בפני בקשה לביטול כתב אישום בשל טענה לסעד מהצדק.

1. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי קיום צו שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן- חוק התכנון והבניה). המבקש טוען כי טרם הגשת כתב האישום הוא לא נחקר על החשדות נגדו וממילא שלא מסר את תגובתו. לטענתו, יש בפיו טענות טובות אשר היה בהן להביא את המאשימה להימנע מהגשת כתב אישום. המבקש סבור כי לאור כך יש להורות על ביטולו של כתב האישום.
2. המאשימה טוענת שאין חובה על פי חוק לזמן חשוד למסירת גרסה טרם הגשת כתב אישום נגדו. עוד טוענת היא שביכולתו של הנאשם להעלות טענותיו בהליך המשפטי ומכאן שלא נגרמה לו כל פגיעה. ב"כ המאשימה הוסיף וטען כי אף לגופו של עניין אין מדובר בטענות הגנה שהיה בכוחן להביא למניעת הגשת כתב האישום.
3. שאלת חובתה של המאשימה לחקור חשוד על אודות החשדות נגדו, טרם הגשת כתב אישום, עולה לא אחת בתיקי תכנון ובניה. עם זאת, ראוי להדגיש שבעת האחרונה שונו באופן ניכר נהלי העבודה בתיקים מעין אלו ורוב החשודים מוזמנים למסירת גרסה טרם שנשקל אם להגיש נגדם כתב אישום בשל גילוי עבירת בניה.
4. בתו"ב 44015-04-12 ועדה מקומית לתכנון ובניה לב הגליל נ' וסאם נאסר (12.6.14) (להלן- עניין "נאסר") דנתי בהרחבה בנושא זה והגעתי למסקנה לפיה קיימת חובה לגבות מחשוד את גרסתו טרם שיוגש נגדו כתב אישום. ציינתי כי מדובר הן בזכותה של הרשות החוקרת והן בחובתה.

"לרשות החוקרת עומדת הזכות והחובה לחקור את החשוד ולגבות את גרסתו לחשדות המופנים כלפיו. זכות מדוע? שכן באמצעות חקירת החשוד יש באפשרותה של הרשות החוקרת להשיג מידע חשוב, שבכוחו לקדם את החקירה. כמו כן, פרטים שמסר חשוד בשלבים מוקדמים של החקירה, טרם שנחשף לחומר הראיות, עלולים להוות מכשול עבורו אם יבקש למסור גרסה חדשה במהלך המשפט. טענה אשר תבוא בשלב מאוחר, עשויה להיתקל בקושי, בשל היותה גרסה כבושה, המצריכה הסבר. מכאן, שגביית גרסה בשלב מוקדם, מקדמת את החקירה ומקשה על האפשרות לשיבוש הליכים ותיאום גרסאות. חובה מדוע ? שכן הגשת כתב אישום נגד אדם היא פעולה פוגענית ביותר ...מכאן שעל הרשות החוקרת לברר עם החשוד את גרסתו, שמא יש בפיו הסבר ראוי שבכוחו למנוע את הגשת כתב האישום נגדו, או למצער למתנו. מסקנה זו הנה נגזרת של חובתה של רשות מנהלית לקבל החלטה תוך בחינת כל העובדות הרלוונטיות וברי כי גרסתו של החשוד היא עובדה רלוונטית.".

