ההליכים

1. בכתב התביעה, שהוגש לבית הדין ביום 16/6/10, עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו תמורה מוסכמת של גמול שעות נוספות בסך של 361,200 ₪, ולחלופין, בסכום שיתקבל לפי חישוב כדין (למעשה, כתב התביעה כולל סתירה בשאלה מה הסעד העיקרי ומה הסעד החלופי בענין זה, שכן כותרת כתב התביעה סותרת את האמור בסעיף 13 לכתב התביעה). בנוסף לכך, ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפרה חמורה של חובת תום הלב.

בבסיס התביעה עמדו טענות אלה של התובע:

א. התובע עבד אצל הנתבעת, כשומר, במשך 86 חודשים (מחודש יולי 1998 ועד חודש אוגוסט 2005), ובתקופת עבודתו - עבד שעות נוספות רבות וכן בימי המנוחה השבועית, בלא ששולם לו הגמול המגיע על כך לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (שייקרא להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה").

ב. הנתבעת, שנהגה עם התובע במעשי מרמה ועושק, החתימה את התובע על הסכם מקפח, שלפיו התובע זכאי לגמול שעות נוספות גלובלי בסך 4,200 ₪ לחודש. הנתבעת לא קיימה את ההסכם (כתב התביעה אינו מגלה מדוע התובע מלין על אי-קיומו של הסכם שיש בו כדי קיפוח וניצול).

ג. לפיכך, זכאי התובע לקבל גמול שעות נוספות בסך 4,200 ₪ לחודש, כפול מספר חודשי העבודה, ובסך הכל - 361,200 ₪, ולחלופין - זכאי לקבל את גמול השעות הנוספות וגמול העבודה במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. כל זאת, בנוסף לפיצוי בסך 50,000 ₪ בשל חוסר תום הלב מצד הנתבעת.

2. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את זכאותו של התובע לקבל ממנה דבר מה. הנתבעת טענה להתיישנותה של התביעה, הכחישה את קיומו של החוזה הנטען ואת תוקפו, וכן את טענת התובע בדבר שעות העבודה שלו.

3. בעת הדיון במוקדם גובשו המוסכמות והפלוגתאות.

בהתאם להחלטה שניתנה בו, הוגשו תצהירי עדות ראשית, ובישיבת ההוכחות - שמענו את העדויות של עדי הצדדים. לאחר מכן - הוגשו סיכומים בכתב, וכעת ניתן פסק דין זה.

אלה העובדות

4. הנתבעת היא חברה המספקת שירותי שמירה. בשנים שבין 1998 לבין 2005, סיפקה הנתבעת שרותי שמירה, בין השאר, ללקוחותיה בבית החולים האנגלי בנצרת, בקניון "לב העיר" בנצרת עלית (שייקרא להלן: "הקניון") ובמתחם "פאואר סנטר 2000" בנצרת עלית (שייקרא להלן: "המתחם").

5. התובע החל לעבוד, כשומר, אצל הנתבעת בחודש יולי 1998. תחילה עבד התובע מספר חודשים או כשנה, בבית החולים האנגלי, לאחר מכן - זמן מה בקניון, ובהמשך - הועבר התובע לעבוד במתחם, שם עבד עד אוגוסט 2005. גם כשהתובע עבד במתחם, היו מקרים שבהם הוא התבקש לעבוד - בנוסף לכך - מספר שעות גם בקניון.

שעות העבודה בפועל

6. בין הצדדים יש מחלוקת מהותית בשאלת מספר שעות העבודה של התובע.

בטרם נביא את גרסאות הצדדים ונכריע ביניהן, נעיר כי נטל ההוכחה בענין זה, מוטל כולו על התובע. מדובר בתקופה שקדמה לתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אשר מכח הוראותיו מעביר - במקרים מסויימים ועד גבול מסויים - את נטל ההוכחה אל המעביד.

הנטל להוכיח את שעות העבודה שהתובע טוען להן, אינו נטל קל להרמה. על פי גרסתו של התובע מדובר על שעות עבודה נוספות רבות. בהתאם להלכה הפסוקה, מוטל על התובע להראות לא רק את עצם העובדה שהוא עבד בשעות נוספות, אלא גם מה היו שעות אלה. אמנם, במקרה של עבודה במתכונת קבועה של שעות עבודה, ניתן להסתפק בהוכחת אותה מתכונת קבועה, אלא שכפי שנראה להלן - אין אנו סבורים שעלה בידי התובע להוכיח את טענתו בדבר מתכונת קבועה (ולמעשה - אין לו גרסה אחידה בדבר מתכונת קבועה של שעות עבודה).

7. גרסתו הכוללת של התובע בענין שעות עבודתו, הורכבה מהגרסאות הבאות:

א. בכתב התביעה - טען התובע כי בכל תקופת עבודתו, הוא עבד במתחם, בימי ראשון עד חמישי, משעה 18:00 ועד למחרת בשעה 7:00, ובימי שישי - משעה 14:00 עד שבת בשעה 14:00. בנוסף לכך, טען התובע כי מדי פעם עבד התובע גם בקניון משעה 14:00 עד שעה 18:00 (שעה שבה - כביכול - כבר החל לעבוד במתחם).

ב. גרסה דומה לזו שבכתב התביעה, הועלתה על ידי ב"כ התובע גם במכתבו לנתבעת מיום 21/4/10, וגם בעת הדיון המוקדם.

ג. בתצהירו - שינה התובע את טעמו.

בתצהיר, גילה התובע כי עד חודש יולי 1999 הוא עבד בבית החולים האנגלי, שם עבד משעה 22:00 עד שעה 7:00 למחרת, במשך 7 ימים בשבוע, וכי לאחר מכן - כשהתובע עבד בקניון - העבודה היתה במשמרות של 8 שעות, במשך 6 או 7 ימים בשבוע.

התובע לא ציין בתצהירו מועד שבו הוא עבר לעבוד במתחם, אך גרסתו לגבי שעות העבודה במתחם בצירוף שעות העבודה בקניון היתה דומה לגרסתו שהועלתה בכתב התביעה לגבי כל תקופת העבודה, למעט לענין סופי השבוע, שכן בעוד שגרסתו המקורית היתה כי בסופי השבוע התובע עבד משעה 14:00 של יום שישי עד שעה 14:00 בשבת, וכי הוא לא הועסק במוצאי שבתות, הרי שבתצהירו הצהיר התובע כי בחלק מסופי השבוע, הוא לא עבד מיום שישי בצהריים עד שבת בצהריים, אלא משבת בשעה 14:00 עד יום ראשון בשעה 7:00. לגבי ימי כיפור טען התובע כי הוא עבד במשמרות של 41 שעות, מערב יום כיפור בשעה 14:00 ועד היום שלמחרת יום כיפור, בשעה 7:00.

כבר מהאמור עד כה, נראה כי אין לתובע גרסה אחידה בדבר מתכונת עבודה קבועה. מתכונת העבודה השתנתה עם השינוי בין אתרי העבודה (שלא כנטען בגרסה המקורית), ובנוסף לכך - גם בעת העבודה במתחם, אין לתובע גרסה על מתכונת קבועה, שכן - בחלק מהימים התובע עבד בנוסף למתחם - גם בקניון, ובנוסף לכך, לא ברור מה היה מספר סופי השבוע שבהם עבד התובע כפי שטען מלכתחילה ומה היה מספר סופי השבוע שבהם עבד התובע כפי שנטען לאחר מכן, בתצהירו.

כלומר - גם גרסתו של התובע בלבד, אינה כוללת גרסה אחידה בדבר מתכונת קבועה של עבודה, כך שגם אם היינו סבורים שנכון לאמץ את גרסת התובע בדבר שעות עבודתו, לא היינו יכולים לקבוע כי מדובר בעבודה במתכונת קבועה.

אולם, מהאמור להלן ניתן להבין שאין אנו סבורים שנכון לקבל את גרסת התובע.

8. גרסתו של התובע אינה סבירה בעינינו גם בשל העניינים המנויים להלן:

א. כפי שנרמז כבר לעיל, הטענה שהתובע עבד במתחם החל מהשעה 18:00 אינה יכולה להתיישב עם הגרסה שהיו ימים שבהם הוא עבד עד אותה שעה בקניון. (שני האתרים אינם מצויים במקום אחד).

