התובעת, ילידת 1960, שימשה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה כמוכרת ב"מעדניית גורמה" ברח' ז'בוטינסקי בר"ג. כמו כן, שימשה התובעת כמטפלת סיעודית לנכה העונה לשם: יונתן כהן (להלן: "הנכה"), המתגורר ברח' ועידת קטוביץ בתל אביב. התובעת טוענת כי ביום 11.12.08, נדרשה היא להרים את הנכה ממיטתו ממצב של ישיבה שמוטה למצב של ישיבה מלאה. בהיותה מסייעת לנכה, חשה כאבים עזים בע"מ מותני וצווארי. התובעת מייחסת את הפגימה ממנה היא סובלת בע"מ מותני וצווארי, לאירוע הנטען.

משסירב הנתבע להכיר באירוע כ"תאונת עבודה" כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), הוגשה התביעה הנוכחית.

לאחר בחינת העדויות והראיות שהוצגו לפני, אני קובע כי התובעת לא עמדה בנטל הרובץ על כתפיה להוכיח קיומו של אירוע תאונתי במועד הנטען. להלן נימוקיי:

א. במסגרת התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על תאונת עבודה (נ/2) ציינה התובעת כי ביום 11.12.08 "במהלך עבודתי אצל יונתן כהן במהלך הרמת החולה אשר ישב במיטה אך גופו שמוט וביקש ממני להרימו לישיבה מלאה וזקופה, עמדתי על מס' ספרים שהניחו מתחת למיטה על מנת שאוכל להגיע אליו החזקתי בחוזקה את ראשו ובמהלך הרמתו על מנת שיגיע לישיבה מלאה וזקופה חשתי כאבים בע"ש מתוני ובצוואר".

ב. בהודעה שמסרה התובעת לחוקר הנתבע (נ/1) סיפרה התובעת כי מלבדה, הועסקו בבית הנכה, מטפלת נוספת בשם "טניה", ועובד זר נוסף שטיפל באמו הקשישה של הנכה.

התובעת סיפרה כי קודם למועד האירוע הנטען הספיקה היא לעבוד אצל הנכה כ- 5-6 פעמים, כאשר עבדה יחד עם טניה שלימדה אותה את העבודה. לדבריה,

ביום 11.12.08 "...היה צורך להרים את הנכה הזה, הוא ישב על המיטה, מתחת לישבן יש לו כריות אבל יש לו בעיית שרירים והוא החליק כלפי מטה והיה צורך להרים אותו למצב ישיבה. באתי מאחוריו אחזתי בו מאחור ומשכתי אותו תוך כדי כפוף ראשו אני בחלק האחורי של המטה ואז תוך כדי פעולה זאת הרגשתי כאבים עזים בחלק התחתון של הגב."

התובעת הוסיפה כי פעולה זו של הרמת הנכה בוצעה על ידה מספר פעמים קודם לכן, אך באותו יום ככל הנראה ביצעה פעולה לא נכונה.

התובעת לא שבה לעבודתה אצל הנכה מאז אותו יום.

על גרסה זו חזרה התובעת גם במסגרת תצהיר עדותה הראשית.

ג. התובעת פנתה לטיפול רפואי ביום 15.12.08 (נ/4), שם נרשם מפי הרופא המטפל: "כאבי גב תחתון 3 ימים לאחר מאמץ חריג בעבודה".

ד. במסגרת חקירתה בבית הדין טענה התובעת, כי טניה הייתה עדה לפגיעה: "היא ראתה אותי מרימה ואפילו היא הדגימה לי איך לקחת את הנכה" (עמ' 3 שורות 14, 27, עמ' 4 שורות 1-2).

בהמשך הוסיפה כי לאחר המקרה הפסיקה לעבוד אצל הנכה, וכי:

"במעדנייה המשכתי לעבוד למרות שהיו לי רגליים נפוחות וסיפרתי לכולם" (עמ' 4 שורות 6-7).

לשאלת ב"כ הנתבע כיצד זה שהנכה מסר לחוקר הנתבע שהתובעת עבדה אצלו רק כ-5 ימים "...רק להסתכל ולא לגעת בו", השיבה התובעת: "זה נכון, אבל בפעם האחרונה כן הרמתי אותו." (עמ' 5 שורות 4-5).

ובהמשך: "אם כהן אומר שסיפרתי לו שיש לי כאבי גב מהעבודה במעדנייה, אני משיבה: אף פעם לא היו לי כאבים, אני הייתי בריאה עד שהרמתי אותו" (עמ' 5 שורות 67).