1. עוד ציינתי כי לקיומה של חובה זו יתרונות פרגמטיים רבים, שכן בדרך זו "יש כדי להביא לבירור מראש של מלוא טענותיו ולהגשת כתב אישום רק ביחס לעבירות אותן ניתן להוכיח, לאחר שהושגו ראיות לסתירת הטענות, כפי שעלו בחקירה. חקירה ראויה תביא, אפוא, לייעול ההליך המשפטי, לחידוד נקודות המחלקות ולחיסכון בזמן השיפוטי הנדרש להכרעה בתיק. בעניין זה אעיר כי כשופט השומע תיקי תכנון ובניה רבים, יכול אני לומר כי ענף זה של המשפט לוקה לא אחת בהגשת כתבי אישום ללא תשתית ראייתית איתנה וללא בירור מעמיק בדבר טענות החשודים. כך, בתיקים רבים, מועתקת זירת הבירור מחדרי החקירות לאולם בית המשפט, כאשר במסגרת משא ומתן בין הצדדים – לאחר הגשת כתב האישום - מתוקן כתב האישום לאחר שהמאשימה למדה מהנאשם עובדות שלא ידעה קודם לכן, כגון שלא הוא שעושה שימוש במבנה אלא בן משפחתו ; כי שטח המבנה שונה ; כי המבנה נמכר (טרם שהוגש האישום) ; כי הבניה התיישנה ; כי הנאשם רכש את המבנה לאחר הבניה מושא האישום ; כי מי שבנה בפועל את המבנה מושא האישום הוא אדם אחר וכיוצב' טענות אשר ניתן היה לברר בחקירה פשוטה של הנאשם. יפים לעניין זה, ואף ביתר שאת, דברים שאמר בית המשפט העליון לעניין יתרונותיו של הליך השימוע: "ככל שיהא ביד החשוד לשכנע את התביעה שאין להעמידו לדין, תיחסך ממנו הפגיעה האינהרנטית הנלווית לאישום פלילי בעבירה חמורה. כך גם ייחסכו משאבי תביעה ושיפוט הכרוכים בניהולו של הליך פלילי. השימוע עשוי לחדד את המחלוקות בין הנאשם לתביעה ולייעל את ניהול ההליך" (ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל (23.6.13))."
2. למסקנה דומה הגיעו בתי משפט השלום במספר לא מבוטל של החלטות וראה לעניין זה הפסיקה שהוזכרה בהחלטתי בעניין נאסר הנ"ל וראה לאחרונה ההחלטה שניתנה בת"פ 5565/14 מדינת ישראל נ' ביתאר סולימן (19.7.15) על ידי כב' השופט ד"ר אוהד גורדון והאסמכתאות שם.
3. סיכומו של דבר, לנאשם הזכות שהחשד כלפיו יובא לידיעתו טרם הגשת האישום וכי תגבה ממנו גרסתו טרם שישקול תובע אם להגיש נגדו כתב אישום. מובן כי באם מדובר בחשוד שלא נענה לזימון או שהתחמק מהחקירה, יש לראותו כמי שוויתר על זכות זו.
4. כאן המקום להתייחס לטענת המאשימה לפיה אין לראות בהיעדר חקירה במקרה זה (ודומיו) משום פגיעה בנאשם שכן באפשרותו למסור את גרסתו בבית המשפט. אינני מקבל טענה זו, שכן היא מתעלמת משני נימוקים כבדי משקל. האחד, שעצם הגשת כתב אישום נגד אדם מהווה פגיעה קשה ועל כן אין בעובדה שיכול הוא להתגונן בפני האישום, כדי לאיין את הפגיעה שבעצם הפיכתו לנאשם, טרם שנשמע קולו כלל. ראה:

"העמדתו של אדם לדין פלילי כורכת עימה פגיעה בזכויותיו החוקתיות. הפיכתו של אדם לנאשם בפלילים משנה את חייו. יש לה השלכות כבדות משקל והשלכות רבות על כל תחומי חייו. "'המעמד' של נאשם קשה הוא לאדם. עם הגשת כתב-האישום משתנה עולמו. שיווי המשקל הנפשי והחברתי ממנו נהנה מתערער. הוא נתון לסיכונים חדשים. הוא נפגע חברתית. הוא נפגע כלכלית. ימיו ולילותיו אינם כתמול שלשום"

(בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 785 (1996)).