ב. התובע אינו חולק על כך שבנוסף לעבודתו כשומר אצל הנתבעת, הוא היה גם עצמאי, בעל עסק לממכר סיגריות, שתיה קלה, קפה וכריכים (עסק שייקרא להלן: "הפיצוציה"). הפיצוציה שכנה בתוך המתחם, והתובע הפעיל אותה כעצמאי לפחות מחודש יולי 2001.

לגרסת התובע, הפיצוציה הופעלה על ידיו רק מחוץ לשעות עבודתו אצל הנתבעת. מכאן, שאם גרסתו של התובע היתה נכונה, הרי ששעות עבודתו בפיצוציה היו יכולות להתחיל לכל המוקדם בשעה 7:00 והיו יכולות להסתיים לכל המאוחר בשעה 18:00, ובימים שבהם התובע עבד בקניון משעה 14:00 - היו שעות העבודה בפיצוציה אמורות להסתיים זמן מספיק לפני השעה 14:00 כדי שהתובע יוכל להגיע מהמתחם אל הקניון. בתצהירו - גרס התובע כי הוא הפעיל את הפיצוציה בין השעה 8:00 לבין השעה 14:00. מכאן, שאם גרסתו של התובע היתה נכונה, הרי ששעות השינה שנותרו לתובע בימים שבהם הוא עבד גם בקניון, היו משעה 7:00 עד שעה 8:00 בלבד (שעה אחת ביממה). בהנחה שהתובע לא ישן בתוך המתחם, הרי שהנסיעה לביתו וחזרה - היו יכולות להשאיר לו מספר דקות שינה בלבד ביממה. גרסה זו - לחלוטין אינה סבירה בעינינו.

ג. גרסת התובע בתצהירו על כך ששעות העבודה בפיצוציה היו דווקא משעה 8:00 עד השעה 14:00, באה כהשלמה לגרסתו שלא היתה חפיפה בין שעות העבודה בפיצוציה לבין שעות עבודתו אצל הנתבעת. התובע ציין בסעיף 34 לתצהירו, כי הפיצוציה היתה פתוחה באותן שעות, כי אלה השעות שבהן החנויות במתחם היו פתוחות. הטענה המשתמעת מכך, שלפיה - כביכול - החנויות במתחם היו נסגרות בשעה 14:00, גם היא אינה סבירה בעינינו, ולא רק זאת, אלא שהיא גם אינה תואמת את גרסת התובע בסעיף 35 לתצהירו על כך שהמתחם היה נסגר בשעה 22:00.

ד. לפיכך, סביר בעינינו שהפיצוציה היתה פתוחה בשעות הפעילות של המתחם או לפחות, בחלק גדול מהן. על כן, אם נכונה גרסת התובע על כך שלא היתה חפיפה בין שעות העבודה בפיצוציה לבין שעות העבודה בשמירה במתחם, סביר יותר להניח ששעות העבודה בשמירה החלו דווקא בערך בשעה 22:00, עם סגירת המתחם. הנחה זו, מתיישבת עם גרסת עד התובע, מר אריה ישינסקי (שייקרא להלן: "אריה") על השעות שבהן נדרשה השמירה, וכן עשויה להתיישב עם גרסתו של עד אחר מטעם התובע, מר מרקו מיזן (שייקרא להלן: "מרקו"), שבתשובה לשאלת ב"כ התובע, השיב בחקירתו החוזרת כי התובע עבד בפיצוציה גם בשעות הערב.

ה. אין חולק כי התובע ערך רישום של שעות עבודתו, וכי רישום זה הועבר על הנתבעת שבהתאם לכך שילמה לו את שכרו. הנתבעת גרסה שהיא לא מצאה את הרישומים, שכבר לא נשמרו אצלה לאחר חלוף שנים מתום עבודת התובע.

אין גם חולק כי השכר שהתובע קיבל - משתקף בתלושים שהנתבעת הוציאה.

על פי העדויות שנשמעו, הן מצד עדי התובע והן מצד עדת הנתבעת, הנתבעת הכינה את התלושים בהתבסס על הרישומים בענין שעות העבודה.

בחינת תלושי המשכורת מעלה שלאורך שנים נרשם בהם גמול שעות נוספות שלא במספר אחיד. היה שוני ממשי בין התלושים שניתנו בעבור חודשים שונים, לגבי תשלום בעבור שעות העבודה שמעבר ל-186 שעות בחודש. בחלק מהתלושים היה תשלום בעבור שעות נוספות לפי תעריף של 125%. בחלק מהתלושים היה רכיב של "תוספת" לפי תעריף רגיל של שעה מוכפל במספר משתנה של יחידות, בחלק אחר היה רכיב נוסף של "שכר יסוד", על פי תעריף של שעה. מכאן שסביר מאד להניח שהיה קשר בין הרישומים שנערכו מדי חודש, לבין האופן שבו הורכב התלוש לגבי אותו חודש.

לדעתנו, אין זה סביר שעבודה במתכונת קבועה של שעות, כאשר השעות נרשמות מדי חודש ובהתאם לכך נערכים התלושים - תביא לתלושי משכורת כה שונים זה מזה מחודש לחודש.

על כן, קשה מאד לקבל את הגרסה שהיתה לתובע מתכונת קבועה של שעות עבודה.

נדגיש, כי אין להבין מהאמור בס"ק זה שאנו סבורים שתלושי המשכורת משקפים בהכרח את שעות העבודה הנכונות של התובע. ייתכן שיש סיבות טובות לפקפק בנכונותם של תלושי המשכורת. אולם, כאמור, אנו סבורים שהשונות בין התלושים מספיקה כדי שיהיה ניתן לבסס גם על כך דחיה של גרסת התובע בדבר מתכונת קבועה של שעות עבודה.

9. בשל האמור בסעיפים 7 ו-8 לעיל, אנו סבורים שלא עלה בידי התובע להוכחי שהיתה לו מתכונת קבועה של שעות עבודה.

התוצאה מכך ומהעדר ראיה טובה אחרת לשעות עבודתו של התובע, היא שכאמור בסעיף 6 לעיל, אין אנו יכולים לראות את התובע כמי שעלה בידיו להוכיח את שעות עבודתו. על כן, אנו דוחים את גרסת התובע בענין שעות עבודתו, ורואים את שעות העבודה שלו כבלתי מוכחות.

10. מעבר לנדרש, נעיר כי ייתכן שכלל לא היינו צריכים לדון במחלוקת בענין שעות העבודה בפועל, שכן מסיכומיו של ב"כ התובע עולה לכאורה כי הוא זנח את טענותיו (שכאמור לעיל, גם לפני כן לא היה ברור אם הן העיקריות או החלופיות) בדבר זכאות התובע לגמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, אלא הוא התמקד בסעד האחר (החלופי או העיקרי), של זכאות לגמול שעות נוספות בסך מוסכם גלובלי וקבוע של 4,200 ₪ לחודש.

11. לענין החוזה האמור נקדיש את הפרק הבא.

החוזה בדבר גמול גלובלי בסך 4,200 ₪ לחודש

12. כעת, גם הנתבעת כבר אינה חולקת שנחתם ההסכם שהעתקו צורף לכתב התביעה, ואשר התובע מבסס עליו חלק ניכר מתביעתו.

המחלוקות בין הצדדים בענין אותו הסכם הן בשאלות הבאות:

א. מועד כריתת ההסכם (לגרסת התובע - בערך דצמבר 2001, ולגרסת הנתבעת - במחצית הראשונה של 2005).

ב. פרשנותו של ההסכם (לגרסת התובע - ההסכם מחייב את הנתבעת לשלם לו גמול שעות נוספות בסך 4,200 ₪ לחודש, מעבר לשכר העבודה הרגיל לאותו חודש, ואילו לגרסת הנתבעת כוונת ההסכם היתה שהסכום הגלובלי הכולל שישולם לתובע יהיה בסך 4,200 ₪ לחודש).

ג. טענת הנתבעת על כך שההסכם בוטל בכך שהוא לא נכנס לתוקפו משנמצא כי הוא אינו ישים (כך - אם עלה בידינו להבין נכון את הטענה, אך אין אנו בטוחים שהצלחנו בכך).

13. על פיהעדויות ששמענו אנו יכולים לקבוע, במידה גבוהה של וודאות, כי ההסכם נחתם במשרדה של הנתבעת במרכז "חני סנטר" בנצרת עלית. התובע חתם עליו מצד אחד, ואילו מטעם הנתבעת - חתם עליו מרקו.

