לפני: כב' השופט יוסף יוספי

ע"י ב"כ: עו"ד שפיק אבו האני

הכרעת דין

1. בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב -1982, הנני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשמים מביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

לנאשמת 1 יוחסה עבירה של העסקת שני עובדים זרים מבלי להתקשר עימם בחוזה - עבירה על הוראות סעיפים 2(ב)2, ו- 1ג' לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים").

לנאשם 2 יוחסה עבירה של הפרת חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות, שהיא אחריות נושא משרה – עבירה על הוראות סעיפים 5, 2(ב)2, ו- 1ג' לחוק עובדים זרים (הנאשמים ייקראו להלן: "הנאשם" ו – "הנאשמת").

2.         על פי כתב האישום, בתאריך 14.7.04, במסגרת ביקורת שערכו מפקחי משרד התמ"ת, נמצאו במפעל הנאשמת באשדוד שני עובדים זרים, אשר עסקו בעבודות יציקת ברזל

(להלן: "העובדים"). העובדים הועסקו מבלי שהנאשמת התקשרה עימם בחוזה עבודה בכתב, והנאשם הפר את חובתו לעשות כל שאפשר למניעת העבירות שביצעה הנאשמת.

3.         הנאשמים כפרו באישום, ועל כן נשמעו הוכחות בתיק. לאחר קיום מסכת הראיות, סיכמו הצדדים בכתב לפי בקשתם.

4.         מטעם המאשימה העידו: מר אבי ישראלי - מפקח במאשימה ומר רועי ביטון – אף הוא מפקח במאשימה.

מנגד, העיד הנאשם.

5.         כפי שפורט לעיל, האישום המדובר הינו העסקת שני העובדים הזרים בלא התקשרות עימם בחוזה עבודה בכתב.

            הנאשמים טענו להגנתם כי האישום כלפיהם חסר בסיס, מאחר וחוזי עבודה היו קיימים ביום הביקורת. ואכן, מסתבר כי חוזים אלה אכן הומצאו למאשימה.

            לפיכך, יש להכריע רק בשאלת נפקות אותם חוזים. בנושא זה אציין, כי השתכנעתי שהחוזים נערכו בזמן אמת, כפי שטוענים הנאשמים, ולא בדיעבד.

6.     העד החשוב והמרכזי הוא למעשה הנאשם, אשר לו ידועות העובדות באופן אישי, ולפיכך לעדותו משקל מכריע. 

שמעתי את עדות הנאשם, והיא מהימנה עליי. הנאשם העיד עדות כנה ואמיתית, והתרשמתי כי הוא תיאר דברים כהווייתם. הנאשם העיד תוך שהוא משיב על כל שאלה שנשאל, וזאת באופן מלא ומפורט, בלא כחל ושרק, גם אם התשובה לא היתה נוחה לו.

לפיכך, אני קובע את התשתית העובדתית בהתאם לעדותו של הנאשם. להלן נפרט את הדברים.

7.         הביקורת נשוא כתב האישום נערכה ביום 14.7.04. במהלך הביקורת, שנמשכה זמן רב, נשאל הנאשם שאלות רבות ע"י המפקח מטעם המאשימה. מסתבר, כי במהלך הביקורת נבדקו נושאים שונים ונמצאו תקינים, לרבות היתר להעסקת העובדים, הנפקת תלושי שכר, ביטוח רפואי, כרטיסי עבודה, מקום לינה מוסדר והולם ועוד.

הנאשם נשאל שאלות שונות, והשיב עליהן.

במהלך עדותו נשאל התובע אם יש לו חוזי עבודה עם העובדים, הוא השיב כי לא ידע על קיומו של חוק כזה, וכי "תוך 30 יום אני יארגן לכם חוזה על פי חוק". למעשה, על תשובה זו, ועליה בלבד, נשען כתב האישום.

אלא מאי, מסתבר כי השאלה והתשובה לא שיקפו את המציאות כהווייתה, ולמעשה היו חוזים כתובים עם שני העובדים. ועוד מסתבר, כי המאשימה יכלה לפעול בנושא זה, ולא פעלה, כפי שיפורט להלן.