1. הנימוק השני הוא יכולתו העדיפה של חשוד לשכנע להימנע מהגשת כתב אישום, על פני נאשם שכתב האישום נגדו כבר הוגש. כידוע, טרם הגשת כתב אישום בוחן התובע לא רק קיומו של סיכוי סביר להרשעה, אלא גם אם קיים עניין לציבור בהגשת כתב האישום, כאמור בסעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי. לא ניתן להמעיט בחשיבות סמכות זו של התובע ובזכותו של חשוד לפרוס בחקירתו את מלוא טענותיו, שאפשר ויביאו את התובע להימנע מהגשת כתב אישום בשל שיקולים הקשורים בהיעדר עניין לציבור (ראה לעניין זה לאחרונה ע"פ 4689/14 דוד פרץ נ' מדינת ישראל (19.8.15). הגם שהמאשימה לא טענה אחרת, אדגיש כי גם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, יש מקום לבחון את שאלת העניין הציבורי שבהגשת כתב האישום ובמקרים המתאימים להימנע מהגשת כתב אישום מטעם זה. הגשתו של אישום בגין עבירה על חוק התכנון והבניה, אינה קלת ערך. הנאשם, אם יורשע, צפוי בגינה לרישום פלילי (תקנה 3א' לתקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"ו -1986) ולסנקציות עונשיות בלתי מבוטלות. אעיר בעניין זה כי בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, כבעננינו, מוטלים לא אחת עונשי מאסר לריצוי בפועל, ללמדנו על חומרתו של ההליך. מכאן שטרם הגשתו של אישום כאמור, על התובע לשקול בכובד ראש, לא רק קיומו של סיכוי סביר להרשעה (ואף לעניין זה קיימת חשיבות לחקירת הנאשם), אלא גם אם קיים עניין ציבורי בהגשתו של האישום. בהיעדר זכות טיעון (הבאה לידי ביטוי בגביית גרסה) לא יוכל התובע לקבל החלטה בנושא תוך בחינת מלוא השיקולים הרלוונטיים.
2. המאשימה טענה כי לא נגרמה לנאשם פגיעה שכן טענותיו (אותן השמיעה הסנגורית בעת הדיון) ממילא, לדעתה, אינן מקימות לו הגנה בפני האישום. אינני מקבל טענה זו ולדעתי אין מקום לבחון במקרה זה את הפגיעה בפועל בהגנת הנאשם, אלא די בפגיעה האינהרנטית שנגרמת לנאשם עת מוגש נגדו כתב אישום ללא שנחקר תחילה, כמפורט לעיל. אכן, לאחרונה דן בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור בשאלה דומה והכריע בה בהתאם לשאלה אם נגרמה פגיעה להגנת הנאשם בשל העובדה שלא נחקר טרם הגשת האישום (ע"פ 20442-10-14 יוסף רובין נ' מדינת ישראל (24.3.15)). ואולם, ענייננו שונה. בפרשת רובין הנ"ל, מדובר היה באישום אחר מבין מספר אישומים, לגביו לא נחקר הנאשם, כאשר ביתר האישומים לא נפל פגם דומה. כך היה גם בע"פ 5880/14 טלאל אלקרינאווי נ' מדינת ישראל (1.3.15), שם לא בוטל אישום חרף העובדה שהנאשם לא נחקר טרם הגשתו של כתב האישום. בית המשפט העליון ציין כי "לגבי האישום הראשון – אכן, כפי שציין המערער בערעורו, הוא לא נחקר על אישום זה במשטרה, אך הייתה לו הזדמנות להציג את גרסתו במהלך עדותו בבית משפט קמא.".
3. המשותף לשני המקרים (למרות התוצאה ההפוכה) הוא שבית המשפט בחן את הסעד ההולם את הפגם, בהתאם למבחן הפגיעה בהגנת הנאשם. סבור אני שאין להחיל מבחן זה בענייננו. יש להבחין בין מצבים בהם מוגש כתב אישום המייחס מספר עבירות וכלול בו אישום אחד לגביו לא נחקר הנאשם, לבין מצב בו הנאשם לא נחקר על כל הנושאים הנכללים בכתב האישום ולמעשה למד על החשדות נגדו רק לאחר הגשת כתב האישום. במקרה הראשון, אין לומר כי נגרמה לנאשם פגיעה בשל עצם הגשת האישום, מבלי שנשמע קולו. כאן, הפגיעה שנגרמה בשל היעדרה של חקירה הנה משנית ולא עומדת ברשות עצמה. ראוי אפוא במקרה זה לבחון את הנושא בהתאם לפגיעה שנגרמה בפועל להגנתו של הנאשם בשל כך שלא נחקר על אחד האישומים. לא כך הוא כאשר הנאשם לא נחקר על כל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. במקרה זה ראוי לנקוט מבחן שונה כמפורט לעיל, תוך מתן משקל מכריע לפגיעה שבעצם הפיכתו של האדם לנאשם, טרם שהתבקשה עמדתו על אודות החשדות נגדו.
4. הסעד ההולם את הפגם: במקרה זה מדובר בפגיעה במדרג גבוה לאור שפורט לעיל. לכך יש להוסיף את חומרתה של העבירה המיוחסת לנאשם ואת מדיניות הענישה הנוהגת בה. אינני סבור שניתן להביא לריפוי הפגם בדרך מידתית יותר מביטולו של כתב האישום. חקירתו של הנאשם כיום אינה מעשית ואין בה גם תרופה ממשית לפגם. נפסק לא אחת כי, מצבו של נאשם שעניינו מבורר בדיעבד, בעוד תלוי ועומד נגדו כבר כתב אישום, נחות משמעותית ביחס למי שטענותיו נבדקות מראש – כמתחייב. החלטה מאוחרת מעלה חשש שמא היא באה להצדיק את ההחלטה המוקדמת: "החלפת הסדר במקרה שאירעה תקלה עלולה להעלות חשש כי החלטה מאוחרת בדבר העמדה לדין נועדה להכשיר למפרע מהלך הגשת אישום שנעשה קודם זמנו ובלא שנשקלו השיקולים הצריכים לעניין באורח מלא ועצמאי". (בש"פ 7438/01 כהן נ' מ"י, פ"ד נו (1) 345).
5. לכך יש להוסיף כי לאור מהותו של האישום והשלב הדיוני בו מועלית הטענה, אין מניעה להגיש את כתב האישום שנית, גם לאחר ביטולו. מדובר בעבירה נמשכת ותוצאת החלטתי אינה זיכוי ואינה חוסמת את המאשימה מהגשה חוזרת של כתב האישום לאחר שהנאשם ייחקר ויוכל להעלות את מלוא טענותיו. תוצאה זו ממתנת את משמעות ההחלטה ומתאימה אותה למהות הפגם.

אשר על כן אני מורה על ביטולו של כתב האישום.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ו, 08 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.