14. מרקו מילא שורה של תפקידים אצל הנתבעת, והוא עדיין עובד אצלה. היום - הוא סמנכ"ל לוגיסטיקה של הנתבעת. בתחילת עבודתו, היה מרקו מפקח. יש לנו קושי מסויים לקבוע את תפקידיו בתקופות הביניים, שכן עדותו מותירה חלל בענין זה.

לפי עדותו של מרקו מסלול הקידום שלו היה כזה: תחילה היה מפקח, בהמשך - מ"מ מנהל סניף, ולאחר מכן - הגיע להנהלת החברה (שכם הוא גם היום). אולם, כשבוחנים את התאריכים מתברר - כאמור - שיש חלל בשנים, שכן לפי עדותו, מרקו היה מפקח בערך עד 2001 או 2002. אם מייד לאחר מכן הוא היה מ"מ מנהל סניף, הדעת נותנת שהוא כיהן בתפקיד זה בערך משנת 2001 או 2002, אך לפי עדותו של מרקו הוא היה מ"מ מנהל סניף רק במשך תקופה קצרה בסביבות 2005, ואז - הוא הפך להיות סמנכ"ל לוגיסטיקה. על כן, כאמור, אין אנו יכולים לדעת מה היה תפקידו של מרקו בשנת 2001 ומה היה תפקידו בשנת 2005.

נסביר כי תפקידיו של מרקו אצל הנתבעת, אינם מעניינים אותנו לכשעצמם, אלא שאם היתה לנו ראיה אמינה בדבר תפקידיו של מרקו במשך השנים, היינו יכולים להתבסס עליה כדי להעריך את מועד חתימת ההסכם השנוי במחלוקת. אולם, בהעדר ראיה כזו, נצטרך להסתמך על סברות אחרות, ובין השאר - להעריך מדוע רצה מרקו שנחשוב שהוא היה מ"מ מנהל סניף רק תקופה קצרה בסביבות שנת 2005 (ואנו מעריכים כי היה לו חשוב להראות שההסכם נחתם רק בשנת 2005, שכן מרקו הבהיר כי כדי שתהיה לו סמכות לחתום על הסכם כזה - הוא היה אמור להיות בדרגה של מנהל סניף לפחות).

15. ההסכם נחתם על גבי נייר הנושא סמליל של הנתבעת. בשולי הנייר מצויים כתובות וטלפונים של סניפים שונים של הנתבעת. הטלפונים של הסניפים שבנצרת עלית רשומים ככאלה שהקידומת שלהם היא "06". קידומת כזו היתה באזור נצרת במשך מספר שנים, לאחר שבוטל אזור החיוג "065" ובטרם המיזוג של אזורי החיוג "04" ו-"06" לאזור "04". מועד המיזוג של אזור חיוג "06" לזה של "04" היה בשנת 2000. כלומר, מדובר על נייר לוגו של הנתבעת שלא הודפס לאחר שנת 2000.

עם זאת, מאחר שגם לגרסת התובע ההסכם נחתם לאחר שנת 2000, הרי שברור שמדובר על נייר שנותר אצל הנתבעת לאחר מיזוג אזורי החיוג, ומקובלים עלינו דבריה של עדת הנתבעת על כך שאין טעם שהנתבעת תשליך לאשפה נייר בכמות גדולה רק בשל כך. למרות זאת, ככל שחלף זמן רב יותר מאז מיזוג אזורי החיוג, יש סבירות רבה יותר שהנייר כבר לא יישאר, כך שיש יותר סיכוי שבשנת 2001 עדיין נותר נייר שכבר לא היה עם מספר הטלפון הנכון, מאשר שבשנת 2005 עדיין נותר נייר כזה.

16. בהסכם נכתב כך:

" הסכם לתשלום שעות נוספות גלובאליות

בין שימחייב אלדר מס' ת.ז 310925110

מרח' חצב 830/5

נצרת עילית

לבין

גשש ז.א בע"מ

הואיל והמעביד (ג.ש.ש) מבקש להעסיק את העובד (מר שימחייב) בשעות נוספות והואיל וכמות השעות משתנה מעת לעת

הותנא והוסכם כדלכמן:

המביא להסכם הוא חלק בלתי נפרד ממנו הצדדים מסכימים שבגין עבודת שעות נוספות תשלם גשש למר שמחייב סך /4200/ ₪ כשכר שעות נוספות גלובאלי בין אם עבד או בין אם לא עבד (כולל ש.נ שבת)

ולראיה באנו על החתום

_____ _______

שמחייב אלדר החברה".

[לפחות חלק מהטעויות - במקור]

17. על פי העולה מעדותו של מרקו, שבענין זה מקובלת עלינו, בטרם ההסכם האמור, פנה התובע מדי פעם למרקו בטענות על כך שהוא לא קיבל תשלום בעבור חלק משעות העבודה שלו. בנוסף, היה קשה לעקוב אחר שעות העבודה של התובע במתחם, בשל כך שהתובע עבד במקביל - גם בפיצוציה.

לפיכך, הגיעו מרקו והתובע להסכמה על שינוי אופן ההתחשבנות עם התובע, הסכמה שבעקבותיה נחתם החוזה.

18. נבהיר כי מלבד החתימות ומלבד הסכום שנרשם - כל שאר האמור בהסכם - הוקלד ומופיע בדפוס. חלק - כאמור לעיל - הוא חלק מנייר הלוגו של הנתבעת (בכל השוליים של המסמך, בצדדים, בראש המסמך ובשוליו) ואותו לא ציטטנו לעיל, וכל השאר - כפי שציטטנו, הוא ההסכם עצמו, אשר - כאמור - מוקלד ומודפס, למעט הסכום. הסכום עצמו, נכתב בכתב היד של מרקו (כך, לפי עדותו).

מכאן, אנו מסיקים שאין מדובר באיזשהו "טופס" שמרקו הוציא ממגירה ורק מילא בו את הסכום (כפי שמרקו העריך שייתכן שהיה), שכן מדובר במסמך שהוקלד עם פרטי התובע. אנו מניחים שהיה נוסח של מסמך כזה במחשבי הנתבעת, וכי לאחר שהושגה עם התובע הסכמה על שינוי באופן ההתחשבנות עמו - הקלדו פרטיו של התובע, והמסמך הודפס, אך הסכום המדוייק הושאר עדיין ריק, וההסכמה לגביו היתה רק בהמשך, לקראת החתימה, ועל כן - מולא הסכום בכתב יד.

19. קשה להגיע למסקנה נחרצת בדבר המועד שבו נחתם ההסכם. מצד אחד, על פי עדותו של מרקו, כמפקח - הוא לא היה מוסמך לחתום על הסכם כזה. לפיכך, אם אכן בשנת 2001 הוא היה עדיין מפקח, הרי שהוא לא היה מוסמך לחתום על כזה הסכם. אולם, כאמור לעיל, בשל החסר בעדותו של מרקו, לא ברור לנו אם בשנת 2001 מרקו היה עדיין מפקח או שמא כבר היה מ"מ מנהל סניף. מאידך, לפי עדותה של עדת הנתבעת, גב' שרונה אובגש-מרגי (שתיקרא להלן: "שרונה"), ממילא גם מ"מ מנהל סניף אינו מוסמך מטעם הנתבעת לחתום על הסכם כזה, שכן לפי עדותה - אין אצל הנתבעת כל פונקציה של מילוי מקום מנהל סניף. מאחר שברור שמרקו חתם ומאחר שברור שהוא חתם בטרם היה סמנכ"ל, אזי לפי עדותה של שרונה - ממילא ההסכם נחתם על ידי מרקו בלא שהיה מוסמך לחתום עליו, כך שאין נפקות ממשית לשאלה אם הוא היה אז מ"מ מנהל סניף או שמא מפקח.

20. עם זאת, עדותה של שרונה, מלמדת אותנו שמרקו לא חתם על ההסכם על דעת עצמו בלבד, אלא הוא שוחח עם שרונה עליו, ונראה שקיבל את אישורה לחתום על ההסכם. שרונה היא מנהלת הכספים של הנתבעת ואחראית על כל נושא המשכורות (היום, היא גם מנהלת סניף, אך אין לכך רלוונטיות). לפי עדותה של שרונה מרקו חתם על ההסכם כשמרקו היה בשלביו הראשונים. לא ברור על מה מדובר בענין זה, שכן מרקו החל לעבוד אצל הנתבעת בשנת 1994. נראה שהכוונה היתה שמרקו היה בשלביו הראשונים כאחראי על הסניף.