8. הנאשם מסר והעיד כי למעשה השיב למפקח כפי שהשיב, לאור הנסיבות הבאות:

"עניתי ככה כי הביקורות נעשו בצורה ברוטלית, גם זו וגם הקודמות וגם אלה שבאו אח"כ. הביקורת היתה לאחר 3 שנים מיום שנחתמו החוזים ובגלל לחץ ובסיטואציה שהיתה שכחתי. אני רוצה לציין שבעת הביקורת היתה הפסקת צהריים של המזכירות שלי ולמפקחים לא היתה סבלנות לחכות רבע שעה או 10 דקות עד שהמזכירות יחזרו ויוציאו את התיקים. "

אני מקבל את עדות הנאשם כמהימנה, והשתכנעתי כי אכן השיב כפי שהשיב לאור הנסיבות שתיאר בעדותו, בעוד שבפועל החוזים היו קיימים באותה העת, כפי שהוכח במסכת הראיות שנשמעה בבית הדין, כמפורט להלן.

9.         הנאשמים המציאו למאשימה את שני החוזים, והם הוגשו גם לבית הדין.

            יש לציין כי החוזים נראים תקינים על פניהם; המועד שהם נושאים הוא המועד המתאים, בטרם תחילת העסקתם של העובדים, השמות הנקובים בהם הם שמות העובדים מחד ושם הנאשמת מאידך, ותוכן החוזים עונה לדרישות הדין. כל חוזה נערך בעברית, וכן תורגם לרומנית, והצדדים חתומים על שני הנוסחים. בהקשר זה יצויין, כי אמנם על אחד מהחוזים מופיעה חותמת הנאשמת רק בסוף החוזה ולא בדף הראשון, אולם אין בכך פגם בנסיבות דנן.

            הנאשם העיד, כי החוזים נחתמו במשרדה של הנאשמת. החוזים נערכו על ידי חברת מיקשר אנקורי בע"מ, שהיא חברת כ"א שטיפלה בהבאת העובדים, ונחתמו במשרדי הנאשמת בנוכחות הנאשם ושני העובדים, וזאת ביום תחילת עבודתם של העובדים בנאשמת. כפי שפורט לעיל, אני מקבל את עדות הנאשם כמהימנה על כל פרטיה.

בנוסף לאמור לעיל, ישנן עוד ראיות שתומכות בעדות הנאשם ומחזקות אותה, כמפורט להלן.

10. ראשית, הוכח בפניי כי שני העובדים עבדו אצל הנאשמת עוד משנת 2001, היינו, לפני השנה בה נערכה הביקורת, 2004. ועוד הוכח, כי בשנה הראשונה להעסקתם הגישה הנאשמת למשרד התמ"ת בקשה לקבלת היתר להעסקת העובדים, ואחר כך הגישה בכל שנה בקשה להארכת תוקף ההיתר.

לכל בקשה כזו הייתה חובה לצרף חוזה עם כל עובד זר, וללא צירוף חוזה כזה לא היה ניתן היתר העסקה, או שהוא לא היה מוארך. והנה, מהמסמכים שהוגשו עולה כי הבקשה הוגשה כדין, ועולה ממנה שצורפו חוזים עם העובדים, ובתגובה ניתן היתר העסקה עבור שני העובדים נשוא כתב האישום. ההיתר האחרון שניתן היה בתוקף למועד בו נערכה הביקורת.

לבית הדין אף הוצג טופס "הצהרת המעסיק", בו צריך המעסיק להצהיר כי הוא מצרף את חוזה העבודה בעברית, וכי הוא מסר לעובדים חוזה בשפתם.

            לפיכך, למעשה הוכח כי הנאשמים המציאו למשרד התמ"ת את החוזים המדוברים וזאת עוד בטרם נערכה הביקורת נשוא כתב האישום.

את העובדות דלעיל יכלה המאשימה לבדוק בנקל, מאחר והחוזים הומצאו למשרד התמ"ת. ויותר מכך; החוזים אף הומצאו ליחידת הסמך לטיפול בעובדים זרים, אשר במסגרתה פועל אגף למתן היתרים ולצידו האגף לאכיפת חוקי עבודה, אשר היה אחראי אז על נושא האכיפה ואף טיפל בבקשה להשפט שהגישו הנאשמים.

דא עקא, מתברר כי המאשימה לא בדקה כלל את טענות הנאשמים אשר פורטו לעיל.

בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה :

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה,שמעמידים

בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו,

ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר

סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל

זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים,

וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-

הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

ראה:

ע"א 548/78 שרון- לוי פד"י לה (1) 736 ,760 (ההדגשות הוספו- י.י.).

וכן ראה :

ע"א 2273/90 לימה בע"מ- פרץ רוזנברג, פד"י מז (2) 605, 615.

ע"א 27/91 קבלו- שמעון, פד"י מט (1) 457.

ע"א 3199/93 קראוס- ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט (2) 843.

יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט ), עמ' 1396 - 1398.

במקרה דנן, אין ספק כי בדיקה מצד המאשימה, לבדוק אם אכן הומצאו החוזים יחד עם הבקשות לקבלת היתר, היתה מאוששת או מפריכה את טענות הנאשמים.

לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי אי עריכת הבדיקה בנושא מצד המאשימה צריך לשמש כנגדה, היינו, לטובת הנאשמים.

11. ראיה נוספת לתמיכה בטענות הנאשמים קיימת עוד מיום עריכת הביקורת.

מתברר, כי המפקח מטעם הנאשמת חקר את אחד העובדים, שאל אותו אם יש לו חוזה עם הנאשמת, ואותו עובד השיב בחיוב. למרות זאת, התעלמה המאשימה מתשובה זו של אותו עובד, ולא העניקה לה כל משקל.

המפקח ביטון, בחקירתו הנגדית, הודה כי אם העובד היה משיב כי אין חוזה, היה המפקח "ממשיך את החקירה". והנה, העובד השיב כי יש חוזה, החקירה לא נמשכה, אך המאשימה קבעה כי אין חוזה.

בהקשר זה נוסיף, כי העובד השני לא נחקר, מאחר ולטענת המפקח הוא כפי הנראה לא דיבר עברית. לטענת המפקח, לא היה מקום להעזר בעובד האחד כדי לשאול את העובד השני שאלות. כך או כך, העובד השני לא נחקר, ולו נחקר ברור כי הדבר היה מסייע לחקר האמת.

בכל מקרה, תשובתו החיובית של העובד הראשון תומכת בגירסת הנאשמים.

12. המאשימה בסיכומיה טענה, כי הנאשמים לא זימנו לעדות את עובדי חברת כח אדם מיקשר אנקורי בע"מ. אין לקבל טענה זו, כפי שיפורט להלן.

ראשית, מיום עריכת הביקורת ועד להגשת כתב האישום חלפו מספר שנים. הנאשם העיד כי בינתיים אותה חברה הפכה להיות לא פעילה. לפי עדותו, הוא ניסה לאתר את עובדי החברה ולא הצליח, ואפילו פנה אל עורך הדין של החברה, אך זה לא מצא את המסמכים.

אין ספק, כי השיהוי הרב בו נקטה המאשימה ממועד הביקורת ועד להגשת כתב האישום לא אמור לשמש כנגד הנאשמים.

13. לאחר הקביעות דלעיל, נוסיף עוד מספר הערות חשובות.

14. המפקח ביטון בעדותו לא יכל לשלול קיומם של חוזי עבודה, אלא רק טען שאין חוזה עבודה לפחות עד יום 02/08/2004, שאז הוא הפסיק לכתוב את יומן החקירות.

המפקח ביטון לא ידע להשיב מי מחק מיומן החקירות שורה מסוימת בה היה כתוב "אי אחזקת מסמכים באתר", וזאת מיד לאחר הכיתוב "דו"ח ליועם בע"מ על אי קיום חוזה עבודה". כיתוב זה שנמחק, יש בו כדי לתמוך בגירסת הנאשמים לפיה היו להם חוזה עבודה, מאחר ואולי המפקחים הבינו כי החוזים קיימים אולם אינם נמצאים באתר.

15. המפקח ישראלי העיד, כי המפקח ביטון עזב באוגוסט 2004 את החקירה בתיק דנן, וזמן קצר לאחר מכן, ביום 28/09/2004, גם המפקח ישראלי חדל מלפעול בתיק.

המפקח ישראלי העיד בגילוי לב, כי מוזר לו שהתיק לא טופל מיום שעזב את החקירה עד להטלת הקנס. המפקח ישראלי הוסיף, כי לפני שמוטל קנס צריכה להיות קביעה של הממונה אם התיק יוחזר להמשך חקירה או שיועבר להטלת קנס, ובמקרה דנן אין קביעה כזו של הממונה.