לבסוף טענה התובעת, כי טניה היא זו שהרימה את הנכה, אך גופו נשמט ולכן

הרימה אותו (עמ' 5 שורות 8-12).

ה. מטעם התובעת העידה הגב' טטיאנה צרנובובסקי (טניה). טניה העידה כי עבדה יחד עם התובעת אצל הנכה וכי היא זו שהכשירה את התובעת לעבודה.

המדובר בהכשרה של מספר חודשים (עמ' 7 שורות 17-18).

טניה העידה כי:"... שם אין עבודה פיזית קשה כי המנוח היה רק במיטה ולא ירד מהמיטה, ... לכן כל העבודה אתו הייתה בנויה על פעולות מאוד קטנות ופשוטות מאוד" (עמ' 7 שורות 21-24).

עוד הוסיפה: "זה בפירוש לא הייתה עבודה פיזית. הוא לא היה יורד מהמיטה, מפני שזה היה מסוכן אם היו מנסים להרים אותו. אני הייתי מושיבה אותו, אבל רק אחרי כמה שנים טובות התחלתי להושיב אותו.

בימים הראשונים התלמידה רק מסתכלת מה שעושה המורה ולא עושה פעולות" (עמ' 8 שורות 1-4).

אשר למועד האירוע הנטען העידה טניה, כי: "אני יכולה להגיד מה התובעת עשתה באותו יום, אני הושבתי את המנוח על המיטה, היא אפילו לא נגעה בו. מה פתאום שתיגע בו. כל הימים האלה היא רק הזיזה לו קצת את היד.

הוא גם לא היה מרשה לה ולא לאף אחד לגעת בו" (עמ' 8 שורות 7-9).

בהמשך העידה כי: "זה שקר שהמנוח החליק מהמיטה והיה צריך להעלות אותו, אני לא יצאתי מהחדר אפילו לא לדקה אחת וזה לא היה בכלל הדברים האלה שהיא טוענת" (עמ' 8 שורות 22-23).

באשר למועד עצמו שבו טענה התובעת כי נפגעה, העידה טניה כי במועד זה חל יום הולדתה ה-50 ולכן לא היתה בעבודה, ולפיכך גם לא ייתכן שהתובעת התייצבה לעבודה שכן: "...היא הייתה צריכה להתלמד ממני ולא היה לה מה לעשות חוץ מללמוד ממני והיא באה רק מתי שאני באתי" (עמ' 8 שורות 22-29).

העדה הוסיפה כי אינה יודעת היכן נפגעה התובעת, אך כי אין לה ספק שהדבר לא אירע במסגרת עבודתה אצל הנכה (עמ' 8 שורות 31, 33).

עוד הוסיפה העדה כי: "אני כועסת מאוד על התובעת כי כל הסיפור שלה הוא בלופ אחד גדול" (עמ' 9 שורות 3-4).

ח. מטעם הנתבע העיד מר דורון כספין, חוקר הנתבע ((להלן: "מר כספין"). מר כספין טען כי חקר את המנוח והתרשם כי עדותו של המנוח הייתה נכונה ומדויקת (עמ' 10 שורות 4, 17) ואולם, עדות זו של מר כספין אין בה כדי להואיל להכרעה בסוגיה שבמחלוקת, היות והודעת המנוח בפני החוקר לא התקבלה כראיה לתיק.

נוכח העדויות שלעיל, לא שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה, להוכיח קיומו של "אירוע תאונתי", תוך כדי ועקב עבודתה אצל הנכה. גרסתה של התובעת לפיה חשה כאבים בגבה תוך כדי ביצוע פעולה של הושבת הנכה, נסתרה בעדותה של טניה המקובל עלי שהעידה כי במועד הנטען התובעת כלל לא הייתה בעבודה; וכי ממילא, בפעמים הספורות שבהן התובעת הגיעה להתלמדות, נדרשה לבצע רק פעולות קטנות ופשוטות ביותר שלא הצריכו מאמץ פיזי כלל , וודאי שלא נדרשה להושיב את הנכה, פעולה שלא היתה מורשית לבצעה נוכח ניסיונה המועט בטיפול בנכה כל כך קשה כמו המנוח.

מעבר לעדותה של טניה, לא הובאו עדים נוספים, בין היתר עובדים שעבדו עם התובעת במעדנייה, וזאת חרף עדות התובעת כי סיפרה לעובדים במעדנייה בסמוך למקרה, את שאירע לה במהלך עבודתה אצל הנכה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

זכות ערעור: תוך 30 יום.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ג, (10 אפריל 2013), בהעדר הצדדים.

חתימה