שרונה העידה - בין השאר - כך:

"זה הסכם שהועבר אלי לבדיקה.זה לא הסכם שגרתי שכיח רגיל. זה הסכם שכנראה בגלל שזיהו שיש בעייתיות מסויימת, סגרו איתו כזה דבר. אני מאמינה שזה היה מול מרקו.

הוא התייעץ איתי לגבי זה. הוא בא.

זה משהו חריג כי לא היתה לו שליטה על השעות שלו.

...

אני זוכרת שבאו להתייעץ איתי על ההסכם.

...

זכור לי הענין של מרקו.

זכור לי שהיה עובד בעייתי לענין שעות העבודה ולכן סביר להניח שהוצאנו מסמך כזה.

זכור לי הנושא של הבעיה הזו.

זכור לי שמרקו בא להתייעץ איתי.".

21. על הדברים שהבאנו לעיל, נוסיף כי גרסתה של שרונה בדבר מודעותה למועד שבו נחתם ההסכם, לא היתה עקבית.

בסעיף 12 לתצהירה, הצהירה שרונה כי ההסכם נכרת "סמוך למועד הפסקת עבודתו של התובע".

בעדותה, התנהגה שרונה - תחילה - כאילו חלק זה של תצהירה כלל לא היה זכור לה (ואנו מאמינים שהוא אכן לא היה זכור לה). היא שאלה מאיזו שנה ההסכם, לאחר מכן כנראה היא נזכרה במה שהצהירה בתצהיר, והעידה כי ההסכם נחתם סמוך להפסקת עבודתו של התובע, אך לאחר מכן - כנראה - שוב לא שמה לב לכך והעידה כי היא אינה זוכרת אם ההתייעצות של מרקו עמה היתה סמוך לתום עבודת התובע.

22. ענין נוסף שראוי לתת עליו את הדעת בקשר למועד חתימת ההסכם, הוא ענין ההפחתה בשכרו של התובע בשלהי שנת 2001. ב"כ התובע מבקש בסיכומיו כי נלמד מכך דבר מה לגבי פרשנותו של ההסכם (ולכך עוד נתייחס להלן), אך בשלב זה - אנו סבורים שיש לכך רלוונטיות בענין מועד חתימת ההסכם.

בחינת תלושי המשכורת, מעלה כי החל מחודש נובמבר 2001, היתה הפחתה בשכרו של התובע.

בשנת 2000 עמד סך התשלומים ברוטו ששולם לתובע, על סך ממוצע של כ-6,380 ₪ לחודש (תלוש חודש דצמבר 2000 אינו מצוי בידינו וגם לא טופס 106 לשנת 2000, ואנו מתבססים על הסכום שרשום בסכומים המצטברים שבתלוש נובמבר 2000).

בעשרת החודשים הראשונים של שנת 2001, עמד סך התשלומים ברוטו ששולם לתובע, על סך ממוצע של כ-6,900 ₪ לחודש (אמנם חסרים לנו מרבית התלושים לשנת 2001, אך יש בידינו תלושים לחודשים נובמבר ודצמבר של שנת 2001 והסכון המצטבר, כך שאנו יודעים מה הסכום הכולל ששולם לתובע בעשרת החודשים הראשונים של שנה זו).

לעומת זאת, החל מחודש נובמבר 2001, חלה ירידה משמעותית בסכומים ששלמו. הסכום הכולל ששולם לתובע בכל אחד מההחודשים נובמבר ודצמבר 2001, היה בסך כ-4,400 ₪. בשנת 2002 עמד הסכום הכולל הממוצע על סך של 4,300 ₪. בשנת 2003, ירד הסכום לסך ממוצע של כ-3,800 ₪, והירידה נמשכה גם בשנת 2004.

נעיר כי מדובר במכלול הסכומים ששולמו לתובע, כולל החזרי הוצאות נסיעה, דמי הבראה וכד', אך לא היו שינויים דרסטיים במרכיבים אלה, והשינויים האמיתיים היו בשכר העבודה עצמו.

מכל מקום, ניכר כי בשלהי שנת 2001 - חלה הפחתה משמעותית בשכרו של התובע.

23. כשאנו מצרפים את כל מה שלמדנו מהראיות, כפי שפירטנו בסעיפים 14-22 לעיל, אנו מגיעים למסקנה שלפיה יותר סביר בעינינו שההסכם נחתם בשנת 2001 (וייתכן שאכן בחודש דצמבר, כגרסת התובע), מאשר שההסכם נחתם במועד כלשהו בשנת 2005.

מסקנה זו מבוססת - בין השאר - על האמור להלן:

א. האופן שבו אנו מעריכים שמרקו רצה להסתיר את תפקידו המדוייק בשנת 2001 ולייחס לעצמו את מילוי מקום ניהול הסניף רק לגבי תקופה קצרה בשנת 2005.

ב. על העובדה ששרונה ראתה את מרקו כמי שבזמן חתימת ההסכם היה "בשלביו הראשונים", והדבר יכול להתאים למועד סיום כהונתו של מרקו כמפקח.

ג. על מה שצויין על ידינו בדבר הסיכוי הרב יותר שנייר עם סמליל בלתי מעודכן כזה יישאר עדיין בשימוש בשנת 2001, מאשר שנייר כזה יישאר עדיין בשימוש בשנת 2005.

ד. על העובדה שההסכם בא - גם בשל טענת הנתבעת על הקושי לפקח על שעות עבודתו של התובע במתחם, בשל כך שהוא גם ניהל את הפיצוציה, ניהול שהחל בשנת 2001.

ה. על כך שההסכם בא - גם בעקבות טענות של התובע בדבר שכר נמוך מדי, דבר המתיישב עם ההפחתה בשכרו של התובע.

משגרסת התובע בענין מועד חתימת ההסכם נראית לנו פחות בלתי סבירה מאשר גרסת הנתבעת, אנו מאמצים את גרסת התובע וקובעים כי ההסכם נחתם בדצמבר 2001.

24. אנו מעריכים שסדר הדברים היה כך שלאחר שנודע לנתבעת על כך שהתובע החל לעסוק כעצמאי גם בפיצוציה, היו לנתבעת טענות על כך שהדבר נעשה באופן חופף לעבודתו של התובע אצל הנתבעת. משכך, הנתבעת החליטה להפחית את שכר עבודתו של התובע. התובע פנה למרקו ומחה על כך, ובשל כך - הגיעו הצדדים להסכמה על שינוי במתכונת תשלום השכר. הסכמה זו היתה לאחר שמרקו התייעץ עם שרונה כמנהלת הכספים וכממונה על שכר העובדים, וביקש (וקיבל) את אישורה.

25. משסיימנו לעסוק בשאלת מועד כריתת ההסכם, נפנה לבחון את שאלת כוונת הצדדים בעת כריתתו. לכוונה זו - יש השלכה בדבר פרשנותו של ההסכם, פרשנות ששנויה במחלוקת כאמור בסעיף 12ב לעיל. (במחלוקת הפרשנית עצמה, נעסוק להלן, בחלק ה"משפטי" של פסק דין זה. בינתיים, לצרכי קביעת העובדות, נביא את מה שאנו יכולים לקבוע בענין הכוונה של הצדדים).

26. בטרם נעשה כך, נזכיר כי התובע טען כי מדובר בהסכם מקפח שהוא הוחתם עליו לאחר שהנתבעת, כביכול, ניצלה את חולשתו ופעלה לעשוק אותו. (טענות, שכאמור לעיל, לא הפריעו לתובע להלין על כך שהנתבעת לא קיימה את אותו הסכם).

27. עוד נציין כי התובע, למעשה, אינו מעלה כל גרסה לגבי מה שסוכם עמו מעבר לנוסח ההסכם החתום. בכך - נותר התובע נאמן לגרסתו שהוא כלל לא היה מודע לתוכן ההסכם, ולא היה מעורב בכריתתו, למעט החתמתו על ידי הנתבעת.

להמחשת ענין זה, נביא כאן ציטוטים מתצהירו של התובע בענין נסיבות כריתת ההסכם.

בתצהירו, הצהיר התובע, בין השאר, כך:

"החתימה על ההסכם לתשלום שעות נוספות גלובאליות נעשתה ... לאחר שמנהל הסניף ... אמר לי שצריך לחתום על איזה נייר במשרד ושאני צריך להגיע למשרד.

...