ובלשונו של המפקח ישראלי, כפי שהעיד בפנינו:

"אני חוזר על מה שאמרתי קודם. משהו פה מוזר לי. ב –28.9.04 היתה פעילות אחרונה שלי שבו ביקשתי להגיש את התיק לדו"ח. אני רואה שהקנס הגיע רק ב – 2009, חסרה לי השתלשלות הדברים באותן שנים. זה 5 שנים שאני לא עבדתי ביחידה. אחרי 28.9.04 לא נגעתי בתיק, ואני לא רואה שמישהו אחר נגע.

ש:       כמנהל היית אחראי על כל החקירה, וישבת עם רועי, וראית שעובדים אומרים שיש להם חוזה. לא בחרתם להכנס לעומק ולעמת בין המעסיק לעובדים לגבי הנושא

ת:       אמרתי קודם שמוזר לי שהתיק לא טופל במשך שנים עד שקיבל הנאשם קנס. כנראה שהיתה פעילות אבל היא לא רשומה. עקב עזיבתי את התפקיד העברתי עשרות תיקים למנהלי שחילק אותם בין אחרים, ובעקבת עזיבת רועי את התפקיד גם את שלו העבירו. אז אני לא יודע מה קרה. אני אומר שהחלל הזה לא יכול להיות כל כך ארוך סתם כך. לא יכול להיות שאני אומר להעביר את התיק לדו"ח ופתאום אחרי כמה שנים יש קנס מינהלי בלי שום דבר באמצע. אנילא יודע מתי הוטל הקנס, רק שיערתי לפי מועד הגשת כתב האישום. ...

ש:       האם יש עדיין חוסר לוגי כאשר אתה צריך להעביר את התיק לדו"ח

ת:       עדיין חסר לי. אם רועי כותב קיזוז יתר בשכר, ומבקש להזמין את חברת כ"א ועדות לא קיימת, והדברים חסרים לי פה. דו"ח זה למעשה להטיל קנס. מי שמטיל את הקנס הוא לא זה שרושם את ההמלצה. אחרי שאני רושם להעביר לדו"ח על אי קיום חוזה, לפני שמוטל קנס צריכה להיות קביעה של הממונה אם התיק יוחזר להמשך חקירה או שיועבר להטלת קנס. יש פער של 8 חודשים עד שהוטל הקנס. הממונה זה רפי מזרחי. אני לא רואה קביעה שלו.

ש:       זה הדבר היחיד שחסר לך, שיש המלצה שלך בגין אי קיום חוזה, ויש קנס על אי קיום חוזה, אז חסרה לך החלטה של הממונה להטלת קנס

ת:       לא. חסרים לי כמה דברים שקשורים לתיק כי רועי כתב קיזוז יתר וביקש להזמין את חברת כ"א. למה המלצתי על דו"ח בלי שהדברים יתקיימו. חסר לי מה עשו עם חברת כ"א ואם חקרו את מה שצריך לחקור איתה".

הנה כי כן, גם מעדותו של המפקח ישראלי עולים ספקות באשר לאשמת הנאשמים, ואלה מצטרפים לכל שפורט לעיל עובר לעדותו של המפקח ישראלי.                

16.        מכל האמור לעיל עולה, כי אין בסיס לאישום הנטען. הנאשמים חתמו בזמן אמת על חוזי העסקה עם שני העובדים נשוא כתב האישום, חוזים אלה תורגמו לרומנית, והעובדים חתמו על שני הנוסחים. ועוד עולה, כי החוזים הומצאו למשרד התמ"ת בזמן אמת ומדי שנה, כתנאי לקבלת היתר עבור אותם שני עובדים.

17.        לאחר כל שפורט לעיל, נפנה לדון בנושא נטל השכנוע המוטל על המאשימה.

            ראשית, נפרט את העקרונות שנקבעו בפסיקה בנושא זה. לאחר מכן, ניישם את אותם עקרונות על המקרה דנן, לאור העובדות שנקבעו לעיל.

18.       נטל השכנוע וחובת הראיה- העקרונות שנקבעו בפסיקה

במקרה דנן מדובר בעבירה אשר לה יסוד שלילי (העסקה ללא חוזה). בהקשר זה, אין ליפול לכלל טעות, ולסבור כי נטל השכנוע במקרה כזה מוטל על כתף הנאשמים.

