תביעה שהוגשה על-ידי בנק הפועלים (להלן: "הבנק") כנגד שני נתבעים.

הכרעה זו מתמקדת בהגנתה של הנתבעת מס' 1 בלבד (להלן: "רמונה"), לאחר שההליכים כנגד נתבע 2 (להלן: "ז'ק") עוכבו בעקבות צו פשיטת רגל שניתן נגדו.

התביעה הועמדה על סך של כ- 423,000 ₪ והרשות להגן הוגבלה, בהחלטה שניתנה בערעור, לטענה לפיה הופסק האשראי שהוענק לרמונה באופן חד-צדדי.

רמונה טענה בעדותה כי בתקופה הרלוונטית עמדה מסגרת האשראי שהוענקה לה על-ידי הבנק על סך של 50,000 ₪ ואולם, בפועל איפשר הבנק חריגה גבוהה יותר עד לכ- 75,000 ₪ בנקודה הגבוהה ביותר. ביתר הזמן, במהלך שנת 2007, עמדה היתרה על ממוצע של כ60,000 ₪ בחובה.

הבנק אינו מכחיש טענה זו, אלא שלטענת העדה שהעידה מטעמו השתנתה מאז ינואר 2006 מדיניות הבנק, לאור כניסתה לתוקף של הוראה מספר 325 להוראות בנק ישראל לניהול בנקאי תקין (להלן: "ההוראה") שנועדה למנוע מציאות מתמשכת של חריגות ממסגרת האשראי. לדבריה, נקלעה רמונה לקשיים בהתמודדותה עם מסגרת האשראי, כמשתקף ממוצג 30 וכך החלה הידרדרות החשבון עד לביטול מסגרת האשראי. גרסה זו נתמכת בדפי החשבון, שהוצגו כאמור במוצג 30, המשקפים תקופות של עמידה במסגרת האשראי ותקופות של אי עמידה במסגרת זו לקראת המחצית השניה של אפריל 2007.

רמונה תולה הידרדרות זו במהלך של תיקון טעות בזיכוי והמרתו בחיוב בסך של כ- 36,000 ₪ מתוך חשבונה.

לשיטתה, פעל הבנק באופן לא אחראי שעה שזיכה את החשבון בטעות בסכום הנקוב לעיל ומשך אותו מיידית, לאחר שנתגלתה הטעות.

רמונה מסתמכת על החלטת כב' השופט חזק בע"א 23/07, שם נקבע כי היה על הבנק ליתן לה פרק זמן להיערכות לאחר שנתגלתה ההפקדה המוטעית בחשבונה ופעולתו המהירה בעניין זה לא היתה הוגנת. לפי קביעתו של השופט חזק בוטל סירוב ההמחאות שנעשה תוך חיובו של הבנק בהוצאות.

לדעתי, קביעתו של השופט חזק שהיא בבחינת השתק פלוגתא איננה רלוונטית להכרעה כאן שכן, בקביעה זו של השופט חזק הושב כביכול המצב לקדמותו כאילו לא סורבו ההמחאות.

לאחר החלטה זו, נוצרה למעשה מציאות חדשה שעליה אמורה היתה רמונה לבסס את טענתה.

כלומר, הפגיעה שנגרמה לה נגרמה בשל מהלך סירוב שבוטל. מעבר לכך, היה עליה "לקשור" את המהלך הזה לקונטקסט הכולל של הדברים. היינו, זו המתגלה מן המחצית השניה של אפריל 2007 ואילך ומשקפת הידרדרות קבועה ומתמדת בכושרה לעמוד במסגרת האשראי.

לדעתי, אין מקום להתייחס להעברה זו באופן מנותק מההקשר הכולל שכן, העובדה שרמונה עמדה במסגרת האשראי לאחר העברה מוטעית זו, אינה יכולה לחזק את עמדתה אלא להיפך. אם לא ידעה רמונה לעמוד במסגרת האשראי ללא סכום שלא היה בבעלותה, מה לה להלין על תיקון הטעות על-ידי הבנק? מכל מקום, משקפת כאמור המחצית השניה של אפריל 2007 הידרדרות קבועה ומתמדת בחשבון, עוד הרבה קודם לביטול מסגרת האשראי והעמדת ההלוואות לפירעון.