במשרד נאמר לי כי עושים הסכם גלובאלי בגלל שיוצא לי יותר מדי שעות עבודה בחודש - מעבר לכך לא זכור לי כי ... ציינו דבר מה נוסף או הסבירו לי מה המשמעות של החתימה על המסמך. לאחר מכן חתמתי על המסמך, קיבלתי עותק ממנו ויצאתי מהמשרד.

....

למיטב זכרוני לפני שחתמתי על המסמך ראיתי שבמסמך מופיע הסכום 4,200 ₪ אך לא באמת הבנתי מה המשמעות ויכול להיות שחשבתי לעצמי שמדובר בסכום שהנתבעת מתכוונת לשלם לי מאותו שלב ואילך אך לא ידעתי אם זה נכון ואם כן, עבור מה.

...

אציין כי לא שאלתי יותר מדי שאלות בנושא ההסכם ומה המשמעות שלו בגלל שאמרו לי לחתום עליו מבלי לשאול אותי אם אני רוצה או לא ומבלי שהסבירו לי את המשמעות האמניתית שלו.".

כלומר - לשיטתו - התובע היה פסיווי לחלוטין בענין ההסכם, הוא לא ידע על מה מדובר, מלבד זאת שעליו לחתום על הסכם בשל טענת הנתבעת ש"יוצא" לתובע שעות רבות מדי. התובע - לטענתו - הבין שמדובר על משהו בענין סך של 4,200 ₪, אך הוא לא ראה חשביתו להבין את המשמעות של הסכום.

מעדותו של התובע, עולה גרסה שונה, אך עדיין התובע ביקש להדגיש שהוא לא היה מעורב בענייני ההסכם ולא לחלוטיו הבין במה מדובר. בעת חקירתו החוזרת, לאחר שהתובע העיד כי הוא אינו יודע קרוא וכתוב, הוא נשאל על ידי בא כחו מדוע הוא לא פנה לאנשי הנתבעת בענין ההסכם שלא כובד עמו. ואז - העיד התובע כך:

"אני פניתי. ואמרו לי שאם אני רוצה שאעבוד, ואם לא - שלא אעבוד.

פניתי למרקו.

אמרתי למרקו שאני לא מקבל מה שאנחנו סיכמנו, והוא אמר שאם אני לא רוצה את העבודה שאני לא אעבוד. ...".

מכאן, שלא כאמור בתצהירו של התובע, על כך שהתובע כלל לא הבין את המשמעות של ההסכם ולא ייחס חשיבות לסכום של 4,200 ₪ שאותו הוא ראה כי כתוב שם, הרי שמעדותו מתברר כי הוא דווקא הבין שהנתבעת אינה מקיימת את אשר היא התחייבה כלפיו וכי הוא פנה בענין זה למרקו, אשר לא הביע נכונות לקיום ההסכם, אלא דווקא אמר לתובע שאם הוא אינו מרוצה - שיפסיק לעבוד.

גרסה זו שהתובע מסר בעדותו, מלמדת לא רק על כך שאין זה נכון שהתובע לא היה מודע למה שסוכם בין הצדדים, אלא היא מלמדת על כך שהתובע היה מעוניין בכך שהנתבעת תקיים את ההסכם. כלומר; התובע - לפי עדותו - פנה למרקו במטרה להביא את הנתבעת לקיים את ההסכם. ברור שגרסה זו אינה יכולה להתיישב עם גרסתו של התובע בתצהירו, בדבר אי-מודעותו לתוכן ההסכם.

ענין נוסף שנכון - לדעתנו - להביא בחשבון בעת שבוחנים את גרסת התובע בדבר כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם, הוא באופן שבו התובע הסביר את העובדה שהוא לא פעל כנגד הנתבעת לשם קיום ההסכם, במועד מוקדם יותר, לאחר סיום עבודתו.

התובע השיב על כך לב"כ הנתבעת, בעת החקירה הנגדית, כך:

"אני ידעתי שמגיע לי כסף, למה לא קיבלתי לפי ההסכם את הכסף שלי. אני חיכיתי כי חשבתי שאולי יקבלו אותי בחזרה לעבודה שם. ב-2007 וב-2008.".

כלומר, התובע אכן ידע שלפי ההסכם הוא זכאי לקבל מהנתבעת כספים נוספים, אך הוא העדיף שלא לפעול בענין זה כנגד הנתבעת, אלא לחכות, וזאת - מתוך תקוה שהנתבעת תקבל אותו בחזרה לעבודה אצלה.

28. הן מרקו (שהעיד מטעם התובע) והן שרונה (שהעידה מטעם הנתבעת), ידעו להסביר מה היתה כוונת הצדדים בעת החתימה על ההסכם. לפי שני עדים אלה, הכוונה היתה שהסכום בסך 4,200 ₪ ישולם לתובע בעד כל חודש, כסכום כולל. התובע - לפי ההסכם - היה אמור לקבל סך כולל, גלובלי, של 4,200 ₪ לחודש כשכר, כגמול שעות נוספות וכגמול עבודה במנוחה השבועית.

כך העיד מרקו בענין זה:

"באנו לחתום על הסכם גלובלי. הוא היה גם פונוה אלי אם הוא טען שחסרה לו שעה. בסוף רצינו לעשות הסכם גלובלי שיעבוד לפי אותו הסכם.

...

המטרה היתה לתת לו תשלום חודשי גלובלי. לא עבור שעות נוספות. תשלום גלובלי על שכר עבודה.

...

נכון שמטרת ההסכם היתה לשלם לו שכר גלובלי, זה לשלם את הכל, שכר עבודה ושעות נוספות.

לפי ההסכם הזה התובע צריך לקבל 4,200 ₪ חודשי.

...

עד כמה שאני זוכר, אמרתי לו שאנחנו עושים הסכם שהוא יקבל 4,200 ₪ לכל החודש, זה במקום המשכורת של 2,500 - 2,600 ₪ שהיתה אז המשכורת לחודש, גם לא יכלו לעקוב אחרי השעות כי הוא היה במזנון. סגרנו שהוא יקבל 4,200 וזה יכסה הכל.

אני חושב שהוא ביקש גלובלי.".

ושרונה, בעדותה, אמרה כך:

"בכלל שהוא גם עבד בפיצוציה וגם פיזית במקום, אמרנו שנשלם לו את זה כשכר גלובלי, כי אין לנו שליטה על השעות שלו. ...

מרקו אמר לי שהכוונה בהסכם היא שכל מה שהוא יקבל הוא 4,200 ₪.".

29. לדעתנו, הראיות שאותן סקרנו בסעיפים 27-28 לעיל, מצדיקות את הקביעה שכוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם היתה לקבוע שכר גלובלי כולל שהתובע יקבל בעבור כל חודש.

מסקנה זו מבוססת - בין השאר - על האמור להלן:

א. התובע לא מסר גרסה כלשהי בדבר הכוונה עצמה וגרסתו בענין נסיבות כריתת ההסכם, מודעותו לתוכן ההסכם וההתנהגות שלו לאחר מכן - היתה בחלקה בלתי סבירה ובחלקה האחר - כללה סתירות פנימניות.

ב. העדים האחרים שידעו על ההסכם (מרקו ושרונה) העידו כי הכוונה היתה שיהיה מדובר בשכר גלובלי כולל.

ג. ההסכם נכרת - כפי שקבענו כבר לעיל - לאחר ירידה משמעותית בשכרו של התובע, כשלנתבעת היו טענות בענין עיסוקו הנוסף של התובע בפיצוציה, ומנגד - לתובע היו טענות בדבר אי-תשלום מלוא המגיע לו בעבור שעות עבודתו. בנסיבות אלה, סביר להניח שהצדדים היו מעוניינים להגיע להסכמה ברורה שתביא לתשלום אחיד בכל חודש, בלא שיהיה צורך בבחינת שעות העבודה בפועל.

ד. התובע, אשר - כאמור - היה מעוניין בכך שהנתבעת תקיים את ההסכם והיה מודע למה שהצדדים התכוונו אליו בהסכם, לא היה נחרץ בפעולותיו כנגד הנתבעת לשם אכיפת ההסכם, וזאת לא רק בעת שהיה תלוי בנתבעת בהיותו עובד שלה, אלא גם במשךכמעט 5 שנים לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת. ההסבר שנתן התובע בענין זה, כזכור, התייחס לתקוותו שהנתבעת תקבל אותו לעבודה בחזרה. מכאן, מתבקשת המסקנה שהתובע העריך שהמשמעות הכלכלית של קיום ההסכם, אינה גבוהה מאד, וכי עדיף לו למחול על אי-קיום ההסכם, ובלבד שהנתבעת אכן תסכים לקבל אותו בחזרה לעבודה. התנהגות זו, מתיישבת הרבה יותר עם הסברה שהתובע הבין שההסכם אמור לתת לו מה שהעדים האחרים העידו כי היתה כוונת הצדדים (כלומר - שכר גלובלי כולל של 4,200 ₪) והיא אינה יכולה להתיישב עם הסברה שהתובע חשב שההסכם אמור לתת לו תוספת של 4,200 ₪ מעבר לשכר הרגיל.