נטל השכנוע נגזר מהחזקה בדבר חפותו של הנאשם, וככלל מוטל הוא על כתף המאשימה במהלך כל ההליך הפלילי, מתחילתו ועד סופו, למעט מקרים חריגים, כמו קיומה של חזקה הפועלת לחובת הנאשם.

עקרון יסוד חשוב זה אינו משתנה בעת שמדובר בעבירה ובה יסוד שלילי, כמו במקרה דנן. גם עת דנים בעבירה אשר בה יסוד שלילי, נטל השכנוע היה ונשאר מוטל על התביעה. עם זאת, בעת שמדובר ביסוד שלילי בעבירה, משפיע הדבר על חובת הראיה, וזאת כמפורט

להלן; לעניין יסוד שלילי בעבירה, בדרך כלל די בכמות הוכחה מועטה על מנת שהמאשימה תעמוד בחובת הראיה, ואז עוברת חובת הראיה אל כתפי הנאשם. ומהי אותה כמות הוכחה הנדרשת מן המאשימה? הדבר נגזר מן הנסיבות בכללותן, לרבות מן השאלה האם המפתח להפרכת קיומו של היסוד השלילי מצוי בידי הנאשם.

עם זאת, העברת נטל הראיה אל הנאשם אין משמעה כי עליו לשכנע בחפותו. נטל השכנוע עדיין נותר על כתף המאשימה, ובתום ההליך, ככל שיישאר ספק סביר בהתקיימות יסודות העבירה, יזוכה הנאשם.

ראה:

            ד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חב' לביטוח בע"מ- כהן, פ"ד כ"ו (2) 229.

            יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים (מהדורת 2009), חלק רביעי, 1654.

            רע"פ 6831/09 טורשאן- מ"י (מיום 18.7.11).

דנ"פ 8612/00 ברגר- היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה (5) 439.

19.       נטל השכנוע וחובת הראיה- מן הכלל אל הפרט

          כפי שפורט לעיל, נטל השכנוע נותר כל העת על כתף המאשימה. האם חובת הראיה עברה אל הנאשמים במקרה דנן? ספק רב.

המאשימה אמנם הציגה את עדות הנאשם כפי שנמסרה למפקח המאשימה, ממנה עולה כי הנאשם אמר למפקח כי אין בידיו חוזי עבודה עם העובדים. דא עקא, במקביל נחקר העובד הזר ומסר כי קיים חוזה. אל מול סתירה זו, היה מקום לקיים חקירה משלימה כדי להבין אם קיים חוזה ואם לאו.

אולם, גם אם נניח כי חובת הראיה עברה אל הנאשמים, או אז יש לקבוע כי הנאשמים עמדו בחובת הראיה. הנאשמים הציגו חוזי העסקה, והצגת החוזים נתמכה בעדות מהימנה של הנאשם, והכל כפי שפורט לעיל בהכרעת דין זו.

בנוסף, הוכח כי החוזים הומצאו למשרד התמ"ת עובר למועד הביקורת מדי שנה בשנה, כתנאי לקבלת ההיתר להעסקת שני העובדים.

וכפי שפורט לעיל, אל מול הראיות שהציגו הנאשמים לא פעלה המאשימה כלל, לא ניסתה להפריכן, ולא הביאה ראיות אחרות. המאשימה לא חקרה בזמן אמת את חברת כח אדם אנקורי, וגם לא בדקה במשרד התמ"ת אם אכן הומצאו החוזים כתנאי לקבלת ההיתר, כפי שעולה.

בסיכומו של דבר, יש לקבוע כי המאשימה לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה. המאשימה לא שכנעה כלל בדבר קיום יסודות העבירה הנטענת, ודווקא הנאשמים הם שהצליחו להוכיח את חפותם, בעוד שנטל זה לא היה מוטל עליהם.

אחרית דבר

20.        לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנאשמים לא ביצעו את העבירות המיוחסות להם, באשר היו קיימים חוזי העסקה כתובים עם העובדים הזרים נשוא כתב האישום.

לפיכך, יש לזכות את הנאשמים, וכך אני מורה.

21.        הכרעת דין זו תשוגר לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ' אלול תשע"ד, (15 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.