגישה בקשה שכזו, או לחילופין קיבלה תשובה חיובית על בקשתה. משכך, אני סבור כי יש לדחות במסגרת זו את דרישתה של התובעת לעניין זה. יצוין כי אין בדחייה זו משום הכרעה בדבר זכאותה או העדר זכאותה, אלא במידה והתובעת, סבורה כי זכאית להישבון, תתכבד ותמצה את זכאותה מול ובאמצעות הרשות שהוסמכה לכך על פי חוק, ועל פי ההסדרים השונים הקבועים בעניין, למשל, נוהלי בלו – הישבון בלו על סולר, רשות המיסים בישראל, התשע"א-2011.

לאור הקביעות שפורטו לעיל, ביחס לכלל החבויות והטענות , הקיימות בין הצדדים, ובכללן הקביעה לפיה הנתבעת היא שחייבת, בסופו של יום, לשלם לתובעת סכומים כלעיל וכלהלן , אני מורה על דחיית התביעה בת.א 27992-09-11, וכאשר במאזן הכולל קיים חוב לזכות התובעת, וגם לאחר קיזוז סכומים, ודחיית הדרישה לעניין הבלו.

לסיכום האמור עד כאן, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 151,142.71 ₪ הנובעים מ- 256,498 ₪ בגין תשלומים שמגיעים לתובעת על פי חשבונות מאושרים 6-9, ובקיזוז סך 105,355.29 ₪ שהוציאה הנתבעת בהקשרם.

ככלל, התובעת זכאית בהתחשבנות מול הנתבעת לקבל את סכומי העכבונות בסך 158,914 ₪ , ואולם זכות זו מקוזזת כנגד סכומים שנאלצה הנתבעת להוציא בקשר לביצוע התיקונים בפרויקט ולאחר עזיבת התובעת את המקום.

התביעה להחזר סכומים בגין בלו נדחית.

סוף דבר.

1. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 151,142.71 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, כשיעורו

באותו מועד (1.3.10) בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.10 ועד ליום התשלום בפועל.

2. התביעה בתיק 27992-09-11 נדחית. תיק ההוצל"פ כנגד התובעת ייסגר וכל ההליכים שבו

יבוטלו.

3. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין הוצאות דיון, ובהתחשב בכך, שרק חלק מן התביעה

התקבל, וכאשר תביעת הנתבעת אמנם נדחתה, אך עדיין הותרו לקיזוז סכומים משמעותיים

לזכותה, סכום כולל של 25,000₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

4. הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי הנתבעת בתיק, ע"ס 100,000 ₪, תימסר לתובעת, ע"י ב"כ,

וניתן צו לחילוטה לטובת התובעת, ועל חשבון הנפסק בסעיף 1 לעיל.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ה, 08 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.