30. לסיכום הפרק בדבר ההסכם, נזכיר כי קיבלנו את עמדת התובע על כך שההסכם נכרת בדצמבר 2011, וקיבלנו את עמדת עד התובע, מרקו, ועדת הנתבעת, שרונה, כי כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם היתה שהתובע יקבל סכום קבוע גלובלי של 4,200 ₪, בגין כל חודש עבודה, בלא קשר למספר שעות העבודה והשעות הנוספות שהתובע יעבוד בהן בפועל.

31. אין חולק כי ההסכם לא קויים על ידי הנתבעת. הנתבעת המשיכה לשלם לתובע את שכרו (לאחר ההפחתה), כפי שהוא משתקף בתלושים, ולא שילמה לתובע שכר דווקא בסך 4,200 ₪ לחודש. במרבית החודשים שלאחר החתימה על ההסכם, שכרו הכולל של התובע, בעבור שעות רגילות ושעות נוספות גם יחד - לא הגיע לסך של 4,200 ₪.

הערה נוספת בענין העובדות

32. מהראיות שבפנינו ניתן לקבוע עובדות נוספות על אלה שקבענו לעיל. עובדות שמתייחסות למצבו הכלכלי של התובע, למצבו המשפחתי, לעבודתה של בת זוגו של התובע ועד כהנה וכהנה עובדות רבות שהתובע הכביר בהבאת ראיות לגביהן.

אלא שלא מצאנו לנכון לקבוע עובדות נוספות על אלה שקבענו, אשר - לדעתנו - הן מספיקות לשם הכרעה בתובענה שבפנינו.

על כן, נעבור כעת לדון בחלק ה"משפטי" של פסק הדין.

פרשנות החוזה מדצמבר 2001

33. כאמור לעיל, יש בין הצדדים מחלוקת בדבר פרשנות ההסכם שאת לשונו ציטטנו בסעיף 16 לעיל.

34. לדעתנו, בפרשנותו של ההסכם אין אנו יכולים להיות מנותקים ממה שקבענו לעיל בדבר כוונות הצדדים בעת שחתמו על ההסכם. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (שייקרא להלן: "חוק החוזים"), קובע כך:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.".

בענייננו, פרשנות מילולית מצומצמת של לשון החוזה, כפי שהועלה על הכתב, עשויה להביא לאימוץ פרשנותו של התובע, על כך שהסכום בסך 4,200 ₪, משקף רק את גמול השעות הנוספות, ולא את השכר הכולל שסוכם אלא שענין זה אשר לכאורה משתמע מלשון החוזה אינו מלמד בהכרח (ובוודאי שלא "במפורש") על אומד דעתם של הצדדים, כך שלדעתנו - לשם פרשנות החוזה אין אנו יכולים להסתפק בלשונו של החוזה בלבד, אלא עלינו להשתמש גם בנסיבות הענין.

דעתנו זו מתחזקת נוכח העובדה שסעיף 25(א) לחוק החוזים, כפי נוסחו כיום, תוקן לא מכבר על ידי הכנסת, דווקא בשל כך שבית המשפט העליון פרש את הנוסח הקודם של סעיף 25(א) לחוק החוזים באופן שלדעת מציעי התיקון בחוק החוזים - הביא להתעלמות מכוונתן האמיתית של הצדדים. כלומר, הכנסת הביעה את דעתה על כך שיש חשיבות לכך שפרשנותו של החוזה תתן תוקף לכוונתם האמיתית של הצדדים.

ניתן ללמוד זאת מהצעת החוק המתקן (הצ"ח הכנסת התש"ע עמ' 198), שבה נאמר, בין השאר, כך:

"מטרת הצעת חוק זו היא לקבוע כללי פרשנות לחוזים שיגבירו באופן משמעותי את הוודאות המשפטית ויבטיחו היצמדות מרבית להסכמות שהיו בין הצדדים לפני כריתתו.

כלל הפרשנות הקבוע כיום בסעיף 25(א) לחוק החוזים ... קובע, בין היתר, כי חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה. כלל פרשנות זה אינו מגביל את בית המשפט דווקא לפירוש שניתן על ידי הצדדים לחוזה, בבואו לפרשו במסגרת ההליך המשפטי, ומאפשר לבית המשפט לתת לחוזה פירוש גם אם אף אחד מהצדדים לא טוען כי פירוש כזה מבטא אל נכון את כוונתם בעת כריתת החוזה.

כלל הפרשנות הקיים יוצר חוסר ודאות משפטית ופותח פתח לריבוי מחלוקות והתדיינויות ... כלל זה אף אינו עולה בקנה אחד עם מהותו של החוזה ועקרון היסוד העומד בבסיסו - היותו ביטוי של הסכמה רצונית שאליה הגיעו הצדדים. האפשרות שיש לבית המשפט לבחור בפירוש לחוזה שלא נטען כלל על ידי מי מהצדדים לו ולכפותו עליהם שוללת את מהותו ההסכמית.

נוכח האמור, מוצע לקבוע כללים פשוטים וברורים לפרשנות חוזה. מוצע לקבוע כי בית המשפט יפרש חוזה, ככל הניתן, בהתאם לפירוש שניתן לו על ידי הצדדים. פירוש זה יינתן, מטבע הדברים, במסגרת ההליך המשפטי. כלל פרשנות זה יעלה בקנה אחד עם מהותו ההסכמית של החוזה ...".

כלומר - מטרת תיקונו של סעיף 25 לחוק החוזים היתה לעגן בחוק את מימוש כוונתם האמיתית של הצדדים בעת שנכרת החוזה.

משמצאנו את כוונתם האמיתית של הצדדים על פי הראוית שבפנינו, כאמור בסעיף 29 לעיל, אנו סבורים שעלינו לפרש את החוזה באופן שייתן ביטוי לאותה כוונה.

לפיכך, אנו מאמצים את הפרשנות שהוצעה על ידי הנתבעת, וקובעים כי החוזה מדצמבר 2001 חייב את הנתבעת לשלם לתובע שכר כולל בסך 4,200 ₪ לכל חודש. שכר זההגיע לתובע - על פי ההסכם - בין אם עבד בשעות נוספות ובין אם לאו, ובלי קשר למספר שעות העבודה בפועל.

כך הסכימו הצדדים במטרה לפתור את המחלוקות שהתגלעו ביניהם לאחר שהתובע החל לעבוד בעסקו הפרטי בפיצוציה שהיתה במתחם, במקביל לשעות השמירה שלו. עבודה זו, כאמור, הביאה לכך שהנתבעת טענה שלא ניתן לעקוב אחר שעות העבודה האמיתיות שלו, והביאה להפחתה בשכרו של התובע, בעוד שהתובע טען כי הוא לא מקבל שכר מספיק על כל השעות שלו.

35. חשוב להדגיש כי לא התבקשנו לעסוק ואין אנו עוסקים בשאלת חוקיותו של ההסכם שהושג בין הצדדים. ברור כי להסכם זה לא היה תוקף כל אימת ששכרו של התובע ביחד עם גמול השעות הנוספות שהתובע היה זכאי לו, היה אמור להיות בסך העולה על 4,200 ₪.

אילו הנתבעת היתה מבקשת להסתמך על הסכם זה כאמתלא לפטור אותה מהחובה לשלם לתובע גמול שעות נוספות, היינו דוחים מכל וכל את בקשתה זו של הנתבעת, הן על סמך חוק שעות עבודה ומנוחה והן על סמך הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. אולם - כאמור - לא זו הבקשה שבפנינו. אין בפנינו בקשה מעין זו של הנתבעת. אדרבא; הנתבעת שילמה - לעתים - לתובע סכום העולה על השכר המוסכם, כשהנתבעת הגיעה למסקנה שהשכר שהתובע היה זכאי לו, ביחד עם גמול השעות הנוספות, זיכה את התובע בשכר העולה על סך של 4,200 ₪. העתירה שבפנינו היא של התובע דווקא, אשר מבקש לאכוף את ההסכם על הנתבעת.