נזכור בהקשר זה כי מושג "האשראי הגמיש" שבו נוקטת רמונה, איננו מתיישב עם המצב החוקי והעובדתי שנוצר לאחר שנת 2006.

על מושג "האשראי הגמיש" אבד הכלח, לאור ההוראה שניתנה. הבנק מוסמך ללא עוררין, להחליט על הפסקת מסגרת האשראי ללקוח שאינו עומד בהגבלות הנדרשות. אם היו לרמונה פקדונות או תכניות חיסכון, לא היה בכך כדי לשנות את התמונה שכן, אלה נועדו להבטיח את מסגרת האשראי ובעת פירעונם לחשבון החייב לא נוצרת מאליה הזכות למסגרת אשראי מחדש.

הוא הדין ביחס לקביעתו של השופט חזק, בעניין פירעונם של הפקדונות או תכניות החיסכון. מתוך הנתונים שהוצגו בפני נראה, כי לרמונה ניתנה האפשרות מבחינת הזמן, להתארגנות מחודשת במסגרת האשראי המוגבלת שהוענקה לה.

גם אם פעילותו של הבנק בהקשר הכולל היתה בלתי הוגנת, היה על רמונה להציג את מערכת הנתונים לחישוב נזקיה בעקבות התנהלות זו. שכן, ככל שהדבר משפיע על חיובה בהשבת ההלוואות מתמקדת ההשלכה על תחום הריבית שבו חויב חשבונה ועל עלויות המימון שהשתנו.

עדותה איננה יוצרת, לדעתי, את הבסיס לקביעה בדבר היעדרו של חוב, אלא לכל היותר הפחתה בהיקפו.

מנקודת מבטי, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, שבחלקה נושאת גוון מקצועי מובהק, ביחס להשלכות סירוב כיבוד השיקים בהקשר הכולל של מצב החשבון כמו גם ביטולו.

נראה, מתוך הנתונים שהוצגו ובמיוחד מוצג 30, כי הבנק איבד את האמון בכושרה של רמונה לעמידה במסגרת אשראי כלשהי ורשאי היה הוא, לפי מיטב הבנתי, לבטל את מסגרת האשראי ולהעמיד את יתרות החוב לפירעון, כפי שנעשה. כבר נפסק, כי לבנק זכות עקרונית להימנע מהענקת אשראי ללקוח משיקולים לגיטימיים דוגמת חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי עקב שינוי לרעה בכושר ההחזר. ראה 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684 (1983), ע"א 6914/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו 18.02.10].

עוד נקבע, כי הבנק אינו חייב להעמיד אשראי ללקוח והיקף התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת הבנקאי תהא על דרך הצמצום, היינו רק כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהעדר הגיון עסקי. ראה ת.א (ת"א) 36778/04 בנק פיתוח ותעשיה בישראל בע"מ נ' השחר ציוד משרדי בע"מ [פורסם בנבו, 14.06.09] וכן ת.א (חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ.

אשר על כן, לא מצאתי טעם בהגנתה של רמונה, גם בהתחשב בתצהיר שנמסר על-ידי ז'ק, החוזר על אותם נתונים עצמם.

לאחר שדחיתי את נימוקי ההגנה של הנתבעת 1, התביעה כנגדה מתקבלת במלואה.

הנתבעת 1 תישא כלפי התובעת בסכומים הנתבעים על ידה, כמפורט בסעיף 14 א'-ד' לכתב התביעה.

בנוסף, תישא הנתבעת 1 בהוצאות המשפט (שכר עדים ואגרה) ושכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.

העתק פסק הדין יישלח לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, בהעדר הצדדים.