לפיכך, אף שההסכם עצמו אינו יכול להיות תקף לגבי חודשים שבהם התובע היה זכאי לשכר (עם גמול שעות נוספות) העולה על סך של 4,200 ₪, אין אנו רואים מניעה מלאכוף על הנתבעת את החובה על פי ההסכם, לגבי החודשים שבהם לא הוכח כי התובע היה זכאי לשכר (עם גמול שעות נוספות) המגיע לפחות לסך של 4,200 ₪. ברור שאין פסול בחיובו של מעביד לשלם לעובד שכר מוסכם אשר עולה על השכר המגיע לעובד על פי דין.

36. לפיכך, נבחן להלן את שאלת אכיפת ההסכם על הנתבעת, בדרך של חיובה לשלם לתובע שכר כולל בסך 4,200 ₪ לחודש בעבור כל אחד מהחודשים שביחס אליהם לא הוכח שהתובע היה זכאי על פי דין לשכר (עם גמול שעות נוספות) גבוה יותר.

לשם הבחינה האמורה, עלינו להיזקק לטענת הנתבעת על כך שהחוזה אינו בתוקף וכן - לטענת ההתיישנות.

טענת הנתבעת בדבר אי-תוקפו של החוזה

37. כפי שכבר צויין על ידינו בסעיף 12ג לעיל, אין אנו בטוחים שאנו מבינים את טענתה האמורה של הנתבעת.

למיטב הבנתנו, הטענה היא שמאחר שההסכם לא יושם בפועל - הרי שהוא בטל. אם אכן זו הטענה - אין אנו מקבלים אותה.

אין מדובר באיזה הסדר קיבוצי חד צדדי, הסדר שבקשר אליו נכתבו הלכות בדבר אי-תוקפו במקרה שהוא לא יושם בפועל. מדובר בהסכם ספציפי בין שני צדדים, שנוצר ביניהם מפגש רצונות, אשר אף הביא לחתימה על חוזה בכתב. לדעתנו, ההסכמה האמורה בין הצדדים יצרה הסכם, ואין סיבה לראות אותו כבטל רק בשל כך שהנתבעת הפרה אותו כבר מלכתחילה.

אם הנתבעת הגיעה למסקנה שההסכם אינו ישים, היה עליה לנסות לקבל את הסכמת התובע על ביטולו של ההסכם, או לפעול בדרך אקטיווית כלשהי לשם ביטולו של ההסכם. היא לא היתה יכולה להסתפק בהפרה המתמשכת של ההסכם כדי לטעון שהוא אינו בתוקף.

נזכיר כי דווקא התובע העלה טענות שהיו יכולות (אולי) לבסס טענה בדבר אי-תוקפו של ההסכם. טענות התובע בדבר מרמה ועושק, אילו היו מתקבלות (ואין אנו סבורים שכך), הוי יכולות להביא לקביעה שלא נוצר בין הצדדים מפגש רצונות אמיתי, אלא שהתובע, אף שהעלה את טענותיו האמורות, אינו מנסה להביא לקביעה שההסכם אינו תקף. אדרבא; התובע מבקש לאכוף את ההסכם.

38. לפיכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת בענין אי-תוקפו של ההסכם, וקובעים כי הוא תקף.

טענת ההתיישנות

39. ההסכם בין הצדדים נכרת, כאמור לעיל, בדצמבר 2001. החל מאותו חודש (או החל מהחודש שלאחר מכן), היה על הנתבעת לשלם לתובע שכר שלא יפחת מסך של 4,200 ₪ לחודש. הנתבעת הפרה את ההסכם - לגבי רוב החודשים שמאז. ההפרה יצרה עילת תביעה לתובע.

עילת התביעה לגבי כל חודש שבו הנתבעת הפרה את ההסכם, נוצרה עם תום אותו חודש, שהוא המועד לתשלום השכר.

לפיכך, ובהתאם להוראות סעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (שייקרא להלן: "חוק ההתיישנות") עילות התביעה לגבי כלל החודשים שמדצמבר 2001 ואילך, אמורות להתיישן בזו אחר זו, 7 שנים לאחר תום החודש הרלוונטי.

40. התובענה שבפנינו הוגשה ביום 16/6/10, כך שעילות התביעה לגבי כל החודשים שעד מאי 2003, התיישנו כבר בעת שהתובע הגיש את תביעתו.

41. לטענת התובע, אין לקבוע שהיתה כאן התיישנות וזאת מאחר שמדובר במצב של תרמית והונאה מצד הנתבעת, בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות.

טענה זו נדחית על ידינו לא רק בשל כך שהתובע לא הוכיח תרמית ולא הוכיח הונאה, אלא בעיקר מאחר שסעיף 7 לחוק ההתיישנות מדבר על תובענה שעילתה תרמית והונאה.

כך נאמר בסעיף 7 לחוק ההתיישנות:

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.".

כלומר, כאשר העילה של התביעה היא עילה של תרמית או הונאה, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע על העילה.

בענייננו, התובע - כפי שכבר הזכרנו - מבקש לאכוף על הנתבעת את החוזה שנכרת בין הצדדים. אין הוא מבקש להשתחרר מן החוזה בשל טענותיו בקשר לתרמית או להונאה. על כן, אף שהתובע מצא לנכון להכליל בין טענותיו גם טענות בדבר תרמית והונאה, ברור שאין טענות אלה חלק מהעילה של התביעה. למעשה, בשל העובדה שאין אנו מוצאים סיבה הגיונית אחרת להכללת טענות התרמית, העושק, ניצול החולשה וההונאה, בין טענותיו של התובע (שאינו מבקש להביא לבטלותו של החוזה, אלא להיפך), יש בסיס לחשש שמא הסיבה היחידה לכך שהתובע בחר לאזכר גם טענות אלה, היא הרצון לעקוף את בעיית ההתיישנות.

42. אנו מודעים, כמובן, לפסק דינו של בית המשפט העליון שב"כ התובע הפנה אליו בסעיף כד לסיכומיו, בדבר החלת סעיף 7 לחוק ההתיישנות על "כלל עילות תרמית ואונאה" גם אם המקור המשפטי שלהן הוא חוזי.

מדובר בפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ ואח' (פ"ד מג(4) 861), אלא שהתיימרותו של ב"כ התובע להסתמך על פסק דין זה, אינה במקומה, שכן פסק הדין האמור אינו מחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות על מקרה של תביעה חוזית שעילתה היא חוזית רגילה (עילת הפרת חוזה שמביאה לסעד מבוקש של אכיפת החוזה), אלא גם הוא, כמובן, קובע כי נדרש שהעילה תהיה עילת "תרמית ואונאה", אף אם מדובר בעילה שמקורה הוא חוזי.

למעשה, תשובה הולמת לטענתו זו של ב"כ התובע, ניתן למצוא בפסק דין מאוחר יותר של בית המשפט העליון, פסק הדין בתיק ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ ואח' (פ''ד מה(5) 365), שגם בו נטען שיש להחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות במקום שבו הוזכרה טענת ה"תרמית" בכתב התביעה.

כך, אמר בענין זה בית המשפט העליון:

"כבר נקבע בבית-משפט זה, שתחולתו של סעיף7 אינה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין ... אלא היא משתרעת על כלל עילות התרמית והאונאה, יהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: נזיקי, חוזי, מינהלי או אחר ...

אולם הדרישה שהתרמית תהיה עילת התביעה עצמה עומדת בעינה, ובענייננו אין לומר, כי עילת התביעה הינה תרמית.

'עילת התביעה' הינה 'העובדות הדרושות כדי להראות, כי התובע זכאי לתרופה' ... עילתה של המערערת מבוססת על כך שהיא יורשתו החוקית של בעלה המנוח, שלו היו זכויות בחברה המשיבה מעשה התרמית המיוחס לחברות המשיבות אינו חלק מעילת התביעה.".

כלומר, אין די בכך שמייחסים לנתבע מעשה של "תרמית" כדי שיחול סעיף 7 לחוק ההתיישנות. תנאי סף להחלתו של הסעיף הוא שטענת התרמית (או ההונאה) תהיה חלק מהעילה, כלומר - מהעובדות הדרושות להראות שהתובע זכאי לסעד שהוא מבקש. בענין זה, כפי שכבר צויין על ידינו לעיל, התובע אינו גורס כי הוא זכאי לסעד החוזי בשל התרמית, אלא טוען כי הוא זכאי לסעד זה בשל החוזה שנכרת עמו.

43. לפיכך, אנו מקבלים את טענת הנתבעת בענין ההתיישנות וקובעים כי התביעה התיישנה בכל הנוגע לחודשים שעד מאי 2003.

אכיפת ההסכם

44. בשל מסקנותינו האמורות לעיל, אנו סבורים שנכון לאכוף על הנתבעת את קיומו של החוזה בכל הנוגע לשכר התובע בחודשים שמיוני 2003 ואילך, כך שבכל אחד מהחודשים האמורים שבו הנתבעת שילמה לתובע שכר וגמול שעות נוספות בערך כולל נמוך מ-4,200 ₪, יש לחייב אותה לשלם לתובע את ההפרש.

בטבלה שלהלן נביא נתונים בקשר לכך, על פי העולה מתלושי המשכורת. נציין כי בסכומים שהבאנו בחשבון מתוך אלה ששולמו לתובע, לא כללנו סכומים של החזרי הוצאות נסיעה ואף לא של דמי הבראה (אלה אינם בגדר "שכר"), אך כן כללנו סכומים של רכיבים שהם בגדר "שכר" כגון דמי חופשה ודמי חגים, רכיב ששלמו "תוספות" שחושב על פי תעריף שעת עבודה, רכיב של "שעות גלובליות" רכיבי שעות נוספות וכיוצ"ב.

בענין חודש אוגוסט 2005, החודש שבו הסתיימה העבודה, מאחר שהצדדים נמנעו מלהביא בפנינו ראיות בשאלת המועד המדוייק של תום העבודה, ומאחר שמתלוש המשכורת עולה כי מספר ימי העבודה באותו חודש עמד על 8, לקחנו בחשבון מחצית מהחודש בלבד, ועל כן ההשלמה בטבלה שלהלן אינה לסך של 4,200 ₪, אלא לסך של 2,100 ₪ (מחצית מהסכום המוסכם הגלובלי.

זו הטבלה:

45. אשר על כן, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר, בעד כל חודש האמור בטבלה שלעיל, בסכום האמור בטור (3) לצדו, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הנקוב בטור (4) לצדו.

טענת התובע בדבר חיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בשל חוסר תום לב

46. בכתב התביעה נטען כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 50,000 ₪, בגין חוסר תום לב, משהנתבעת ניצלה את התובע, רימתה אותו, עשקה אותו וגרמה לו לנזקים בלתי ממוניים.

בעת הדיון המוקדם לא היתה התייחסות לחלק זה של התביעה, וגם בתצהירו התובע לא הזכיר זאת, אך טען כי נגרמו לו נזקים בכך שהנתבעת מנעה ממנו לקיים אורח חיים תקין וניצלה אותו.

בסיכומיו, טען ב"כ התובע כי הנתבעת הפרה את חובת תום הלב ואת חובת הגילוי והיידוע מכח חוק החוזים.

47 קשה לנו להבין את טענותיו של התובע בדבר המקור לזכאותו הנטענת לקבלת פיצוי בסך 50,000 ₪.

48. ככל שמדובר בטענה המתייחסת לנסיבות כריתת החוזה, בדצמבר 2001, נעיר כי נראה לנו שנכון להחיל את ההתיישנות גם על טענה זו. אף נצא מתוך הנחה שחלק זה של התביעה אכן מבוסס על עילת התרמית, כך שסעיף 7 לחוק ההתיישנות חל על חלק זה של התביעה, הרי שהתובע לא הראה מתי נודעה לו אותה תרמית (וגם לא ברור מה היא התרמית המיוחסת לנתבעת בענין כריתת החוזה). מכל מקום, אין אנו סבורים שעילה של הפרת חובת תום לב, והפרת חובה חוזית בדבר יידוע - הן בגדר של עילת "תרמית או אונאה" כנדרש בסעיף 7 לחוק ההתיישנות.

מעבר לכך - לא מצאנו שהנתבעת הפרה את חובת תום הלב ביחס לנסיבות כריתת החוזה.

49. ככל שמדובר בטענה המתייחסת לאי-קיומו של החוזה, הרי שמשפסקנו לתובע סכומים בדרך של אכיפת החוזה על הנתבעת, אין אנו סבורים שנכון לפסוק סכום של 50,000 ₪ או סכום אחר, בשל אותה הפרה של החוזה, מכח הפרת חובת תום הלב.

50. ככל שמדובר בטענה המתייחסת לאי-תשלום המגיע לתובע מכח חוק שעות עבודה ומנוחה, הרי שכאמור לעיל - לא מצאנו שהנתבעת חייבת לשלם לתובע דבר מה מעבר למה שהיא שילמה לו מכח חוק זה, באשר התובע לא הוכיח את שעות עבודתו (ולא הוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודה).

51. בענין תום הלב, נעיר עוד כי אין אנו יכולים לראות את התובע, כצד מתדיין, כמי שהתדיין בתום לב.

התובע - כזכור - דרש תחילה תשלום בסך 4,200 ₪ בגין כל חודשי עבודתו אצל הנתבעת, אף שגרסתו היא שההסכם שמכוחו הוא עתר לקבל את הסכום האמור, נכרת רק בדצמבר 2001. דרישה זו לקבל תשלום מכח חוזה בקשר לתקופה בת מספר שנים לפני כריתתו של החוזה, אינה יכולה להיראות כדרישה תמת לב.

גם בהמשך ההתדיינות, כשבתצהירו ציין התובע כי דרישתו מיוחסת רק לתקופה שמדצמבר 2001 ואילך, לא ניתן לראות את התובע כתם לב, מאחר שגם על פי פרשנותו (שלא התקבלה על ידינו), שמדובר בסכום המגיע רק בעד שעות נוספות, ומעבר לשכר הבסיסי, היה נכון שהתובע יפחית מהסכום הנתבע את הסכומים ששולמו לו בעד שעות נוספות בכל אחד מהחודשים שמדצמבר 2001 ואילך. התובע התעלם מכך. אילו תביעתו של התובע היתה מתקבלת כפי שהוא ביקש בתצהירו (לאחר הפחתת השנים שקדמו לכריתת החוזה), היה הדבר מביא לכך שהנתבעת תשלם לו סך של 4,200 ₪ לכל חודש כשהוא מתווסף לא רק לשכר בעד השעות הרגילות, אלא גם לגמול השעות הנוספות שהנתבעת כבר שילמה לו. תוצאה כזו, אינה מתיישבת אפילו עם פרשנותו של התובע לחוזה, כך שהתובע דרש למעשה סכומים שידע כי אינם מגיעים לו. גם בשל כך - אין לראות את התובע כתם לב.

52. בשל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 50,000 שקלים חדשים.

לסיכום

53. אנו מקבלים את התביעה באופן חלקי, ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר כאמור בסעיף 45 לעיל.

54. בין הסכום שהתובע עתר מלכתחילה לקבל לבין הסכום שאנו פוסקים לזכותו, קיים פער ניכר מאד. חלק מהפער נובע מקבלת טענת ההתיישנות בקשר לחודשים שקדמו לחודש יוני 2003, כשהתובע עמד על המשך ההתדיינות גם בקשר אליהם. חלק אחר מהפער נובע מדחיית הפרשנות שהתובע נתן להסכם. חלק נוסף מהפער נובע מהעובדה שהתובע דרש כספים שלא היו יכולים להגיע לו גם על פי הפרשנות שהוא נתן להסכם, כאמור בסעיף 51 לעיל. החלק האחרון של הפער נובע מדחיית טענת התובע בענין הפיצוי בשל חוסר תום לב.

בנסיבות אלה, וכן בשל העובדה שאין אנו יכולים לראות את התובע כמי שהתנהג בהתדיינות זו בדרך תמת לב, אנו סבורים שנכון לחייב את התובע לשאת בהוצאות משפט משמעותיות.

על כן, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 11,700 ₪ (כולל מע"מ).

55. הסכום שהנתבעת חייבת לתובע כאמור בסעיפים 45 ו-53 לעיל, והסכום שהתובע חייב לנתבעת, כאמור בסעיף 54 לעיל, ניתנים לקיזוז הדדי, כך שהנתבעת רשאית לשלם לתובע רק את ההפרש שבין הסכום שחוייבה בו לבין הסכום שהתובע חוייב לשלם לה.

56. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מהיום שבו יומצא לו פסק הדין.

ניתן היום, י"א באלול תשע"ב, 29 באוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.